העושה מעשה שעלול להגיע לחטא, אך מתכנן שלא יגיע לזה האיך קרינן ליה זדון?

[החושב]

לפי ר"ת אכילת התנאי זה לא סתם איזה גילוי מילתא ושהכל מתברר על ידי זה למפרע. אלא זה מעשה שבו נגמר מעשה העבירה. ולפי זה לא מתחילה השאלה של פותח האשכול.

ומי חולק עליו בזה?

רש"י מסכת שבועות דף כח עמוד א
אכל את הראשונה כו' - ההיא דתנאי קרי ראשונה שכך היתה סדר שבועתו אם אוכל זו לא אוכל זו והאי דנקט אכילת התנאי ברישא לאו משום דאי עביד איפכא לא חיילא דודאי חיילא ומתחייב למפרע אלא משום דבעי למימר ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב קרבן ודוקא דהך שניה דאיסור הוא דהויא לה שגגה באכילת איסור דאי בתנאי לא מייתי קרבן על אכילת האיסור למפרע שהיתה מזיד ובהיתר שעדיין לא נאסרה עליו ואף על פי שהוא שוגג בשעת אכילה אחרונה שהוא עובר בה על השבועה למפרע שגגה באיסור בעינן.

[בן ראובן]

אני לא כ"כ מבין מהו החילוק המהותי.
אם אדם עושה מעשה שיש 50% שזה מעשה איסור ו50% שזה מעשה היתר - אין לך בעיה להבין שזה מזיד.
ואם עושה מעשה שהגדרתו תלויה בבחירתו בעתיד - לא מובן לך שגם זה נחשב מזיד?
מה בדיוק החילוק?
אני מניח שבמקרה הראשון אתה תסביר שזה נקרא מזיד משום שהוא יודע שיתכן שזה יוגדר כאיסור.
אז גם במקרה השני הוא יודע שיתכן שזה יוגדר כאיסור, והיינו אם הוא יבחר בכך. מה שהוא מתכנן כעת לא לבחור ברע בעתיד אינו מגרע כלום מהמודעות.

לכאורה אין הפירוש שהמעשה הראשון אינו נחשב מזיד, אלא שהמעשה השני הוא גמר עשיית האיסור, וכשהמעשה השני לא היה במזיד, הרי לא עשה את כל מעשה האיסור במזיד.

[בן ראובן]

לפי ר"ת אכילת התנאי זה לא סתם איזה גילוי מילתא ושהכל מתברר על ידי זה למפרע. אלא זה מעשה שבו נגמר מעשה העבירה. ולפי זה לא מתחילה השאלה של פותח האשכול.

ומי חולק עליו בזה?

רש"י מסכת שבועות דף כח עמוד א
אכל את הראשונה כו' - ההיא דתנאי קרי ראשונה שכך היתה סדר שבועתו אם אוכל זו לא אוכל זו והאי דנקט אכילת התנאי ברישא לאו משום דאי עביד איפכא לא חיילא דודאי חיילא ומתחייב למפרע אלא משום דבעי למימר ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב קרבן ודוקא דהך שניה דאיסור הוא דהויא לה שגגה באכילת איסור דאי בתנאי לא מייתי קרבן על אכילת האיסור למפרע שהיתה מזיד ובהיתר שעדיין לא נאסרה עליו ואף על פי שהוא שוגג בשעת אכילה אחרונה שהוא עובר בה על השבועה למפרע שגגה באיסור בעינן.

אינו מביא קרבן, אבל גם מלקות אינו חייב. ומוכח שגם לדעת רש"י האכילה השניה היא גמר האיסור (והמחלוקת היא רק אם נחשב שוגג כשאכילת כיכר האיסור היתה במזיד).

[החושב]

איפה ראית שלא חייב מלקות לפי רש"י?
מזה שכתב שזה היתר? -כוונתו לגבי שעת האכילה.

[בן ראובן]

איפה ראית שלא חייב מלקות לפי רש"י?
מזה שכתב שזה היתר? -כוונתו לגבי שעת האכילה.

