אשי ישראל כתב:מו"ח הג"ר מרדכי רבינוביץ שליט"א למד בחברותא עם הרב פישר פעמיים בשבוע, במשך כשלשים שנה.
הנה סיפורים ששמעתי ממנו במהלך השנים
הנה עוד כמה סיפורים ממו"ח הגר"מ רבינוביץ שליט"א [חלקם מהספד שנשא עליו בישיבת תפוח]
ה.
מו"ח סיפר שהגר"ש גדל בעניות גדולה, והיה יתום מאב, ולמרות זאת הוא שקד על תלמודו. בתקופה מסויימת (בזמן מלחמת העצמאות) לא היה בבית אמו מאומה לאכול, אלא ביצה אחת לכל בני המשפחה. בני המשפחה היו מחלקים את הביצה בין כל הילדים. הגר"ש פישר היה מספר בהתפעלות שלמרות הרעב הגדול הרי שגם באותו רגע של חלוקת הביצה אחיו הג"ר ישראל יעקב לא הפסיק מלימודו.
כאשר התחתן הגר"ש הבחינה אשתו שהוא איננו מחייך. העניות הגדולה שבתוכה גדלו בני המשפחה הותירה את חותמה עליו. מה עשתה הרבנית? היא ידעה באלו ספרים בעלה לומד, ובתוכם היא הכניסה פתקים עבורו בהם היא הזכירה לו לחייך...
ו.
בכל שנות החברותא לא דיבר הגר"ש על גילו, אלא רק פעם אחת: יום אחד אמר למו"ח "אני בקרוב אהיה בן שמונים". מו"ח התפלא ושאל "ומה בכך?" והגר"ש השיב "עדיין לא הספקתי לחזור בתשובה".
ז.
לא היו לגר"ש שום מושגים של הנאה גשמית. מיום ראשון עד חמישי בלילה [או שישי] היה נמצא בישיבת איתרי [והיה חוזר לביתו לשבת]. היה יושב בחדרו הקטן בישיבה ולומד ללא הפסקה. בחדר לא היה חימום ולא מזגן. היה ישן בחדר הפנימי, על מיטה של פנימיה... בחדר החיצוני, חדר הלימוד, היתה מיטה שעליה היו מונחים עשרות ספרים, שלחן לימוד גדוש ספרים, וכך גם הכסאות שבחדר. הספרים היו בלויים וקרועים מרוב שימוש, ולא היה ניתן לזהות אותם, אולם הגר"ש היה מזהה כל ספר לפי הפגמים בכריכה.
הגר"ש היה לומד כל הזמן בעמידה. היה בחדר כסא עץ פשוט לצורך ישיבה, וכשהביאו לחדרו כסא נוח יותר הוא כעס וסירב להשתמש בו [עד שלבסוף בנו הצעיר הצליח לשכנעו להשאיר את הכסא].
הגר"ש לא היה אוכל [לפחות בשעות הלימוד עם מו"ח, 11 עד 4 אחה"צ או יותר], ורק כשהיה מרגיש שהריכוז שלו בלימוד יורד אז היה אוכל כדי לחזק את הריכוז בלימוד.
היו בישיבה בחורים שהיו מביאים לו אוכל מחדר האוכל, אך היה קורה לפעמים שהבחורים שכחו להביא לו אוכל, אז הגר"ש לא היה מתייחס לזה כלל, אלא היה אוכל את שיירי האוכל מהמימים הקודמים. [היו פעמים שמו"ח לא יכל לסבול זאת ויצא ואמר לבחורים להביא לגר"ש אוכל].
בחדר לא היה טלפון, ובקצה המסדרון היה טלפון ציבורי, שאליו היתה הרבנית מתקשרת פעמיים ביום, בשעות קבועות, כדי לדרוש בשלומו. כשהיה הטלפון הציבורי מצלצל בשעות אחרות, אם הגר"ש היה מבחין בצלצול, הוא היה ממהר עד לקצה המסדרון, למרות גילו ולמרות הבעיות ברגליו, ואז לעיתים היה מתברר שבקצה השני של הקו יש אדם שמבקש לקרוא לאחד מבחורי הישיבה...
ח.
כשהיה הגר"ש בגיל 83 בערך, נערכו שיפוצים בישיבת איתרי, ובגלל השיפוצים נאלץ הגר"ש לנדוד מחדרו לבנין אחר למשך כמה זמן. יום אחד נכנס משגיח הישיבה וניחם את הרב על הטירדה ואמר: "בעז"ה אחרי השיפוץ יהיה בחדר שירותים וטלפון וחימום". הגר"ש השיב ואמר: "וכי עוד כמה שנים אחיה? עד גיל תשעים? וכי בשביל כמה שנים שווה לשפץ?!". אכן הגר"ש נפטר כחודש לפני יום הולדתו התשעים.
ט.
היה חרוץ ביותר. לדוגמא: את הגהות הגר"א על תו"כ עשה [כמובא בהקדמתו] בגיל צעיר מאוד, בתוך פחות מארבעה חודשים.
י.
