יישר כח,
זכה מלאכתו נעשית ע"י אחרים.
מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
-
נוטר הכרמים
- הודעות: 8552
- הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
-
נוטר הכרמים
- הודעות: 8552
- הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ...
ירמיהו הנביא, מוֹסֵר התורה ומעורר תלמודה
אש סיני מעל תילי החורבן...
לר' ישראל יקירי שליט"א
בבית מדרש בעיר מגורי ראיתי פעם מסכתות בש"ס שהדפיסו בגרמניה [מינכן-היידלברג] למחרת חורבן אירופה. על דף השער מצוייר מחנה עבודה ותחתיו כותרת: "כמעט כִּלוני בארץ ואני לא עזבתי פקודיך" [תהילים קי"ט]. כבר בשנת תש"ו הוציא הרב שמואל ראז זצ"ל שהיה אז רב במינכן, גמרא מכורכת "קידושין - נדרים" ופליטי החרב עטו על זה בצמאון עז. דפים דפים הוצאו אז מתוך הכריכה והלומדים החליפו ביניהם את הדפים בשקיקה, עד שבסיוע הצבא האמריקאי נדפס ש"ס שלם שהופץ אח"כ באירופה ועד לחופי ארץ הקודש הגיע. סיפר לי אחד השרידים שהיו שם, שהשתמשו אז במכונות הדפוס שהיו שיָיכוֹת פעם לצוררים ימ"ש...
בהקדמה לכרכי ש"ס זה נכתבו דברים נרגשים מאד: "אחרי החורבן הנורא ימי האבדון וההשמדה שעברו עלינו... משפט אחד היה לישראל ותורתו כי הרשעים שהשמידו את יהודי אירופה השתדלו גם גן שלא להשאיר שום ספר עברי ושיהיה היהודי נשרף כרוך בספר התורה...".
"עוד חקוק בזכרונינו היטב אותו יום המר עם הופעת פקודה בגיטו משלטון הרֶשע הנאצים ימ"ש לאסוף את כל הספרים אל מקום אחד בכדי להוציאם ולכלותם... אויבינו התחכמו עלינו לא להשמיד אותנו בלבד אלא גם להדאיבנו ביותר כל עוד רוח חיים בקרבנו, כי נטילת הספר מֵעַם הספר זהו פצע בנשמת ישראל שאינו מעלה ארוכה... ברחמיו המרובים של השי"ת השאיר שארית הפליטה שרידי חרב שניצולו מיד הרשעים הארורים אך בלי ספר בידם. בשנת תש"ו אחרי רוב השתדלות עלה בידינו להדפיס מסכתות קידושין-נדרים ולהפיצם בין שארית ישראל... ".
הגאון רבי צבי מרקוביץ זצ"ל, רבה של רמת גן, כתב פעם באחד ממאמריו: "לב מי לא יתרגש בפתחו גמרא מש"ס 'מינכן-היידלברג' עם ציור מחנה הכלא על גדרות התיל והפסוק: כמעט כִּלוּני בארץ ואני לא עזבתי פקודיך?!"...
*
מהיכן נבעו כוחות אלה? איפה נמצא שורש לגבורת רוח זאת להתדבק בתורה בזמן חורבן העם וגלות ישראל? ניתן להיאמר שדרך זו נסללה עוד בימי החורבן הראשון על ידי ירמיהו הנביא. הוא היה ממעתיקי השמועה ומוסרי התורה ועורר את העם ללימוד התורה וקיומה בכל עוז ותעצומות; באותו זמן ממש, שהיה נביא החורבן, בשעה שירד לבל עם אחיו, בזמן שכאב את כאב העם עד תהום נפשו... הוא שגילה בנבואתו את יסוד האש שבתורה "הלוא כה דברי כאש נאום ה'" והוא הוא שהורה איך להגביר את האש הזאת עד לב השמים, במקום אש המזבח ההרוס...
והרי כך לימדונו חז"ל "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, דא אורייתא דאתמר בה, הלא כה דברי כאש נאום ה'...". [זוה"ק רע"מ ח"ג כ"ח.]. אש המזבח נמשכת לנצח גם בגלות, מתוך אֵש התורה הקדושה...
*
יותר מיובל שנים לפני חורבן הבית הראשון, נולד הנביא ירמיהו לאביו חלקיהו הכהן, שנמנה על משפחת כהונה חשובה ומיוחסת. מקום מגורי המשפחה היה בעיר עֲנָתוֹת, עיר מגורי כהנים, שהיתה בנחלת שבט בנימין. גם חלקיהו הכהן, אביו של ירמיהו, היה נביא השם, [ע' מגילה י"ד]. לדעת הרד"ק שימש חלקיהו גם בכהונה גדולה. חלקיהו הכהן הוא זה שמצא ספר תורה בבית ה'. ספר התורה הזה נשאר לפליטה בשעת שריפת התורה ביד רשע בשעתו. ומתוך התוכחה שבספר התורה התעורר יאשיהו המלך לתשובה שלימה... [מלכים ב' כ"ב]. זו היתה מורשת האב הגדול, הכהן הגדול. להוציא את ספר התורה ולהתחדש שוב את הכתוב בו...
*
את הנביא ירמיהו, הועידה ההשגחה העליונה להוכיח את העם, להחזירם לתשובה מתוך שמירת התורה והמצוות, להיות "נביא החורבן.". גם ספרו של ירמיהו מכונה בפי חז"ל [ב"ב י"ד:] "כוליה חורבנא"... בגלל תפקידו להתנבא את נבואות התוכחה, סבל ירמיהו יסורי נפש נוראים, יחד עם יסורי הגוף. ולא די היה בזה שהוטל על ירמיהו להתנבא על החורבן הנורא; הוא גם חי וחווה את החורבן בפועל. ועם זאת היה הוא מנהיג התורה שבדור והוא שנתגלה לו את כח האש המופלאה שבתורה הקדושה. הלוא כה דברי כאש נאום ה'. והוא שהבעיר את האש הזאת בבני הגולה...
*
עוד טרם נברא העולם, נבחר ירמיהו להיות נביא השם והוא שאמר לו הקב"ה לירמיהו: "עד שלא בראתי את העולם היית מתוקן לדבר". תפקידו של ירמיהו כנביא השם נרמזה בתורת משה, והוא שאמר לו הקב"ה למשה רבינו: "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ" [דברים י"ח, י"ח], ולימדונו חז"ל שתיבת "כָּמוֹךָ" רמז יש בה אל הנביא ירמיהו, [עי' ילקוט שמעוני איכה, פתיחתא, רמז תתקצ"ט]. וכך אמר מהר"י אברבנאל: "שהיתה מדרגת ירמיהו בנבואה עליונה מאד, ויותר קרובה למדרגת משה אדונינו ממדרגת שאר הנביאים". [הקדמה לס' ירמיהו].
*
ואם תשאל יקירי, למה היה נביא החורבן צריך להיות במדרגה עליונה כזאת קרובה למעלת משה רבינו? אם נעיין היטב בדברי נבואתו של ירמיהו, נוכל להבין זאת. דימוי נסתר ישנו בין "בצאתי ממצרים" ובין "בצאתי מירושלים". משה רבינו מסר תורה לישראל בראשית דרכו וירמיהו עשה זאת בתחילת גלותו. מלבד דברי התוכחה, מלבד נבואותיו על החורבן והגלות, נלמד בספרו עד כמה ביקש ירמיהו להנחיל את התורה בישראל אף בזמנים הנוראים ההם, את עסק התורה וקיומה כראוי.
משה רבינו הוריד את התורה מהר סיני וירמיה הנביא הנחיל את התורה מעל הררי החורבן והצער. "עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי" נאמר בנבואתו. [ירמי' ט' ט'] אלא שהוא לא אמר די בבכייה. מעל ההרים האלה השריש מחדש את ערכי התורה וקדושתה האמיתיים.
ודווקא בכח התורה היה ירמיהו מחזק את ישראל בעת צרתם. "ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה" [ירמי' ט"ז י"ט]. "עוזי" שנתן לי את התורה [ילקוט רמז רצ"ו].
כפי שנראה להלן בעזהי"ת, נמצאים בספר ירמיהו יסודות אדירים בעיקרי התורה וחשיבותה! ירמיהו נביא החורבן החדיר בעם את נצחיות התורה והורה איך שתשמור על עתיד העם בגלותו. וכך עורר את העם וביותר ללימוד תורה שבעל פה!
*
מלבד שהיה ירמיהו נביא האלקים בדורו, הוא היה גם ראש בית דין ומנהיג הדור בהרבצת התורה והוראתה. מצאנו בדברי רבינו הרמב"ם בהקדמתו לספר "יד החזקה" שהוא מונה את שמותיהם של ארבעים מגדולי הדורות, שהיו כל אחד בדורו ממעתיקי השמועה של התורה המסורה מסיני. כל אחד מהם קיבל את התורה כולה מפי קודמו, ואת אותה מסורת שקיבל העביר אל הדור שלאחריו. ואחד מאותם מעתיקי השמועה, המקבל העשרים, איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה, היה ירמיהו הנביא".
*
התבונן נא ר' ישראל, כמה אוצרות גבורה טמונים במלה אחת של דברי חז"ל [פ"א דאבות מ"א] ונביאים "מסרוה" לאנשי כנסת הגדולה. הרי מסירה זו כוללת אף העברת תורה שבעל פה כולה בתקופה איומה לישראל, מרב לתלמיד. והרי היה ירמיהו הנביא כנזכר לעיל בין מקבלי התורה ומוֹסריה בשלימות! הוא קיבל את התורה מצפניה ומסרה לברוך בן נריה. געוואלד! הלא בעיצומה של חורבן ירושלים וגלות בבל היה זה! והתורה נמסרה אף אז בשלימותה, ללא זיז שינוי וקורטוב חסרון... מלת "מסרוה" אוצרת בתוכה מסירות נפש רבה כל כך!
ואכן מצאנו לאחד מגדולי המקובלים בזמן גירוש ספרד, הגה"ק רבי מאיר אבן גבאי בעל עבודת הקודש', שמבטא עובדה זאת בהתפעלות, איך שנשארה התורה אחרי גלות בבל בשלימותה לאנשי כנסת הגדולה ממש כמו שנמסרה ממשה רבינו ליהושע בן נון . "לא נשתכח ולא אבד דבר קטון או גדול מתורה שבעל פה, ומן הקבלה שהיא החכמה האמיתית, אלא כמו שנמסרה למשה ע"ה בסיני מפי הגבורה... ועם חורבן הבית וגלות ישראל לא ירדה ממעלתה ולא נתמעטה ולא אבדה ולא נעתקה מן האומה...". [ח"ג פח"י].
*
נבחור נא בדוגמה מאלפת מאד. באמצע קינותיו שוברות הלב שבמגילת איכה, מיד אחרי המלים הנוראות "הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה". קורא ומכריז הנביא מתוך שטף דמעותיו: "קומי רוני בלילה!" וכך מוסבר הדבר בתרגום: קומי כנישתא דישראל דשריא בגלותא, עסוקי במשנה בליליא ארום שכינתא דה' שרייא לקבליך – קומי כנסת ישראל השרויה בגלות ועסקי במשנה, כי שכינת ד' שרויה לנגדך". יד ביד עם נבואות החורבן האיום בא אותו הנביא שהיה קרוב למדרגת משה רבינו וחיזק את ישראל בקדושת תורה שבעל פה, להחיות את עתיד העם בגלותו... כי שכינת ד' שרויה לנגדך!!!
זאת ועוד, רבי אלעזר אזכרי בעל ה'חרדים' קבע בספר מצוותיו: "יקום לעסוק בתורה – בהרמת קול!" בין מצוות עשה מדברי קבלה [נ"ך] התלויות בפה. מהיכן הוציא המחבר חיוב זה להשכים וללמוד תורה? מפסוק זה של "קומי רוני בלילה". אין רנה של תורה אלא בלילה, רנה בהרמת קול... [פ' ל"ח]. בין קינה לזעקה של ירמיהו הנביא במגילת הצער והיגון, האזין וקלט בעל החרדים את ציווי הנבואה, לקום בעוד לילה ולעסוק בתורה וזאת קבע ה'חרדים' אזכרי בספר המצוות שלו...
*
קומי רוני בלילה! כך פונה ירמיהו הנביא אל בני עמו המתגוללים בעפר החורבן, שכבר נפלו מאפיסת הכוחות, שכבר לא היה בידם לקום. קומי רוני בלילה בראש אשמורות, שפכי כמים לבך נוכח פני ה'.
קומי! החוטאים בתקופת ירמיהו, היו אז במצב של נפילה ושכיבה בין בפועל ובין ברוח. הם אמרו ביאושם ובמר נפשם: "נשכבה בבשתנו ותכסנו כלימתנו", כאילו כבר ח"ו מאוחר מדי לחזור ולשוב אל ד'. וחז"ל הקדושים נשאו על זה משל פולח כליות ולב... הוי! משל לבן מלך שיצא לתרבות רעה... המלך שלח את מחנכו של הבן להחזירו אליו בדברי ריצוי: "חזור בך בני...". והבן, שהתלכלך בחטא, עונה ואומר בחדלון ושברון רוח: "איך אחזור אל אבא, במצבי זה? איך אוכל להרים את עיני אליו, לאחר שעשיתי את מה שעשיתי? התדרדרתי כבר יותר מדי"... "באלו הפנים אני חוזר בי ?- ואני מתבייש לפניך!".
וכאן חוזר אליו אביו, ובקול מלא אהבה ורחמים, חותר וחודר הוא אל לב בנו ומוכיחו שטועה הוא עד היסוד בו... בני יקירי! איך אתה מדבר דברים כאלה? "בני, יש בן מתבייש לחזור אצל אביו? ואם אתה חוזר, לא אצל אביך אתה חוזר?" "כי הייתי לישראל לאב - - - ". ממני אתה מתבייש? הלא אביך אני! הגידה נא לי, האם באמת ידוע לך, אל מי אתה שב? לא אצל אביך אתה חוזר?" מ-א-ב-א ל-א מ-ת-ב-י-י-ש-י-ם!!! [דב"ר ב'].
בת קול משוועת ממרומים: בני אהובי! אל תשכב בבשתך. קום! שובה אלי! נפלת? התלכלכת? לאן אתה רץ ומוסיף ליפול? אל תתבייש ואל תתמהמה. הקשב ושמע לקול זעקת אב חנון. "בני! יש בן מתבייש לחזור אצל אביו? ואם אתה חוזר לא אצל אביך אתה חוזר?" ב-נ-י! א-ל ת-פ-ס-י-ק א-ת ה-ק-ש-ר !!! בתורה וקיומה תמצא את אביך. קומי רוני בלילה – שכינת ה' שרויה לנגדך, בתורה הקדושה...
*
קומי רוני בלילה - שפכי כמים לבך נוכח פני ה'... מספרים, שבעת שבָּנו בעיר לעמברג את בית המדרש הגדול, רצו להתקין שם תאורה שהומצאה בימים ההם, במקום הנרות שהיו לומדים אז לאורם בלילות. רבה של העיר בשעתו, הגאון הגדול רבי יוסף שאול נתנזון זצ"ל, ה"שואל ומשיב", סירב לשינוי זה.
הוא נימק זאת בצורה נפלאה. לפעמים יושב יהודי ולומד לאור הנר בשקיקה ובהתלהבות, מדי פעם יתעורר ויתרגש ויבוא לידי בכייה של דבקות. דבר זה אמנם יכול להיות רק אם כל אחד ישב ליד הנר במקומו, אולם אם כל המקום כולו יהיה מואר באור חזק, חושש הוא שתתבטל ההתעוררות הנפלאה הזאת...
אחד מגדולי פוסקי הדור הגדולים היה רבי יוסף שאול שלא נמנה על עדת החסידים, ועם כל זאת, תפס אצלו דבר בלבו מקום כה נרחב... אמרו אז שהרה"ק רבי יששכר דוב מבעלזא זי"ע, הפליג מאד בשבח הדבר...
*
לימים זכיתי למצוא מקור עמוק ונרגש לדברי ה"שואל ומשיב" זצ"ל מלעמברג, שרצה שילמדו לאור הנר, בבית ה' בלילות... בספר 'אורות אלים' לבעל 'פלא יועץ', הביא את מאמרם ז"ל במסכת תמיד: "תנא רבי חייא כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נוכח פני ה'".
בעל "אורות אלים" הבין ממאמר זה ששעת הלימוד בלילה עת רצון היא, וזמן מיוחד לשפיכת הלב. וזה לשונו "הנה כי כן ראוי לישב בכבוד מעוטף בבגדיו – כי עת רצון היא לשפוך שיחה לדרוש סליחה ולבקש רחמים על גאולתנו ועל פדות נפשנו ולהתחנן לפני אבינו שבשמים שיעזרנו על דבר כבוד שמו ויתקננו בעצה טובה מלפניו...". אז נקלטה כוונתו של הגאון מלמברג ללבי ביתר שאת. לאור הנר יתייחד האדם עם קונו לראש אשמורות, בשעה שהשכינה הקדושה כנגדו, ואז ישפוך כמים לבו נוכח פני ה'...
*
כידוע, לימדונו חז"ל הקדושים [ברכות ח.] שמיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. רבינו יונה שם כתב: ועכשיו שאין בית המקדש קיים מקום התורה במקומו". וכך 'הכריז' המהר"ל: "התורה בגלותנו – מקום מקדשנו"! [תפארת ישראל פרק ע'].
הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ... מקדש ה' עלה באש, ונביא החורבן התמסר בכל גבורת נפשו לשכלל בנין נצח נוסף של אש. התורה בגלותנו – מקום מקדשנו"! והוא גילה בנבואתו שהתורה היא מציאוּת של אש. רמז מחודש יש כאן ב'חתימה' של תפילת "נחם": "כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה" עוד בימי הגלות על יד אש התורה, עוד לפני שיופיע המקדש העתיד באש...
*
ירמיהו הנביא ייסד לנו בנבואתו, שכל קיומם של שמים וארץ תלויים בלימוד וקיום התורה: "כֹּה אָמַר ה', אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" [ירמי' ל"ג כ"ה], חז"ל [ע"ז ג. ועוד] דורשים פסוק זה: "אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ", ירמיהו הנביא היה זה שגילה בנבואתו שכל קיום העולם תלוי בלימוד התורה יומם ולילה! וכפי שפירש רש"י [שם] אם לא בריתי, שכתבתי שתהא נוהגת יומם ולילה, והיינו תורה דכתיב: והגית בו בו יומם ולילה...
איומה היתה הגלות הראשונה לבבל, מאחר שלא היו רגילים לכך. עליונים ותחתונים התמוגגו בבכי מר. גולי בבל חשבו כי ח"ו כבר אין להם קיום לעולם [זוה"ק שמות ב:]. עולמם נראה כאילו מתמוטט לגמרי. אמנם ירמיהו הראה להם דווקא בתקופה ההיא שהעולם מתקיים וימשיך להתקיים על ידי עסק התורה הקדושה, שנאמר בה והגית בה יום ולילה. "למה נמשלו דברי תורה לעמודים? לפי שהם עמודי העולם, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. [במדב"ר י' י"א]. עַם הנצח ימשיך להתקיים כעת על ידי תורת הנצח!
*
כאמור, נחקקו לנצח בתודעת העם, דברי ירמיהו הנביא: "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'" [כ"ג, כ"ט], המאירה באורה את העינים [חובות הלבבות שער יחוד המעשה פ"ה].
את מושג אש התורה שניתן לנו בנבואה הזאת, פירש רבינו משה חיים לוצאטו בצורה מעמיקה. בעסק התורה לא מדובר על ידיעת השכל גרידא, הַתּוֹרָה הִנֵּה קֹדֶשׁ הִיא, אֲשֶׁר לָהּ מְצִיאוּת גְּבוֹהָה בְּגָבְהֵי מְרוֹמִים, וְכַאֲשֶׁר יַעֲסֹק בָּהּ הָאָדָם לְמַטָּה אוֹר הִיא אֲשֶׁר תָּאִיר בְּנִשְׁמָתוֹ לְהַגִּיעַ אוֹתוֹ אֶל גִּנְזֵי מְרוֹמִים, גִּנְזֵי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ...".
מדובר כאן על מציאות של אש. "הִנֵּה בְּדִקְדּוּק גָּדוֹל נִמְשְׁלָה לְאֵשׁ וּבְהַשְׁוָאָה מְדֻקְדֶּקֶת". המקובל האלקי ממשיל את הדבר לגחלת שהאש שבתוכה מוסתרת בפנים ועל ידי שמלַבים אותה יוצאת השלהבת וכך עולה ומתרחבת. "כֵּן הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר לְפָנֵינוּ, כִּי כָל מִלֹוֹתֶיהָ וְאוֹתִיּוֹתֶיהָ כְּמוֹ גַחֶלֶת הֵן, אֲשֶׁר בְּהַצִּית אוֹתָם כֵּן כַּאֲשֶׁר הֵן, לֹא יֵרָאוּ כִּי אִם גֶּחָלִים וְגַם כִּמְעַט עֲמוּמוֹת וּמִי שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לַעֲסֹק בָּהּ, אָז תִּתְלַהֵב מִכָּל אוֹת, שַׁלְהֶבֶת גְּדוֹלָה מְמֻלָֹאָה בְּכַמָּה גְוָנִים, הֵן הַיְדִיעוֹת הָעוֹמְדוֹת צְפוּנוֹת בְּתוֹךְ הָאוֹת הַהִיא"... [הקדמת ס' דרך עץ החיים].
ומתוך כך מתקשר להפליא המשכו של אותו פסוק "וכפטיש יפוצץ סלע" שעליו דרשו חז"ל "מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות, אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים" [סנהדרין ל"ד]. גם זה מראה על הגוונים לאין סוף היוצאים מכל אות שבתורה...
*
על הפסוק "הלא כה דברי כאש" בנו חז"ל כמה וכמה רעיונות שונים ויסודיים במהותם: "אם פגע בך מנוול זה [היצר הרע] משכהו לבית המדרש אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ", שנאמר הלא כה דברי כאש [סוכה נ"ב.] כח התורה מבטלת את כח היצר ופיתוייו.
ועד היום מהדהד מקרא זה ופירושו מסוף העולם ועד סופו... סיפר לי ידי"נ הגה"ח ר' יצלק שלמה לוריא שליט"א מלוס אנג'לס; על יהודי פשוט ביותר שגר בעירו, סַבל במקצועו. כל היום הוא עמל למחייתו בסחיבת משאות לחברת הובלה. פעם ניגש אליו אליו הסַבל ואמר לו: "בעיר הזאת, ב"ה, יהודים רבים משכימים קום ללמוד תורה. אף בשעה חמש, כבר ישנם שיעורים בבתי המדרש. אלא שלעומת זאת, מאוחר בלילה, כבר אין נמצאים שם".
וכאן פתח הסַבל את סגור לבו ושאל במלוא הכֵּנות והתמימות: "הרי אמרו חז"ל [סוכה נ"ב:] על יצר הרע: 'אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ'. ואם כן מה יעשה יהודי הנאבק עם יצרו מאוחר יותר? לאן ילך אם בתי המדרשות כבר סגורים?".
ר' ישראל! זה קרה בעיר רחוקה בירכתי מערב העולם. ושם במרחקים נמצא סַבל עובד קשה, עייף ויגע מעבודת המשא. ויהודי יקר זה מאמין בכל לב בדברי חז"ל הקדושים. הוא נאחז במשמעות הפשוטה שבהם בהמחשה. וכעת הוא מטכס עצה איך ינצח את יצרו הרע, אם יתקיף אותו גם בשעה מאוחרת. הרי מוכרח שיהיה לו עוגן הצלה, מפלט ועזר במאבקיו הרוחניים? אם חז"ל אמרו כן, איך אפשר אחרת? סַבל זה זכה להראות את המשמעות הפשוטה כל כך, הדרך הברורה שלא כולם חושבים עליה כשלומדים את דברי הגמרא. פשוט, כשיש נסיון, בורחים אל בין כותלי בית המדרש...!