ממ"ש "אינו חייב קרבן" המשמעות היא שגם מלקות אינו חייב. אחרת היה אומר שחייב מלקות וממילא פטור מקרבן. וכאמור כך דעת הרדב"ז להדיא (שפטור הן ממלקות והן מקרבן).

[החושב]

איפה ראית שלא חייב מלקות לפי רש"י?
מזה שכתב שזה היתר? -כוונתו לגבי שעת האכילה.

ממ"ש "אינו חייב קרבן" המשמעות היא שגם מלקות אינו חייב. אחרת היה אומר שחייב מלקות וממילא פטור מקרבן. וכאמור כך דעת הרדב"ז להדיא (שפטור הן ממלקות והן מקרבן).

הסתכלתי שוב בגמרא וראשונים שם, ונראה ברור כמוך: גם לפי רש"י באכל תחילה איסור במזיד ואחר כך תנאי בשוגג אינו חייב מלקות. כך מבואר כמעט מפורש מדברי רש"י עצמו בע"ב. וכן מפורש בתוספות

ואין נ"ל כלל שהיה הקונטרס ר"ל דמתחייב למפרע מלקות דאין סברא שיתחייב מלקות כיון שאח"כ אכל התנאי בשוגג

אני אישית מתקשה להבין את זה:
א. הרי קיום התנאי זה גילוי מילתא בלבד, למה שזה יהיה חשוב באיזה אופן ובאיזו כוונה נתקיים התנאי?
ב. עוד מעניין אותי: מה יהיה אם תלה בירידת גשמים? לא אוכל כיכר זו היום אם ירדו גשמים מחר. הרי אין לו זדון בירידת הגשמים. (ואולי תאמר שבזה מלכתחילה הוא לקח בחשבון שזה לא תלוי בו. -זה אינו נראה שמשנה משהו. דהרי מה שנצרך שיהיה מזיד באכילת הכיכר של תנאי - זו היא דרישה לגבי המעשה של התנאי, ולא שבלי זה זה חסר משהו במעשה הראשון)
ג. קשה לי, שאם נדרש שיהיה מזיד באכילה שנייה - בשביל לברר זאת לכאורה צריך התראה באכילה השנייה. ובאכילה הראשונה ברור שצריך התראה (מפורש בגמרא שם כח: וברש"י). נמצא שצריך שתי התראות. ולא משמע כך כלל.

[בן ראובן]

ב. עוד מעניין אותי: מה יהיה אם תלה בירידת גשמים? לא אוכל כיכר זו היום אם ירדו גשמים מחר. הרי אין לו זדון בירידת הגשמים. (ואולי תאמר שבזה מלכתחילה הוא לקח בחשבון שזה לא תלוי בו. -זה אינו נראה שמשנה משהו. דהרי מה שנצרך שיהיה מזיד באכילת הכיכר של תנאי - זו היא דרישה לגבי המעשה של התנאי, ולא שבלי זה זה חסר משהו במעשה הראשון)

ירידת הגשמים אינה מעשה שלו. המעשה שלו נשלם, ונשלם במזיד. משא"כ בנדו"ד, חלות האיסור תלויה במעשה נוסף שלו, ולכן גם המעשה הזה צריך להיות במזיד.

[החושב]

ב. עוד מעניין אותי: מה יהיה אם תלה בירידת גשמים? לא אוכל כיכר זו היום אם ירדו גשמים מחר. הרי אין לו זדון בירידת הגשמים. (ואולי תאמר שבזה מלכתחילה הוא לקח בחשבון שזה לא תלוי בו. -זה אינו נראה שמשנה משהו. דהרי מה שנצרך שיהיה מזיד באכילת הכיכר של תנאי - זו היא דרישה לגבי המעשה של התנאי, ולא שבלי זה זה חסר משהו במעשה הראשון)

ירידת הגשמים אינה מעשה שלו. המעשה שלו נשלם, ונשלם במזיד. משא"כ בנדו"ד, חלות האיסור תלויה במעשה נוסף שלו, ולכן גם המעשה הזה צריך להיות במזיד.

