הודעהעל ידי יבנה » ש' דצמבר 18, 2021 8:43 pm
שו"ת יביע אומר חלק ז - אורח חיים סימן לג
לכבוד בני היקר רב הפעלים לתורה ולתעודה. אוצר כלי חמדה. דובר צדק ומגיד מישרים. הרה"ג ר' יצחק יוסף שליט"א, ראש כולל "חזון עובדיה".
אחרי עתרת החיים והשלום, בדבר השאלה בענין גומי לעיסה (מסטיק), שיש בו טעם מתיקות בתחלת לעיסתו, האם צריך לברך עליו שהכל, או שמא אינו טעון ברכה כלל. הנה הדבר ברור בעיני שצריך לברך על ההנאה מצד טעם המתיקות שבו. ואף על פי שעיקר מטרתו היא על הלעיסה כדי לעמל ולחזק את השיניים ואת שריר החניכים, והמתיקה אינה אלא טפלה לכך, מ"מ כיון שהוא נהנה מן המתיקות שבו, צריך לברך עליו, שאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה. כי אין הטפל פטור מצד עצמו מן הברכה שעליו, ומופקע לגמרי מחיוב ברכה, אלא שהוא נפטר בברכת העיקר, וכשאין ברכה על העיקר צריך לברך על הטפל. וכן מוכח בתוס' ברכות (מד א) ד"ה באוכלי פירות גינוסר שנו, פירוש שהמליח עיקר שהוא בא להשיב הלב שנחלש ממתיקות הפירות, והפת שלאחריו טפל, שאינו בא אלא בשביל המליח, ואם תאמר א"כ פירות גינוסר שאכל מתחלה עיקר והמליח טפל, ולבריך על הפירות וליפטר כולהו. וי"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד. א"נ שבשעה שאכל פירות גינוסר לא היה שם עדיין מליח ופת, שלא היה יודע שיחלש לבו מחמת המתיקות. עכ"ל. (וע' במג"א סימן ריב סק"ב). ומוכח שהטפל נפטר רק מפני שברכת העיקר פוטרתו. וכן הוכיח במישור החזון איש (או"ח סימן כז אות ט). וע"ע בשו"ת משיבת נפש ח"ב (חאו"ח סימן ה), ובספר יד הקטנה (דף נא ע"א, אות יט), ע"ש. וא"כ כשאין ברכה על העיקר צריך לברך על הטפל, שאי אפשר שיהנה בלא ברכה. ואף שאין להביא ראיה לזה ממ"ש בש"ע (סימן רד ס"ח): "כל אוכלים ומשקים שאדם אוכל ושותה לרפואה, אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם, מברך עליהם תחלה וסוף". שי"ל דשאני התם שאוכל ושותה מהם, ואיכא הנאת מעיו, שעיקר הברכה נתקנה משום הנאת מעיו, וכמ"ש הרא"ש (פ"ב דברכות סימן ו). וכ"כ בבית יוסף (סימן רי), שברכה לא בטעימת החיך תליא מילתא אלא באכילה תליא מילתא כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת, ואכילה היינו הנאת מעיים. ע"ש. וכ"כ בשו"ת פנים מאירות ח"ב (סימן כז). ע"ש. אבל בנ"ד אפשר דלא חשיב הנאת מעיו, כיון שאינו אלא טעם בעלמא. ומ"מ לקושטא דמילתא כיון שהוא נהנה כל שהוא בכוונת אכילה, צריך לברך, שהרי אין שיעור כלל לברכה ראשונה. ולא דמי למטעמת שא"צ ברכה כמ"ש בש"ע (סימן רי), דשאני התם דליכא כוונת אכילה כלל, וכמו שחילק כן בשו"ת הלק"ט ח"ב (סימן לג). ע"ש. וכ"כ הגאון מהר"י בן ג'וייא בספר טל אורות (דף ד ע"א), כי מה שנראה מדין מטעמת שא"צ ברכה, שאין נקראת אכילה אלא ע"י בליעה, זהו כשאין שם כוונת אכילה כלל, משא"כ כשמכוין לאכילה, מיד שנתן לתוך פיו, חלה ברכתו, ולכן המנהג פשוט להקל לדבר מיד לאחר שהכניס המאכל לתוך פיו, ואפילו קודם שהחיך יטעם. ע"ש. והרי מעשים בכל יום שהנותן סוכריה לתוך פיו, וטעם כל שהוא ממתיקותה, מתחיל לדבר, ולא נחשב הפסק בין הברכה לבליעה. וכ"כ בשו"ת חלק לוי (חאו"ח סימן עא). ע"ש. וע"ע במה שהארכתי בזה בשו"ת יביע אומר ח"ה (חאו"ח סימן טז). ע"ש. הילכך אף בנ"ד צריך לברך על המתיקות של המסטיק הנ"ל, וע' להמשנה ברורה בביאור הלכה (סוף סימן ר"י). ודו"ק.
