מעשה שהיה, שחתן מרוב שרקד וצהל בליל כלולותיו שכח לאכול. (איך פספסו את התמונה שהוא חותך את החלה, אני לא יודע. אולי עשה שליח.) אבל הכלה אכלה. בסוף הערב כשכבר סוגרים את האולם, הנשארים נזכרו שצריך לברך ברכת המזון, ונשאלת השאלה, האם אפשר לברך שבע ברכות. לא היתה אפשרות לחתן ליטול ידים, כי המטבח היה סגור כבר. אברך אחד שהיה במקום, הכריע על פי מה דקיי"ל שמברכים שבע ברכות בשבעת ימי המשתה, אפילו אם רק החתן או הכלה לא היו נשואים פעם. חזינן, שגם הכלה ביכולתה לחייב שבע ברכות. אברך אחר דחה, שכלה שלא נשואה פירושה, שהחתן שמח, והשבע ברכות באים משום החתן ולא משום הכלה. טען אברך הראשון, הרי יש שמחת חתן לחוד וכלה לחוד, שהרי רב אחא מרכיב לה אכתפיה, ואמרינן, כיצד מרקדין לפני הכלה דייקא, וא"כ השבע ברכות אתי גם משום הכלה.
עם מי הצדק?