משה אסקוט כתב:חפשתי למקרים בתנ"ך שבהם קיימים שני מילים (או יותר) באותו פסוק בתנאי שיש בהם:
- אותו שורש
- ובאחד מהם יש אות ויו או יוד נוסף בגוף המילה או בקידומת או בסיומת.
ההגדרה למעלה דומה אבל לא זהה בדיוק למקרה הקלאסית של חסר\מלא
זהיתי יותר מ250 הופעות כזה ומהם מצאתי עשרים ושנים שהם בולטים ביותר משום שבאלו, המילים באים ממש זה אחר זה (כגון במדבר כח:יג "וְעִשָּׂרֹ֣ן עִשָּׂר֗וֹן").
עשיתי רשימה למטה מה22 זוגות שמופיעים ברציפות, זה אחר זה. (ולא יפתיע אם יהיה יותר)
האם יש כללים בדקדוק או בטעמי המקרא שגורמים לכך? ואם לא, האם יש הערות מהמפרשים ו\או מחז"ל על איזה סיבות הקשורות לשינויים האלו?
...
האם המניעה להשתמש ב"מלא דמלא" מבוסס על איזה כללים קבועים שמצאת בספרים קדמונים (ואם כן איפה?) או האם זה השערתך? אם כוונתך לנטיות ולא כללים קבועים אז יהיה יותר מסתבר - ראה למטה ל"יוצאים" מכלל זה:
- בראשית ג:ד מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן - כמו שרמזתי למעלה בתוך השורה, יש גם (תהלים פב:ז) אָ֭כֵן כְּאָדָ֣ם תְּמוּת֑וּן עם שני ויו"ין.
- בראשית לא:מג הַבָּנ֨וֹת בְּנֹתַ֜י - יש הרבה מקרים של חקותי, אבותי, שבתותי עם וי"ו וגם יו"ד ואפילו המקרה של (ישעיהו מג:ו) וּבְנוֹתַ֖י מִקְצֵ֥ה הָאָֽרֶץ
- במדבר כח:יג וְעִשָּׂרֹ֣ן עִשָּׂר֗וֹן - כבר הזכרתי שיש ועשרון (שני ויו"ין) בג' מקומות.
מצ"ב כללי הדקדוק של המאירי, אשר בהם מנמק רוב חסרות ויתרות שבמקרא, ע"ש.
שיטה המקראית ונטייתה לכתיבה חסרה, הרי ידוע לכל. לדוגמא, בפרשת לך לך:
וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑[י]ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה: וַאֲבָֽרֲכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑[ו]ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥[ו]ת הָאֲדָמָֽה: וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָ֗ם כַּאֲשֶׁ֨ר דִּ[י]בֶּ֤ר אֵלָיו֙ יְיָ֔ וַיֵּ֥לֶךְ אִ[י]תּ֖וֹ ל֑וֹט וְאַבְרָ֗ם בֶּן־חָמֵ֤שׁ שָׁנִים֙ וְשִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּצֵאת֖וֹ מֵחָרָֽן:
הדבר מתבקש גם מבחינת אמונה, היות שככלל גדול, בתורה הקדושה לא קיימת אות אחת מיותרת.
ההמשך ביישום יסוד זה לעניינינו הוא אכן השערה המסתברת.
מדובר ודאי אך בנטייה הניכרת, ולא בחוק קבוע או בכלל מוחלט.
לגבי הפסוקים בתהילים ובישעיהו, הרי הכלל שהתורה נכתבה חסר יותר מכולם, נביאים מלאים יותר, ראה המצורף, בעוד כתבי הקודש מן התקופות של גלות בבל - שיבת ציון, נכתבו מלאים יותר מהם.
(להבדיל, מגילות קומראן, המאוחרים יותר, מאמצע בית שני או סופו, הנה נכתבו מלא דמלא באופן "קיצוני", ראה המצורף).
עכ"פ, פה ננסה ליישב בע"א, אף מקראות נוספות שנשארו מהרשימה הנ"ל, בס"ד.
כאן נציע עיקרון נוסף, מבוסס דווקא על ממצאי המחקר של השפה העברית:
מסתבר, כי הכתיבה היסודית, מראשית תקופה המקראית, כתיבה חסרה הייתה, וכמו הניכר בכתובות שהתגלו מימי הבית ראשון לדוגמא.