בעניותי איני רואה כאן הוספת נימוק או דברי הסבר.
מה אכפת לנו שהמעשה המגלה זה מעשה שלו?
אם יעשה תנאי כזה: "שבועה שלא אוכל כיכר זו אם אוכל את הכיכר הזו מחר בשוגג". מה תגיד?

[בן ראובן]

ומי שנשבע בלי תנאי שלא לעשות דבר פלוני בשוגג?

[החושב]

ומי שנשבע בלי תנאי שלא לעשות דבר פלוני בשוגג?

לא הבנתי למה אתה מתכוון לרמוז? מה הקשר בין הדברים?
(לגופו של הענין, אם אין בזה חסרון של 'אדם בשבועה', אז יהיה חייב קרבן אם יכול בשוגג. כנ"ל)

[בן ראובן]

ומי שנשבע בלי תנאי שלא לעשות דבר פלוני בשוגג?

לא הבנתי למה אתה מתכוון לרמוז? מה הקשר בין הדברים?

לעיל התברר לנו יסוד, שכל אימת שחלות האיסור תלויה במעשה נוסף של האדם, נחשב מעשה זה כגמר והשלמת מעשה האיסור, ואינו נחשב מזיד אא"כ עשה מעשה זה במזיד.

והקשית מה יהיה הדין אם חלות האיסור דורשת שמעשה זה יהיה בשוגג דוקא.

ועניתי שלכאורה אין חילוק, ובאמת באופן זה לא יוכל לעולם להתחייב מלקות על שבועה זו, כשם שאם עיקר השבועה היתה שלא לעשות דבר בשוגג לא יוכל לעולם להתחייב מלקות על שבועה זו.

[החושב]

הבנתי אותך.
לענ"ד יש חילוק משמעותי:
אחד שנשבע שלא לעשות דבר מסוים בשוגג לא יתחייב מלקות היות ומעשה העבירה נעשה בשוגג. ומה בכך שעל זה הוא נשבע במפורש? הרי גם לא היה מזכיר 'בשוגג', והיה מעשה בסוף מעשה בשוגג - זו היא הפרת השבועה למהדרין, אלא שכיון שרמת האחריות שלו היא כ'שוגג' ולכן חייב קרבן ולא מלקות. נמצא שאין שום נפק"מ בזה שהוסיף 'בשוגג' (חוץ מזה שאם יעשה במזיד - בכלל לא הפר שבועותו). אבל אחד ש'מעשה בשוגג' זה הגדרת קיום התנאי - הרי העבירה עצמה היתה במודעות גמורה, והתנאי התקיים במלואו, ומה הבדל בין זה לתנאי של ירידת גשמים?

ובקיצור שוב: אם כאשר אדם תולה במעשה שאינו קשור אליו כלל (כמו ירידת גשמים) הדין שבהתקיים התנאי הוא יכול מתחייב למפרע, מדוע לא יתכן להסתכל על מעשיו שלו כמעשה 'המגלה' בעלמא (כלומר כמו ירידת הגשמים) ולא כמעשה 'המפעיל' (שמפעיל וגומר את חלות האיסור למפרע)?

[בן ראובן]

ובקיצור שוב: אם כאשר אדם תולה במעשה שאינו קשור אליו כלל (כמו ירידת גשמים) הדין שבהתקיים התנאי הוא יכול מתחייב למפרע, מדוע לא יתכן להסתכל על מעשיו שלו כמעשה 'המגלה' בעלמא (כלומר כמו ירידת הגשמים) ולא כמעשה 'המפעיל' (שמפעיל וגומר את חלות האיסור למפרע)?

מצד הסברא החיצונה יתכן כך ויתכן כך, ומשיטת רבותינו הראשונים (ומשמעות הגמרא) למדנו כאופן הב'.