*
ואף גם זאת דרשו חז"ל על אותו פסוק הלא כה דברי כאש. "מה אש אינו דולק יחידי אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי" [תענית ז'.]. מה נפלא הדבר! ירמיהו הנביא הוא שפתח את מגילת הקינות בכאב בדידות העם, "איך ישבה בדד העיר רבתי עם"; "דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד כל שעריה שוממין". והנה אותו הנביא בעצמו הוא דווקא שעורר על הקיבוץ ועל הצוותא בנוגע לעסק התורה, על הלימוד בחבורה. כמו כן הזהיר ירמיהו על הלימוד בבדידות, בפסוק "חרב אל הבדים ונואלו" [ירמיה נ' ל"ו ע' ברכות ס"ג:]. חורבן המקדש גרם את הבדידות ואילו בנין מקדש התורה תחזור ותקבץ, תאחד ותגדיל את קהל עוסקי התורה ביחד...
גדולי החסידות למדו ולימדו מ"הלא כה דברי כאש", את ההתלהבות בלימוד התורה, לימוד מתוך להט הנפש, ה"ברען" שבעסק התורה אין ערוך לו! [ראה שפ"א שקלים תרס"ב ועוד]
בדורות התנאים מצאנו, איך שהתלקחה אש של ממש בשעת לימוד התורה. על יונתן בן עוזיאל נאמר: בשעה שיושב ועוסק בתורה, כל עוף שפורח עליו מיד נשרף [סוכה כ"ח.] ; שכשעסקו רבי אליעזר ורבי יהושע בתורה "התחילו בתורה ומן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים והיו הדברים שמחין כנתינתן מסיני והאש מלהטת סביבותיהן [רו"ר ו' ד']; בן עזאי היה יושב ודורש והאש מלהטת סביבותיו [ויק"ר ט"ז ד'].
ה"באר מים חיים" זי"ע ביאר זאת להפליא. אף מבין שורותיו בוקעת אש... "כי על ידי אש בוערת אשר בלבבם בעת עוסקם בתורת ה', הם מרבין שפע אור גדול בכל העולמות, עד שנתמשך עד למטה ותתלהט אש סביבם ויקיף אותם אש מן השמים ותלהט מוסדי הרים...". [ברא' ג'].
ההתחזקות בגלות מתוך העסק בתורה אף היא נזכרת במגילת איכה. בפסוק "זאת אשיב אל לבי, על כן אוחיל" דרשו חז"ל [איכ"ר ג' ז'] "זאת" על התורה הקדושה. אם משימים דברי תורה ללב "על כן אוחיל" כלומר, זה נותן לי תוחלת ותקוה במובן של: "לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי...".
*
הזכרנו לעיל את דברי הזוהר הקדוש "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה דא אורייתא דאתמר בה: הלא כה דברי כאש נאום ה'". בתורה נמשכת אש המזבח.
בצורה נפלאה מתפרש זאת בדברי ירמיהו בעצמו: "וְלַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם לֹא יִכָּרֵת אִישׁ מִלְּפָנָי מַעֲלֶה עוֹלָה וּמַקְטִיר מִנְחָה וְעֹשֶׂה זֶּבַח כָּל הַיָמִים" [ל"ג ח"י]. חז"ל [ילקוט רמז שכ"א] הביאו על זה, ששאל שר נכרי אחד את רבי יוסי על הנאמר כאן "והרי חרב בית המקדש ובטלו הקרבנות?" ורבי יוסי העמידו על האמת. וכך הכריז באזניו: "כל התורה היא האמת! "אמר להם הקב"ה לכהנים וללוים אם אתם עוסקים בתורת הקרבנות, מעלה אני עליכם כאילו אתם מקריבים בכל יום עולה וכליל" זוהי הכוונה האמיתית בנבואת: לא יכרת איש מלפני מעלה עולה... מתוך כך למדנו מתוך הנבואה שאף פעם ייפסר סדר לימוד קדשים...
*
וכך היה ירמיהו הנביא, ממריץ, מעודד ומעורר את בני דורו לעסוק בתורה ולא לעזבה חלילה, מכל סיבה שהיא, וכאשר טענו לפניו בני דורו: "[אם] נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס? הוציא להם צנצנת המן [שהיתה נתונה למשמרת בבית המקדש], ואמר להם: "הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר ה'" [שם ב', ל"א], שִׁמְעוּ לא נאמר, אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם. הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו [רש"י שמות ט"ז ל"ב, בשם מדרש תנחומא].
*
ולא זו בלבד, אלא שנבואת ירמיהו הדריכה אותנו איך ללמוד תורה מבלי לשכוח אותה. "הציבי לך ציוּנים" אמר ירמיהו [ל"א כ'] וחז"ל [עירובין נ"ד:] למדו משם שאין התורה נקנית אלא בסימנים לזכרון, הם הציוּנים המזכירים את פרטי הדברים כסדרם. עשרות פעמים בש"ס אנו פוגשים את סימני התזכורת ההם שנהיו חלק בלתי נפרד מן התורה. לפי הנ"ל צמח כל זאת על קרבע בוערת בזמן החורבן, על ידי ירמיהו הנביא שבכל לב רצה לבנות את מקדש התורה, מבלי להחסיר אף אבן זעירה אחת...
*
מצאנו שאמר הקב"ה לירמיהו: "וְאֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ" [שם ט"ז, י"א-י"ב], גם את הפסוק הזה פירשו חז"ל שעיקר החטא שגרם את החורבן והגלות הוא עזיבת עסק התורה, ובלשונם הקדוש: "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו. מתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב...!" [איכה רבה].
*
שאלה נוקבת עד התהום נשאלה בימים ההם לחכמים ולנביאים: "על מה אבדה הארץ?" ירמיהו הביא על כך את התשובה ממרום:: "עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ" [שם, י"ב], וכפי שפירשו זאת חז"ל: "מצינו שויתר הקב"ה על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים, ולא ויתר על מאסה של תורה, שנאמר "על מה אבדה הארץ?" על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים אין כתיב כאן, אלא על עזבם את תורתי...!" [פתיחתא דאיכה רבה, ב'].
וחז"ל הקדושים [נדרים פ"א.] הוסיפו לפרש כידוע: "שאין מברכין על התורה תחילה"... בדבר זה גרם לגלות העם. חכמי הדורות עמלו להבין דבר זה. "עד כדי כך מגיע חומרת דבר זה ברכת התורה? עד כדי עונש חורבן העם ושממון ארצו?
מתוך כך הסיקו המפרשים, שהעדר ברכת התורה לא היתה הסיבה הישירה לחורבן, כי אם סימן והוכחה היו בזה לאי חשיבות והערכה, לחיבור רופף עם התורה וממילא גם עִם נותן התורה, שלא היו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל [מהר"ל הקדמת ס' תפארת ישראל] "ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ" [ב"ח או"ח סי' מ"ז] . סימן היה זה על לימוד מן השפה ולחוץ, לשם לימוד בעלמא בלי שאיפות של תורה לשמה. ואכן היחס הזה בין היהודי לתורתו, גרם למה שגרם... הפנימיות היתה פגומה, ההתקשרות לנותן התורה היתה חסרה...
ולאידך גיסא לצד התיקון, קבע הרב בעל התניא זי"ע בשולחנו: "ולכך יראה כל אדם שתהיה כלי חמדתו של הקדוש ברוך הוא שהיה משתעשע בה בכל יום, חשובה בעיניו לברך עליה בשמחה יותר מעל כל הנאות שבעולם...". וכל עולמות אלה וכיוצא בהם בדברי הראשונים והאחרונים, נבנו על מלים אחדות שבנבואת ירמיהו.
*
ירמיהו הנביא תבע שלימוד התורה זקוקה לקיומה מתוך יראת שמים וידיעת ה'. כבר בהתחלת הספר הזדעקה נבואת ירמיהו בשם ה': "ותופשי התורה לא ידעוני!". [ב' ח'] ולהלן [ח' ח'] ממשיך הנביא ותובע: אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתּוֹרַת ה' אִתָּנוּ"? לימוד התורה היה חסר אז ידיעת ה'; יראת שמים [דעת התרגום] והלימוד לשמה ועל מנת לקיים. [רד"ק].
וכך כתב רבי אלעזר אזכרי: "ועל זה נתרעם יתברך 'ותופשי התורה לא ידעוני', רוצה לומר, מדאין נותנין על לב לאדון יחיד הנותן התורה, שלפניו הם עמלים". וכיון שיעלה האדם על לבו לפני מי עומד ועובד, מיד ירתע ויחרד חרדה גדולה..." [חרדים פ"ד]
*
שוב בא ירמיהו הנביא להדגיש את ידיעת ה' שחייבים לקשרה בקשר של קיימא ללימוד התורה וחכמתה. "אל יתהלל חכם בחכמתו - כי בזאת יתהלל המתהלל השׂכל וידוע אותי" [ירמי' ט' כ"ב] רש"י הקדוש מלמדנו את פירוש הדבר, אף חכם שהשיג תורה וחכמה, עדיין אין לו להחזיק זכות לעצמו, אלא "אם השֹכלתם וידעתם אותי, אז תתהללו בחכמתכם".
וכעת נבין ביתר שאת, למה התקינו לומר בברכת התורה: "יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה"... והרי היתה גלות זו מקורה ב"שלא ברכו בתורה תחילה". הם לא קלטו את ברכת התורה, שכוללת בתוכה ידיעת ה'. ותופשי התורה לא ידעוני...
*
ובכדי להמחיש זאת ולקבל מקצת מושג בדברים האמורים, נתבונן נא בעובדה מן הדורות שלפנינו, בשעת בוקר אחת בחיי ה"דברי חיים" מצאנז זי"ע. הרבי הקדוש קם משנתו הקצרה והתחיל לומר מודה אני לפניך מלך... מלך... מלך... הוא לא היה מסוגל להמשיך. עדיין הרגיש את מה שרצה להרגיש ב"מלך" לפי דרגת תשוקתו...
ה"דברי חיים" הפסיק אז את אמירת "מודה אני" והתחיל לומר ברכת התורה בהתלהבות עצומה... מיד אחר כך למד כשעתיים גמרא בצמאון בוער וסוער. רק אז הניח ידו על לבו, נשם לרווחה ואמר אה! "מלך חי וקיים". ואז המשיך לומר "שהחזרת בי נשמתי"...
יקירי! אין זה סיפור בעלמא, אלא אשנב הוא לעבודת הצדיקים, להציץ קימעא איך שחיו חיי נשמות, איך שהתקשרו אל אלקים חיים ומלך עולם, על ידי לימוד התורה הקדושה... כך נראה הדבר במדה טובה מרובה, כש"תופשי התורה כן – ידעוני"!!!!
*
על לשון כולנו, שגורים דברי רבינו גרשום מאור הגולה. "הָעִיר הַקֹּדֶשׁ וְהַמְּחוֹזוֹת הָיוּ לְחֶרְפָּה וּלְבִזּוֹת. וְכָל מַחֲמַדֶּיהָ טְבוּעוֹת וּגְנוּזוֹת וְאֵין שִׁיּוּר רַק הַתּוֹרָה הַזֹּאת. ממבט שטחי תמוה הדבר קצת. מי שבוכה ומתאונן על הון שאבד לו, האם דרכו להוסיף תוך כדי קינה, שבכל זאת יש לו כמה מליונים בבנק... ולמה הודיענו כאן את ה"שיור"?
דומה שרבינו גרשום קבע כאן הוראה לדורות בכל תוקף. הוא הדגיש את תפקידם של ישראל בימי הגלות. אחרי דברי הקינה על העיר והמחוזות, פורצת זעקת "הצילו". מכל מה שנחרב, לא נותר שיור כי אם התורה הקדושה בלבד. ואם כן נאחוז נא בזה בכל עוז, ולא ניתן חלילה אף לשיור זה חלילה לטבוע ולהיגנז, שלא תהיה אף היא לחרפה ולביזות. רבינו גרשום דחף כאן באַמת הבנין בכל עוז, שלמען השם ולמען עתיד עמו, חייבים להתאמץ לאחוז ולהתדבק בשיור...
וזה היה תפקידו של ירמיהו נביא החורבן. לעורר את העם בכל כוחותיו על "ואין שיור רק התורה הזאת". לפתוח את הלב לאהבת התורה ולהערכתה, לחזקו ולאמצו, להמריצו בלימוד התורה וקיומה מתוך ידיעת ה' נותן התורה...
*
ואכן, באופן דומה לימדנו גדול הדור בשעת חורבן בית המקדש השני, רבן יוחנן בן זכאי, הבנה עמוקה בדברי ירמיהו הנביא. "כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ, צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לה". [ל'] בא רבן יוחנן בן זכאי והוציא לקח ממעמקי פסוק זה , שהנבואה תובעת כאן תיקון מעשי ופעולה חיובית. "מכלל, דבעיא דרישה!" כלומר, מתוך שהנביא מביע צערו על כך, משמע ומובן ממילא שיש כאן תביעה לתקן. חייבים לפעול!!! התנאי האלקי לא ראה בפסוק הזה אפר של קינה עצובה, אלא מצא בה אש מתלקחת! הלא כה דברי כאש...
רבן יוחנן בן זכאי שפך כאן אור עצום על נבואת ירמיהו. לא בא ירמיהו הנביא להטיח ביקורת בעלמא, לקבוע עובדות מצערות, על שאין זוכרים את בית המקדש. אלא שמתוך דברי הנבואה נלמד לדורות: תוקף של פקודה ומשימה! דרישת פעולה ופעולת דרישה...! ציון דורש אין לה, מכלל דבעיא דרישה! מוכרחים להמשיך את זכר המקדש ולהפעיל את קדושתו גם בעמקי הגלות!!! וללמד על הנבואה כולה יצא, אם הנביא מבקר ומוכיח על חסרון דבר, על עבירות, על התרשלות, מובן מאליו שכוונתו שמוכרחים לתקן זאת תיכף ומיד...
*
"הֲיַעֲזֹב מִצּוּר שָׂדַי, שֶׁלֶג לְבָנוֹן, אִם יִנָּתְשׁוּ מַיִם זָרִים קָרִים נוֹזְלִים" [שם, י"ח, י"ד]. הנביא ירמיהו תמה, אדם הנודד בדרכים, בעברו בשדה, השמש יוקדת מעל ראשו ונפשו שוקקה למעט מים, האם יתכן שהוא יעזוב את מעיין המים החיים הנמצא לידו בשדה ולא יסור אליו לרוות בו את צמאונו? האם יעלה על הדעת שהוא יתעלם מהמים הזכים והצוננים הנובעים מצור סלע? האם הוא ינתוש את המים חיים הקרירים המגיעים ממרחקים, הישר מהפשרת השלג הזך והנקי שבהרי הלבנון?
ושוב, מכלל לאו אתה שומע הן! דברי הנביא מחייבים את ההיפך! הלימוד שלנו מדבריו אלו חייב להיות: שכל יהודי באשר הוא, גם כשהוא עייף, מדוכא ועצוב, מטרדותיו, מעמלו ומטלטוליו בעניני עולם הזה. אף אז יכול הוא עדיין, כשיחזור להתעסק בדברי אלקים חיים, להתרענן לשאוב חיות מחודשת ולהתאזר בעוז ותעצומות להמשך חייו הנצחיים.
*
מופלא הוא החיזוק בתורה שמצאנו אף בפסוקי הקינה הקודרים ביגונם: במגילת איכה. ידוע בתחילתה של גלות בבל, כבר ראינו איך שהתורה הגינה על קיום העם היהודי. אחת עשרה שנים לפני חורבן בית ראשון, הגלה נבוכדנצר מספר רב של יהודים לבבל, ביניהם היו גם "הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר", הם חכמי ישראל המובהקים שירדו לבבל עם יכניה מלך יהודה.
ומתוך כך מפרש האלשיך הקדוש את הפסוקים "עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר. וַיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ...". ירמיהו הנביא בוכה על תינוקות של בית רבן שלא חטאו, שהלכו בשבי לפני צר לבבל. והקב"ה עונה לעומתו: "ויצא מבת ציון כל הדרה".
"הדר" זה מתפרש כאן על חכמי ישראל וקדושיו שגלו לבבל י"א שנים לפני החורבן. והרי ביציאת צדיק מן העיר פנה "הדרה"... וכך מפרש כעת האלשיך את כוונת הפסוק: ירמיהו! אתה בוכה על התינוקות הגולים לבבל? דע לך שכעת ימצאו דווקא שם את ייעודם ותכליתם. הכנתי שם בשבילם מקומות תורה וישיבות בהנהגת "גדולי עולם בתורה ובחסידות" ההם. דווקא שם מצפה להם לעת עתה ישועתם הרוחנית בשבעים שנה אלה. במקום אחר אין כעת תקוה לאחריתם. "כי מה' היתה לָמוֹ, להכין תלמוד לישראל"!!!!
*
וירמיהו הנביא הוא מתנבא על שָׁבֵי הגולה שיתאחדו בהם התורה וקבלת עול מלכות שמים: "כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרוֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאוּם ה', נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֳּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלוֹקִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם". [ל"א ל"ב]
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת
לקראת שבת חזון נתחזק נא בדברי ירמיהו בעצמו,
בנבואותיו שנקבעו בשירת קבלת שבת קודש:
והיו למשסה שאסיך... ונבנתה עיר על תלה... [ל']
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ!!!
הפנמת עיקרי היהדות בפרשת ואתחנן
לר' ישראל יקירי שליט"א
רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע מביא ב"פרי צדיק" [דברים אות א']: שה"יהודי הקדוש" מפשיסחא זי"ע היה לומד בכל יום פסוקים מתוך ספר דברים, בכדי להתעורר מתוך מוסריו.
ה"כהן" מסביר זאת, שהעיון בספר 'משנה תורה' נחשב כאילו שומעים עכשיו את המלים הקדושות מפי אדון הנביאים. כשלומדים ספר דברים, הרי עומד רועה הנאמן מדבר אלינו ממש ושכינה מדבר מתוך גרונו! וזה משמעות: "אלה הדברים" כלומר הדברים יוצאים כעת מפי משה רבינו. ודברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב... ה"יהודי" הקדוש למד ספר דברים בכל יום, הוא הדביק את מחשבתו, וכך הקשיב וקלט את מוּסר התורה הנמסר אליו כעת ממש...
ומה עוד פרשת ואתחנן. צדיקים היו אומרים: "פרשת ואתחנן איז א מוסר ספר", פרשה זו כשלעצמה כלולה בה מוּסר היהדות. [וראה שלה"ק תוכחת מוסר ואתחנן] בפרשה זו ניתנו לנו עיקרי הדת, ידיעת ה', עיקרי התורה והתפילה והתשובה, חובות הלבבות וצורת קיום התורה. בסדר ואתחנן נקראים יסודות האמונה הבסיסיים ביותר לכל יהודי. אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו. וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד... לדעת רבי יוסי [ר"ה ל"ב:] שניהם פסוקי מלכיות הם, בהם ממליכים את הקב"ה על הכל!
ר' ישראל! הזדמנות עצומה לפנינו כעת: לחזק את נפשותינו אף מתוך תשומת לב לקריאת הפסוקים בפרשת ואתחנן ולוּ אף בשעת 'שנים מקרא ואחד תרגום ובקריאת התורה. כמה אפשר להתעלות במעלות היהדות מתוך לימוד פרשה זו, היסודית כל כך בקשר שבין יצור ליוצרו יתברך. כמה נתרומם אם נחדיר היטב את משמעות פסוקים, כמו "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום"; "פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש"; "כי קֵל רחום ד' אלקיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך...". "כי עם קדוש אתה לה' אלקיך בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה". כמה יתחזק יהודי וכמה יתלהט לבבו אם ילמוד פרשה זו אף כפשוטה וכמובן אם יוסיף ללמוד ולעיין בדברי רש"י, רמב"ן ושאר רבותינו המפרשים.
*
מה עמקה קביעת קדמונינו ז"ל, לקרוא פרשת ואתחנן מיד אחרי ימי המצרים. משל למה הדבר דומה? למי שפרצה שריפה בביתו ר"ל. כשהגיע למקום החרב, חשך עליו עולמו. הוא חשב שלא נשאר לו כלום ולצערו לא היה גבול. לאט לאט מצא בין ההריסות חפצי ערך ששרדו. לשמחתו מצא את ארון הקודש הפרטי שלו ובו ספר תורה. כשהוסיף לחפש מצא ספרים עתיקים וחפצי ירושה אחרים מבית אבא וסבא שהיו חביבים עליו כבבת עינו, ועוד הרבה אוצרות נוספים שניצלו מן הדליקה...
והנמשל מובן. אחרי צום החמישי שעם ישראל שרוי בו ביגונו הכבד על חורבן הבית, קוראים אז פרשת ואתחנן למצוא את האוצרות שנשארו לו אחרי האבידה הנוראה; פרשה שעיקרה רצוף במצוות ודרכי חיים הנוהגים גם בזמן הגלות. ערכי יסוד ביהדות שחייב יהודי לחקקם בלבו; אמונה שלימה ודבקות בהקב"ה, התחזקות בלימוד התורה וקיומה, זכירת יציאת מצרים ומעמד הר סיני, עשרת הדיברות ובהם שמירת שבת, קבלת עול מלכות שמים בפרשת שמע, ייחוד השם וקידוש השם ואהבת ה', ערכי קירבת אלקים ותפילה [אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו], היראה והתשובה, ההתרחקות מדרכי האומות, התנהגות טובה וישרה בין אדם לחבירו [ועשית הישר והטוב] ועוד ועוד.
כל הרכוש הרוחני האדיר הזה, נשאר לנו אף לאחר חורבן בית אלקינו על מנת לקיים זאת כבימי קדם. הקב"ה כביכול מצפה לעבודתינו. בפסוקי ואתחנן שייך להיאחז בכל זמן שיהיה, אף במצב הירוד והמדוכא ביותר ולהתרומם מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. הם מקשרים ומושכים אותנו בכבלי ברזל, אל מרומי השורש העליון, אל אבינו שבשמים. ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום...
*
מה נפלאו דברי ה'שפת אמת' הידועים, שנקבעה פרשת קריאת שמע בשבת נחמו, שכן מכילה היא את נחמת ישראל בגלותם. נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם! כלומר, די באלקותו לנחם בו על כל צרות ישראל.
מחסיד ישיש שמעתי פעם איך שחוזר על דברי קדשו של ה'שפת אמת' בנעימה של התפעלות הנפש והדברים שגורים על לשונו: "בפרשת קריאת שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. לקבל בכל יום אלקותו יתברך לשמוע כי ה' הוא אלקינו ביחוד כמו שנאמר אנכי ה' אלקיך ובזה צריך להיות איש ישראל שָֹש ושמח כל היום... [ואתחנן תרנ"ו].
שש ושמח כל היום! כך הורה לנו ה'שפת אמת', שיהודי מרגיש כך מתוך קריאת שמע כראוי . קם אדם בבוקר מתייחד עם בוראו וקורא את שמע וממשיך הוא בדרכו יום שלם. ידיעת האלקות שקלט ב'שמע ישראל' מחזיקה אותו על כנפי השמחה. ישנם ימים לא קלים בחיי האדם ובכל זאת כתב ה'שפת אמת' שבתודעה זאת שייך להיות שָֹש ושמח כל היום....