מו"ח אמר שראה אצלו תופעה ייחודית: כשהיה שומע קושיא על דבריו היה שמח מאוד מאוד.
יא.
היה מתמיד עצום. כל כולו מוקדש לתורה. בכל שעה וזמן שהגיע מו"ח לביתו תמיד מצא אותו כשהוא לומד [למעט פעם אחת שמצא אותו במטבח עם הרבנית והבנות ששטפו כלים. אולי גם אז דיבר בד"ת].
פעם כשבא מו"ח לחברותא אמר הגר"ש: 'טוב שבאת. יש לי חום ואני חולה, והתקשרתי אליך שלא תבוא, אבל לא ענית, אז טוב שבאת, כי הרמב"ם אומר שגם החולה צריך ללמוד'.
יב.
בחור בא לשאול אותו על 'סיומים' בתשעת הימים, והרב גער בו ובין היתר אמר לו: אמר "אני בחיים שלי לא עשיתי סיום! וכי אדם יכול להגיד שהוא יודע מה שלמד?!...".
יג.
היה, כידוע, בקיא עצום בגמרא ראשונים ופוסקים, אך גם בשאר התחומים: לדוגמא, הוא ידע את האבן עזרא על כל התנ"ך, כולל כל פירושיו הלשוניים (והכיר היטב את מפרשיו). ידע את ספרות החסידות כולה. היה בקי מאוד בלשון, בהיסטוריה וביבילוגרפיה. היה בקי בכל מדרשי הלכה, ובכל מדרשי האגדה. היתה לו חברותא בה הם למדו את כל ספרי הפילוסופיה היהודית, מרס"ג עד אור ה', כולל הרלב"ג. הרב הוציא הוצאה חדשה של אור ה', ורצה לחבר על זה פירוש. אומרים שהיה בקי בתורת הסוד. ואני יודע שפרופסורים לקבלה היו מגיעים אליו להציע בפניו את חידושיהם. מו"ח כתב פירוש על המשניות, והכיר בגלל זה את מפרשי המשנה, כולל פירושים נידחים. כשאמר לגר"ש משהו על דברי התפארת יעקב בביאורו על התפארת ישראל, התייחס לכך מיד הגר"ש והגדיר את הפירוש, באופן שהיה ברור ממנו שהוא יודע את הערותיו על התפארת ישראל על הסדר.
הגר"ש לא רק ידע את כל הספרים והתחומים הללו, אלא גם חידש בהם.
הגר"ש היה יכול להזכיר 150 מקורות בשיעור של שעה וחצי, ומעולם לא הגיע לשיעור עם דפים. הכל מסר בע"פ.
יד.
הגר"ש חשב שהוא צריך לעבוד כדי לפרנס את המשפחה, אך אשתו תבעה אותו לדין תורה וזכתה בדין ולכן הוא "חוייב" להמשיך ללמוד...
טו.
מו"ח הגיע פעם לחברותא והגר"ש אמר לו בדאגה: "הערב יש במשפחה שבע ברכות אבל חלמתי בשינתי דרשה על ברית מילה"...
טז.
יהודי יקר מאוד (מר ברכפלד) היה עורך בביתו 'בית ועד לחכמים' בו נמסרו שיעורים. כשנפטר המשיכו את המפעל, ופעם אחת ביקשו מהגר"ש שימסור שיעור, אך מו"ח מספר שהגר"ש אמר לו כמה פעמים שהוא לא יהיה מוכן להיעתר לבקשה ולמסור את השיעור [אולי כי זמן השיעור שהקציבו לו היה קצר מדי, או מסיבה אחרת]. יום אחד הגיע לחדרו הרב כרמל (מראשי ארץ חמדה) ושאל אותו האם יוכל למסור את השיעור, ולהפתעת מו"ח הגר"ש מיד הסכים. כשיצא הרב כרמל אמר הגר"ש למו"ח: "אמנם החלטתי לא למסור את השיעור, אבל הרב כרמל הזכיר שהשיעורים מחזקים את אלמנתו של מר ברכפלד. אחי, ר' ישראל יעקב, לימד אותי שצריך להיזהר מאוד מאוד באלמנה".
יז.
היה מכבד את הרבנית בצורה לא רגילה. לדוגמא, כשלמד בחברותא עם מו"ח בביתו בשבתות, היה לו בסיום החברותא שיעור. כאשר הגר"ש שמע מחדרו שהרבנית מתחילה לסדר את הכסאות בסלון לקראת השיעור הוא היה רץ מיד מהחדר כדי לעזור לה, ואפילו כשהוא באמצע משפט. בהוצאה האחרונה של דרשות בית ישי [שיצא אחרי פטירת הרבנית] הוא כותב על צדקותה. בלוויתה הוא אמר עליה שאשה כזאת עם כזאת מסירות לתורה אין למצוא. כל עול הבית היה עליה. הגר"ש היה בקי בכל תחום אבל בענייני ביתו לא ידע מאומה. לא הכיר צורת מטבע.
יח.
בסוכתו היה תלויות תמונות של הראי"ה קוק והחזו"א, והגר"ש היה גאה בזה.