[עושה חדשות]

אני מתקשה להבין את התשובות שנכתבו כאן לעיל;
"שהגדרת מזיד הוא שעשה את המעשה בכוונה וידע את כל הנתונים הנוגעים לענין",
"הוא יודע שאם אחר כך הוא יאכל כיכר של תנאי עכשיו הוא עושה איסור",
סוף סוף, "אומר מותר" הוי כשוגג או אפילו אונס, וכאשר הוא אכל את הפת שנשבע עליה, אין לך "אומר מותר" גדול מזה כאשר התוכנית שלו היא לא לאכול את התנאי. בהכרח לענ"ד שזה מצטרף עם הזדון של אח"כ באכילת התנאי (ועדיין צריך הגדרה), אבל אם יאכלנה בשוגג או באונס, ודאי ל"ה כמזיד על האיסור של אכילת הפת הראשונה.

[עזריאל ברגר]

להלכה כתב הרמב"ם שאפילו באונס גמור חשיב מזיד, כגון מוציא שם רע שגירש את אשתו, והתרו בו בשעת מסירת הגט "שאם לא תחזירנה תלקה" ואמר "על מנת כן אני עושה", ואח"כ מתה האשה - דהיינו אונס גמור - לוקה.

וכל הפלפול על כך ש"היתה דעתו כך וכך" - הוא בדיוק הטעם לדברי האומרים שאין לוקין על התראת ספק, אבל להלכה קיי"ל שלוקין עליה.

[עושה חדשות]

מוצש"ר שגירש את אשתו, עובר איסור גמור גם באופן שהחזירה אח"כ, אלא שאין לוקים על לאו הניתק לעשה במידה וקיים את העשה או עכ"פ לא ביטלו.
במקרה שלנו, במידה והוא יצליח לעמוד בתוכנית ולא לאכול את כיכר התנאי, הר"ז היתר גמור לאכול את כיכר השבועה.
ואינני מבין דקארי לה מאי קארי לה.
שמא ס"ד דמ"מ כיון שהוא מסופק על המלקות הוי קצת כמו שוגג, כעין הזיד בלאו ושגג במלקות, עדיין החילוק ברור לגבי הקושיא הפותחת שא"א בשום אופן שבעולם להעניש מי שעשה כדת וכדין.

[עזריאל ברגר]

ואינני מבין דקארי לה מאי קארי לה.

מי שערבבו את הסוגיות - הם חכמי הגמרא, והם לימדו אותנו שלמרות הסברות השונות - עדיין המחלוקת בתוקפה, "ואין הכרעה שלישית מכרעת".

[עושה חדשות]

לגבי הלכות 'התראת ספק' הנידונים שווים ואין ביניהם סברות שונות,
ואילו לגבי השאלה הפותחת את האשכול, אין קשר בין המקרים.

[עזריאל ברגר]

לגבי הלכות 'התראת ספק' הנידונים שווים ואין ביניהם סברות שונות,
ואילו לגבי השאלה הפותחת את האשכול, אין קשר בין המקרים.

חז"ל השוו את "התראת ספק" של מוציא שם רע, עם "התראת ספק" של הנשבע, ומהיכי תיתי לחלק?!

[שומע ומשמיע]

אני מתקשה להבין את התשובות שנכתבו כאן לעיל;
"שהגדרת מזיד הוא שעשה את המעשה בכוונה וידע את כל הנתונים הנוגעים לענין",
"הוא יודע שאם אחר כך הוא יאכל כיכר של תנאי עכשיו הוא עושה איסור",
סוף סוף, "אומר מותר" הוי כשוגג או אפילו אונס, וכאשר הוא אכל את הפת שנשבע עליה, אין לך "אומר מותר" גדול מזה כאשר התוכנית שלו היא לא לאכול את התנאי. בהכרח לענ"ד שזה מצטרף עם הזדון של אח"כ באכילת התנאי (ועדיין צריך הגדרה), אבל אם יאכלנה בשוגג או באונס, ודאי ל"ה כמזיד על האיסור של אכילת הפת הראשונה.

