אני לא חושב שמי שדיבר על לשון הרע ושהיא הרגה - דיבר על השתקה, ועל אי-סיפור ואי-עידוד לפנות לגורמים מוסמכים.
דיברו רק על המרחב הציבורי/רשתות חברתיות/תקשורת המונים. על "משפט שדה" ו"איטבח אל...".
מה לעשות, אבל "משפט העם" ושיח הרשתות ואולפני התקשורת [בטח החילונית] אינם המקום הנכון והמתאים והראוי והמועיל לעסוק בו בנושא.
[לאו כולי עלמא אנשים מקושרים ובעלי השפעה וגישה כמו דובי וינרוט וכיו"ב, שהזעזוע שלהם יכול להיות מתורגם לעשיה בנושא. ובדרך כלל אנשי עשיה לא מדברים, הם עושים. וגם ד"ו העיד שרק כאשר ישב עם גורמים מקצועיים - רק אז קיבל את הזעזוע האמיתי שדחף אותו לפעול. אז המקום הנכון לפעולה הוא אצל גורמים מוסמכים ואנשי עשיה, לא בקשקשת ברשת, שנדמה לי שהיא יותר תרפיה עצמית לאנשים במקום צעד לתיקון החברה. מה שכן - במקרה הזה מה שגרם לד"ו לפנות ולברר - הוא הזעזוע הציבורי].אלא מה, לצד האזהרה על הנ"ל - לא יצא מסר חד וברור שיש/תוגבר/תוקם לאלתר מערכת טיפול רבנית-מקצועית קשובה מכל וכל - שכל כולה למען הנפגעים, ועידוד ותחינה לנפגעים לפנות ולדווח מתוך ידיעה שתישמר דיסקרטיות מוחלטת ויקבלו את מלוא מלוא האמון העזרה והסיוע, עם הבהרה הלכתית שבמקרים כאלה לא צריך דיני עדות גמורים וכו' ודבריהם שלהם ייבחנו עם כל התוקף. שתמו הימים שבהם אין לאן לפנות. שמהיום יגבירו את המודעות וירחיבו את הכלים וכו'.
חבל מאד שלא יצא מסר כזה - לצד ההזהרה שלא לנהל את "שיח השוק" כפשוטו של ההמונים, שבו כל יצור עם דופק הוא מאן דאמר.
ממילא התקבל הרושם שההזהרה מלשון הרע וכו' הכוונה היא "על הנפגעים לשתוק" וזהו, וכפי שמאריך לתאר הרב ג'ייקובסון.
זה אכן הרושם שהתקבל בציבור, אבל אני לא חושב שזה מה שרצו לומר, ומי שאמר היה בטוח שלכולם ברור שזה לא מה שהוא אומר.
אני חושב שמי שהזהיר רק מלשון הרע סבור שיש מערכת כזו קיימת, ושכולם [הן נפגעים והן הגורמים האחראים למנוע ולטפל] מודעים אליה.
ובחלק הזה מתברר שלא כך. צריך להרחיב ולהגביר ולחזק את המערכת הזו [ובמקומות שהיא איננה: להקים כזו לאלתר], להעלות את המודעות לקיומה של מערכת כזו [כמו שכתבו הרב פרבשטיין והרב רובין] ולמוגנות בכלל.
וכלומר שכל עוד שאין מודעות ואין מערכת טיפול ומניעה מסודרת - באמת אין לנפגעים לאן לפנות [או אין מספיק, או אין שיניים, או כל חסרון אחר], בפרט במקרה כמו הנוכחי, ורק כלי תקשורת חילוני הצליח להגיע אליהם, לקבל את אמונם, לבטח אותם, להגן עליהם, ולהשמיע את קולם. ואז כשעומדים ומאשימים את התחקירנים כרוצחים - המסקנה המתבקשת היא ש"על הנפגעים לשתוק". כי אופציה אחרת אין ולא נתת / הצגת / גילית, ואת האופציה היחידה שעמדה לרשותם הגדרת כרצח. אז מה נשאר להם לעשות?
מה שאמר מי שאמר שהרעש הציבורי הוא שלחץ והביא להתאבדות, איני יודע להסביר. אולי אמרו את זה מידיעה - וכלומר שבטיפול נכון בפרשה אצל גורמים נכונים היה האיש נשאר ונותן דין על מעשיו ומקבל דרך לפיצוי ותיקון + הסקת מסקנות אצל מי שצריך + הגנה על משפחתו כמה שאפשר וכו', ורק הבושה הציבורית הגדולה [שלאורה גם העתיד שלו ושל משפחתו נראה שחור מאד וחסר שום תקוה] הביאה אותו לאן שהביאה. ואולי אמרו את זה מהשערה וסברה. ואולי אמרו וטעו, והוא בכל מקרה היה מתאבד, מהסיבות שלו.
זה לגוף הדברים. אבל לאור איך שהובנו הדיבורים על לשון הרע כנ"ל שהכוונה שעל הנפגעים לשתוק - כאן כבר "נוסף החלק הזה על שונאינו" והפך למכת מוות ממש לנפגעים. הפכו אותם עצמם לרוצחים.
כל זה עוד לפני הלוויה הגדולה, וההספדים, ולפני "הרב זצ"ל" וכיו"ב. שזה כבר סטירת לחי של ממש לנפגעים, מסוג חדש לגמרי. אמירה מפורשת וברורה: הממסד ואנחנו לא מאמינים לכם. נקודה.