מושג ניקוד/נקודות, טרם נודעו בעולם (אינו נוגע לשאלת מוצא מקורם, אלא לזמן גילויים), לכן האותיות אהו"י כאימות קריאה חדרו בשלב מסוים, אשר שימשו במקום ניקוד המקובל אצלנו היום.
במילים אחרות,
כל עיקר טעם אימות קריאה, הינו דווקא בשביל ללמד ולהורות קריאה והגייה נכונה (הַכֹּ֥ל בִּכְתָ֛ב מִיַּ֥ד יְיָ֖ עָלַ֣י הִשְׂכִּ֑יל - עפ"י רוה"ק).
נמצא אפוא שההיגיון נותן, לא לשלב אימות קריאה, אלא במקום אפשרות של טעות קריאה, הגייה וביטוי.
כעת נבדוק דוגמאות אלה הנשארים לעיל;
בראשית
לז:ח
מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל"משל" ללא וי"ו, מסתמא תיקרא מָשָל, ע"ד "משל ומליצה", "וידבר שלשת אלפים משל", אך קריאת "תמשל" אינה קרובה לטעות כ"כ.
ישעיהו
כד:ג
וְהִבּ֣וֹז תִּבֹּ֑ז"והבז" חסר, מסתמא תיקרא וְהַבָּז, ע"ד: וַיְהִי֙ הַמַּלְק֔וֹחַ יֶ֣תֶר הַבָּ֔ז. אך "תבז" רחוקה יותר מטעות.
ירמיהו
ב:יג
בֹּאר֔וֹת בֹּארֹת֙כאן ההסבר מבואר מאיליו. מאחר שכבר גילה הקריאה הנכונה, ומילא "בּאׁרוֹת" ראשונה, הרי ממילא בּאׁרֹת שנייה, ודאי ידועה קריאתה. הרי כפל לשון הוא:
לַחְצֹ֤ב לָהֶם֙ בֹּאר֔וֹת בֹּארֹת֙ נִשְׁבָּרִ֔ים...
לו:כט
בֹּֽא יָב֤וֹא"יבא" עלולה להיקרא יבִא חרוקה, וכבמדבר פרק ו פסוק י, תהלים פרק עח פסוק כט, שיר השירים פרק ח פסוק יא, קהלת פרק יב פסוק יד, דניאל פרק יא פסוק ח. "בא" בטוחה קריאתה יותר.
תרי עשר
עמוס:ו:ב
גְּבוּלָ֖ם מִגְּבֻלְכֶֽםמלכים א פרק ה פסוק לב: וּבֹנֵ֥י חִיר֖וֹם
וְהַגִּבְלִ֑ים...
מיכה:ב:ו
תַּטִּ֖פוּ יַטִּיפ֑וּן"יטפון" הייתה נקראת יִטְּפוּן.
קהלת
ה:ד
תִדֹּ֑ר מִשֶּׁתִּדּ֖וֹרבדניאל פרק ו פסוק טו: הֲוָ֥א
מִשְׁתַּדַּ֖ר לְהַצָּלוּתֵֽהּ...
נוסיף עוד, כי יסוד הזה עשוי הוא לשמש גם
יישוב כללי, אל מקרים רבים, בהם אותם תיבות ממש, מופיעות פעמים מלא לפעמים חסר.
משל הדיוט, להבדיל, למחבר ספר בימינו בלתי מנוקד, ויש בו מילים רבות קשות, אשר קריאתם מסופקת, לכן ניקד מקצת אותם תיבות קשות, כדי שידעו המעיינים אופן הגייתם אל נכון. הרי מסתמא א"צ לנקד כל אותם מילים בעצמם, מפני שמספיק גילוי הקריאה הראויה אצל מקצתם, ללמד על כולם.
אף כאן, למשל "עשרן/עשרון" הנ"ל, מופיע עתים מלא עיתים חסר, כמו מילים רבות אחרות כיו"ב, כי יבואו המלאים ויגלו דין החסרים.
אגב, עשרן/עשרון עצמה, הנה לא מצאנוה חסר אלא בישנה וי"ו בראשה:
ועשרן, היינו בשמות פרק כט פסוק מ, במדבר פרק כח פסוק יג. "
עשרון" לבדה היא לעולם מלא. רק כשישנה וי"ו בראשה, הרי פעמים מלא לפעמים חסר. גם ממצא זה, הינו מסייע לדברינו הנ"ל, לעיל בהודעה הקודמת.