לאומר מותר חסר נתונים בשעת עשיית המעשה ודעתו פגומה, כאן הוא מודע לכל משמעות מעשהו ויודע כל מה שצריך לדעת.

[שומע ומשמיע]

לפי מה שאני מבין, השואלים יוצאים מנקודת הנחה שהעונש הוא על ה'זדון' (או על מעשה עבירה שנעשה בזדון). וממילא לא מובן, הרי כאן אין זדון, כי הוא חשב באמת ובתמים שלא יאכל את הכיכר של תנאי.
אני מציע לפקפק בקביעה זו: לא כתוב בתורה שצריך זדון. אלא שאם אדם לא היה מודע למשמעות מעשיו, אין מטילים עליו אחריות.
כאן האדם מודע לחלוטין למשמעות מעשהו - הוא יודע שאם אחר כך הוא יאכל כיכר של תנאי, עכשיו הוא עושה איסור. זה שהוא מתכנן לא לאכול את של תנאי אינו מגרע כלום, עדיין הוא מודע להכל.

זה הצד השני שהביא כדכד. ולפי זה גם אם אכל אח"כ את כיכר התנאי בשוגג או באונס מזיד הוא. וצריך לעיין אם כך הדין.

אין בהכרח הנידון של שוגג ואנוס אותו נידון.
שוגג הוא חסרון דעת, ובשעת עשיית המעשה היה לו דעת.
אונס הוא חוסר בחירה, וזה שאלה בפנ"ע האם אונס על התנאי חשיב אונס על המעשה. ומקום הסוגיא הוא בריש כתובות.

[עושה חדשות]

לגבי הלכות 'התראת ספק' הנידונים שווים ואין ביניהם סברות שונות,
ואילו לגבי השאלה הפותחת את האשכול, אין קשר בין המקרים.

חז"ל השוו את "התראת ספק" של מוציא שם רע, עם "התראת ספק" של הנשבע, ומהיכי תיתי לחלק?!

אני חוזר ומסביר -
לגבי התראת ספק אין מקום לחלק, לגבי שאלת השגגה אין מקום לדמות.

סוף סוף, "אומר מותר" הוי כשוגג או אפילו אונס, וכאשר הוא אכל את הפת שנשבע עליה, אין לך "אומר מותר" גדול מזה כאשר התוכנית שלו היא לא לאכול את התנאי. בהכרח לענ"ד שזה מצטרף עם הזדון של אח"כ באכילת התנאי (ועדיין צריך הגדרה), אבל אם יאכלנה בשוגג או באונס, ודאי ל"ה כמזיד על האיסור של אכילת הפת הראשונה.

לאומר מותר חסר נתונים בשעת עשיית המעשה ודעתו פגומה, כאן הוא מודע לכל משמעות מעשהו ויודע כל מה שצריך לדעת.

...גם אם אכל אח"כ את כיכר התנאי בשוגג, מזיד הוא.
שוגג הוא חסרון דעת, ובשעת עשיית המעשה היה לו דעת.

נשבע שלא יאכל את הכיכר, אם יירדו שלגים בשנה הבאה בחודש סיון.
רצה לאכול את הכיכר, והתיר לעצמו על סמך הידיעה שהשלג אינו מצוי באותו הזמן.
חלפה שנה, והנה ירד שלג בחודש סיון!
סופג את הארבעים?

[שומע ומשמיע]

סוף סוף, "אומר מותר" הוי כשוגג או אפילו אונס, וכאשר הוא אכל את הפת שנשבע עליה, אין לך "אומר מותר" גדול מזה כאשר התוכנית שלו היא לא לאכול את התנאי. בהכרח לענ"ד שזה מצטרף עם הזדון של אח"כ באכילת התנאי (ועדיין צריך הגדרה), אבל אם יאכלנה בשוגג או באונס, ודאי ל"ה כמזיד על האיסור של אכילת הפת הראשונה.

לאומר מותר חסר נתונים בשעת עשיית המעשה ודעתו פגומה, כאן הוא מודע לכל משמעות מעשהו ויודע כל מה שצריך לדעת.