ב) ותבט עיני להרה"ג רבי עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי חלק ח' (חאו"ח סימן כ אות נד, דף מב רע"א) שנשאל בזה, והשיב, שנ"ל שמכיון שאין ההנאה מגיעה לגרון אין לברך עליו כיון שהוא רק טעם מתיקות בעלמא, ואינו נכנס לגרון, וכן משמע ממ"ש בש"ע (סימן רד ס"ח) באוכל ושותה לרפואה שאם טעמם טוב והחיך נהנה מהם צריך לברך, אלמא דבעינן שתגיע ההנאה לחיך, משא"כ בנ"ד, שהחוש יעיד שלא מגיע מן המסטיק שום דבר לחיך. רק טעם לחוד לפה. והוי כטועם בעלמא שאינו מברך. עכת"ד. ובמחכ"ת, לא צדק כלל בזה, שאין שום דמיון בנ"ד לדין טועם בעלמא שאינו מברך, ששם אינו מתכוין להנאת אכילה כלל, משא"כ כאן שמתכוין ליהנות גם מן המתיקות של המסטיק, וכמו שכתבנו לעיל בשם האחרונים שחילקו בזה. גם מ"ש שאין ההנאה מגיעה לחיך, אינו מובן, שהרי ודאי בתחלת הלעיסה החיך טועם מן המתיקות, וגם יורד לתוך מעיו. ואף על פי שאינו אלא כל שהוא, מ"מ אין שיעור לברכה ראשונה. ושוב אחר זמן מצאתי בשו"ת קנין תורה חלק ה' (סימן יז) שהביא מ"ש הרב ישכיל עבדי הנ"ל, ותמה עליו במה שמחלק בין הנאת החיך לטעם בעלמא בפה, שהרי כשלועסו בודאי שמגיעה הנאה גם לחיך בהרגשת הטעם, ואפי' למ"ש המג"א דלא מקרי הנאה לענין ברכה אלא כשמגיעה לתוך מעיו, לא יבצר שגם כאן יגיע טעם כל שהוא למעיו, שטעם המתיקות של הסוכר שנעשה בבית החרושת, יוצא בלעיסתו ונכנס לבית הבליעה ומשם לתוך מעיו, ואין זה דומה למטעמת, שאין הכוונה שם לאכילה אלא לטעום כדי לדעת אם חסר מלח או תבלין, אבל בנ"ד לשם כך נעשה כדי ליהנות ממנו, והוא לועסו לשם הנאה ג"כ. ע"ש. ודבריו נכונים בהשגתו על הרב ישכיל עבדי, וכמו שכתבנו. אבל מה שסיים (שם באות ג) שאולי יש בזה איסורא דאורייתא במה שנהנה מהעוה"ז בלא ברכה, וכדאמרינן בברכות (לה א) סברא היא שאסור ליהנות מהעוה"ז בלי ברכה, וכתב הפני יהושע, דסברא זו דאורייתא היא, שבכל מקום שיש סברא הויא מדאורייתא, כדפריך לפעמים למה לי קרא סברא היא. ע"כ. דבריו תמוהים שהרי בכל ספק בברכה שלפני ההנאה אזלינן לקולא, וכמ"ש בש"ע (סימן רט). וכדעת הרי"ף שהובא בתוס' ברכות (יב א), וסיעת מרחמוהי. ואם איתא דהוי סברא דאורייתא הא קי"ל ספקא דאורייתא לחומרא. ובש"ע (סימן קסז ס"ט) נפסק, אם הוא מסופק אם בירך המוציא אם לאו אינו חוזר ומברך. וכ' הטור שם, דה"ט משום דהויא מדרבנן, ומש"ה לא יברך מספק. וכ"כ האחרונים שם. והסכמת האחרונים שאפי' בקום ועשה סמכינן על הכלל ספק בר' להקל, ורשאי לאכול לכתחלה, כשנסתפק אם בירך או אם יצא י"ח בברכתו. וכמו שהבאתי בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאו"ח סימן ג דף יח סע"ב) להקת האחרונים חבל נביאים שפסקו כן. ע"ש. (ובמקום אחר כתבתי עוד בזה ע"ד הפני יהושע הנ"ל). ועכ"פ לקושטא דמילתא העיקר שיש לברך על לעיסת המסטיק שיש בו מתיקות ברכת שהכל. וכן העלה בשו"ת אהל משה צווייג ח"ב (סימן קיג). והביא עוד מ"ש בירחון הפוסק (חוברת קו) בשם מומחה אחד, שבגומי לעיסה שהוא המסטיק יש בו גם חומר מזין כל שהוא, חוץ מטעם המתיקות שבו, ועכ"פ יש לברך עליו שהכל, כדין המוצץ קנים מתוקות וכו'. ע"ש. ושו"ר כעת בשו"ת יצחק ירנן ח"ב (סימן יא) דאזיל בתר איפכא, ונסתייע מדברי הרב ישכיל עבדי. עש"ב. ואנא דאמרי ערבך ערבא צריך, והעיקר לדינא כמו שכתבנו.