*
מצוות ה'! מצוות ה'! אם נתבונן יקירי, בסדר ואתחנן, נבחין בחוט של זהב המשתחל דרך כל הפרשיות של 'ואתחנן' מתחילה עד סוף. והוא: קיום רצון ה' ומצוותיו כראוי מתוך צימאון ושקיקה. כשבתווך מתנוססות בקודש: פרשת "שמע ישראל" ועשרת הדיברות...
כבר מתוך פתיחת הפרשה ב"ואתחנן אל ה'" לומדים זאת על פי חז"ל. משה רבינו התחנן למתנת חנם בכל להט נפשו ארבעים יום וארבעים לילה. לא הניח זוית ברקיע שלא נתחבט בה. הוא שפך את לבו בתקט"ו תפילות [כמנין ואתחנן] בכדי להיכנס לארץ ישראל. וכל זאת למה? "כך אמר משה, הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל. אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי". [סוטה י"ד.] על זה התחנן אדון הנביאים ושפך את לבבו בכל תפילות אדירות אלה, על זה שווע וקרע את לבבו לפני הקב"ה שיזכה להיכנס לארץ חמדתו, חמדת המצוות...
הוא משה רבינו שמסר תורה לישראל. הוא שעלה לשמים ולמד תורה מפי הגבורה, לחם לא אכל ומים לא שתה. והוא מתחנן כעת ללא הרף מפני רצונו את המצוות התלויות בארץ. הוי! 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אלה פנים' והוא הזועק והמתחנן לה' שרוצה לקיים במו ידיו: מצוות תרומות ומעשרות, חלה וביכורים, שמיטה ויובל, לקט שכחה ופאה, פרט ועוללות... צא ולמד כמה גדול ערכן של מצוות ה'...
ותיכף ומיד אחרי תפילות אלה על מצוות התלויות בארץ, מתוך הבעת הרצון הכביר כל כך לקיים מצוות שעדיין לא זכה להן; ממשיך כעת הרועה הנאמן להזהיר את כולנו על קיום המצוות בדקדוק ללא תוספת וגרעון: "ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו... לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמור את מצות ה' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם...
*
נעבור נא כעת אל ענין נוסף בפרשת ואתחנן, והיא פרשת 'אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן'. מצוות הפרשת ערי המקלט עוד לפני שקלטו. כשנתבונן נראה שבעצם הוא אותו נושא ממש... הרי משם למדנו לקח מאלף עוד יותר על חביבות המצוות. הרי דווקא על זה לימדו חז"ל, שאוהב מצוות לא ישבע מצוות, שכן לא היה כאן קיום של ממש. [מכות י. דב"ר ב']. וכפי שפירש רש"י כאן, "אז יבדיל - נתן לב להיות חרד לדבר, שיבדילם". ואף על פי שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען, אמר משה מצוה שאפשר לקיימה אקיימנה" [ד' מ"א].
*
אוהב מצוות לא ישבע... רבינו בחיי העמיד דווקא ענין זה של הבדלת ערי מקלט, כמוקד רב אורות לרוממות המצוות. ... "ומכאן נלמוד התעוררות גדול בקיום המצוות, וכאן נוכל להתבונן במעלות המצוות ובכוחם ובשכרם העצום כאשר יעשה אותן האדם על השלימות". הרמב"ם [פיה"מ פ"ד דאבות מ"ב] קורא לפרשת "אז יבדיל" : "חידוש נפלא בתורה שיש בו זירוז על מעשה המצוות"!
וכאן מפליא רבינו בחיי לחדש במשמעות "הֶעשיר משה מפסולתן של לוחות" [נדרים ל"ח.] בפשטות, הכוונה שהאבנים הקטנטנות שנשארו מחציבת הלוחות וניתנו למשה במתנה, היו ערכן כה רב עד שהעשיר מזה. אלא שרבינו בחיי ראה כאן רמז מופלא לעושר רוחני! "מן המצוות שהן קלות בעיני האדם משם נתעשר משה, כלומר שעלה להשגה גדולה, כי הוא העושר האמיתי...".
*
מהדהדים באזני דברי 'בעל בית' נלבב שנאמרו בתום ובשנינות גם יחד. וכך קרא ואמר בצהלת הנפש: "אז ישיר משה" היא שירת שבח להקב"ה; ואילו "אז יבדיל משה" היא שירה על מצוות ה', שירת הים על זכות מצוות הרחבה מני ים...
ועתה ישראל, נביט נא כעת על ההיקף העצום של כל הפרשה ונראה את 'חוט הזהב' של קיום המצוות נמשך והולך על פני כולה, ממש עד הפסוק האחרון "ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אני מצוך היום לעשותם". שפירשו זאת חז"ל [עירובין כ"ב.] וזירזו על הקיום בעולם הזה: היום לעשותם ולא מחר לעשותם! פעם אחר פעם נצטוינו בפרשה זו על שמירת המצוות החוקים והמשפטים.
*
משה רבינו פונה אל דור באי הארץ ואל כל דורות ישראל, כשהשכינה מדברת מתוך גרונו ואת המלים הקדושות צריך לבלוע ולקלוט ולזכור. שוב ושוב הוא מצווה על הלימוד ועל הקיום ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם... מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים... ושמרת את חוקיו ואת משפטיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך...
וגם את זה צריך להעמיד לפני עיני הרוח. קולו הרם של רבינו הנצחי. רבינו הרמב"ן [ד' מ"א] מדגיש איך שקרא משה בקול גדול אל כל ישראל שהיו שם. "ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם"... ואז חזר עליהם בדבריו על המעמד הנורא בהר סיני ועל עשרת הדיברות... ה'שפת אמת" אומר שמשה רבינו העביר אז לפני עיני דור באי הארץ את מראה מעמד הר סיני ממש! " ומשה רבינו ע"ה חזר והראה לאותו הדור מעמד הר סיני בשלימות ואמר: הדברים אשר ראו עיניך". [ואתחנן תרמ"א-תרמ"ב] כלומר, הדברים התממשו לפניהם במציאות עד שהיה שייך לומר אף לדור הבא: "אשר ראו עיניך".
ושוב ממשיך אדון הנביאים להזהיר לדורות "ושמרתם לעשות כאשר צוה ה' אלקיכם אתכם לא תסורו ימין ושמאל. בכל הדרך אשר צוה ה' אלקיכם אתכם תלכו למען תחיון וטוב לכם". ושמעת ישראל ושמרת לעשות... השל"ה הקדוש מדגיש שכפל האזהרות על הלימוד בפרט, בא להורות על החובה ללמוד הרבה ויפה יפה, עד שידענו על בוריו. [תוכחת מוסר ואתחנן].
כמובן שכל תג ותג מכל הציוויים האלה כוללות עולמות שלמים בנגלה ובנסתר. אלא אף הד הדברים כשלעצמם צריכים לחרוש תלמים עמוקים בלב כל יהודי באשר הוא שם...
אף פשוטם של דברים צריכים להכות גלים בלב כל יהודי כשמעמיד לפני עיניו איך שמשה רבינו מוכיח ומזהיר את עם אהובו על לימוד התורה הקדושה, קיום המצוות ושמירה מעבירות, אמונה, אהבה ויראה ותשובה...
ודבר זה מגין על עתיד הדורות. כפי שלמד זאת הרמב"ן [ו' ב'] מתוך הפסוקים. "בעבור עֲשות המצוות, תזכה שיהיו לך בנים יראי ה' ויעמדו על פני האדמה לעולם!".
*
אוהב מצוות לא ישבע מצוות... גבר בגוברין היה הגה"ח ר' זלמן לייב אסטולין זצ"ל, שהתגורר בבני ברק. גדול בתורה מאד היה האיש, עובד ה' מותיקי חסידי חב"ד שבאו מרוסיה. תורתו היתה בבחינת "תורה שלמד באף" תחת אפם שלטונם העריץ של צוררים סוביטיים...
גדולי הדור מכל החוגים העריכוהו וחיבבוהו עד לאחת. כשנפגש עמו הגאון הנודע רבי אהרן קוטלר זצוק"ל בדרך בריחתו מרוסיה ודיבר עמו בלימוד, התפעל ממנו וחיבקו מתוך אהבת התורה. ברגע האחרון לפני היציאה כשהיה רבי אהרן כבר ברכבת, העניק לו בחיבה את מעיל הפרווה, כשנוכח שאין בגדי ר' זלמן מספיקים לכפור הרוסי...
ידי"נ הרב אברהם איזנטל שליט"א היו בשעתו בין אברכי חסידי סלונים המסולאים שקלטו את דרכי תורתו ועבודתו של רבי זלמן והתחממו לאורו בכל הזדמנות. הם שימשו אותו באמונה כשהתפלל בשטיבל שלהם בבני ברק. הרבה פעמים תיאר לי ידידי בכיסופין את מתיקות תפילתו הנלבבה, כבן המתחטא לפני אביו באהבה ובהשתפכות הנפש חרישית. משתי עיניו זורמות נחלים נוצצות, מתוך קירבת אלוקים. איי! די זיסע טרערן. הדמעות המתוקות של שקיקה וצמאון עז לאלוקות, שזרמו להן כשלבו כולו לשמים ...
איש מסירות נפש היה רבי זלמן לייב בגולת רוסיה. כמה שנים הוגלה לסיביר בתנאים מחרידים כשהוא מקריב עצמו על התורה והמצוות. תחת עיני שוביו לא הפסיק להניח תפילין אפילו יום אחד. התמדתו בתורה, הצימאון למצוות, דקדוקן והידורן לא ידעו גבול. במלחמת העולם השניה גוייס לצבא, נפצע ברגלו ומאז הלך על קביים.
כשזכה סוף סוף לעלות לארץ הקודש התאכסן מתחילה בבית גיסו המגיד המופלא, הג"ר יעקב גלינסקי זצ"ל מבני ברק. אחרי התפילה בשבת ביקש ר' זלמן לייב להישאר עוד בבית הכנסת. כשעבר זמן ממושך התחיל מארחו לדאוג לו. הרי חדש וזר הוא רבי זלמן בעיר וההליכה קשה עליו, אולי תעה בדרכו? ורבי יעקב חיפש ומצא את גיסו כשהוא ממהר ומדלג על קביים ממנין למנין, "לחטוף" עוד "קדושה", עוד "ברכו" ו"אמן יהא שמיה רבא" ואף קריאת התורה נוספת. בשקיקה עצומה 'בלע' כל דבר שבקדושה ולא נרגע מצמאונו.
הוא קיים אמנם את המצוות בסיביר בכל מה שהיה בידו וסיכן נפשו על כך, ברם בתי כנסת ומנינים לא היה לו אז. וכעת הסתער על כל מה שהיה חסר לו שם ולא היה מסוגל לחזור הביתה... הוי! 'פסולתן' של לוחות! הרי משיירי מצוה אלה נבע כאמור, עושרו של משה רבינו!
ר' ישראל! מתוך הסיפור הזה הרגשתי צביטה בלב. לדאבונינו עברנו תקופה כזאת שבהתחלה לא התפללנו במנין. כששוב התאפשר הדבר ב"ה היתה השמחה גדולה, אלא שבסיום התפילה פניתי לדרכי. למה לא עלתה על דעתי להשלים אף מעט ממה שהחסרתי? למה אפילו לא חשבתי על כך? למה עברתי לסדר היום כל כך מהר?
*
מעמד הר סיני... חסידים היו מתייחסים בערגה לפרשת ואתחנן, כאל קבלת התורה מחדש; והיו נערכים לקראת קבלה זו בהכנה רבה. כמה ראוי ללמוד ולשנן את דברי הרמב"ן על האיסור השכחה של מעמד הר סיני [שלדעתו היא מצוות לא תעשה מדאורייתא [סמה"צ שכחת ל"ת ב']. וזה לשון קדשו: "שלא נשכח דבר מן המעמד ההוא ולא נסירהו מלבנו לעולם, וצוה במצוות עשה שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראיה ובשמיעה והתועלת במצוה הזאת גדולה מאד...".
"כי כשתגיע אלינו התורה מפי הגבורה לאזנינו ועינינו הרואות אין שם אמצעי, נכחיש כל חולק וכל מסַפק... כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו, יֵדעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאילו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו...". העדות הנאמנה, ההחדרה האמיתית מאב לבן ומדור לדור ששמענו את קול ה' מדבר אלינו בסיני, היא ערובה לקיום האמונה לכל הדורות.
*
פרשת שמע, פרשתה של קבלת עול מלכות שמים משובצת אף היא לתפארה בסדר ואתחנן. הרמב"ם [פ"א מהל' ק"ש ה"ב] מורה לנו את תוכנה ומהותה של פרשת "שמע ישראל": "שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו". הרשב"א בתשובותיו קבע על פרשה זו: "שהם יסודות כל הבנין אשר בית ישראל נכון עליו" [ח"ה סי' נ"ה]. מלים הכי קדושות אלה, מלוות את האדם יום יום מתחילת ימיו עד סופם. במלים אלה דבקו נפשות ישראל ברגעים של קידוש ה'.
אמנם לא על קריאת שמע בלבד אנו מצווים כי אם גם על המצוות היסודיות הנמצאות בתוכה. ניקח נא את מצוות אהבת ה' התוספת מקום נרחב בפרשתנו. מצוה שיש לנו לקיימה בפועל בשעת קריאת שמע ממש. בדומה למה שאמרו "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו", מפני שהמצוה כתובה בפרשה והוא אינה מקיימה. וכן הוא הדבר לענין אהבת ה' המוזכרת בפרשה. וז"ל ה'משנה ברורה' [סי' כ"ה ס"ק י"ד] "וכתב בספר חרדים, דמזה נלמוד כשאומר ואהבת את ה' וגו' יראה להכניס אהבת השם יתברך בלבו, שלא יהיה כדובר שקר ח"ו".
חריפים מאד הם דברי החפץ חיים זי"ע בנושא זה. כשהוא עומד, ומוכיח על מצוה זו בפשטות גאונית וחודרת כדרכו: "בעוונותינו הרבים אנו קורין בכל יום ואהבת את ה' וגו', ואין אנו רואים להתבונן שנגיע לאהבת ה', ובקריאת "ואהבת" לבד, בודאי אינו מקיים מצות עשה זו, כמו שאינו מקיים מצות תפלין באמירת וקשרתם... והיצר הרע מטעה אותנו בזה...". וכאן מבאר החפץ חיים את הענין במשל נוקב ויורד, משל עז וחריף...
וכך צייר פוסק הדורות את הדבר... "איש אחד בא אצל בעל בית עשיר ובקשו שישכור אותו לשרתו בעסקיו". לאחר הפצרות מרובות התרצה בעל הבית סוף סוף להעסיקו, אמנם בתנאי שישרתהו בנאמנות, שיציית ויקיים דבריו בדיוק. ויהי היום... בעל הבית היה צריך לנסוע מביתו לכמה ימים והשאיר למשרתו רשימה מדויקת של הוראות וביקשו שיעיין היטב במה שכתוב שם. כשחזר האדון שאל את 'בן משק ביתו' אם אמנם קיים את משימתו במשך הימים שנעדר מביתו. המשרת ענה: וודאי אדוני! קראתי את המכתב היטב כל בוקר וערב, עוד ועוד...
אמר לו בעל הבית :" הוי אֱוִיל! וכי הקריאה בלבד היא התכלית? הלא מה שצויתיך לעיין במכתב הוא רק - כדי שעל ידי זה תדע מה לעשות, אבל לא שתצא ידי חובתך בקריאה לבד - - -!".
וכך מסיים החפץ חיים" את דבריו בנוגע למצוות אהבת ה'. " השם יתברך מצַוֶה אותנו שנאהב אותו, וצונו גם כן לקרוא הפרשה כדי שנתבונן ונגיע לאהבת השם יתברך, אבל לא שבאמירת ואהבת לבד הוא מקיים ה"מצות עשה". והעושה כן, הוא חכם כמו המשרת הנ"ל - - - [שם עולם ח"א פי"ב].
*
כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו... חז"ל [ברכות ו.] לימדונו שפסוק זה נמצא בתפילין של הקב"ה... זה שנים שאני שואב חיזוק רב בנושא גלות ישראל, מסיפור שהובא במדרש [דב"ר ט"ז]. על המקרא "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו". "אמר רבי תנחומא, מעשה בספינה אחת שהיתה כולה של עובדי כוכבים והיה בתוכה יהודי אחד"... הספינה הגיעה לאי ושם השליכו עוגן. אז פנו הגויים אל היהודי שיעלה לאי וילך לבקש עבורם אוכל. שאל אותם היהודי: "למה נבחרתי אני? לאן אלך? וכי אינני זר כאן כמו כולם". אמרו לו הנכרים בתמיהה. "ויש אכסנאי יהודי"? האם שייך שיהיה יהודי שהוא אורח וזר בעולם, באיזה מקום שהוא? הרי "בכל מקום שאתה הולך אלקיך עמך"! בירושלמי [ברכות פ"ט ה"א] מובא שכבר הכירו הגויים לפני כן את כוחו של היהודי בתפילה, כשעמדה סערה בים בדרך לשם... הם ראו שד' אלקיו עמו בכל מקום...
והדברים נפלאים. סיפור זה פותח שער חדש במצב גלותנו. בתודעתנו, אנו נידחים ופזורים על פני שבעה יַמים. ולעומת זאת אומות העולם יושבים בשלוותו של עולם, אזרחים מושרשים, יושבים שקטים ושאננים איש בארצו.
אמנם כאן באו חז"ל וחיזקו אותנו בפן חדש במצב ישראל במדבר העמים... "הודאת בעל דין" מפי הגויים בעצמם. הספינה הגיעה לאי רחוק. כל הנוסעים מרגישים כעת בנכר, זרים ונפחדים מאיזור בלתי מוּכר זה. כעת פונים כל אלה אל היהודי ואומרים לו: אנחנו אובדים ונידחים כאן, אבל אתה? "ויש אכסנאי יהודי?" יהודי אורח? אתה לא זר באף מקום בעולם ... אתה 'אזרח' ומסוגל להסתדר בכל פינה נידחה. הרי "בכל מקום שאתה הולך אלקיך עמך"!!! בכל יום ויום אתה יכול להוציא את ספר התהילים שלך... "אלקיך עמך והוא יורה לך בדיוק איך להחיות את עצמך, איך להחזיק מעמד, יהיה איפה שיהיה...
*
כי קֵל רחום ד' אלקיך לא ירפך... אהובי! נעיין נא יחד בדברי רש"י הקדוש, איך שהוא מבאר לנו זאת: "לא ירפך - מלהחזיק בך בידיו... לא יתן לך רפיון, לא יפריש אותך מאצלו...". מעיין הרחמים עובר כאן על כל גדותיו, במצב של "ובקשתם משם- מתהום הנשייה. איזה מלים נוסכות עוז! לא ירפך מלהחזיק בך בידיו, לא יתן לך רפיון, לא יפריש אותך מאצלו...
*
ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת... מה נפלא הדבר, שדברי ישעיהו הנביא [הנאמרים בהפטרת "נחמו" לפרשת ואתחנן] מבארים את הדרך הנכונה והחיובית איך באמת ישא יהודי את עיניו לשמים . "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶה". ככה תסתכל! הבטתך אל ייתקע מבטך באמצע הדרך חלילה! תגביה את טווח ראייתך, להכיר מי ברא אלה המוציא במספר צבאם. לידע, להודיע ולהיוודע כי הוא קֵל! הוא היוצר! והוא הבורא...! [אבות ספ"ד] וכבר אמרו קדמונינו ז"ל שראשי התיבות של "שאו מרום עיניכם" הוא "שמע"! שמע ישראל, ובכלל, השמיעה התדירה של ישראל מוזכרת בפרשתינו...
*
ואמנם קריאת פרשת שמע של אחרי ימי המצרים, משמעות מיוחדת יש לה! במדרש איכה [ג' ח'] מתבאר זאת במשל מאלף ביותר, הנוגע כל כך בימינו אלה. משל למלך שנכנס למדינה... על הפמליא שליוותה את המלך נמנו שרים שונים בדרגות שונות. עמדו שם גדולי המדינה וכל אחד תיכנן עם איזה מן השרים כדאי 'להתיידד' בכדי להפיק ממנו תועלת... היה שם פקח אחד ואמר: אני בחרתי לי את המלך בעצמו. אני רוצה להתקרב אליו בלבד... הרי כל השרים יתחלפו ביום מן הימים כפי רצון המלך, והמלך איננו מתחלף...
והנמשל הוא שעובדי כוכבים מהם עובדים לחמה או ללבנה, אמנם ישראל אינם עובדים אלא להקב"ה בלבד... בעל "עץ יוסף" מפרש זאת ע"פ המדרש שבשעת חורבן בית המקדש אכן התחלפו תפקידי השרים במרום. ואז הכירו ישראל ביותר שאין לפנות כי אם אל אבינו שבשמים בלבד.
ועל זה אמר ירמיהו "חלקי ה' אמרה נפשי, על כן אוחיל לו" כלומר, שאני מייחד אותו שתי פעמים בכל יום ואומר: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. נמצא שהכרה בלעדית זאת של 'אין עוד מלבדו', נתחדדה במיוחד אחרי חורבן המקדש. קריאת "שמע" קיבל מאד דגש חזק שאין למי לפנות ולקוות כי אם אליו יתברך כמשל אותו פיקח... כמה ראוי לזכור זאת היום. "חלקי ה' אמרה נפשי, על כן אוחיל לו". אין לפנות אלא אליו יתברך ואין לסמוך אלא עליו בלבד!
*
ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך! ידוע מאמר הבעש"ט הקדוש זי"ע על זה: "ובקשתם משם דייקא". משם! משם! מכל מקום שאתה מדורדר, שקוע ותקוע בו; אף בפינה נידחה ושכוחה, במצולות החטא, בטיט היון, בשאול תחתית, מאחורי הרי החושך והיגון אף שם: ובקשתם משם את ד' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך...
החוזה הקדוש, הרבי מלובלין הוסיף ואמר: "ובקשתם משם את ד' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". דבר זה הוא בבחינת "מילוה הכתובה בתורה" הוא, כשטר בעל תוקף מדאורייתא, והיינו שמובטחים אנו שאף מתוך בנפש, ממעמקי הגלות, אם נבקשנו בכל לב ונפש יימצא לנו הבורא יתברך, ברחמיו העצומים...
*
ובקשתם משם... שוב עולה במחשבה תחושת ליל שבת אחת לפני שנים רבות, בבית החולים בעיר טורונטו באיזור נכרי לגמרי. מרכז רפואי קתולי היה זה, בית הצלמים ממש... חפץ של מצוה אחד הספקתי לקחת אז מהבית ברגע האחרון, הכוס של קידוש. משום מה לא רציתי לוותר על זה. רק באמצע הלילה מסוגל הייתי להתכונן לסעודת השבת הקטנה. השתדלתי לכסות את כל סמלי הטומאה שלהם שבחדר. נעמדתי אז ליד החלון. אם הארץ טמאה הרי יש שמים טהורים לעומתה. כמין 'איתערותא דלעילא' החזיקה אותי בשפלותי. הפניתי את מבטי כלפי מעלה, אחזתי אז בכוס שקישרה אותי לקדושת השבת שבבתי ישראל ומזגתי את היין.
