הגרש"ש בריש ש"ה ביאר את הטעם שספק ממון לקולא אע"פ שיש איסור גזל, מכיוון שהאיסור של לא תגזול הוא לא לגזול את הממון של השני, אבל מה שהממון שייך לשני זה קודם לדיני התורה. והביא לזה ראיה ממה שכופים על קטן שגזל אפילו שאינו מוזהר במצוות התורה.
ושם בפ"ב הוסיף שגם חוב הוא ממון הקודם לדיני התורה. (וע"ז התקשה שהרי חוב כולל בתוכו מחויבות לפירעון ואין משמעות לחוב בלי זה, ואיך תיתכן מחויבות בלי דיני התורה, וע"ז כת' את יסודו הידוע שהשכל מחייב את זה כמו שמחייב לשמור על מצוות התורה).
איך לדעתו מתפרש המושג מלווה הכתובה בתורה, כמו שכת' התוס' בכתובות נו א דמסברא לא הוי מחייבי' להו אי לאו שחייבתו תורה בפירוש. וא"כ זה חידוש של התורה שלא קיים מסברא.
וכך גם הרבה מדיני הממון שבתורה כמו מתנות כהונה וכיוצא בזה, (שגם עליהם נאמר ספק ממון לקולא כדתנן ספק בכורות המע"ה) וכי גם שם ניתן לומר שקודם לדיני התורה יודעים שהכהנים בעלים על המתנות?