למה? כי לא התברר בבית דין.
למה לא התברר? כי האיש לא בא לדין לפני בית הדין.
למה לא בא? כי אין לו שום סיבה לבוא. שום דבר לא לוחץ עליו ולא מאלץ אותו.
כי עד בירור בבית הדין - הכל סתם לשון הרע של רשעים, ואסור לדבר עליו לפי הלכות לשון הרע בלתי אפשריות.
וחוזר חלילה.
בכלל, לא כל בית דין מוכשר לטפל בנושאים האלה / באנשים כאלה [מכמה כיוונים].
והוא יכול לסרב לכל בית דין עד שיורכב אחד שימצא חן בעיניו.
שום בית דין לא יכול להכריח אותו לבוא - כי כל עוד לא התברר בבית דין - הכל בגדר לשון הרע, ויש לו שונאים אז גם אין כאן שמועתו רעה.
ובבית הדין שימצא חן בעיניו - מי יודע איזה דרישות הלכתיות יעמידו בפניהם ואיזה עימותים יצטרכו לעבור וכמה הדלפות יהיו משם, באותו בית דין שמצא חן בעיניו והסכים לבוא לשם.
לחלק הזה אין לי הסבר, והנזק שלו היה עצום ונורא, ואני יכול רק לדון לכף זכות [בעיקר את משתתפי הלוויה, אבל דון מינה ואוקי באתרה] - שזה היה פשוט מההלם, ומחוסר ידיעה, ומבלבול עצום, ושמדובר באנשים שנחשפו לפרשה רק אז פחות או יותר [אני מכיר אישית אנשים כאלה, קרובים אליי, שרק כששמעו שהוא התאבד שאלו אותי מה קרה והאם היה איתו משהו, והאם בטוח שהוא התאבד ולא סתם מת. אנשים שמנותקים מהתקשורת ומהרשת פשוט לא ידעו דבר וחצי דבר כפשוטו], ושמעו על רגל אחת ברגע אחד חצאי דברים, שמהם עלתה תמונה מקוטעת וחסרה של "היו עליו [על האיש הכ"כ מוערך אצלם עד לאותו הרגע ממש] דיבורים בתקשורת החילונית בנושאים חמורים ועליהום ציבורי ופיטורים מכל תפקידיו והוא לא עמד בזה", וקיבלו החלטה מהרגע להרגע בלי רקע מספיק ובלי זמן לעכל ולשקול.
כך למשל מודה ולא בוש ד"ו, וכך אני רואה את משתתפי הלוויה, ואת המספידים.
לגבי הכתבה ביתד למחרת ג"כ אמר לי מישהו באישי שלא ידעו שם במערכת שום דבר עד התפוצצות הפרשה [וכנראה לא האמינו לתקשורת ולבית הדין שבדק, ונשארו בספק].
למה לא כולם חוזרים בהם ברבים כמו ד"ו? לא יודע. חלקם אולי עדיין לא השתכנעו [וכאמור, שמענו לעיל על ציבור שלם כזה], חלקם לא עשה את הבירורים של ד"ו ולא מבין כמה נזק עשו דבריהם וחושבים ש"לא נורא, העיקר הראינו לחילונים וכיו"ב שאנחנו לא מתפעלים מהם ומדבריהם" ועכשיו נטפל לבד ובשקט בצורה רצינית, ואולי סיבות אחרות. לא יודע.
מה שנעשה כבר נעשה, ומה שנאמר כבר נאמר. בדיעבד הרעש העצום בציבור - שהוגבר פי כמה בעקבות התגובות המקוממות - יצר לחץ כזה, שכאן בוודאי צודק הרב ג'ייקובסון שזו הזדמנות היסטורית לשנות דברים, וכבר הביאו לעיל את המושג הכ"כ נכון "שינוי אקלים" חברתי-ציבורי. עצם הזעזוע בציבור והשיח המזועזע וכו' מגיע לאוזני הנפגעים וזה לבד יצר [בתקוה] רושם של אמון ותמיכה על להבא. וכמו"כ ה"חורא גנב" קטן עכשיו יותר, וה"מורא מלכות" [וגם במובנו כפי שהביאו לעיל מרבי ירוחם] גדול עכשיו יותר.
אמנם זה רק בציבור שאכן זועזע והתקומם. אבל לעיל כתבו שני כותבים חשובים שמהיכרות שלהם יש ציבור שלם שהשיח אצלו - בעקבות התגובות המקוממות - שהתפרשו כפשוטן ממש - שלא לדבר על הלוויה וההספדים והכתבות - השיח אצלו הוא שמדובר באיש כשר שרשעים העלילו עליו וזו מזימה חילונית שנוספו עליה גם צרינו המודרנים בעלי כלי המשחית וכו'.
ולכן - אין מנוס מלקום לפחות עכשיו ולהעביר את המסרים הנ"ל בנוגע למערכת טיפול ראויה ונכונה רבנית-מקצועית וכו'. באופן שעם להזכיר או בלי להזכיר את הפרשה הנוכחית או בכלל מדוע מדברים עכשיו ומה התחדש - אבל שעצם הדברים יועברו בבהירות ובחדות, ואז גם מי שבחר או נכפה עליו לראות את הפרשה הנוכחית כפי שראה - אבל לפחות את המידע האינפורמטיבי בנושא עצמו - שהוא הוא המציל חיים בסופו של דבר - ידעו כולם בלי יוצא מן הכלל.