מחשבותי המעורפלות הגו אז כעין "לשם יחוד" מחודש ומשונה, בשהותי בבית הצלמים... "רבונו של עולם אתה כתבת בתורתך "השוכן אתם בתוך טומאותם". הנני מוכן ומזומן לקיים מצות זכרהו על על היין ולהעיד על מעשי בראשית מתוך תשובה. כל הבית הזה מלא טומאה ושיקוצים. חלל האויר מורעל מהבליהם. ובכל זאת יודע ומרגיש אני, אבי שבשמים, שאתה כאן, אתי, אתה סלעי ומצודתי ומפלטי, אתה מקדש השבת וישראל, נמצא אתי, הדך והנכלם. רבוני, אין לי כאן כעת כלום, רק כוס של קידוש שהבאתי מהבית והריני אוחז ונאחז בה בכל כוחי. מעיד אני לפניך, על כל מעשיך בששת ימי בראשית ובכל הזמנים מאז ועד עתה. לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה - יום הששי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם - - - ". מה אומר לך יקירי, שמחה עצומה עטפה ושטפה אותי אז. אף פעם לא אמרתי "קידוש" כזה ואף פעם לא היתה לי הרגשה כזאת. קירבת אלקים במקום זר ונידח... עץ ואבן... ובקשתם משם, משם דייקא.
*
רבינו הרמב"ן קבע בפירושיו לפרשה זו יסודות אדירים שראוי ללמדם ולזכרם. נזכיר נא אחד מהם. מצוות "ועשית הישר והטוב" כוללת לדעתו: "כל הנהגות האדם עם שכניו וריעיו וכל משאו ומתנו וכו'" לרבות "דיבורו בנחת עם הבריות"! [ו' י"ח]. אף בזה שייך לקיים ציווי זה!
*
וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד... מקרא זה הוא עמוד יסוד ביהדות. רבינו בחיי כתב, שנאמרה כאן מצוות עשה של ידיעת הבורא יתברך מתוך פעולותיו ומעשיו הנוראים. בעל התניא זי"ע בנה סביב פסוק זה את "שער הייחוד והאמונה" שלו... מים שאין להם סוף נדלו משם במשך הדורות כולם.
והשבות אל לבבך! אין ידיעה בעלמא מספקת לכך! בנוסף לזה צריך להחדיר זאת בלב! החידושי הרי"מ היה אומר: "בוודאי אף אלף ידיעות אינן פועלות אם לא מה שנשרש בלב ישראל". וצריך לייחד זמן בכל יום על זה. באחד ממכתבי ה"אמרי אמת" זי"ע כתב: "וגם להַטָרוּד בכל היום, על כל פנים לייחֵד עשרה מינוטין [דקות] בכל יום להתבונן ביראת ה' ולחשוב על מה נברא ולהכיר את הבורא, ולקיים אז ביישוב הדעת מה שנאמר וידעת היום והשבות אל לבבך". [ליקוטי יהודה ואתחנן].
*
ובכלל, דגש חזק של "הווה" נמצא בפרשה. המלה: "היום" המורה על התמידיות מאיר בפרשה זו תדיר... חיים כולם היום, העידותי בכם היוםף וידעת היום, אנכי דובר באזניכם היום, אנחנו אלה פה היום כולנו חיים, אשר אנכי מצוך היום שוב ושוב... בשם הגאון רבי מבריסק זצוק"ל נאמר, שמכיון שהזמנים והמצבים משתנים תדיר, לכך בא "אשר אנכי מצוך היום" להורות, שתמיד, בכל יום על פי מצבו, חייב יהודי להתאים את עצמו לרצון ה' באשר הוא שם...
*
אחד מפירושי האור החיים הקדוש על "וידעת היום והשבות אל לבבך" מוסב על יום שבת קודש! וכמה מחזקים הם דבריו! אם יבוא היצר לרפות את רוח האדם, שאין בכוחו לקיים את כל התורה וגם לתקן את חטאיו אינו מסוגל. "לזה אמר משה: וידעת היום, אותו שכתוב בו היום, שהוא השבת דכתיב כי שבת היום, תן דעתך עליו, ובו תשיב אל לבבך". שבת קודש שקולה כנגד התורה כולה. ביום זה יוכל האדם להשלים את נפשו, לתקן את מה שעוות בימי חייו וגם נחשבת שמירתה כקיום תרי"ג מצוות כולן! וידעת היום, יום השבת, והשבות אל לבבך - - - שמעתי על חסידי קמאי שלמדו את דברי האור החיים הקדוש על הפסוק הזה בכלל, בכל יום מימות השנה!
*
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
וידעת היום והשבות אל לבבך
שבת נחמו! מתנחמים בכפליים!
ובכלל זאת: נחמה איכותית עמוקה
מעוצמת התוכֶן של פרשת ואתחנן כולה!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ!!!
הפנמת עיקרי היהדות בפרשת ואתחנן
לר' ישראל יקירי שליט"א
רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע מביא ב"פרי צדיק" [דברים אות א']: שה"יהודי הקדוש" מפשיסחא זי"ע היה לומד בכל יום פסוקים מתוך ספר דברים, בכדי להתעורר מתוך מוסריו.
ה"כהן" מסביר זאת, שהעיון בספר 'משנה תורה' נחשב כאילו שומעים עכשיו את המלים הקדושות מפי אדון הנביאים. כשלומדים ספר דברים, הרי עומד רועה הנאמן מדבר אלינו ממש ושכינה מדבר מתוך גרונו! וזה משמעות: "אלה הדברים" כלומר הדברים יוצאים כעת מפי משה רבינו. ודברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב... ה"יהודי" הקדוש למד ספר דברים בכל יום, הוא הדביק את מחשבתו, וכך הקשיב וקלט את מוּסר התורה הנמסר אליו כעת ממש...
ומה עוד פרשת ואתחנן. צדיקים היו אומרים: "פרשת ואתחנן איז א מוסר ספר", פרשה זו כשלעצמה כלולה בה מוּסר היהדות. [וראה שלה"ק תוכחת מוסר ואתחנן] בפרשה זו ניתנו לנו עיקרי הדת, ידיעת ה', עיקרי התורה והתפילה והתשובה, חובות הלבבות וצורת קיום התורה. בסדר ואתחנן נקראים יסודות האמונה הבסיסיים ביותר לכל יהודי. אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו. וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד... לדעת רבי יוסי [ר"ה ל"ב:] שניהם פסוקי מלכיות הם, בהם ממליכים את הקב"ה על הכל!
ר' ישראל! הזדמנות עצומה לפנינו כעת: לחזק את נפשותינו אף מתוך תשומת לב לקריאת הפסוקים בפרשת ואתחנן ולוּ אף בשעת 'שנים מקרא ואחד תרגום ובקריאת התורה. כמה אפשר להתעלות במעלות היהדות מתוך לימוד פרשה זו, היסודית כל כך בקשר שבין יצור ליוצרו יתברך. כמה נתרומם אם נחדיר היטב את משמעות פסוקים, כמו "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום"; "פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש"; "כי קֵל רחום ד' אלקיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך...". "כי עם קדוש אתה לה' אלקיך בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה". כמה יתחזק יהודי וכמה יתלהט לבבו אם ילמוד פרשה זו אף כפשוטה וכמובן אם יוסיף ללמוד ולעיין בדברי רש"י, רמב"ן ושאר רבותינו המפרשים.
*
מה עמקה קביעת קדמונינו ז"ל, לקרוא פרשת ואתחנן מיד אחרי ימי המצרים. משל למה הדבר דומה? למי שפרצה שריפה בביתו ר"ל. כשהגיע למקום החרב, חשך עליו עולמו. הוא חשב שלא נשאר לו כלום ולצערו לא היה גבול. לאט לאט מצא בין ההריסות חפצי ערך ששרדו. לשמחתו מצא את ארון הקודש הפרטי שלו ובו ספר תורה. כשהוסיף לחפש מצא ספרים עתיקים וחפצי ירושה אחרים מבית אבא וסבא שהיו חביבים עליו כבבת עינו, ועוד הרבה אוצרות נוספים שניצלו מן הדליקה...
והנמשל מובן. אחרי צום החמישי שעם ישראל שרוי בו ביגונו הכבד על חורבן הבית, קוראים אז פרשת ואתחנן למצוא את האוצרות שנשארו לו אחרי האבידה הנוראה; פרשה שעיקרה רצוף במצוות ודרכי חיים הנוהגים גם בזמן הגלות. ערכי יסוד ביהדות שחייב יהודי לחקקם בלבו; אמונה שלימה ודבקות בהקב"ה, התחזקות בלימוד התורה וקיומה, זכירת יציאת מצרים ומעמד הר סיני, עשרת הדיברות ובהם שמירת שבת, קבלת עול מלכות שמים בפרשת שמע, ייחוד השם וקידוש השם ואהבת ה', ערכי קירבת אלקים ותפילה [אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו], היראה והתשובה, ההתרחקות מדרכי האומות, התנהגות טובה וישרה בין אדם לחבירו [ועשית הישר והטוב] ועוד ועוד.
כל הרכוש הרוחני האדיר הזה, נשאר לנו אף לאחר חורבן בית אלקינו על מנת לקיים זאת כבימי קדם. הקב"ה כביכול מצפה לעבודתינו. בפסוקי ואתחנן שייך להיאחז בכל זמן שיהיה, אף במצב הירוד והמדוכא ביותר ולהתרומם מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. הם מקשרים ומושכים אותנו בכבלי ברזל, אל מרומי השורש העליון, אל אבינו שבשמים. ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום...
*
מה נפלאו דברי ה'שפת אמת' הידועים, שנקבעה פרשת קריאת שמע בשבת נחמו, שכן מכילה היא את נחמת ישראל בגלותם. נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם! כלומר, די באלקותו לנחם בו על כל צרות ישראל.
מחסיד ישיש שמעתי פעם איך שחוזר על דברי קדשו של ה'שפת אמת' בנעימה של התפעלות הנפש והדברים שגורים על לשונו: "בפרשת קריאת שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. לקבל בכל יום אלקותו יתברך לשמוע כי ה' הוא אלקינו ביחוד כמו שנאמר אנכי ה' אלקיך ובזה צריך להיות איש ישראל שָֹש ושמח כל היום... [ואתחנן תרנ"ו].
שש ושמח כל היום! כך הורה לנו ה'שפת אמת', שיהודי מרגיש כך מתוך קריאת שמע כראוי . קם אדם בבוקר מתייחד עם בוראו וקורא את שמע וממשיך הוא בדרכו יום שלם. ידיעת האלקות שקלט ב'שמע ישראל' מחזיקה אותו על כנפי השמחה. ישנם ימים לא קלים בחיי האדם ובכל זאת כתב ה'שפת אמת' שבתודעה זאת שייך להיות שָֹש ושמח כל היום....
*
מצוות ה'! מצוות ה'! אם נתבונן יקירי, בסדר ואתחנן, נבחין בחוט של זהב המשתחל דרך כל הפרשיות של 'ואתחנן' מתחילה עד סוף. והוא: קיום רצון ה' ומצוותיו כראוי מתוך צימאון ושקיקה. כשבתווך מתנוססות בקודש: פרשת "שמע ישראל" ועשרת הדיברות...
כבר מתוך פתיחת הפרשה ב"ואתחנן אל ה'" לומדים זאת על פי חז"ל. משה רבינו התחנן למתנת חנם בכל להט נפשו ארבעים יום וארבעים לילה. לא הניח זוית ברקיע שלא נתחבט בה. הוא שפך את לבו בתקט"ו תפילות [כמנין ואתחנן] בכדי להיכנס לארץ ישראל. וכל זאת למה? "כך אמר משה, הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל. אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי". [סוטה י"ד.] על זה התחנן אדון הנביאים ושפך את לבבו בכל תפילות אדירות אלה, על זה שווע וקרע את לבבו לפני הקב"ה שיזכה להיכנס לארץ חמדתו, חמדת המצוות...
הוא משה רבינו שמסר תורה לישראל. הוא שעלה לשמים ולמד תורה מפי הגבורה, לחם לא אכל ומים לא שתה. והוא מתחנן כעת ללא הרף מפני רצונו את המצוות התלויות בארץ. הוי! 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אלה פנים' והוא הזועק והמתחנן לה' שרוצה לקיים במו ידיו: מצוות תרומות ומעשרות, חלה וביכורים, שמיטה ויובל, לקט שכחה ופאה, פרט ועוללות... צא ולמד כמה גדול ערכן של מצוות ה'...
ותיכף ומיד אחרי תפילות אלה על מצוות התלויות בארץ, מתוך הבעת הרצון הכביר כל כך לקיים מצוות שעדיין לא זכה להן; ממשיך כעת הרועה הנאמן להזהיר את כולנו על קיום המצוות בדקדוק ללא תוספת וגרעון: "ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו... לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמור את מצות ה' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם...
*
נעבור נא כעת אל ענין נוסף בפרשת ואתחנן, והיא פרשת 'אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן'. מצוות הפרשת ערי המקלט עוד לפני שקלטו. כשנתבונן נראה שבעצם הוא אותו נושא ממש... הרי משם למדנו לקח מאלף עוד יותר על חביבות המצוות. הרי דווקא על זה לימדו חז"ל, שאוהב מצוות לא ישבע מצוות, שכן לא היה כאן קיום של ממש. [מכות י. דב"ר ב']. וכפי שפירש רש"י כאן, "אז יבדיל - נתן לב להיות חרד לדבר, שיבדילם". ואף על פי שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען, אמר משה מצוה שאפשר לקיימה אקיימנה" [ד' מ"א].
*
אוהב מצוות לא ישבע... רבינו בחיי העמיד דווקא ענין זה של הבדלת ערי מקלט, כמוקד רב אורות לרוממות המצוות. ... "ומכאן נלמוד התעוררות גדול בקיום המצוות, וכאן נוכל להתבונן במעלות המצוות ובכוחם ובשכרם העצום כאשר יעשה אותן האדם על השלימות". הרמב"ם [פיה"מ פ"ד דאבות מ"ב] קורא לפרשת "אז יבדיל" : "חידוש נפלא בתורה שיש בו זירוז על מעשה המצוות"!
וכאן מפליא רבינו בחיי לחדש במשמעות "הֶעשיר משה מפסולתן של לוחות" [נדרים ל"ח.] בפשטות, הכוונה שהאבנים הקטנטנות שנשארו מחציבת הלוחות וניתנו למשה במתנה, היו ערכן כה רב עד שהעשיר מזה. אלא שרבינו בחיי ראה כאן רמז מופלא לעושר רוחני! "מן המצוות שהן קלות בעיני האדם משם נתעשר משה, כלומר שעלה להשגה גדולה, כי הוא העושר האמיתי...".
*
מהדהדים באזני דברי 'בעל בית' נלבב שנאמרו בתום ובשנינות גם יחד. וכך קרא ואמר בצהלת הנפש: "אז ישיר משה" היא שירת שבח להקב"ה; ואילו "אז יבדיל משה" היא שירה על מצוות ה', שירת הים על זכות מצוות הרחבה מני ים...
ועתה ישראל, נביט נא כעת על ההיקף העצום של כל הפרשה ונראה את 'חוט הזהב' של קיום המצוות נמשך והולך על פני כולה, ממש עד הפסוק האחרון "ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אני מצוך היום לעשותם". שפירשו זאת חז"ל [עירובין כ"ב.] וזירזו על הקיום בעולם הזה: היום לעשותם ולא מחר לעשותם! פעם אחר פעם נצטוינו בפרשה זו על שמירת המצוות החוקים והמשפטים.
*
משה רבינו פונה אל דור באי הארץ ואל כל דורות ישראל, כשהשכינה מדברת מתוך גרונו ואת המלים הקדושות צריך לבלוע ולקלוט ולזכור. שוב ושוב הוא מצווה על הלימוד ועל הקיום ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם... מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים... ושמרת את חוקיו ואת משפטיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך...
וגם את זה צריך להעמיד לפני עיני הרוח. קולו הרם של רבינו הנצחי. רבינו הרמב"ן [ד' מ"א] מדגיש איך שקרא משה בקול גדול אל כל ישראל שהיו שם. "ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם"... ואז חזר עליהם בדבריו על המעמד הנורא בהר סיני ועל עשרת הדיברות... ה'שפת אמת" אומר שמשה רבינו העביר אז לפני עיני דור באי הארץ את מראה מעמד הר סיני ממש! " ומשה רבינו ע"ה חזר והראה לאותו הדור מעמד הר סיני בשלימות ואמר: הדברים אשר ראו עיניך". [ואתחנן תרמ"א-תרמ"ב] כלומר, הדברים התממשו לפניהם במציאות עד שהיה שייך לומר אף לדור הבא: "אשר ראו עיניך".
ושוב ממשיך אדון הנביאים להזהיר לדורות "ושמרתם לעשות כאשר צוה ה' אלקיכם אתכם לא תסורו ימין ושמאל. בכל הדרך אשר צוה ה' אלקיכם אתכם תלכו למען תחיון וטוב לכם". ושמעת ישראל ושמרת לעשות... השל"ה הקדוש מדגיש שכפל האזהרות על הלימוד בפרט, בא להורות על החובה ללמוד הרבה ויפה יפה, עד שידענו על בוריו. [תוכחת מוסר ואתחנן].
כמובן שכל תג ותג מכל הציוויים האלה כוללות עולמות שלמים בנגלה ובנסתר. אלא אף הד הדברים כשלעצמם צריכים לחרוש תלמים עמוקים בלב כל יהודי באשר הוא שם...
אף פשוטם של דברים צריכים להכות גלים בלב כל יהודי כשמעמיד לפני עיניו איך שמשה רבינו מוכיח ומזהיר את עם אהובו על לימוד התורה הקדושה, קיום המצוות ושמירה מעבירות, אמונה, אהבה ויראה ותשובה...
ודבר זה מגין על עתיד הדורות. כפי שלמד זאת הרמב"ן [ו' ב'] מתוך הפסוקים. "בעבור עֲשות המצוות, תזכה שיהיו לך בנים יראי ה' ויעמדו על פני האדמה לעולם!".
*
אוהב מצוות לא ישבע מצוות... גבר בגוברין היה הגה"ח ר' זלמן לייב אסטולין זצ"ל, שהתגורר בבני ברק. גדול בתורה מאד היה האיש, עובד ה' מותיקי חסידי חב"ד שבאו מרוסיה. תורתו היתה בבחינת "תורה שלמד באף" תחת אפם שלטונם העריץ של צוררים סוביטיים...
גדולי הדור מכל החוגים העריכוהו וחיבבוהו עד לאחת. כשנפגש עמו הגאון הנודע רבי אהרן קוטלר זצוק"ל בדרך בריחתו מרוסיה ודיבר עמו בלימוד, התפעל ממנו וחיבקו מתוך אהבת התורה. ברגע האחרון לפני היציאה כשהיה רבי אהרן כבר ברכבת, העניק לו בחיבה את מעיל הפרווה, כשנוכח שאין בגדי ר' זלמן מספיקים לכפור הרוסי...
ידי"נ הרב אברהם איזנטל שליט"א היו בשעתו בין אברכי חסידי סלונים המסולאים שקלטו את דרכי תורתו ועבודתו של רבי זלמן והתחממו לאורו בכל הזדמנות. הם שימשו אותו באמונה כשהתפלל בשטיבל שלהם בבני ברק. הרבה פעמים תיאר לי ידידי בכיסופין את מתיקות תפילתו הנלבבה, כבן המתחטא לפני אביו באהבה ובהשתפכות הנפש חרישית. משתי עיניו זורמות נחלים נוצצות, מתוך קירבת אלוקים. איי! די זיסע טרערן. הדמעות המתוקות של שקיקה וצמאון עז לאלוקות, שזרמו להן כשלבו כולו לשמים ...
איש מסירות נפש היה רבי זלמן לייב בגולת רוסיה. כמה שנים הוגלה לסיביר בתנאים מחרידים כשהוא מקריב עצמו על התורה והמצוות. תחת עיני שוביו לא הפסיק להניח תפילין אפילו יום אחד. התמדתו בתורה, הצימאון למצוות, דקדוקן והידורן לא ידעו גבול. במלחמת העולם השניה גוייס לצבא, נפצע ברגלו ומאז הלך על קביים.
כשזכה סוף סוף לעלות לארץ הקודש התאכסן מתחילה בבית גיסו המגיד המופלא, הג"ר יעקב גלינסקי זצ"ל מבני ברק. אחרי התפילה בשבת ביקש ר' זלמן לייב להישאר עוד בבית הכנסת. כשעבר זמן ממושך התחיל מארחו לדאוג לו. הרי חדש וזר הוא רבי זלמן בעיר וההליכה קשה עליו, אולי תעה בדרכו? ורבי יעקב חיפש ומצא את גיסו כשהוא ממהר ומדלג על קביים ממנין למנין, "לחטוף" עוד "קדושה", עוד "ברכו" ו"אמן יהא שמיה רבא" ואף קריאת התורה נוספת. בשקיקה עצומה 'בלע' כל דבר שבקדושה ולא נרגע מצמאונו.
הוא קיים אמנם את המצוות בסיביר בכל מה שהיה בידו וסיכן נפשו על כך, ברם בתי כנסת ומנינים לא היה לו אז. וכעת הסתער על כל מה שהיה חסר לו שם ולא היה מסוגל לחזור הביתה... הוי! 'פסולתן' של לוחות! הרי משיירי מצוה אלה נבע כאמור, עושרו של משה רבינו!
ר' ישראל! מתוך הסיפור הזה הרגשתי צביטה בלב. לדאבונינו עברנו תקופה כזאת שבהתחלה לא התפללנו במנין. כששוב התאפשר הדבר ב"ה היתה השמחה גדולה, אלא שבסיום התפילה פניתי לדרכי. למה לא עלתה על דעתי להשלים אף מעט ממה שהחסרתי? למה אפילו לא חשבתי על כך? למה עברתי לסדר היום כל כך מהר?
*
מעמד הר סיני... חסידים היו מתייחסים בערגה לפרשת ואתחנן, כאל קבלת התורה מחדש; והיו נערכים לקראת קבלה זו בהכנה רבה. כמה ראוי ללמוד ולשנן את דברי הרמב"ן על האיסור השכחה של מעמד הר סיני [שלדעתו היא מצוות לא תעשה מדאורייתא [סמה"צ שכחת ל"ת ב']. וזה לשון קדשו: "שלא נשכח דבר מן המעמד ההוא ולא נסירהו מלבנו לעולם, וצוה במצוות עשה שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראיה ובשמיעה והתועלת במצוה הזאת גדולה מאד...".
"כי כשתגיע אלינו התורה מפי הגבורה לאזנינו ועינינו הרואות אין שם אמצעי, נכחיש כל חולק וכל מסַפק... כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו, יֵדעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאילו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו...". העדות הנאמנה, ההחדרה האמיתית מאב לבן ומדור לדור ששמענו את קול ה' מדבר אלינו בסיני, היא ערובה לקיום האמונה לכל הדורות.
*
פרשת שמע, פרשתה של קבלת עול מלכות שמים משובצת אף היא לתפארה בסדר ואתחנן. הרמב"ם [פ"א מהל' ק"ש ה"ב] מורה לנו את תוכנה ומהותה של פרשת "שמע ישראל": "שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו". הרשב"א בתשובותיו קבע על פרשה זו: "שהם יסודות כל הבנין אשר בית ישראל נכון עליו" [ח"ה סי' נ"ה]. מלים הכי קדושות אלה, מלוות את האדם יום יום מתחילת ימיו עד סופם. במלים אלה דבקו נפשות ישראל ברגעים של קידוש ה'.
