סגי נהור כתב:לכאורה קשה (מלבד שעצם הסברא נשמעת קצת תמוהה) מההלכה (להלן שם סי"ג) שאם ילדה תאומים מיניקה אחד והבעל שוכר מיניקה לשני, ומשמע שאיזה מהם שתרצה תיניק, ולא חילקו בין נולד ראשון לנולד שני.
שם שאני שאין נפקא מינה לתינוק אם כך או כך.
אבל העיקר לענ"ד, שברור שאין לאב חיוב להניק דווקא את התינוק הראשון, ולא זוהי כוונתו.
אלא שנשאל מהי הדרך היותר ראוייה לנהוג במצב עדין כזה.
ועל כן הכריע שהשעבוד כבר חל כלפי הבן הראשון (שהאם חייבת לאב, והאב חייב לתינוק), ודרך המלך היא לתת לו את שזכה בו, ואין זה נחשב כהתערבות או הכרעה ביניהם, כי הוא הראשון שזכה. ומצד ששניהם שוים, הרי שהכרעה זו מספיקה כדי לקבוע שהוא עדיף, וגם שאיננו עושים עוול, כי בסך הכל אנו נותנים לראשון את שקיבל עם לידתו, ולא נשאר מה בידינו מה לתת לשני.
ודומיא דהסברא השנייה שהציע, שהקטן חייב בכבוד הגדול. והנה פשיטא שביד האב להעדיף את בנו הקטן בכל עניין, כי הוא אינו חייב בכבוד האח הגדול. אלא שכל העניין הוא שכיון שהקטן חייב בכבוד הגדול, אם כן כשיש לנו התלבטות, נכריע שגם הקטן ניחא ליה בכבוד הגדול והיא הדרך היותר ראויה מבין שתי הברירות. והוא הדין והוא המשקל לסברא הראשונה שהציע.
ובאמת אם תהיה התלבטות לאב מה עדיף האם להניק את הראשון על ידי האם ואת השני על ידי מינקת ישראל או להיפך, יתכן שנורה לו שיותר ראוי לתת לבן הראשון, אלא שאין בזה נפקא מינה גדולה, לא לאב ולא לנו ולא לתינוק, וממילא הוא לא בא לשאול עצה טובה בזה, וגם אנחנו לא נתערב בהחלטותיו, כי בעצם רשות בידו לעשות ככל שיחפוץ.