...גם אם אכל אח"כ את כיכר התנאי בשוגג, מזיד הוא.
שוגג הוא חסרון דעת, ובשעת עשיית המעשה היה לו דעת.

נשבע שלא יאכל את הכיכר, אם יירדו שלגים בשנה הבאה בחודש סיון.
רצה לאכול את הכיכר, והתיר לעצמו על סמך הידיעה שהשלג אינו מצוי באותו הזמן.
חלפה שנה, והנה ירד שלג בחודש סיון!
סופג את הארבעים?

אם זה לא שכיח זה אונס. ולא דומה למקרה הפותח של האשכול שתולה בדעת עצמו.

[עושה חדשות]

א"כ גם במקרה שלנו, אם זה יהיה בגדר "לא שכיח" שהוא יאכל בשוגג, ובוודאי זה לא שכיח שיאכל כעת במזיד (באתרא דלא שכיחא פירות הנושרים), ג"כ לא יענש על אכילתו בתחילה כמו זדון.

[שומע ומשמיע]

א"כ גם במקרה שלנו, אם זה יהיה בגדר "לא שכיח" שהוא יאכל בשוגג, ובוודאי זה לא שכיח שיאכל כעת במזיד (באתרא דלא שכיחא פירות הנושרים), ג"כ לא יענש על אכילתו בתחילה כמו זדון.

א"א להיות אנוס על מה שתלוי בו.

[עושה חדשות]

אני מתחיל להבין קצת, יש"כ
ומ"מ עדיין קשה לי לעכל למה זה גרע מכל 'אומר מותר'.

[אליעזר ג]

להלכה כתב הרמב"ם שאפילו באונס גמור חשיב מזיד, כגון מוציא שם רע שגירש את אשתו, והתרו בו בשעת מסירת הגט "שאם לא תחזירנה תלקה" ואמר "על מנת כן אני עושה", ואח"כ מתה האשה - דהיינו אונס גמור - לוקה.

וכל הפלפול על כך ש"היתה דעתו כך וכך" - הוא בדיוק הטעם לדברי האומרים שאין לוקין על התראת ספק, אבל להלכה קיי"ל שלוקין עליה.

מה הקשר? מוציא שם רע בעצם הגרושין עבר איסור גמור ,ויכול לתקן ולא תיקן אנוס לאו כמאן דעביד ואילו הנשבע על תנאי לא עבר שום איסור.

השאלה של פותח האשכול טובה, כי אם הספק אינו תלוי בו זה כאוכל חתיכה ספק שומן ספק חלב והתברר שזה חלב , מכיוון שהשם אסר חלב כלול בכך [לא לרמבם בחלק מהציורים], לחשוש בספק ואם התברר שזה חלב ילקה. אבל אם כן תלוי בו מבחינתו אין זה ספק כלל ואיך תאסור עליו את ההיתר, הרי יכול להימנע ולא עשה שום עבירה כרגע. ונראה לי הכוון לאלו שסוברים מלקות כהי גוונא , ששבועה צורתה התחיבות לדאוג שלא אעשה מעשה כלומר עליו לדאוג לכך שלא יעשה זה מוטל עליו . ודומה הדבר למי שנמצא ממודיעין ולפנים בערב פסח ויודע שאם לא יצא מיד לדרך עלול לפספס את הקרבן ומתמהמה ומפספס שביטל עשה וחייב כרת לכאורה. אבל צריך עדיין לדייק את עניין ההתראה.