אמנם לא על קריאת שמע בלבד אנו מצווים כי אם גם על המצוות היסודיות הנמצאות בתוכה. ניקח נא את מצוות אהבת ה' התוספת מקום נרחב בפרשתנו. מצוה שיש לנו לקיימה בפועל בשעת קריאת שמע ממש. בדומה למה שאמרו "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו", מפני שהמצוה כתובה בפרשה והוא אינה מקיימה. וכן הוא הדבר לענין אהבת ה' המוזכרת בפרשה. וז"ל ה'משנה ברורה' [סי' כ"ה ס"ק י"ד] "וכתב בספר חרדים, דמזה נלמוד כשאומר ואהבת את ה' וגו' יראה להכניס אהבת השם יתברך בלבו, שלא יהיה כדובר שקר ח"ו".
חריפים מאד הם דברי החפץ חיים זי"ע בנושא זה. כשהוא עומד, ומוכיח על מצוה זו בפשטות גאונית וחודרת כדרכו: "בעוונותינו הרבים אנו קורין בכל יום ואהבת את ה' וגו', ואין אנו רואים להתבונן שנגיע לאהבת ה', ובקריאת "ואהבת" לבד, בודאי אינו מקיים מצות עשה זו, כמו שאינו מקיים מצות תפלין באמירת וקשרתם... והיצר הרע מטעה אותנו בזה...". וכאן מבאר החפץ חיים את הענין במשל נוקב ויורד, משל עז וחריף...
וכך צייר פוסק הדורות את הדבר... "איש אחד בא אצל בעל בית עשיר ובקשו שישכור אותו לשרתו בעסקיו". לאחר הפצרות מרובות התרצה בעל הבית סוף סוף להעסיקו, אמנם בתנאי שישרתהו בנאמנות, שיציית ויקיים דבריו בדיוק. ויהי היום... בעל הבית היה צריך לנסוע מביתו לכמה ימים והשאיר למשרתו רשימה מדויקת של הוראות וביקשו שיעיין היטב במה שכתוב שם. כשחזר האדון שאל את 'בן משק ביתו' אם אמנם קיים את משימתו במשך הימים שנעדר מביתו. המשרת ענה: וודאי אדוני! קראתי את המכתב היטב כל בוקר וערב, עוד ועוד...
אמר לו בעל הבית :" הוי אֱוִיל! וכי הקריאה בלבד היא התכלית? הלא מה שצויתיך לעיין במכתב הוא רק - כדי שעל ידי זה תדע מה לעשות, אבל לא שתצא ידי חובתך בקריאה לבד - - -!".
וכך מסיים החפץ חיים" את דבריו בנוגע למצוות אהבת ה'. " השם יתברך מצַוֶה אותנו שנאהב אותו, וצונו גם כן לקרוא הפרשה כדי שנתבונן ונגיע לאהבת השם יתברך, אבל לא שבאמירת ואהבת לבד הוא מקיים ה"מצות עשה". והעושה כן, הוא חכם כמו המשרת הנ"ל - - - [שם עולם ח"א פי"ב].
*
כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו... חז"ל [ברכות ו.] לימדונו שפסוק זה נמצא בתפילין של הקב"ה... זה שנים שאני שואב חיזוק רב בנושא גלות ישראל, מסיפור שהובא במדרש [דב"ר ט"ז]. על המקרא "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו". "אמר רבי תנחומא, מעשה בספינה אחת שהיתה כולה של עובדי כוכבים והיה בתוכה יהודי אחד"... הספינה הגיעה לאי ושם השליכו עוגן. אז פנו הגויים אל היהודי שיעלה לאי וילך לבקש עבורם אוכל. שאל אותם היהודי: "למה נבחרתי אני? לאן אלך? וכי אינני זר כאן כמו כולם". אמרו לו הנכרים בתמיהה. "ויש אכסנאי יהודי"? האם שייך שיהיה יהודי שהוא אורח וזר בעולם, באיזה מקום שהוא? הרי "בכל מקום שאתה הולך אלקיך עמך"! בירושלמי [ברכות פ"ט ה"א] מובא שכבר הכירו הגויים לפני כן את כוחו של היהודי בתפילה, כשעמדה סערה בים בדרך לשם... הם ראו שד' אלקיו עמו בכל מקום...
והדברים נפלאים. סיפור זה פותח שער חדש במצב גלותנו. בתודעתנו, אנו נידחים ופזורים על פני שבעה יַמים. ולעומת זאת אומות העולם יושבים בשלוותו של עולם, אזרחים מושרשים, יושבים שקטים ושאננים איש בארצו.
אמנם כאן באו חז"ל וחיזקו אותנו בפן חדש במצב ישראל במדבר העמים... "הודאת בעל דין" מפי הגויים בעצמם. הספינה הגיעה לאי רחוק. כל הנוסעים מרגישים כעת בנכר, זרים ונפחדים מאיזור בלתי מוּכר זה. כעת פונים כל אלה אל היהודי ואומרים לו: אנחנו אובדים ונידחים כאן, אבל אתה? "ויש אכסנאי יהודי?" יהודי אורח? אתה לא זר באף מקום בעולם ... אתה 'אזרח' ומסוגל להסתדר בכל פינה נידחה. הרי "בכל מקום שאתה הולך אלקיך עמך"!!! בכל יום ויום אתה יכול להוציא את ספר התהילים שלך... "אלקיך עמך והוא יורה לך בדיוק איך להחיות את עצמך, איך להחזיק מעמד, יהיה איפה שיהיה...
*
כי קֵל רחום ד' אלקיך לא ירפך... אהובי! נעיין נא יחד בדברי רש"י הקדוש, איך שהוא מבאר לנו זאת: "לא ירפך - מלהחזיק בך בידיו... לא יתן לך רפיון, לא יפריש אותך מאצלו...". מעיין הרחמים עובר כאן על כל גדותיו, במצב של "ובקשתם משם- מתהום הנשייה. איזה מלים נוסכות עוז! לא ירפך מלהחזיק בך בידיו, לא יתן לך רפיון, לא יפריש אותך מאצלו...
*
ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת... מה נפלא הדבר, שדברי ישעיהו הנביא [הנאמרים בהפטרת "נחמו" לפרשת ואתחנן] מבארים את הדרך הנכונה והחיובית איך באמת ישא יהודי את עיניו לשמים . "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶה". ככה תסתכל! הבטתך אל ייתקע מבטך באמצע הדרך חלילה! תגביה את טווח ראייתך, להכיר מי ברא אלה המוציא במספר צבאם. לידע, להודיע ולהיוודע כי הוא קֵל! הוא היוצר! והוא הבורא...! [אבות ספ"ד] וכבר אמרו קדמונינו ז"ל שראשי התיבות של "שאו מרום עיניכם" הוא "שמע"! שמע ישראל, ובכלל, השמיעה התדירה של ישראל מוזכרת בפרשתינו...
*
ואמנם קריאת פרשת שמע של אחרי ימי המצרים, משמעות מיוחדת יש לה! במדרש איכה [ג' ח'] מתבאר זאת במשל מאלף ביותר, הנוגע כל כך בימינו אלה. משל למלך שנכנס למדינה... על הפמליא שליוותה את המלך נמנו שרים שונים בדרגות שונות. עמדו שם גדולי המדינה וכל אחד תיכנן עם איזה מן השרים כדאי 'להתיידד' בכדי להפיק ממנו תועלת... היה שם פקח אחד ואמר: אני בחרתי לי את המלך בעצמו. אני רוצה להתקרב אליו בלבד... הרי כל השרים יתחלפו ביום מן הימים כפי רצון המלך, והמלך איננו מתחלף...
והנמשל הוא שעובדי כוכבים מהם עובדים לחמה או ללבנה, אמנם ישראל אינם עובדים אלא להקב"ה בלבד... בעל "עץ יוסף" מפרש זאת ע"פ המדרש שבשעת חורבן בית המקדש אכן התחלפו תפקידי השרים במרום. ואז הכירו ישראל ביותר שאין לפנות כי אם אל אבינו שבשמים בלבד.
ועל זה אמר ירמיהו "חלקי ה' אמרה נפשי, על כן אוחיל לו" כלומר, שאני מייחד אותו שתי פעמים בכל יום ואומר: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. נמצא שהכרה בלעדית זאת של 'אין עוד מלבדו', נתחדדה במיוחד אחרי חורבן המקדש. קריאת "שמע" קיבל מאד דגש חזק שאין למי לפנות ולקוות כי אם אליו יתברך כמשל אותו פיקח... כמה ראוי לזכור זאת היום. "חלקי ה' אמרה נפשי, על כן אוחיל לו". אין לפנות אלא אליו יתברך ואין לסמוך אלא עליו בלבד!
*
ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך! ידוע מאמר הבעש"ט הקדוש זי"ע על זה: "ובקשתם משם דייקא". משם! משם! מכל מקום שאתה מדורדר, שקוע ותקוע בו; אף בפינה נידחה ושכוחה, במצולות החטא, בטיט היון, בשאול תחתית, מאחורי הרי החושך והיגון אף שם: ובקשתם משם את ד' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך...
החוזה הקדוש, הרבי מלובלין הוסיף ואמר: "ובקשתם משם את ד' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". דבר זה הוא בבחינת "מילוה הכתובה בתורה" הוא, כשטר בעל תוקף מדאורייתא, והיינו שמובטחים אנו שאף מתוך בנפש, ממעמקי הגלות, אם נבקשנו בכל לב ונפש יימצא לנו הבורא יתברך, ברחמיו העצומים...
*
ובקשתם משם... שוב עולה במחשבה תחושת ליל שבת אחת לפני שנים רבות, בבית החולים בעיר טורונטו באיזור נכרי לגמרי. מרכז רפואי קתולי היה זה, בית הצלמים ממש... חפץ של מצוה אחד הספקתי לקחת אז מהבית ברגע האחרון, הכוס של קידוש. משום מה לא רציתי לוותר על זה. רק באמצע הלילה מסוגל הייתי להתכונן לסעודת השבת הקטנה. השתדלתי לכסות את כל סמלי הטומאה שלהם שבחדר. נעמדתי אז ליד החלון. אם הארץ טמאה הרי יש שמים טהורים לעומתה. כמין 'איתערותא דלעילא' החזיקה אותי בשפלותי. הפניתי את מבטי כלפי מעלה, אחזתי אז בכוס שקישרה אותי לקדושת השבת שבבתי ישראל ומזגתי את היין.
מחשבותי המעורפלות הגו אז כעין "לשם יחוד" מחודש ומשונה, בשהותי בבית הצלמים... "רבונו של עולם אתה כתבת בתורתך "השוכן אתם בתוך טומאותם". הנני מוכן ומזומן לקיים מצות זכרהו על על היין ולהעיד על מעשי בראשית מתוך תשובה. כל הבית הזה מלא טומאה ושיקוצים. חלל האויר מורעל מהבליהם. ובכל זאת יודע ומרגיש אני, אבי שבשמים, שאתה כאן, אתי, אתה סלעי ומצודתי ומפלטי, אתה מקדש השבת וישראל, נמצא אתי, הדך והנכלם. רבוני, אין לי כאן כעת כלום, רק כוס של קידוש שהבאתי מהבית והריני אוחז ונאחז בה בכל כוחי. מעיד אני לפניך, על כל מעשיך בששת ימי בראשית ובכל הזמנים מאז ועד עתה. לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה - יום הששי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם - - - ". מה אומר לך יקירי, שמחה עצומה עטפה ושטפה אותי אז. אף פעם לא אמרתי "קידוש" כזה ואף פעם לא היתה לי הרגשה כזאת. קירבת אלקים במקום זר ונידח... עץ ואבן... ובקשתם משם, משם דייקא.
*
רבינו הרמב"ן קבע בפירושיו לפרשה זו יסודות אדירים שראוי ללמדם ולזכרם. נזכיר נא אחד מהם. מצוות "ועשית הישר והטוב" כוללת לדעתו: "כל הנהגות האדם עם שכניו וריעיו וכל משאו ומתנו וכו'" לרבות "דיבורו בנחת עם הבריות"! [ו' י"ח]. אף בזה שייך לקיים ציווי זה!
*
וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד... מקרא זה הוא עמוד יסוד ביהדות. רבינו בחיי כתב, שנאמרה כאן מצוות עשה של ידיעת הבורא יתברך מתוך פעולותיו ומעשיו הנוראים. בעל התניא זי"ע בנה סביב פסוק זה את "שער הייחוד והאמונה" שלו... מים שאין להם סוף נדלו משם במשך הדורות כולם.
והשבות אל לבבך! אין ידיעה בעלמא מספקת לכך! בנוסף לזה צריך להחדיר זאת בלב! החידושי הרי"מ היה אומר: "בוודאי אף אלף ידיעות אינן פועלות אם לא מה שנשרש בלב ישראל". וצריך לייחד זמן בכל יום על זה. באחד ממכתבי ה"אמרי אמת" זי"ע כתב: "וגם להַטָרוּד בכל היום, על כל פנים לייחֵד עשרה מינוטין [דקות] בכל יום להתבונן ביראת ה' ולחשוב על מה נברא ולהכיר את הבורא, ולקיים אז ביישוב הדעת מה שנאמר וידעת היום והשבות אל לבבך". [ליקוטי יהודה ואתחנן].
*
ובכלל, דגש חזק של "הווה" נמצא בפרשה. המלה: "היום" המורה על התמידיות מאיר בפרשה זו תדיר... חיים כולם היום, העידותי בכם היוםף וידעת היום, אנכי דובר באזניכם היום, אנחנו אלה פה היום כולנו חיים, אשר אנכי מצוך היום שוב ושוב... בשם הגאון רבי מבריסק זצוק"ל נאמר, שמכיון שהזמנים והמצבים משתנים תדיר, לכך בא "אשר אנכי מצוך היום" להורות, שתמיד, בכל יום על פי מצבו, חייב יהודי להתאים את עצמו לרצון ה' באשר הוא שם...
*
אחד מפירושי האור החיים הקדוש על "וידעת היום והשבות אל לבבך" מוסב על יום שבת קודש! וכמה מחזקים הם דבריו! אם יבוא היצר לרפות את רוח האדם, שאין בכוחו לקיים את כל התורה וגם לתקן את חטאיו אינו מסוגל. "לזה אמר משה: וידעת היום, אותו שכתוב בו היום, שהוא השבת דכתיב כי שבת היום, תן דעתך עליו, ובו תשיב אל לבבך". שבת קודש שקולה כנגד התורה כולה. ביום זה יוכל האדם להשלים את נפשו, לתקן את מה שעוות בימי חייו וגם נחשבת שמירתה כקיום תרי"ג מצוות כולן! וידעת היום, יום השבת, והשבות אל לבבך - - - שמעתי על חסידי קמאי שלמדו את דברי האור החיים הקדוש על הפסוק הזה בכלל, בכל יום מימות השנה!
*
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
וידעת היום והשבות אל לבבך
שבת נחמו! מתנחמים בכפליים!
ובכלל זאת: נחמה איכותית עמוקה
מעוצמת התוכֶן של פרשת ואתחנן כולה!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ...
השתפכות 'ברכי נפשי'
מול נפלאות הבורא
לר' ישראל יקירי שליט"א
עם ישראל כולו מתעטף כעת בטלית של נחמה ושמחה. שוב זוהֵר אור העתיד, שוב זורמת התקוה, שוב מתרחבים אפיקי הגאולה. ישעיהו הנביא מפזר לפנינו את העננים, פותח את הרקיעים ומראה לבני ישראל בעומק גלותו: שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. בימים אלה, ימי הנחמה וגם ימי "וקווי ה' יחליפו כח", כמה שייך להעשיר בהם את הרוח מתוך התבוננות בעולמו של הקב"ה. הוא יתברך בורא הכל, הוא המהווה המשפיע והמחדש, הוא המפריח והמצמיח. ואתה מחיה את כולם...
אה! שב דנחמתא! עם ישראל מתעטף בטלית של אור והתחדשות. ואף בשעת עטיפה זו, כמו בכל עטיפת טלית, כמה ראוי לומר "ברכי נפשי את ה'. ה' אלקי גדלת מאד"...
ר' ישראל! הלב נמשך אל מזמור "ברכי נפשי" בו נשמע קול השיר האלקי של נעים זמירות ישראל לכבוד הדר-בריאתו של הקב"ה, המחדש בטובו כל יום תמיד מעשי בראשית... ועל מעשי בראשית נאמר, שהתלבש אז הקב"ה כביכול בלבוש הוד והדר [פסיקתא רבתי ל"ז] כמו שנאמר: הוד והדר לבשת...
*
ר' ישראל! עצור! תנסה נא לנתק את חוט המחשבה הקשור לטירדות הזמן, תפריח נא את גל דאגותיך, תבריח את רוח הנכאים, את צללי פחד המחר. תן יד ונצא אל הגן, אל השדה, ולוּ אף אל העצים ואל הפרחים הנראים מן החלון. שם נחזה יחד את גווני עולמו של הקב"ה. נעצור ונתבונן יחד בפלאי הבריאה ובצוותא נשיר את השירה הנצחית, שירת דוד מלך ישראל חי וקיים! ברכי נפשי את ה'. ה' אלקי גדלת מאד. הוד והדר לבשת...
*
חסיד סטולין לוהט היה המנגן המופלא רבי יום טוב שמחה ערליך זצ"ל, מופלג בתורה מאד וירא אלקים מרבים; חכם-לב מלא אמונה, בטחון ושמחה. כמה שימח וחיזק את הפליטים בעצם ימי המלחמה בסמארקאנד ועוד יותר בצרפת אחרי חורבן אירופה. כבר אז שר שירי אמונה ודרכי יהדות, לחזק לבבות נשברים. גדולי דורו הפליגו בשבחו ומהם שהאזינו לשירתו בהתפעלות. ר' יום טוב היה בעל כשרונות נדירים בהבעה, בהלחנה ובשירה, כשמִדת אֶמת ויראת שמים ללא פשרות מנצחת עליהם. הוא ניצל תמיד כוחות אלה לקרב בני ישראל לאביהם שבשמים, לחזקם ולשמחם. החרוזים זרמו מפיו בחן ובחכמה. בשעה ששימח בחתונות היו עיניו עצומות ובשעה שעמל לפרנסתו היו שפתיו לוחשות משניות בעל פה. ששה סדרי משנה היו חקוקים על לבו הגדול, רצוף האהבה ויראת ה'...
באחד משיריו הנלבבים התנגן אותו חסיד על נפלאות הבורא. הצלילים המתוקים ששמעתי בנעורי, הקֶצֶב המרנין והמלים מלאות האמונה, עדיין מכים גלים בנשמה: "קום מיין פריינד אין גאָרטן \ לאמיר ארויס אויפ'ן פעלד \ און באטראכטן דאָרטן \ די גרויסקייט פון באשעפער - פון דער וועלט.". בוא נא ידידי אל הגן, בוא נצא השדה, ושם נתבונן בגדולתו של בורא העולם... זע די שיינע בלומען \ די בלעטלעך פונקטליך אין צאל". התבונן ביופיים של פרחים, בעָליהם ומספרם המדוייק...
הנה מגיח הטוֹן הגבוה, מגביה שחקים ומשתלהב בלהט החסידי... 'תנועת' הניגון המופלאה משמחת ומעוררת דמעות כיסופין. אוי! אני מאמין איך טו גלויבן\ אז דער באשעפער דארט פון אויבן\ באשאפן האט געקענט נאר איינער\ אזא גרויסע וועלט א שיינע... וכך המשיך רבי יום טוב שירת "אני מאמין" נרחבת של ייחוד ואמונה, של השגחה בכל פרט בבריאה, שהוא לבדו עשה, עושה ויעשה את כל המעשים...
*
קום מיין פריינד אין גארטן... מכיר אני איש תלמיד חכם וחסיד היושב בפינת יקרת בין ההרים בארץ הקודש. יהודי עובד ה' בסילודין זה, לא זז כל ימיו מד' אמות של הלכה. והוא אימץ אל לבו את השיר ההוא של רבי יום טוב ערליך ומנגן אותו בכל עת. הוא רואה בשיר זה את תמצית "אני מאמין" בהבעה נפלאה. הוא חי עם המלים של הניגון הממששות את ההשגחה הפרטית בכל דבר ממש... אוי! אני מאמין איך טו גלויבן \ אז דער באשעפער קוקט פון אויבן \ און ער אליין טוט אנפירן \ מיט אלעס וואס טוט פאסירן... אני מאמין שהבורא משגיח ממעל והוא מנהיג בלבדו את הכל...
*
ר' ישראל! נפתח נא את ספר התהילים ונגיד יחד בנעימה: "ברכי נפשי את ה'". דע לך שרִבֵּי רבבות בני אדם בכל רחבי תבל מחפשים את סוד השמחה, הם זקוקים לה כאויר לנשימה. הון תועפות מושקע בכדי לשפר מצב רוחו של אדם. ברם יהדותינו מכתיבה לנו את המירשם... את עקבות השמחה הטהורה, הנצחית, מוצאים אנו בספר תהלים, גלוי וידוע, פשוט וברור: "אנכי אשמח בה'" פסוק זה נזכר במזמור ברכי נפשי אחר שהזכיר המשורר האלקי את פלאי הקב"ה בעולמו! וכפי שכבר נאמר מזמור שיר ליום השבת "כי שימחתני ה' בפעלך"...
במזמור "ברכי נפשי" על נפלאות הבורא בעולמו, פרק ק"ד שבתהלים, נבקע נחל עדנים, מים שאין להם סוף, נחל שמחה טהורה. שירת האמונה משתפכת שם סביב היקום כולו על כל מעלותיו ומורדותיו: שירה זו מוצאת את היד האלקית מושלת, מדריכה ומפעילה את כל הנעשה מסוף העולם ועד סופו, את מאורות השמים ועולם המלאכים; ים ויבשה; הרים ובקעות; מעיינות ונחלים; עולם הדומם והצומח; עולם החי, מקום דיורם של בעלי החיים ומקורות מחייתם; חיי האדם, מזונו ואימוץ רוחו.
בכל חלקי הבריאה יכול המתבונן בהם לראות את ההשגחה העליונה; את מידות החסד והרחמים; את החכמה האלוקית והגבורה העליונה; את התיאום שבין כל חלקי הבריאה המשלימים זה את זה; את אחדות הבורא, ותְּלוּת כל הנבראים בו ואת השגחתו עליהן תמיד...
*
ברכי נפשי את ה'! ה' אלקי גדלת מאד, הוד והדר לבשת... גדלותו יתברך משתקפת מתוך מעשיו, ההוד וההדר העליון נראים מתוך הבריאה. הרד"ק ממשיל זאת למי שאינו יודע את המלך, אלא שמכירו מתוך שלבוש הוא בבגדי מלכותו. "ומהדרתם יכיר אדם עוצם הֲדָרֶךָ"...
אמרו עליו על ה'חזון איש' זצוק"ל, שבשעה שהתבונן במראה פֶּרַח, התפעל והתרגש עד כדי קרוב להתעלפות. מכיון שסבל מחולשת הלב הוכרח להפסיק מפני הסכנה... גאון וצדיק זה ראה את כח הפועל בנפעל. הוא הבחין היטב בכח האלקי, היוצר, המהווה, המחיה והמצמיח. והוא חש כל זאת בעומק ובעוצמה. פנימיותו נפעמה ונזדעזע מהדר גאונו יתברך, עד כדי "ויפג לבו"... מו"ר הגה"צ ר' חיים ברים זצוק"ל שהיה מבאי ביתו של ה'חזון איש, הפליא דבר זה תדיר...
יתכן שהתפעלותו היתירה מן הפרח, נבעה גם מתוך מה שנוכח בעוצמת ההטבה של הקב"ה לבריותיו. תוספת ויתרון היופי במתנות אלקים, מראה על האהבה היתירה של הקב"ה לברואיו. הרי כך הוא נוסח הברכה על ראיית האילנות הפורחים והמלבלבים: "וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להנות בהם בני אדם". להנות בהם בני אדם! הרי 'מדרך הטוב להיטיב'!!!
הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ... עֲדי פירושו: תכשיט לנוי. הקב"ה משביע את העולם כולו בטובו בעדי עדיים, ביופי מרהיב עין, בחן בחסד וברחמים. היופי של הפרח מעיד במבנהו הנהדר, בכל גווניו המשמחים, על הטוב המוחלט שניתווסף על ידי הקב"ה הטוב והמיטיב. הרי העולם כולו בין כך מלא טובה כל כך! כמה פעמים "דיֵינו" היינו אומרים בלעדיו. ולו אף אם היו צומחים פרחים רק מסוג אחד ומצבע אחד, גם אז היינו מודים ואומרים "דיינו".
והקב"ה בטובו הגדול ברא ומצמיח רבבות - אלף סוגי הפרחים בגוונים וצורות מרהיבות עין, לאין ספור ממש [כשאין ביניהם אף אחד בצבע שחור...] ! וכך ממלא בהם את כל רחבי תבל.
ר' ישראל! הרי לפנינו גילוי מדהים על שפע הטוב שמהנה בו בוראנו יתברך את בריותיו, בכדי לרענן את רוח האדם, לשובב את נפשו, לעורר ועעודד את חשק החיים, בכל מקום בעולם, מתוך ההוד והדר מסביב, מתוך הצבעים המרנינים, מתוך ריח עדין ונעים, דבר שהנשמה נהנית ממנו... ואמנם כך כתב האלשיך הקדוש: "הוד והדר לבשת! כי הוד והדר היא התפשטות שפע החסד שנברא בו העולם" [ויקרא כ"ג מ'].
*
יקירי הנעלה! פסוקי "ברכי נפשי" מן הסתם שגורים על לשונך. אלא שעם זאת, יאירו לנו מלים קדושות אלה ב'פנים חדשות', אם נקדים את פסוקי "ברכי נפשי" הקודם [פרק ק"ג]. מזמור המיוחד לבני הגלות. הרד"ק מדגיש שמזמור "ברכי נפשי" הראשון, כולל שבח והודאה לקֵל יתברך על הטובה שעושה עמנו בגלות וגם הציפיה לגאולה!
מזמור ברכי נפשי "הראשון" נאמר על חסדי ה' לישראל עם סגולתו במיוחד, ומתוך כך 'זורמים' פסוקי ההכרה וההודאה אל עבר "ברכי נפשי" "השני" [פ' ק"ד] הסובב את נפלאות הבורא בעולמו בכלל. שילוב שני הפרקים יגביר את ההתפעלות ואת ההתקשרות, את השירה וההודאה למלך יוצר כל.
במזמור ק"ג מביע המשורר האלקי: "ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו". פסוק זה נאמר בסילודין בתפילת נשמת, פיסגת שירת השבת!! ושם מזהיר המלך דוד את ישראל עמו עד כמה הוא חייב בהודאה אף בגלותו: ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו! מלים אלה מהוות חוט נסתר המקשר את שני מזמורי "ברכי נפשי". ואל תשכחי כל גמוליו...!
*
מן הענין להזכיר שאת מזמור "ברכי נפשי" זה הראשון [ק"ג], ביאר מרנא החתם סופר זי"ע בדרשת-הודאה מיוחדת בתקופת המגפה ר"ל בשנת תקצ"ב. גאון ישראל וקדושו מזכיר את המאורעות האיומים שעלו אז בחיי רבבות. הוא הדגיש בדרשתו המופלאה שכל אלה ששרדו: "מחוייבים ליתן שבח והודאה על שהם פליטי שרידי המגפה".
ואל תשכחי כל גמוליו... בדרשה ההיא הזכיר החתם סופר את חסדי הקב"ה בפרט בפרשבורג עירו, על חולים שנתרפאו, על אמצעי רפואה, על כל אלה שזימנם הקב"ה לעזור ולסייע בזריזות יומם ולילה וללא תשלום; על החסד המופלא שהתנדבו בני הקהילה, בקיום גמילות חסד של אמת בכבוד הראוי, למרות המצב הקשה.
וכך עובר החת"ס על פני המזמור ומתאימו להבעת ההודאה בשעתו. הַסּוֹלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי! הרי אמרו חז"ל [נדרים מ"א.] שחולה שנתרפא נמחלו עוונותיו. וכך מתפרשים הפסוקים: הָרוֹפֵא לְכָל תַּחֲלוּאָיְכִי! הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי! הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים! הדברים מעוררים הרבה מחשבה ורגש ביחס לתקופתינו. סומכני עליך אהובי, שתבין ותרגיש את חובתנו האין סופית כעת, להודות להלל ולשבח להקב"ה השָׂם נפשנו בחיים...
החתם סופר מזכיר גם את נס ההצלה של ישיבה הקדושה בפרעשבורג, בה למדו מאות בחורים. "נודה לה' אלקינו על חסד גדול שהפליא על דרך הפלא, על התלמידים בני הישיבה ה' עליהם יחיו, שלא פגע בשום אחד מהם שום חולי ומכאוב ולא שום ענין מענין החולי ההוא. ועל זה, לא לבד שבני הישיבה יתנו תודה לאלקינו, אך כל בני הקהילה...!!". [דרשות חת"ס פ' וישב ח"א ס"ג:].
*
'מזמור הגלות' פרק 'ברכי נפשי' 'הראשון', מחזק ואומר, מבשר ואומר: רחום וחנון ה' ארך אפים ורב חסד... לא לעולם לנצח יריב ולא לעולם יטור.... כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו... כרחם אב על בנים ריחם ה' על יראיו... וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו...
ר' ישראל! הנני רואה אותך כעת מצטנע בפינתך בענווה ושואל: הרי כל זה נאמר "על יראיו" ואם כן איך זה שייך אלי? יקירי! לוּ אפילו אם היית צודק בשאלה זו, למד נא עמי את דברי הרד"ק, בהם מחזק את האומה כולה בדברים מדהימים ביותר. מהי משמעות "יראיו" בדברי דוד המלך? על מי הכוונה כאן?
מה נשגבו דבריו! כמה מלאים הם עידוד והרמת קרן ישראל! "ואמר על יראיו, והם ישראל, כי כולם יראיו, אף על פי שחוטאים לפעמים, מכל מקום הם יראים הקֵל ופוחדים ממנו ואליו הם שבים לא כשאר האומות שיראים אלהים אחרים". אתה שומע, ר' ישראל? כי כולם יראיו! זה נוגע ומתייחס בהחלט אל כל אחד ואחד מאתנו!!!
*
וכך מגיעים אנחנו אל ה"גבול" בין קודש לקודש, בין שני מזמורי "ברכי נפשי", קו פלאים המשמש כעין גשר בנוי בהדרת קודש. נגיד ונשיר נא ביחד: "ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו. ברכי נפשי את ה' - - - ברכי נפשי את ה'. ה' אלקי גדלת מאד הוד והדר לבשת...
מתוך אמונה דבקות, אמונה יראת ה', הכרה והודאה שבמזמור הראשון עוברים כעת להתבונן במעשי ה' כי נורא הוא. כך מגיעים למזמור השני "ברכי נפשי" של נפלאות הבורא המתחזות גם הן כמובן, בימי הגלות.... בטעם חדש נספוג כעת את הדברים אחרי הקדמת "ואל תשכחי כל גמוליו! המעטרכי חסד ורחמים... המשביע בטוב עדייך... ר' ישראל! כעת יפעמו הפסוקים בלבך הזך, ביתר שאת, ובמשמעות אדירה עוד יותר... ברכי נפשי את ה'. ה' אלקי גדלת מאד, הוד והדר לבשת. עוטה אור כשַֹלמה, נוטה שמים כיריעה...
*
במזמור "ברכי נפשי" הזה של פלאי הבריאה [ק"ד], מתגברים ועולים צלילי השמחה, מתוך גילויים מתחדשים בהנהגת הבורא יתברך. אנא שים לב איך שמלמדנו דוד המלך מול כל תופעה שבבריאה, להקדים ולהכיר מיד את הבורא המחדש והמפעיל את הכל...
כשדוד המלך מבחין באור, הוא מתייחס מיד אל ה"עוטה" – 'שנתעטף הקב"ה באור כשֹלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו' [בר"ר ג' ד']; כשהוא נושא עין לשמים הוא רואה את ה"נוטה". וכך הוא "פוגש" בהתבוננותו את: המקרה במים... השָׁם עבים.. המהלך על כנפי רוח, עושה מלאכיו, יסד ארץ על מכוניה... תהום כלבוש כסיתו... משקה הרים... מצמיח חציר, עשה ירח, תשת חושך, רבונו של עולם! מה רבו מעשיך ה'! אתה! אתה ורק אתה! נאָר דו אליין...
וכך עומד מתרונן נעים זמירות ישראל עם סיומו של פרק: "אנכי אשמח בה'!!". הכרת האמונה בכל פרט שבבריאה מעוררת שמחה עוד ועוד: המשורר נישא על כנפי השירה גבוה מעל גבוה. עד שכל חייו, כל מהותו ועצמותו משתפכים בשירה לה', בשמחה ללא גבול. האמונה הבהירה והמוחשית היא התרופה לכל כאב נפש, לכל גל מדכא, לכל עתיד מעורפל, לכל אפילת נפש מסתירה ל"ע, אמונה! אמונה! אמונה!
וכך כתב ה'שפת אמת': "זה עיקר האמונה, שהקב"ה מְהַוֶה הטבע ואפס זולתו. ובאמת מי שיש לו אמונה שלימה הוא מלא שמחה תמיד, בהיותו יודע כי הכל מאתו יתברך בלבד." [פסח תרנ"ה].
השירה והשמחה נובעות מאמונה שלימה במי שאמר והיה העולם, שהוא לבדו עשה עושה ויעשה את כל המעשים. הוא משגיח על הכל בכל מקום וזמן ואין עוד מלבדו. מי שחקוק בלבו שהכל מונהג ומותאם מלמעלה בכל צעד ותנועה, שוב אין עצב שולט בו ואדרבה הוא שופע שמחה ללא מעצור. "הוא מלא שמחה תמיד"!
ובשמחתו לא יתערב זר... שירת "ברכי נפשי" כולה שירת ישראל אמיתית היא ואין בעולם מי שיכול להשיג ולהתבטא כך... וכך קבע ה'שפת אמת': "אין מי שיכול לחקור בגדולת השי"ת זולת בני ישראל בכח התורה ומצוות. וכן כתוב: 'ברכי נפשי את ה', ה' אלקי גדלת מאוד' ואין מי שיכול להבין רק נפשות בני ישראל...". [שבת הגדול תרנ"ב].
*
ואנכי אשמח בה'.... לאחרונה ממש גיליתי מכתב מאבי ז"ל שלא היה ידוע לי עליו. הוא כתב זאת בקראקא בתחילת שנת תש"ז, כשהעולם עדיין היה שרוי בתוהו ובוהו וחושך. והנני להעעתיק קטע אחד מִלה במלה:
"ישנה שמחה שאינו תלויה כלל בתנאים ויכולה להתמזג אף עם יסורים ומכאובים, זוהי שמחה אצילית, עילאית , שמחת הנפש החסידית, המעלה את האדם לידי גובה ומרוממתו לידי מדרגה של עבדו את ה' בשמחה. וזוהי למעלה מכל הסתירות והניגודים. שמחה זו מאירה את כל הפינות האפילות בחיינו האפורים ומבהירה שם את כל החשיכה האיומה במסתורי לבבינו ובחביון נשמתינו. והיא מזהירה כעצם השמים לטוהר. מי יתן והיה לבבי זה כל הימים...".
אבא! אבא! איך מצאת כוחות נפש אדירים, לכתוב אז מלים כאלה...
*
קדמונינו ז"ל האירו לנו דרך בפסוקי "ברכי נפשי", שהם מסודרים לפי מה שנברא בששת ימי בראשית. רבי יהודה הלוי בספר ה"כוזרי" מבאר זאת להפליא. "עוטה אור כשלמה" כנגד "יהי אור": "נוטה שמים כיריעה": כנגד "יהי רקיע" השירה על יקוו המים. תהום כלבוש כסיתו על הרים יעמדו מים... אל מקום זה יסדת להם. גבול שמת בל יעבורון... וכן הלאה על בריאת הדומם, הצומח, החי והמדבר. בדרך דומה ביארו אחריו גם הרד"ק והמאירי.
*
ברכי נפשי את ה'... השירה הזאת מול פלאי הבריאה נתייחדה לנפש הפנימית... דוד המלך כשעמד לפני הבעה אדירה זו, 'כיבד' בשירה נאדרה זו את החלק המובחר שבחדרי חדריו, את הנשמה שבקרבו... ברכי נפשי את ה'... חז"ל לימדונו כאן דברים עמוקים ביותר, נעים זמירות ישראל מצא את הנשמה ראויה לשירה זו, מפני שיש בה כעין דוגמא של מעלה...
וכך אמרו חז"ל [ברכות י.] שאמר דוד ברכי נפשי: "כנגד הקדוש ברוך הוא וכנגד נשמה; מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם, אף נשמה מלאה את כל הגוף; והדימוי הזה כביכול נמשך בענין "רואה ואינו נראה"; "זן את העולם כולו"; טהור"; יושב בחדרי חדרים"; ולכן אמר דוד "ברכי נפשי". יבוא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו - - -!
ה'שפת אמת' מוציא מתוך דברי הגמרא, הוראה מעשית: כמו שהקב"ה משגיח ומחייה כל העולם תמיד, כן צריכה הנשמה להשגיח ולהנהיג את הגוף" [בהעלותך תרס"א]. בן אדם! תן לכוח האלקי הנסתר שבך להשגיח על מעשיך ולמשול על חיי היום יום שלך, בהנהגה נשמתית על הגוף...
*
בכל עצם ופרט שבבריאה, ואף בדברים שלא שמים לב אליהם, מגלה כעת המשורר האלקי את הכח העליון, המנהיג והמשגיח את הכל. אפס זולתו! והרי דוגמא אחת מני רבות. ר' ישראל! שא נא עיניך השמימה וראית עננים נעים נדים ברוח לכל עבר... למראית עין נראה אלה כדברים של מה בכך, גושים לבנים ואפורים שאין בהם ממש, פושטים צורה ולובשים צורה וזזים אנה ואנה... ואילו המלים הלוהטות של "ברכי נפשי" מגלות אף כאן צפונות, הנהגה אלקית...
הַשָּם עָבִים רְכוּבוֹ
הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ - - -
על זה פירש הרד"ק: "כי במאמרו וברצונו העבים רצים ושבים, כמו הבהמה שהולכת ברצון הרוכב עליה". מה נשגב הדבר! אין תנועה בעולם ללא הַכְוָונה, ללא רצון הבורא המפעיל אותה. במאמרו וברצונו העבים עוברים ושבים! והוא יתברך מוליכם ברוח וכוח אלקים כביכול על כנפי הרוח ומהירותם...
מבטו של מלכנו דוד מעורר ומסעיר את הנשמה. הביטו! הביטו על כוח ה' הַשָׂם עבים רכובו, המהלך על כנפי רוח... הוא בורא את הכל והוא משגיח ומתניע את הכל! עושה מלאכיו רוחות, משרתיו אש לוהט... הרוחות והברקים הם שלוחיו ומשרתיו של הקב"ה [רש"י ורד"ק]. אין דבר שנע וזע בחלל העולם כולו, בלי שנשלחו במכוון לכך בשליחות עליונה...!
*
ועל המים מביע כעת נעים זמירות ישראל את שירתו: "יעלו הרים ירדו בקעות אל מקום זה יסדת להם". מה נשגבה נקודת ההשגחה הפרטית כאן! כל טיפת מים מגיעה במהלכה, בריצתה, בזרימתה, אל היעד והמיקום המדוייק שייחד לה בורא העולם יתברך... געוואלד! אל מקום זה יסדת להם!
זוכרני 'נסיעה' אחת בחברת חסידים מניו יורק לטורונטו, כמדומני שזה היה עוד בימי "הפני מנחם" זי"ע כשביקר בניו יורק. בנסיעה זו השתתפו גם חסידים זקנים עם לב צעיר... ליל חשוון נאה היה זה. כשעברנו את מפלי ניאגַרה בגבול קנדה, כבר היה מאוחר בלילה. המקום היה ריק מאדם. ירדנו מן הרכב כולנו כאחד לרבות הישישים, ורקדנו בעוז מול המפלים המוארים, בניגון של שמחת תורה. המים זרמו מלמעלה למטה; ואנחנו – מלמטה למעלה... הגדיל לעשות רבי יענקל'ה קוֹרמן ז"ל, הקוזניצאי הישיש שפיזז וכירכר בשמחה עצומה, עם "ארבעת האברכים" שבקרבו. ריקוד על נפלאות הבורא הטוב והמיטיב, ריקוד מול השטף העז של מים רבים אדירים השואגים בעוצמה כבירה, ללא הרף: "אדיר במרום ה"...
*
ודוד מלכנו הנצחי הולך לדרכו ומבחין בעצי פרי עושי פרי, הוא רואה לפניו ארזים תמירים חסונים וגבוהים, ארזי הלבנון... מיד מביע הוא את כח ה' שבהם, יצירתו, קנינו ומעשיו בהשפעת חיותם וגידולם.
יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה'
אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע
טרם יזכיר המשורר את סוג העצים, כבר מתרוננת נשמתו על 'עסקי נשמה'. למי העצים האלה? עצי ה' המה!!! בעמדו לפני קומת הארזים חש המלך מיד, את 'כח הפועל הנפעל' מי נטע אותם? ארזי הלבנון אשר נטע!!! וקולו של דוד מתנגן מסוף העולם עד סופו, אתם רואים גינות, פרדסים ויערות עד, הביטו וראו מי נמצא "ממעל לעצים"... מי ברא אלה? מי נטע אלה? הוי! עצי ה'!!!!
מלאה הארץ קנינך... הרד"ק מלהיט את הנשמה בפירושו: מלאה הארץ קנינך, מְלֹא כל הארץ הכל קניניך ומעשיך, אין דבר במקרה. ואמר מלאה כי אין בארץ מקום ריק שלא יֵרָאוּ בו מעשי הקֵל...
והרבי ר' בונם זי"ע מפשיסחא מחבר לכאן את הנקודה החסידית הפנימית: "מלאה הארץ קנינך". דוד המלך פונה אל הקב"ה ואומר: רבונו של עולם! "בכל הארץ שייך לקנות את ידיעת מציאותך בעולם, בכל דבר ניכר חכמתך, כבודך וגדולתך, בכל נברא שייך להתוודע שאתה לבדך בראת אותו, הרי בלא כוחך אין שום חיות וקיום לשום דבר שבעולם...".
*
הכח האלקי מגיע לכל פינה שכוחה, ומטפל בכל יצור נעזב, בכל בעל חי נרדף, רעב וצמא, שוכני יערות פרא, רמש אין מספר במעמקי מים, לזונם ולפרנסם, להחזיקם ולהחיותם...
הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים
בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן
יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי
יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם
נעים זמירות ישראל מתבונן על המים הזורמים בין ההרים ומכריז שיש כאן מְשַׁלֵּחַ אלקי, המשלח מעינים בנחלים. יד עליונה מכוונת את המים ליעדים מסוימים ומדויקים. אי שם בין נקיקי הסלעים נמצאות חיות-בר הזקוקות למים; אי שם במעלה ההר, בסתר המדרגה ישנם יצורים צמאים. פראים הם ואין מי שידאג להם אלא מלך מלכי המלכים בלבד...
והוא יתברך, הוא לבדו הוא, משגיח ודואג ומשלח להם מים לשבור צמאונם... הוי! המשלח מעינים בנחלים בין הרים יהלכון! רבים כבר ראו מראות הדר כאלה בין ההרים ומתפעמים מכך, אולם מלכנו דוד ע"ה מלמדנו איך להסתכל על זה מתוך מבט יהודי פנימי, והיינו, שכל טפה יש לה כתובת מיוחדת... הטוב והמיטיב יתברך שמו אין שוכח מכל יציר נברא ולוּ אף הנידחים ביותר, עד שישברו פראים צמאם...
ואי שם למעלה מעל לזרם המים שבהרים, יושבות להן צפורים בין ענפי האילנות, מביטות על פלאי ה' בהרוויית צמאון יצוריו ואומרות שירה על כך:
עֲלֵיהֶם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן
מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ קול...
*
ואמנם בפרק "ברכי נפשי" מושמע בשיר וקול תודה, בצורות שונות ומופלאות את מה שאנחנו מברכים תדיר ב'ברכת הזן' שבברכת המזון. "כי הוא קֵל זן ומפרנס לכל -ומטיב לכל - ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא..." בין שורות המזמור שומעים אנו את שוועת הנבראים למזון ולחיים. הכפירים שואגים לטרף ולבקש מקֵל אכלם... כולם אליך ישברון לתת אכלם בעתו... תתן להם ילקוטון תפתח ידך ישבעון טוב... מפרי מעשיך תשבע הארץ.. מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ...
*
ובנוסף לכך, מדגיש המשורר האלקי, שקבע הקב"ה זמן מיוחד למציאת כל יצור מזונו. יֶשנן חיות טרף היוצאות בלילה לבקש מזון. כשמפציע היום הן חוזרות למקומם ואז מגיע הזמן לאדם היוצא אל שדה כרם ויער, לצאת לעבודתו ושוב לא יפגוש את החיות בדרכו... אה! מה יפה סידר הקב"ה בעולמו: "תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער - - תזרח השמש יֵאָספון ואל מעונתם ירבצון. יֵצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב...".
*
וכאן מכריז המשורר ואומר: מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך..! קריאת התפעלות זו יצאה מפי המלך דוד עוד לפני שהשלים את כל נפלאות הבורא שבמזמור. התשובה על כך כרוכה בסיפור נפלא.
ה'דברי יחזקאל' משינאווא זי"ע, סיפר שפעם ביקש הבעש"ט הקדוש זי"ע לחסיד אחד, שימסור בדרך חזרה למקומו, כשיעבור בעיר פלונית, דרישת שלום לר' בערל...
כשהגיע האיש לעיר ושאל על ר' בער'ל, לא ידעו בני המקום על מי כוונתו, עד שנענה אחד ואמר: "אולי כוונתך על ר' בער'ל מלמד התינוקות?" כשמצא אותו חסיד את ר' בער'ל, שמע איך שמלמד את הילדים פרק 'ברכי נפשי' שבספר תהילים. הוא שאל אותם את השאלה ההיא: "למה נמצא פסוק: 'מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית' באמצע מזמור נפלאות הבורא, הרי ממשיך דוד המלך גם הלאה בענין זה: "זה הים גדולו רחב ידים שם רמש אין מספר"?
וכך לימד אותו מלמד את תלמידיו: "דוד המלך, כשסידר שבחו של מקום ונפלאותיו, התמלא אז בהתלהבות ודבקות במדה כזו, עד ששוב לא עצר כח מלעצור בעד קריאת ההתפעלות שהתלקחה בקרבו, ואמנם באותו הרגע ממש, התפרצה באש קודש, הכרזת "מה רבו מעשיך ה'". ואז הבין אותו חסיד למה נשלח למקום הזה ולאיש הזה... לאחר זמן התגלה מי היה אותו "מלמד" – לא היה זה אלא הרבי ר' בער זי"ע, המגיד הגדול ממעזריטש, שברבות הימים מילא את מקום רבו הקדוש. [דברי יחזקאל - הליכות והלכות].
