גדר חיוב מסירות נפש בג' עבירות

[צ'אלמר]

יל''ע האם החיוב של יהרג ואל יעבור בג' עבירות, הוא לברוח מהעבירה בכל מצב אפילו אם בגלל שלא יעבור יהרג, או שהחיוב הוא לא לעבור עבירה בכל מחיר אפילו אם בשביל להינצל יצטרך להיהרג.

והנפק''מ היא לראשונים הסוברים שאין דין קרקע עולם בג' עבירות, אם כופים אשה לג''ע והאפשרות היחידה שלה להנצל היא להרוג את עצמה וממילא לא תעבור בג''ע, האם מחויבת בכך?

וכן יל''ע לגבי חיוב מסירת ממונו בשביל לא לעבור על לאו (אם כי לכאורה שני הנידונים אינם תלויים זה בזה), מה הדין באחד שכפוהו לאכול חלב, ויש לו אפשרות להנצל ע''י שישחד אדם בכל ממונו, האם מחויב בכך?

די''ל דאינו מחויב, כי החיוב הוא לא לעבור את העבירה אפילו אם יטלו ממנו את כל ממונו בגין כך, אבל להוציא ממון כדי להנצל מניין מצינו?

[איש_ספר]

יל''ע האם החיוב של יהרג ואל יעבור בג' עבירות, הוא לברוח מהעבירה בכל מצב אפילו אם בגלל שלא יעבור יהרג, או שהחיוב הוא לא לעבור עבירה בכל מחיר אפילו אם בשביל להינצל יצטרך להיהרג.

והנפק''מ היא לראשונים הסוברים שאין דין קרקע עולם בג' עבירות, אם כופים אשה לג''ע והאפשרות היחידה שלה להנצל היא להרוג את עצמה וממילא לא תעבור בג''ע, האם מחויבת בכך?

עיין במצ"ב

בכל נפשך סימן יט.PDF

(585.4 KiB) הורד 65 פעמים

בירורים סימן ס.PDF

(919.53 KiB) הורד 56 פעמים

וכן יל''ע לגבי חיוב מסירת ממונו בשביל לא לעבור על לאו (אם כי לכאורה שני הנידונים אינם תלויים זה בזה), מה הדין באחד שכפוהו לאכול חלב, ויש לו אפשרות להנצל ע''י שישחד אדם בכל ממונו, האם מחויב בכך?

די''ל דאינו מחויב, כי החיוב הוא לא לעבור את העבירה אפילו אם יטלו ממנו את כל ממונו בגין כך, אבל להוציא ממון כדי להנצל מניין מצינו?

בד' הפוסקים מגיע דין זה כהנגדה למ"ע. שבעוד שאתרוג אינו חייב לקחת במחיר כל ממונו, מחויב הוא למנוע עצמו מלעבור על לאו גם במחיר כל ממונו. אני מבין שהחקירה מצאה מקום לנוח, שבמצוה הרי הוא משלם בממונו כדי לקיים המצווה, וכאן אינו "משלם על העבירה", אלא משלם לפלוני שלא יביאוהו לידי עבירה. האמנם?

אבל ראה למשל לשון ריב"ש סי' שפ"ז

שכל שבידו לבטל אנסו בנקלה, ואינו מבטל; אינו אנוס אלא מזיד. ולא עוד, אלא אפילו לא היה יכול לבטל אנסו, אלא ע"י ממון הרבה, שיצטער בנתינתו, נראה לנו: שחייב לתת, ולא יעבור על מצות לא תעשה. שלא מצינו בשום מקום, התר לעבור על מצות לא תעשה, מחמת הפסד ממון.

ועכ"פ לא מצאתי מי שידון בשאלה זו.

