דורשי יחודך כתב:הרב באמונתו
תמהני
הלא נביא המתנבא בדרך כלל "נהפך לאיש" כלה"כ וכמ"ש בכוזרי, בהחלט מקבלים כחות ומעלות שאינם שייכים לאנשים רגילים, ואין בזה שום קשר לע"ז ח"ו.
אף כח הברכה שהוענקה לאאע"ה, שמעתה מסוגל הוא לברך כל החפץ, כמובן בגיבוי מהקב"ה, אין בזה שום קשר לע"ז.
"ידענא דזוטר מינייכו מחיה מתים" - אין זה אלא עדות על גודל הקירבה אל הקב"ה, ולא שום חשש עבו"ז.
הבעיה של ע"ז עם הנצרות היא אמונת השילוש, שאינני רוצה אפילו לכתוב כאן כי קשה להוציא את הדברים מהמקלדת, ולא סתם שמייחסים לו כחות אלהיות.
לשון הרמב"ם:
ובעת שתנוח עליו הרוח--תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים, וייהפך לאיש אחר, ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה, אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים: כמו שנאמר בשאול, "והתנבית עימם; ונהפכת, לאיש אחר".
יש לחקור בלשון הרמב"ם, אם "מהפיכה" הזו האישית, דווקא "בעת שתנוח עליו הרוח" היא, אך בסיום נבואתו, הנה חוזר אל כמות שהיה, עד הנבואה הבאה, או מעלה קבועה היא באישיותו.
מ"מ, אין נ"מ לעניינינו, מפני שלכאורה ההבדל ברור ביותר. מעלה המקסימלית שהרמב"ם מעניק לנביא היא היותו מעין המלאכים. א"כ, יש לשאול על כל עיקר אמונת מציאות מלאכים אצלנו, מדוע איננה ע"ז, והתשובה היא לפי שהמלאך ככל בריה אחרת, אין לו יכולת וכוחות כלל, לפעול שום דבר מעצמו (ולהיפך, כי לאדם יש עכ"פ בחירה חופשית, ולא למלאכים).
אבל להבדיל, אותם טועים - תועים, אינם אומרים מלאך, כ"א ייצוג של אלוהות!