כדכד כתב:יישר כח
אבל לא כל כך הבנתי
הי' של ויצא אינו בחיריק
וגם ב"וישב" יש פ"א יו"ד.
אולי ויצא מנחי פ"א יו"ד ו"וישב, לא אבל למה?
ראיתי שהוא כותב במקום אחר ש"וילך" הופך למלעיל בגלל ו' ההיפוך וא"כ קשה לי עוד יותר למה "ויצא" לא?
כדכד כתב:תודה רבה
ואם כן תשובה לשאלתי אין שם
יְהִי (= וַיְהִי)
גזניוס 75s
ברגשטרסר, ב, 30e-g
באואר-ליאנדר עמ' 418
בלאו, תורת ההגה, עמ' 232, 281 והע' 6
(מוראוקה פרק 79)
עתיד מקוצר (קל), מן יִהְיֶה [1].
בפעלי פ' גרונית/ל"י הפ' פתוחה וכן התחילית דר"כ (תַהַר, יַעַל, יַחַץ; פ"ח לפעמים ע"ד יִחַד; פא"י, ויש גם פ"נ, הופכות להברה אחת [2]).
פרט לשרשים הי"י, חי"י (ניקוד טברני, א"י ובבלי, ל"ח, הפיוט הקדום, תעתיקים [3]).
אמנם, העתיד המקוצר (של הקל) יסודו בתחילית חרוקה (או צרויה) וצרור עיצורים (יִשְבְ, יִפְתְ, יֵשְתְ, יֵבְךְ, יֵרְד; יִהְיו); הסגול (בע' גרונית: פתח) הרווח בא ע"ד הסגוליים (ולכן ההטעמה מלעיל).
סביר שבפעלים אלו, התארכה תנועת הפ' לחיריק בגלל היוד [4]. אח"כ נעתקה הטעם לתנועה הארוכה המלרעית [5], והתקצרה תנועת התחילית הבלתי מוטעמת. [6]
______________
[1] היוד השנייה של הי"י במקור באה בין שתי תנועות קצרות, ולכן נשלה ונתהווה -ֶה (בלאו, תורת ההגה, עמ' 280).
[2] כך בדקדוקים המודרניים (גזניוס 75§; ברגשטרסר, ב, 30§; ב"ל 57§; מוראוקה 79§; בלאו, תורת ההגה פרק מח); וכבר בראשונים, ראה י' וורמסר, משנתו הדקדוקית של ר' זלמן הענא, עמ' 68-69 והע' 220, 222.
[3] בענ"ש התחילית קמוצה; בארמית: יְהֵא, וראה בן-חיים, עואנ"ש ה עמ' 121 הע' 83.
[4] הש' תֶשִי, מן שי"ה (ראה HALOT; חומסקי, מכלול, הע' 325); פְרִי מן פִרְיְ, פִרְיִי.
שוא נע לפני יוד נוטה לחיריק במסורת טבריה ועוד (למקורות ראה ילון, הליכות שבא, עמ' כג-כה, צא, צד; כאן, טבריה, עמ' 311; כך גם בניקוד הא"י).
[הש' גם תנועת י' התחילית בצורה המוארכת (חיריק במקום סגול הרגיל בפעלי פ"ה, בהשפעת היוד) לפי גומפרץ, מבטאי שפתנו, עמ' 104 והלאה (ועמ' 97 והלאה, וראה לשוננו יט עמ' 84-85), אם כי לזה ראה ב"ל עמ' 418 וכאן, Orthoepy, עמ' 391 (על המתג ראה גם ייבין, המסורה, עמ' 2251 ברויאר, המסורה, עמ'מ 182; כאן, היה).]
[5] בהקשר, ראה סוכ'רד, התהוות מערכת התנועות, עמ' 90
בהפסק יֶהִי (מלעיל), כמו בֶכִי מן בְכִי (גזניוס), וראה סוכ'רד שם הע' 7, וורמסר שם עמ' 70 הע' 234, והש' דברי גומפרץ שם.
[6] ייתכן כי להסבר כזה התכוונו ב"ל עמ' 418: יַהְיִי (מלעיל) > יִיהְיִי (מלעיל) > יִיהְיְ (מלעיל) > יְהִי (מלרע; בהפסק שרדה ההטעמה המלעילית והפכה התחילית לסגול באנלוגיה לשמות במשקל דומה); וַיְ-יֱהִי (מלרע) > וַיְהִי (מלרע).
וראה גם הסבר דומה אצל ריב"ג, רקמה עמ' רצח.
להסברים נוספים ראה:
א. ראב"ע שמות א,ה, צחות מהדו' מוה"ק עמ' פד;
ב. שיח יצחק (הרב יצחק סגל, אחיו של הט"ז), מ ע"א הע' כ [= שיכול; על התופעה ראה וורמסר שם עמ' 72 והלאה];
ג. נימוקי ר"א בחור למכלול, קיט ע"ב (ע"ד הגר"א, וראה י' האורד, תורתו הלשונית של ר' אליהו בחור על פי נימוקיו לספר מכלול לרד''ק, עמ' 21);
ד. דקדוק אליהו (מהדו' שילוני עמ' ריג-ריד [= *יִהֶי מלעיל בלתי אפשרי בגלל היוד הנחה, ולכן ראוי *יִהִי, אלא שת"ק לא תבוא לפני גרונית מנוקדת בת"ג שלה, ולכן יְהִי]; וילה"ע כי הכלל השני, שמקורו מרז"ה, תמוה, השווה תשִעִי (מן תשַע) ועוד רבים, וגם רז"ה עצמו סייג את הכלל לפתח לפני קמץ שהופך לסגול, ראה וורמסר שם עמ' 69-70 ובהערות. וראה הערת שילוני שם, עמ' קעח, 111. אם כי עדיין ניתן לומר שיש כאן בידול. גם על הכלל הראשון ניתן להעיר);
ה. ליחסו של רז"ה ראה וורמסר שם, עמ' 158.
ו. וראה גם: ר"י חיוג', כתאב אלנתף, עמ' 80-81;
ז. רשב"ם דייקות, מהדורת ר' מרדלר, עמ' 50 ובעבודתה עמ' 199.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 66 אורחים