*
רובד מיוחד נמצא במזמור "ברכי נפשי", על יצירת הבורא יתברך שמו, מקום מגורים טבעי ונוח לכל בריותיו.
אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ,
חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ.
הָרִים הַגְּבוהִים לַיְּעֵלִים,
סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים.
חז"ל מלמדים אותנו מתוך פסוק זה: "הרים הגבוהים למה נבראו? בשביל היעלים!" [בר"ר י"ב]. כשרואה אדם הרים גבוהים עולים במחשבתו כמה וכמה דברים על תכלית יצירתם. אולם המקרא הזה משמיענו שבראש וראשונה נבראו איתני בריאה ההם, לצורך הסביבה הטבעית שזקוקים לה בעלי חיים מסוימים, כמו שנקיקי הסלעים נוצרו להיות מחסה לשפנים מפני העופות הטורפים.
*
ומתוך כך מגיעים אנחנו לחידוש נוסף במזמור חידוש הבריאה, דבר שאין דעת בני אדם נתונה על כך. למה נברא הירח? בא מלכנו דוד ומורה לנו את הטעם האמיתי והפנימי: "עשה ירח למועדים"!!! יצירת הירח היתה לתכלית קביעת מועדי ישראל!
זו היא תכלית בריאתו של הירח! על ידו מקדשים ישראל את החודש וכל סדר זמן ומועד מתכונן על פי חידושו. ואכן הביאו הפוסקים את המנהג לומר "ברכי נפשי" בראש חודש" מפני שנמצא בו מקרא זה. [טור או"ח תכ"ג]. כמו כן מובא מנהג בפוסקים [רמ"א או"ח ת"ל] לומר מזמור זה בשבתות החורף, משבת בראשית ואילך. דבר זה משתלב עם מעשי בראשית שב"ברכי נפשי".
*
זה הים גדול ורחב ידים... דוד המלך שם אל הים פניו ומשבח על כל הנמצא מכוסה במעמקיו, רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות. ועם זאת מוסיף שבח מיוחד להקב"ה על: "שָם אֳניות יהלכון". מפרשי הפשט מבארים זאת: "גם בים שאינו מדור לנבראי היבשה, נתת חכמה באדם ללכת בו באניות ולהשׁיטן אל המקום הנרצה". [רד"ק ומצודות]
ההודאה היא לא רק על מה שנעשה בים גדול ורחב ידים בלבד, אלא גם על חכמת האדם שמצא אמצעים איך לעבור על הים וגם למשול בדגי הים על ידי ציד מתוך האניות... ואם כן, כמה צריך כיום להודות לה' על מציאוּת "ספינות האויר", שאפשר להפליג בהן מעל ומעבר לאוקיינוס תוך כדי שעות ספורות...
*
יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם... מה נפלאו דברי אור המערב, רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל על קשר פסוק-מסיים זה, עם הפסוקים שלפניו בפרק 'ברכי נפשי'. קירבת האלקים המורגשת בפרק זה ונפלאות הבורא והשגחתו שביד כל אדם לגלות בתוך הבריאה, ידיעה שתביא אושר בחייו, יביאו סוף סוף לשינוי דרכי החוטא, מתוך שיאזין לכמיהה הנסתרת הטבועה בלבו לבורא כל העולמים. פסוקים אלה בכוחם לבער את הרע מן העולם... [פי' תהילים שם]. כשיחושו בני אדם את הטעם העליון של "ה' אלקי גדלת מאד הוד והדר לבשת" ואת כל המוזכר לאחריו, אז יתנדפו החטאים העוונות והפשעים מתוך תשובה שלימה.
*
שירת האמונה במזמור הזה, דורכת בעוז בכל שבילי ההויה, וכל עצב נמוג מפניה. היא שוברת סלעי מגור ופורצת דרך כל חומות ההסתר והאפילה. "תשת חושך ויהי לילה... תסתיר פניך יבהלון... המביט לארץ ותרעד...". דוד המלך אמר שירה זו אף כשהתבונן על הרגעים העצובים והמדכאים ביותר. [ברכות י.] המשורר האלקי הגביר את תחושת השמחה וההתחדשות על הכל. "תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה". האור החזק הבוקע מן המזמור מפריח את הצללים כולם. הידיעה הברורה מכל ברור, שאבינו שבשמים מנהיג את הכל, מחייה ומחדש את הכל, הכרה זו מעוררת ומלהיבה את שירתו עד לתכליתה: "אנכי אשמח בה"!
'ברכי נפשי' היא שירת הבריאה, החכמה, החסד והרחמים שבה; שירת העבר, ההווה והעתיד. והיא מתנגנת לה מימי בראשית עד תחיית המתים וחידוש פני האדמה. היא מודיעה וחוזרת ומודיעה בין השאר, שאין בבריאה דבר ריק וחסר תועלת. וכמו שכתב הרד"ק "והנה הכל נברא לתועלת ולצורך, אין דבר רֵיק, והקטן במעלה נברא לתועלת הגדול ממנו - והכל לתועלת האדם כי הוא עליון על כולם".
*
ר' ישראל! נגענו רק בקצה המטה בים גדול ורחב ידים זה של "ברכי נפשי" ואף זאת בעיקר מתוך פשוטו של מקרא. עולמות שלמים נמצאים שם כמובן, בכל ערוגות ה'פרדס'...
ועיקר הלימוד לכל אחד מאתנו ממזמור ברכי נפשי הוא: ההתבוננות במעשי ה'. ידועים דברי בעל "חובות הלבבות", על חובת האדם להתבונן בבריאה והטבת ה' לבריותיו. על זה חיבר "שער" מיוחד בספרו: שער הבחינה, בו מוכיח המחבר הגדול מתוך המקרא ומתוך דברי חז"ל, את חובת האדם להכיר את חכמת הבורא בבריאה; את גבורתו; את הסדר המדוייק; את הקצב והאיזון הנראים בבירור, אף בנברא הקטן ביותר בעולמו של הקב"ה; התיאום והמיזוג הנפלא שבין כל חלקי הבריאה.
והדברים מעוררים את הלב לאהבת ה' לידיעת ה' ולדבקה בו. והלא כך קבע הרמב"ם [פ"ב מהלכות יסודי התורה ה"ב] בלשון זהב ורשפי אש גם יחד..."והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: צמאה נפשי לאלקים לקֵל חי..."
*
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת
שבת של עדות על הבריאה, בכל נימי הנשמה
הכרת הוד והדר בעולמו של הקב"ה
"כי שימחתני ה' בפעלך, במעשי ידיך ארנן"
והעיקר: "ואל תשכחי כל גמוליו"!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ...
השתפכות 'ברכי נפשי'
מול נפלאות הבורא
לר' ישראל יקירי שליט"א
עם ישראל כולו מתעטף כעת בטלית של נחמה ושמחה. שוב זוהֵר אור העתיד, שוב זורמת התקוה, שוב מתרחבים אפיקי הגאולה. ישעיהו הנביא מפזר לפנינו את העננים, פותח את הרקיעים ומראה לבני ישראל בעומק גלותו: שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. בימים אלה, ימי הנחמה וגם ימי "וקווי ה' יחליפו כח", כמה שייך להעשיר בהם את הרוח מתוך התבוננות בעולמו של הקב"ה. הוא יתברך בורא הכל, הוא המהווה המשפיע והמחדש, הוא המפריח והמצמיח. ואתה מחיה את כולם...
אה! שב דנחמתא! עם ישראל מתעטף בטלית של אור והתחדשות. ואף בשעת עטיפה זו, כמו בכל עטיפת טלית, כמה ראוי לומר "ברכי נפשי את ה'. ה' אלקי גדלת מאד"...
ר' ישראל! הלב נמשך אל מזמור "ברכי נפשי" בו נשמע קול השיר האלקי של נעים זמירות ישראל לכבוד הדר-בריאתו של הקב"ה, המחדש בטובו כל יום תמיד מעשי בראשית... ועל מעשי בראשית נאמר, שהתלבש אז הקב"ה כביכול בלבוש הוד והדר [פסיקתא רבתי ל"ז] כמו שנאמר: הוד והדר לבשת...
*
ר' ישראל! עצור! תנסה נא לנתק את חוט המחשבה הקשור לטירדות הזמן, תפריח נא את גל דאגותיך, תבריח את רוח הנכאים, את צללי פחד המחר. תן יד ונצא אל הגן, אל השדה, ולוּ אף אל העצים ואל הפרחים הנראים מן החלון. שם נחזה יחד את גווני עולמו של הקב"ה. נעצור ונתבונן יחד בפלאי הבריאה ובצוותא נשיר את השירה הנצחית, שירת דוד מלך ישראל חי וקיים! ברכי נפשי את ה'. ה' אלקי גדלת מאד. הוד והדר לבשת...
*
חסיד סטולין לוהט היה המנגן המופלא רבי יום טוב שמחה ערליך זצ"ל, מופלג בתורה מאד וירא אלקים מרבים; חכם-לב מלא אמונה, בטחון ושמחה. כמה שימח וחיזק את הפליטים בעצם ימי המלחמה בסמארקאנד ועוד יותר בצרפת אחרי חורבן אירופה. כבר אז שר שירי אמונה ודרכי יהדות, לחזק לבבות נשברים. גדולי דורו הפליגו בשבחו ומהם שהאזינו לשירתו בהתפעלות. ר' יום טוב היה בעל כשרונות נדירים בהבעה, בהלחנה ובשירה, כשמִדת אֶמת ויראת שמים ללא פשרות מנצחת עליהם. הוא ניצל תמיד כוחות אלה לקרב בני ישראל לאביהם שבשמים, לחזקם ולשמחם. החרוזים זרמו מפיו בחן ובחכמה. בשעה ששימח בחתונות היו עיניו עצומות ובשעה שעמל לפרנסתו היו שפתיו לוחשות משניות בעל פה. ששה סדרי משנה היו חקוקים על לבו הגדול, רצוף האהבה ויראת ה'...
באחד משיריו הנלבבים התנגן אותו חסיד על נפלאות הבורא. הצלילים המתוקים ששמעתי בנעורי, הקֶצֶב המרנין והמלים מלאות האמונה, עדיין מכים גלים בנשמה: "קום מיין פריינד אין גאָרטן \ לאמיר ארויס אויפ'ן פעלד \ און באטראכטן דאָרטן \ די גרויסקייט פון באשעפער - פון דער וועלט.". בוא נא ידידי אל הגן, בוא נצא השדה, ושם נתבונן בגדולתו של בורא העולם... זע די שיינע בלומען \ די בלעטלעך פונקטליך אין צאל". התבונן ביופיים של פרחים, בעָליהם ומספרם המדוייק...
הנה מגיח הטוֹן הגבוה, מגביה שחקים ומשתלהב בלהט החסידי... 'תנועת' הניגון המופלאה משמחת ומעוררת דמעות כיסופין. אוי! אני מאמין איך טו גלויבן\ אז דער באשעפער דארט פון אויבן\ באשאפן האט געקענט נאר איינער\ אזא גרויסע וועלט א שיינע... וכך המשיך רבי יום טוב שירת "אני מאמין" נרחבת של ייחוד ואמונה, של השגחה בכל פרט בבריאה, שהוא לבדו עשה, עושה ויעשה את כל המעשים...
*
קום מיין פריינד אין גארטן... מכיר אני איש תלמיד חכם וחסיד היושב בפינת יקרת בין ההרים בארץ הקודש. יהודי עובד ה' בסילודין זה, לא זז כל ימיו מד' אמות של הלכה. והוא אימץ אל לבו את השיר ההוא של רבי יום טוב ערליך ומנגן אותו בכל עת. הוא רואה בשיר זה את תמצית "אני מאמין" בהבעה נפלאה. הוא חי עם המלים של הניגון הממששות את ההשגחה הפרטית בכל דבר ממש... אוי! אני מאמין איך טו גלויבן \ אז דער באשעפער קוקט פון אויבן \ און ער אליין טוט אנפירן \ מיט אלעס וואס טוט פאסירן... אני מאמין שהבורא משגיח ממעל והוא מנהיג בלבדו את הכל...
*
ר' ישראל! נפתח נא את ספר התהילים ונגיד יחד בנעימה: "ברכי נפשי את ה'". דע לך שרִבֵּי רבבות בני אדם בכל רחבי תבל מחפשים את סוד השמחה, הם זקוקים לה כאויר לנשימה. הון תועפות מושקע בכדי לשפר מצב רוחו של אדם. ברם יהדותינו מכתיבה לנו את המירשם... את עקבות השמחה הטהורה, הנצחית, מוצאים אנו בספר תהלים, גלוי וידוע, פשוט וברור: "אנכי אשמח בה'" פסוק זה נזכר במזמור ברכי נפשי אחר שהזכיר המשורר האלקי את פלאי הקב"ה בעולמו! וכפי שכבר נאמר מזמור שיר ליום השבת "כי שימחתני ה' בפעלך"...
במזמור "ברכי נפשי" על נפלאות הבורא בעולמו, פרק ק"ד שבתהלים, נבקע נחל עדנים, מים שאין להם סוף, נחל שמחה טהורה. שירת האמונה משתפכת שם סביב היקום כולו על כל מעלותיו ומורדותיו: שירה זו מוצאת את היד האלקית מושלת, מדריכה ומפעילה את כל הנעשה מסוף העולם ועד סופו, את מאורות השמים ועולם המלאכים; ים ויבשה; הרים ובקעות; מעיינות ונחלים; עולם הדומם והצומח; עולם החי, מקום דיורם של בעלי החיים ומקורות מחייתם; חיי האדם, מזונו ואימוץ רוחו.
בכל חלקי הבריאה יכול המתבונן בהם לראות את ההשגחה העליונה; את מידות החסד והרחמים; את החכמה האלוקית והגבורה העליונה; את התיאום שבין כל חלקי הבריאה המשלימים זה את זה; את אחדות הבורא, ותְּלוּת כל הנבראים בו ואת השגחתו עליהן תמיד...
*
ברכי נפשי את ה'! ה' אלקי גדלת מאד, הוד והדר לבשת... גדלותו יתברך משתקפת מתוך מעשיו, ההוד וההדר העליון נראים מתוך הבריאה. הרד"ק ממשיל זאת למי שאינו יודע את המלך, אלא שמכירו מתוך שלבוש הוא בבגדי מלכותו. "ומהדרתם יכיר אדם עוצם הֲדָרֶךָ"...
אמרו עליו על ה'חזון איש' זצוק"ל, שבשעה שהתבונן במראה פֶּרַח, התפעל והתרגש עד כדי קרוב להתעלפות. מכיון שסבל מחולשת הלב הוכרח להפסיק מפני הסכנה... גאון וצדיק זה ראה את כח הפועל בנפעל. הוא הבחין היטב בכח האלקי, היוצר, המהווה, המחיה והמצמיח. והוא חש כל זאת בעומק ובעוצמה. פנימיותו נפעמה ונזדעזע מהדר גאונו יתברך, עד כדי "ויפג לבו"... מו"ר הגה"צ ר' חיים ברים זצוק"ל שהיה מבאי ביתו של ה'חזון איש, הפליא דבר זה תדיר...
יתכן שהתפעלותו היתירה מן הפרח, נבעה גם מתוך מה שנוכח בעוצמת ההטבה של הקב"ה לבריותיו. תוספת ויתרון היופי במתנות אלקים, מראה על האהבה היתירה של הקב"ה לברואיו. הרי כך הוא נוסח הברכה על ראיית האילנות הפורחים והמלבלבים: "וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להנות בהם בני אדם". להנות בהם בני אדם! הרי 'מדרך הטוב להיטיב'!!!
הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ... עֲדי פירושו: תכשיט לנוי. הקב"ה משביע את העולם כולו בטובו בעדי עדיים, ביופי מרהיב עין, בחן בחסד וברחמים. היופי של הפרח מעיד במבנהו הנהדר, בכל גווניו המשמחים, על הטוב המוחלט שניתווסף על ידי הקב"ה הטוב והמיטיב. הרי העולם כולו בין כך מלא טובה כל כך! כמה פעמים "דיֵינו" היינו אומרים בלעדיו. ולו אף אם היו צומחים פרחים רק מסוג אחד ומצבע אחד, גם אז היינו מודים ואומרים "דיינו".
והקב"ה בטובו הגדול ברא ומצמיח רבבות - אלף סוגי הפרחים בגוונים וצורות מרהיבות עין, לאין ספור ממש [כשאין ביניהם אף אחד בצבע שחור...] ! וכך ממלא בהם את כל רחבי תבל.
ר' ישראל! הרי לפנינו גילוי מדהים על שפע הטוב שמהנה בו בוראנו יתברך את בריותיו, בכדי לרענן את רוח האדם, לשובב את נפשו, לעורר ועעודד את חשק החיים, בכל מקום בעולם, מתוך ההוד והדר מסביב, מתוך הצבעים המרנינים, מתוך ריח עדין ונעים, דבר שהנשמה נהנית ממנו... ואמנם כך כתב האלשיך הקדוש: "הוד והדר לבשת! כי הוד והדר היא התפשטות שפע החסד שנברא בו העולם" [ויקרא כ"ג מ'].
*
יקירי הנעלה! פסוקי "ברכי נפשי" מן הסתם שגורים על לשונך. אלא שעם זאת, יאירו לנו מלים קדושות אלה ב'פנים חדשות', אם נקדים את פסוקי "ברכי נפשי" הקודם [פרק ק"ג]. מזמור המיוחד לבני הגלות. הרד"ק מדגיש שמזמור "ברכי נפשי" הראשון, כולל שבח והודאה לקֵל יתברך על הטובה שעושה עמנו בגלות וגם הציפיה לגאולה!
מזמור ברכי נפשי "הראשון" נאמר על חסדי ה' לישראל עם סגולתו במיוחד, ומתוך כך 'זורמים' פסוקי ההכרה וההודאה אל עבר "ברכי נפשי" "השני" [פ' ק"ד] הסובב את נפלאות הבורא בעולמו בכלל. שילוב שני הפרקים יגביר את ההתפעלות ואת ההתקשרות, את השירה וההודאה למלך יוצר כל.
במזמור ק"ג מביע המשורר האלקי: "ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו". פסוק זה נאמר בסילודין בתפילת נשמת, פיסגת שירת השבת!! ושם מזהיר המלך דוד את ישראל עמו עד כמה הוא חייב בהודאה אף בגלותו: ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו! מלים אלה מהוות חוט נסתר המקשר את שני מזמורי "ברכי נפשי". ואל תשכחי כל גמוליו...!
*
מן הענין להזכיר שאת מזמור "ברכי נפשי" זה הראשון [ק"ג], ביאר מרנא החתם סופר זי"ע בדרשת-הודאה מיוחדת בתקופת המגפה ר"ל בשנת תקצ"ב. גאון ישראל וקדושו מזכיר את המאורעות האיומים שעלו אז בחיי רבבות. הוא הדגיש בדרשתו המופלאה שכל אלה ששרדו: "מחוייבים ליתן שבח והודאה על שהם פליטי שרידי המגפה".
ואל תשכחי כל גמוליו... בדרשה ההיא הזכיר החתם סופר את חסדי הקב"ה בפרט בפרשבורג עירו, על חולים שנתרפאו, על אמצעי רפואה, על כל אלה שזימנם הקב"ה לעזור ולסייע בזריזות יומם ולילה וללא תשלום; על החסד המופלא שהתנדבו בני הקהילה, בקיום גמילות חסד של אמת בכבוד הראוי, למרות המצב הקשה.
וכך עובר החת"ס על פני המזמור ומתאימו להבעת ההודאה בשעתו. הַסּוֹלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי! הרי אמרו חז"ל [נדרים מ"א.] שחולה שנתרפא נמחלו עוונותיו. וכך מתפרשים הפסוקים: הָרוֹפֵא לְכָל תַּחֲלוּאָיְכִי! הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי! הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים! הדברים מעוררים הרבה מחשבה ורגש ביחס לתקופתינו. סומכני עליך אהובי, שתבין ותרגיש את חובתנו האין סופית כעת, להודות להלל ולשבח להקב"ה השָׂם נפשנו בחיים...
החתם סופר מזכיר גם את נס ההצלה של ישיבה הקדושה בפרעשבורג, בה למדו מאות בחורים. "נודה לה' אלקינו על חסד גדול שהפליא על דרך הפלא, על התלמידים בני הישיבה ה' עליהם יחיו, שלא פגע בשום אחד מהם שום חולי ומכאוב ולא שום ענין מענין החולי ההוא. ועל זה, לא לבד שבני הישיבה יתנו תודה לאלקינו, אך כל בני הקהילה...!!". [דרשות חת"ס פ' וישב ח"א ס"ג:].
*
'מזמור הגלות' פרק 'ברכי נפשי' 'הראשון', מחזק ואומר, מבשר ואומר: רחום וחנון ה' ארך אפים ורב חסד... לא לעולם לנצח יריב ולא לעולם יטור.... כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו... כרחם אב על בנים ריחם ה' על יראיו... וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו...
ר' ישראל! הנני רואה אותך כעת מצטנע בפינתך בענווה ושואל: הרי כל זה נאמר "על יראיו" ואם כן איך זה שייך אלי? יקירי! לוּ אפילו אם היית צודק בשאלה זו, למד נא עמי את דברי הרד"ק, בהם מחזק את האומה כולה בדברים מדהימים ביותר. מהי משמעות "יראיו" בדברי דוד המלך? על מי הכוונה כאן?
מה נשגבו דבריו! כמה מלאים הם עידוד והרמת קרן ישראל! "ואמר על יראיו, והם ישראל, כי כולם יראיו, אף על פי שחוטאים לפעמים, מכל מקום הם יראים הקֵל ופוחדים ממנו ואליו הם שבים לא כשאר האומות שיראים אלהים אחרים". אתה שומע, ר' ישראל? כי כולם יראיו! זה נוגע ומתייחס בהחלט אל כל אחד ואחד מאתנו!!!
*
וכך מגיעים אנחנו אל ה"גבול" בין קודש לקודש, בין שני מזמורי "ברכי נפשי", קו פלאים המשמש כעין גשר בנוי בהדרת קודש. נגיד ונשיר נא ביחד: "ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו. ברכי נפשי את ה' - - - ברכי נפשי את ה'. ה' אלקי גדלת מאד הוד והדר לבשת...
מתוך אמונה דבקות, אמונה יראת ה', הכרה והודאה שבמזמור הראשון עוברים כעת להתבונן במעשי ה' כי נורא הוא. כך מגיעים למזמור השני "ברכי נפשי" של נפלאות הבורא המתחזות גם הן כמובן, בימי הגלות.... בטעם חדש נספוג כעת את הדברים אחרי הקדמת "ואל תשכחי כל גמוליו! המעטרכי חסד ורחמים... המשביע בטוב עדייך... ר' ישראל! כעת יפעמו הפסוקים בלבך הזך, ביתר שאת, ובמשמעות אדירה עוד יותר... ברכי נפשי את ה'. ה' אלקי גדלת מאד, הוד והדר לבשת. עוטה אור כשַֹלמה, נוטה שמים כיריעה...
*
במזמור "ברכי נפשי" הזה של פלאי הבריאה [ק"ד], מתגברים ועולים צלילי השמחה, מתוך גילויים מתחדשים בהנהגת הבורא יתברך. אנא שים לב איך שמלמדנו דוד המלך מול כל תופעה שבבריאה, להקדים ולהכיר מיד את הבורא המחדש והמפעיל את הכל...