[ביליצר]

אני מתקשה להבין את התשובות שנכתבו כאן לעיל;
"שהגדרת מזיד הוא שעשה את המעשה בכוונה וידע את כל הנתונים הנוגעים לענין",
"הוא יודע שאם אחר כך הוא יאכל כיכר של תנאי עכשיו הוא עושה איסור",
סוף סוף, "אומר מותר" הוי כשוגג או אפילו אונס, וכאשר הוא אכל את הפת שנשבע עליה, אין לך "אומר מותר" גדול מזה כאשר התוכנית שלו היא לא לאכול את התנאי. בהכרח לענ"ד שזה מצטרף עם הזדון של אח"כ באכילת התנאי (ועדיין צריך הגדרה), אבל אם יאכלנה בשוגג או באונס, ודאי ל"ה כמזיד על האיסור של אכילת הפת הראשונה.

viewtopic.php?f=17&t=51532#p636462

[עזריאל ברגר]

עברתי עכשיו בין בתרי האשכול, וראיתי סברות שחוזרות על עצמן שוב ושוב.
מציע שכל מי שיש לו שיטה ברורה - יציג את דבריו.

לשאלת פותח האשכול - מצאנו רדב"ז על הרמב"ם שכותב מפורש שפטור.
האם מצאנו מי שחולק על הרדב"ז?!

אם לא מצאנו - מה הקושיא עכשיו?

[מיללער]

ב. עוד מעניין אותי: מה יהיה אם תלה בירידת גשמים? לא אוכל כיכר זו היום אם ירדו גשמים מחר. הרי אין לו זדון בירידת הגשמים. (ואולי תאמר שבזה מלכתחילה הוא לקח בחשבון שזה לא תלוי בו. -זה אינו נראה שמשנה משהו. דהרי מה שנצרך שיהיה מזיד באכילת הכיכר של תנאי - זו היא דרישה לגבי המעשה של התנאי, ולא שבלי זה זה חסר משהו במעשה הראשון)

ירידת הגשמים אינה מעשה שלו. המעשה שלו נשלם, ונשלם במזיד. משא"כ בנדו"ד, חלות האיסור תלויה במעשה נוסף שלו, ולכן גם המעשה הזה צריך להיות במזיד.

בעניותי איני רואה כאן הוספת נימוק או דברי הסבר.

עי בשות מהריט ח״א ס״א שמחלק באם התנאי הוא במעשה שלו או לא.

לכאורה ביאור החילוק יש לפרש שאם תלה התנאי במעשה, אמדינן שתלה ״חלות והפעלת״ השבועה במעשה, דהיינו שעד שיעשה המעשה עדיין לא גמר בדעתו שרוצה להישבע. משא״כ כשקיום התנאי אינו בידו, בוודאי כבר גמר בדעתו על השבועה שתחול אם יתקיים התנאי, והתנאי אינו רק כמו זמן מתי שרוצה שתחול השבועה.

[מיללער]

ב. עוד מעניין אותי: מה יהיה אם תלה בירידת גשמים? לא אוכל כיכר זו היום אם ירדו גשמים מחר. הרי אין לו זדון בירידת הגשמים. (ואולי תאמר שבזה מלכתחילה הוא לקח בחשבון שזה לא תלוי בו. -זה אינו נראה שמשנה משהו. דהרי מה שנצרך שיהיה מזיד באכילת הכיכר של תנאי - זו היא דרישה לגבי המעשה של התנאי, ולא שבלי זה זה חסר משהו במעשה הראשון)

ירידת הגשמים אינה מעשה שלו. המעשה שלו נשלם, ונשלם במזיד. משא"כ בנדו"ד, חלות האיסור תלויה במעשה נוסף שלו, ולכן גם המעשה הזה צריך להיות במזיד.

בעניותי איני רואה כאן הוספת נימוק או דברי הסבר.

עי בשות מהריט ח״א ס״א שמחלק באם התנאי הוא במעשה שלו או לא.

לכאורה ביאור החילוק יש לפרש שאם תלה התנאי במעשה, אמדינן שתלה ״חלות והפעלת״ השבועה במעשה, דהיינו שעד שיעשה המעשה עדיין לא גמר בדעתו שרוצה להישבע. משא״כ כשקיום התנאי אינו בידו, בוודאי כבר גמר בדעתו על השבועה שתחול אם יתקיים התנאי, והתנאי אינו רק כמו זמן מתי שרוצה שתחול השבועה.