[מקדש מלך]

שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן ז (בבר אילן):

וכמו כן נראה במי שעכו"ם אומר לו קטול אספסתא ואי לאו קטילנא לך דאם יכול להציל עצמו בממון שלו דשפיר חייב לבזבז כל ממונו על כך, ולא אמרינן דכיון שפקו"נ דוחה שבת הרי זה חשיב כאילו אין העכו"ם מכריח אותו לעשות עבירה אלא דבר המותר [ומ"ש בגמ' סנהדרין ע"ד ב' דבעי למימסר נפשי' לקטלא הוא רק משום קידוש השם] דשאני התם כיון שאם היה יכול לברוח לא מיקרי אנוס וחייב לברוח לכן כיון שע"י בזבוז ממון יכול לברוח מחילול שבת נעשה כאילו העכו"ם אמר לו בתחלה או קטול או תן ממונך דודאי חייב ליתן ממון ולא לחלל שבת, ומה שהכהן פטור מלשכור אחרים לקבורת המת, היינו מפני שעושה בהיתר מה שמוטל עליו, משא"כ הכא מה שצריך לקטול אספסתא ולא למסור נפשו להריגה אין זה מצוה וצריך ודאי לברוח מזה. אולם כל זה רק משל עצמו אבל אחרים אינם חייבים כלל להפסיד משלהם אלא להצלת נפשו אבל לא להציל אותו מעשיית מלאכה בשבת בהיתר משום כללא דפקוח נפש דוחה שבת.

ועיין שם עוד אריכות בזה ובנושאים קרובים.

ולעניין האם חייב להמית עצמו שלא לעבור על איסורים, ראה גם אבן ישראל להגרי"י פישר על הרמב"ם הלכות יסודי התורה פרק א' הלכה ה'.

[איש_ספר]

הפוסקים מלאים מציורים כאלה. ידועים דברי הח"ח במחנה ישראל, שהחייל חייב להוציא כל ממונו כדי שיסיים מלאכתו קודם השבת (למשל ע"י שישכור פועל שיסייע בעדו).

אכן לא מצאתי מי שיתן דעתו, לחיוב או לשלילה, לחילוק הדק שהעלה הרב הירושלמי בין חיוב שלא לעבור עבירה כדי להציל ממונו, לבין חיוב לשלם כל ממונו כדי לא לעבור.

[איש_ספר]

וכן יל''ע לגבי חיוב מסירת ממונו בשביל לא לעבור על לאו (אם כי לכאורה שני הנידונים אינם תלויים זה בזה), מה הדין באחד שכפוהו לאכול חלב, ויש לו אפשרות להנצל ע''י שישחד אדם בכל ממונו, האם מחויב בכך?

די''ל דאינו מחויב, כי החיוב הוא לא לעבור את העבירה אפילו אם יטלו ממנו את כל ממונו בגין כך, אבל להוציא ממון כדי להנצל מניין מצינו?

בד' הפוסקים מגיע דין זה כהנגדה למ"ע. שבעוד שאתרוג אינו חייב לקחת במחיר כל ממונו, מחויב הוא למנוע עצמו מלעבור על לאו גם במחיר כל ממונו. אני מבין שהחקירה מצאה מקום לנוח, שבמצוה הרי הוא משלם בממונו כדי לקיים המצווה, וכאן אינו "משלם על העבירה", אלא משלם לפלוני שלא יביאוהו לידי עבירה. האמנם?

אבל ראה למשל לשון ריב"ש סי' שפ"ז

שכל שבידו לבטל אנסו בנקלה, ואינו מבטל; אינו אנוס אלא מזיד. ולא עוד, אלא אפילו לא היה יכול לבטל אנסו, אלא ע"י ממון הרבה, שיצטער בנתינתו, נראה לנו: שחייב לתת, ולא יעבור על מצות לא תעשה. שלא מצינו בשום מקום, התר לעבור על מצות לא תעשה, מחמת הפסד ממון.

ועכ"פ לא מצאתי מי שידון בשאלה זו.

שוב קראתי את ד' הריב"ש, וראיתי שהדיוק הוא לא רק מהתיבות המודגשות, אלא שלדעת ריב"ש, כל שיש בידו לבטל אונסו ואפילו במחיר של ממון הרבה, לאו אונס מיקרי. וא"כ פשוט שחייב לשלם אם עי"כ יוסר ממנו הציווי לעבור עבירה.