כשדוד המלך מבחין באור, הוא מתייחס מיד אל ה"עוטה" – 'שנתעטף הקב"ה באור כשֹלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו' [בר"ר ג' ד']; כשהוא נושא עין לשמים הוא רואה את ה"נוטה". וכך הוא "פוגש" בהתבוננותו את: המקרה במים... השָׁם עבים.. המהלך על כנפי רוח, עושה מלאכיו, יסד ארץ על מכוניה... תהום כלבוש כסיתו... משקה הרים... מצמיח חציר, עשה ירח, תשת חושך, רבונו של עולם! מה רבו מעשיך ה'! אתה! אתה ורק אתה! נאָר דו אליין...
וכך עומד מתרונן נעים זמירות ישראל עם סיומו של פרק: "אנכי אשמח בה'!!". הכרת האמונה בכל פרט שבבריאה מעוררת שמחה עוד ועוד: המשורר נישא על כנפי השירה גבוה מעל גבוה. עד שכל חייו, כל מהותו ועצמותו משתפכים בשירה לה', בשמחה ללא גבול. האמונה הבהירה והמוחשית היא התרופה לכל כאב נפש, לכל גל מדכא, לכל עתיד מעורפל, לכל אפילת נפש מסתירה ל"ע, אמונה! אמונה! אמונה!
וכך כתב ה'שפת אמת': "זה עיקר האמונה, שהקב"ה מְהַוֶה הטבע ואפס זולתו. ובאמת מי שיש לו אמונה שלימה הוא מלא שמחה תמיד, בהיותו יודע כי הכל מאתו יתברך בלבד." [פסח תרנ"ה].
השירה והשמחה נובעות מאמונה שלימה במי שאמר והיה העולם, שהוא לבדו עשה עושה ויעשה את כל המעשים. הוא משגיח על הכל בכל מקום וזמן ואין עוד מלבדו. מי שחקוק בלבו שהכל מונהג ומותאם מלמעלה בכל צעד ותנועה, שוב אין עצב שולט בו ואדרבה הוא שופע שמחה ללא מעצור. "הוא מלא שמחה תמיד"!
ובשמחתו לא יתערב זר... שירת "ברכי נפשי" כולה שירת ישראל אמיתית היא ואין בעולם מי שיכול להשיג ולהתבטא כך... וכך קבע ה'שפת אמת': "אין מי שיכול לחקור בגדולת השי"ת זולת בני ישראל בכח התורה ומצוות. וכן כתוב: 'ברכי נפשי את ה', ה' אלקי גדלת מאוד' ואין מי שיכול להבין רק נפשות בני ישראל...". [שבת הגדול תרנ"ב].
*
ואנכי אשמח בה'.... לאחרונה ממש גיליתי מכתב מאבי ז"ל שלא היה ידוע לי עליו. הוא כתב זאת בקראקא בתחילת שנת תש"ז, כשהעולם עדיין היה שרוי בתוהו ובוהו וחושך. והנני להעעתיק קטע אחד מִלה במלה:
"ישנה שמחה שאינו תלויה כלל בתנאים ויכולה להתמזג אף עם יסורים ומכאובים, זוהי שמחה אצילית, עילאית , שמחת הנפש החסידית, המעלה את האדם לידי גובה ומרוממתו לידי מדרגה של עבדו את ה' בשמחה. וזוהי למעלה מכל הסתירות והניגודים. שמחה זו מאירה את כל הפינות האפילות בחיינו האפורים ומבהירה שם את כל החשיכה האיומה במסתורי לבבינו ובחביון נשמתינו. והיא מזהירה כעצם השמים לטוהר. מי יתן והיה לבבי זה כל הימים...".
אבא! אבא! איך מצאת כוחות נפש אדירים, לכתוב אז מלים כאלה...
*
קדמונינו ז"ל האירו לנו דרך בפסוקי "ברכי נפשי", שהם מסודרים לפי מה שנברא בששת ימי בראשית. רבי יהודה הלוי בספר ה"כוזרי" מבאר זאת להפליא. "עוטה אור כשלמה" כנגד "יהי אור": "נוטה שמים כיריעה": כנגד "יהי רקיע" השירה על יקוו המים. תהום כלבוש כסיתו על הרים יעמדו מים... אל מקום זה יסדת להם. גבול שמת בל יעבורון... וכן הלאה על בריאת הדומם, הצומח, החי והמדבר. בדרך דומה ביארו אחריו גם הרד"ק והמאירי.
*
ברכי נפשי את ה'... השירה הזאת מול פלאי הבריאה נתייחדה לנפש הפנימית... דוד המלך כשעמד לפני הבעה אדירה זו, 'כיבד' בשירה נאדרה זו את החלק המובחר שבחדרי חדריו, את הנשמה שבקרבו... ברכי נפשי את ה'... חז"ל לימדונו כאן דברים עמוקים ביותר, נעים זמירות ישראל מצא את הנשמה ראויה לשירה זו, מפני שיש בה כעין דוגמא של מעלה...
וכך אמרו חז"ל [ברכות י.] שאמר דוד ברכי נפשי: "כנגד הקדוש ברוך הוא וכנגד נשמה; מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם, אף נשמה מלאה את כל הגוף; והדימוי הזה כביכול נמשך בענין "רואה ואינו נראה"; "זן את העולם כולו"; טהור"; יושב בחדרי חדרים"; ולכן אמר דוד "ברכי נפשי". יבוא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו - - -!
ה'שפת אמת' מוציא מתוך דברי הגמרא, הוראה מעשית: כמו שהקב"ה משגיח ומחייה כל העולם תמיד, כן צריכה הנשמה להשגיח ולהנהיג את הגוף" [בהעלותך תרס"א]. בן אדם! תן לכוח האלקי הנסתר שבך להשגיח על מעשיך ולמשול על חיי היום יום שלך, בהנהגה נשמתית על הגוף...
*
בכל עצם ופרט שבבריאה, ואף בדברים שלא שמים לב אליהם, מגלה כעת המשורר האלקי את הכח העליון, המנהיג והמשגיח את הכל. אפס זולתו! והרי דוגמא אחת מני רבות. ר' ישראל! שא נא עיניך השמימה וראית עננים נעים נדים ברוח לכל עבר... למראית עין נראה אלה כדברים של מה בכך, גושים לבנים ואפורים שאין בהם ממש, פושטים צורה ולובשים צורה וזזים אנה ואנה... ואילו המלים הלוהטות של "ברכי נפשי" מגלות אף כאן צפונות, הנהגה אלקית...
הַשָּם עָבִים רְכוּבוֹ
הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ - - -
על זה פירש הרד"ק: "כי במאמרו וברצונו העבים רצים ושבים, כמו הבהמה שהולכת ברצון הרוכב עליה". מה נשגב הדבר! אין תנועה בעולם ללא הַכְוָונה, ללא רצון הבורא המפעיל אותה. במאמרו וברצונו העבים עוברים ושבים! והוא יתברך מוליכם ברוח וכוח אלקים כביכול על כנפי הרוח ומהירותם...
מבטו של מלכנו דוד מעורר ומסעיר את הנשמה. הביטו! הביטו על כוח ה' הַשָׂם עבים רכובו, המהלך על כנפי רוח... הוא בורא את הכל והוא משגיח ומתניע את הכל! עושה מלאכיו רוחות, משרתיו אש לוהט... הרוחות והברקים הם שלוחיו ומשרתיו של הקב"ה [רש"י ורד"ק]. אין דבר שנע וזע בחלל העולם כולו, בלי שנשלחו במכוון לכך בשליחות עליונה...!
*
ועל המים מביע כעת נעים זמירות ישראל את שירתו: "יעלו הרים ירדו בקעות אל מקום זה יסדת להם". מה נשגבה נקודת ההשגחה הפרטית כאן! כל טיפת מים מגיעה במהלכה, בריצתה, בזרימתה, אל היעד והמיקום המדוייק שייחד לה בורא העולם יתברך... געוואלד! אל מקום זה יסדת להם!
זוכרני 'נסיעה' אחת בחברת חסידים מניו יורק לטורונטו, כמדומני שזה היה עוד בימי "הפני מנחם" זי"ע כשביקר בניו יורק. בנסיעה זו השתתפו גם חסידים זקנים עם לב צעיר... ליל חשוון נאה היה זה. כשעברנו את מפלי ניאגַרה בגבול קנדה, כבר היה מאוחר בלילה. המקום היה ריק מאדם. ירדנו מן הרכב כולנו כאחד לרבות הישישים, ורקדנו בעוז מול המפלים המוארים, בניגון של שמחת תורה. המים זרמו מלמעלה למטה; ואנחנו – מלמטה למעלה... הגדיל לעשות רבי יענקל'ה קוֹרמן ז"ל, הקוזניצאי הישיש שפיזז וכירכר בשמחה עצומה, עם "ארבעת האברכים" שבקרבו. ריקוד על נפלאות הבורא הטוב והמיטיב, ריקוד מול השטף העז של מים רבים אדירים השואגים בעוצמה כבירה, ללא הרף: "אדיר במרום ה"...
*
ודוד מלכנו הנצחי הולך לדרכו ומבחין בעצי פרי עושי פרי, הוא רואה לפניו ארזים תמירים חסונים וגבוהים, ארזי הלבנון... מיד מביע הוא את כח ה' שבהם, יצירתו, קנינו ומעשיו בהשפעת חיותם וגידולם.
יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה'
אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע
טרם יזכיר המשורר את סוג העצים, כבר מתרוננת נשמתו על 'עסקי נשמה'. למי העצים האלה? עצי ה' המה!!! בעמדו לפני קומת הארזים חש המלך מיד, את 'כח הפועל הנפעל' מי נטע אותם? ארזי הלבנון אשר נטע!!! וקולו של דוד מתנגן מסוף העולם עד סופו, אתם רואים גינות, פרדסים ויערות עד, הביטו וראו מי נמצא "ממעל לעצים"... מי ברא אלה? מי נטע אלה? הוי! עצי ה'!!!!
מלאה הארץ קנינך... הרד"ק מלהיט את הנשמה בפירושו: מלאה הארץ קנינך, מְלֹא כל הארץ הכל קניניך ומעשיך, אין דבר במקרה. ואמר מלאה כי אין בארץ מקום ריק שלא יֵרָאוּ בו מעשי הקֵל...
והרבי ר' בונם זי"ע מפשיסחא מחבר לכאן את הנקודה החסידית הפנימית: "מלאה הארץ קנינך". דוד המלך פונה אל הקב"ה ואומר: רבונו של עולם! "בכל הארץ שייך לקנות את ידיעת מציאותך בעולם, בכל דבר ניכר חכמתך, כבודך וגדולתך, בכל נברא שייך להתוודע שאתה לבדך בראת אותו, הרי בלא כוחך אין שום חיות וקיום לשום דבר שבעולם...".
*
הכח האלקי מגיע לכל פינה שכוחה, ומטפל בכל יצור נעזב, בכל בעל חי נרדף, רעב וצמא, שוכני יערות פרא, רמש אין מספר במעמקי מים, לזונם ולפרנסם, להחזיקם ולהחיותם...
הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים
בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן
יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי
יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם
נעים זמירות ישראל מתבונן על המים הזורמים בין ההרים ומכריז שיש כאן מְשַׁלֵּחַ אלקי, המשלח מעינים בנחלים. יד עליונה מכוונת את המים ליעדים מסוימים ומדויקים. אי שם בין נקיקי הסלעים נמצאות חיות-בר הזקוקות למים; אי שם במעלה ההר, בסתר המדרגה ישנם יצורים צמאים. פראים הם ואין מי שידאג להם אלא מלך מלכי המלכים בלבד...
והוא יתברך, הוא לבדו הוא, משגיח ודואג ומשלח להם מים לשבור צמאונם... הוי! המשלח מעינים בנחלים בין הרים יהלכון! רבים כבר ראו מראות הדר כאלה בין ההרים ומתפעמים מכך, אולם מלכנו דוד ע"ה מלמדנו איך להסתכל על זה מתוך מבט יהודי פנימי, והיינו, שכל טפה יש לה כתובת מיוחדת... הטוב והמיטיב יתברך שמו אין שוכח מכל יציר נברא ולוּ אף הנידחים ביותר, עד שישברו פראים צמאם...
ואי שם למעלה מעל לזרם המים שבהרים, יושבות להן צפורים בין ענפי האילנות, מביטות על פלאי ה' בהרוויית צמאון יצוריו ואומרות שירה על כך:
עֲלֵיהֶם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן
מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ קול...
*
ואמנם בפרק "ברכי נפשי" מושמע בשיר וקול תודה, בצורות שונות ומופלאות את מה שאנחנו מברכים תדיר ב'ברכת הזן' שבברכת המזון. "כי הוא קֵל זן ומפרנס לכל -ומטיב לכל - ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא..." בין שורות המזמור שומעים אנו את שוועת הנבראים למזון ולחיים. הכפירים שואגים לטרף ולבקש מקֵל אכלם... כולם אליך ישברון לתת אכלם בעתו... תתן להם ילקוטון תפתח ידך ישבעון טוב... מפרי מעשיך תשבע הארץ.. מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ...
*
ובנוסף לכך, מדגיש המשורר האלקי, שקבע הקב"ה זמן מיוחד למציאת כל יצור מזונו. יֶשנן חיות טרף היוצאות בלילה לבקש מזון. כשמפציע היום הן חוזרות למקומם ואז מגיע הזמן לאדם היוצא אל שדה כרם ויער, לצאת לעבודתו ושוב לא יפגוש את החיות בדרכו... אה! מה יפה סידר הקב"ה בעולמו: "תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער - - תזרח השמש יֵאָספון ואל מעונתם ירבצון. יֵצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב...".
*
וכאן מכריז המשורר ואומר: מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך..! קריאת התפעלות זו יצאה מפי המלך דוד עוד לפני שהשלים את כל נפלאות הבורא שבמזמור. התשובה על כך כרוכה בסיפור נפלא.
ה'דברי יחזקאל' משינאווא זי"ע, סיפר שפעם ביקש הבעש"ט הקדוש זי"ע לחסיד אחד, שימסור בדרך חזרה למקומו, כשיעבור בעיר פלונית, דרישת שלום לר' בערל...
כשהגיע האיש לעיר ושאל על ר' בער'ל, לא ידעו בני המקום על מי כוונתו, עד שנענה אחד ואמר: "אולי כוונתך על ר' בער'ל מלמד התינוקות?" כשמצא אותו חסיד את ר' בער'ל, שמע איך שמלמד את הילדים פרק 'ברכי נפשי' שבספר תהילים. הוא שאל אותם את השאלה ההיא: "למה נמצא פסוק: 'מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית' באמצע מזמור נפלאות הבורא, הרי ממשיך דוד המלך גם הלאה בענין זה: "זה הים גדולו רחב ידים שם רמש אין מספר"?
וכך לימד אותו מלמד את תלמידיו: "דוד המלך, כשסידר שבחו של מקום ונפלאותיו, התמלא אז בהתלהבות ודבקות במדה כזו, עד ששוב לא עצר כח מלעצור בעד קריאת ההתפעלות שהתלקחה בקרבו, ואמנם באותו הרגע ממש, התפרצה באש קודש, הכרזת "מה רבו מעשיך ה'". ואז הבין אותו חסיד למה נשלח למקום הזה ולאיש הזה... לאחר זמן התגלה מי היה אותו "מלמד" – לא היה זה אלא הרבי ר' בער זי"ע, המגיד הגדול ממעזריטש, שברבות הימים מילא את מקום רבו הקדוש. [דברי יחזקאל - הליכות והלכות].
*
רובד מיוחד נמצא במזמור "ברכי נפשי", על יצירת הבורא יתברך שמו, מקום מגורים טבעי ונוח לכל בריותיו.
אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ,
חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ.
הָרִים הַגְּבוהִים לַיְּעֵלִים,
סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים.
חז"ל מלמדים אותנו מתוך פסוק זה: "הרים הגבוהים למה נבראו? בשביל היעלים!" [בר"ר י"ב]. כשרואה אדם הרים גבוהים עולים במחשבתו כמה וכמה דברים על תכלית יצירתם. אולם המקרא הזה משמיענו שבראש וראשונה נבראו איתני בריאה ההם, לצורך הסביבה הטבעית שזקוקים לה בעלי חיים מסוימים, כמו שנקיקי הסלעים נוצרו להיות מחסה לשפנים מפני העופות הטורפים.
*
ומתוך כך מגיעים אנחנו לחידוש נוסף במזמור חידוש הבריאה, דבר שאין דעת בני אדם נתונה על כך. למה נברא הירח? בא מלכנו דוד ומורה לנו את הטעם האמיתי והפנימי: "עשה ירח למועדים"!!! יצירת הירח היתה לתכלית קביעת מועדי ישראל!
זו היא תכלית בריאתו של הירח! על ידו מקדשים ישראל את החודש וכל סדר זמן ומועד מתכונן על פי חידושו. ואכן הביאו הפוסקים את המנהג לומר "ברכי נפשי" בראש חודש" מפני שנמצא בו מקרא זה. [טור או"ח תכ"ג]. כמו כן מובא מנהג בפוסקים [רמ"א או"ח ת"ל] לומר מזמור זה בשבתות החורף, משבת בראשית ואילך. דבר זה משתלב עם מעשי בראשית שב"ברכי נפשי".
*
זה הים גדול ורחב ידים... דוד המלך שם אל הים פניו ומשבח על כל הנמצא מכוסה במעמקיו, רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות. ועם זאת מוסיף שבח מיוחד להקב"ה על: "שָם אֳניות יהלכון". מפרשי הפשט מבארים זאת: "גם בים שאינו מדור לנבראי היבשה, נתת חכמה באדם ללכת בו באניות ולהשׁיטן אל המקום הנרצה". [רד"ק ומצודות]
ההודאה היא לא רק על מה שנעשה בים גדול ורחב ידים בלבד, אלא גם על חכמת האדם שמצא אמצעים איך לעבור על הים וגם למשול בדגי הים על ידי ציד מתוך האניות... ואם כן, כמה צריך כיום להודות לה' על מציאוּת "ספינות האויר", שאפשר להפליג בהן מעל ומעבר לאוקיינוס תוך כדי שעות ספורות...
*
יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם... מה נפלאו דברי אור המערב, רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל על קשר פסוק-מסיים זה, עם הפסוקים שלפניו בפרק 'ברכי נפשי'. קירבת האלקים המורגשת בפרק זה ונפלאות הבורא והשגחתו שביד כל אדם לגלות בתוך הבריאה, ידיעה שתביא אושר בחייו, יביאו סוף סוף לשינוי דרכי החוטא, מתוך שיאזין לכמיהה הנסתרת הטבועה בלבו לבורא כל העולמים. פסוקים אלה בכוחם לבער את הרע מן העולם... [פי' תהילים שם]. כשיחושו בני אדם את הטעם העליון של "ה' אלקי גדלת מאד הוד והדר לבשת" ואת כל המוזכר לאחריו, אז יתנדפו החטאים העוונות והפשעים מתוך תשובה שלימה.
*
שירת האמונה במזמור הזה, דורכת בעוז בכל שבילי ההויה, וכל עצב נמוג מפניה. היא שוברת סלעי מגור ופורצת דרך כל חומות ההסתר והאפילה. "תשת חושך ויהי לילה... תסתיר פניך יבהלון... המביט לארץ ותרעד...". דוד המלך אמר שירה זו אף כשהתבונן על הרגעים העצובים והמדכאים ביותר. [ברכות י.] המשורר האלקי הגביר את תחושת השמחה וההתחדשות על הכל. "תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה". האור החזק הבוקע מן המזמור מפריח את הצללים כולם. הידיעה הברורה מכל ברור, שאבינו שבשמים מנהיג את הכל, מחייה ומחדש את הכל, הכרה זו מעוררת ומלהיבה את שירתו עד לתכליתה: "אנכי אשמח בה"!
'ברכי נפשי' היא שירת הבריאה, החכמה, החסד והרחמים שבה; שירת העבר, ההווה והעתיד. והיא מתנגנת לה מימי בראשית עד תחיית המתים וחידוש פני האדמה. היא מודיעה וחוזרת ומודיעה בין השאר, שאין בבריאה דבר ריק וחסר תועלת. וכמו שכתב הרד"ק "והנה הכל נברא לתועלת ולצורך, אין דבר רֵיק, והקטן במעלה נברא לתועלת הגדול ממנו - והכל לתועלת האדם כי הוא עליון על כולם".
*
ר' ישראל! נגענו רק בקצה המטה בים גדול ורחב ידים זה של "ברכי נפשי" ואף זאת בעיקר מתוך פשוטו של מקרא. עולמות שלמים נמצאים שם כמובן, בכל ערוגות ה'פרדס'...
ועיקר הלימוד לכל אחד מאתנו ממזמור ברכי נפשי הוא: ההתבוננות במעשי ה'. ידועים דברי בעל "חובות הלבבות", על חובת האדם להתבונן בבריאה והטבת ה' לבריותיו. על זה חיבר "שער" מיוחד בספרו: שער הבחינה, בו מוכיח המחבר הגדול מתוך המקרא ומתוך דברי חז"ל, את חובת האדם להכיר את חכמת הבורא בבריאה; את גבורתו; את הסדר המדוייק; את הקצב והאיזון הנראים בבירור, אף בנברא הקטן ביותר בעולמו של הקב"ה; התיאום והמיזוג הנפלא שבין כל חלקי הבריאה.
והדברים מעוררים את הלב לאהבת ה' לידיעת ה' ולדבקה בו. והלא כך קבע הרמב"ם [פ"ב מהלכות יסודי התורה ה"ב] בלשון זהב ורשפי אש גם יחד..."והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: צמאה נפשי לאלקים לקֵל חי..."
*
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת
שבת של עדות על הבריאה, בכל נימי הנשמה
הכרת הוד והדר בעולמו של הקב"ה
"כי שימחתני ה' בפעלך, במעשי ידיך ארנן"
והעיקר: "ואל תשכחי כל גמוליו"!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
פרשת ראה תשפ"א
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 439.docx
- (47.08 KiB) הורד 339 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
פרשת שופטים תשפ"א
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 440.docx
- (38.17 KiB) הורד 291 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
פרשת כי תצא
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 441.docx
- (42.38 KiB) הורד 269 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
פרשת כי תבא תשפ"א
בהזדמנות זו אשמח לדעת מה נח יותר, להעלות כקובץ או כפי שהנוטר עשה
בהזדמנות זו אשמח לדעת מה נח יותר, להעלות כקובץ או כפי שהנוטר עשה
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 442.docx
- (46.41 KiB) הורד 231 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
פרשת נצבים תשפ"א
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 443.docx
- (38.29 KiB) הורד 211 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
ליום הכיפורים תשפב
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 444.docx
- (42.42 KiB) הורד 214 פעמים
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
אהרן תאומים כתב:בס"ד
איש מסירות נפש היה רבי זלמן לייב בגולת רוסיה. כמה שנים הוגלה לסיביר בתנאים מחרידים כשהוא מקריב עצמו על התורה והמצוות. תחת עיני שוביו לא הפסיק להניח תפילין אפילו יום אחד. התמדתו בתורה, הצימאון למצוות, דקדוקן והידורן לא ידעו גבול.
כמדומני שלא הוגלה לסיביר כלל, רק היה אסור תקופה בבית הכלא במוסקבה.
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
אהרן תאומים כתב:פרשת כי תבא תשפ"א
בהזדמנות זו אשמח לדעת מה נח יותר, להעלות כקובץ או כפי שהנוטר עשה
לדידי עדיף להעתיק לכאן. ומסתבר שככל שזה זמין לעיני הקורא, ולא דורש הורדה שמירה ופתיחה, יש לו קוראים רבים יותר.
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
שיבר כתב:אהרן תאומים כתב:פרשת כי תבא תשפ"א
בהזדמנות זו אשמח לדעת מה נח יותר, להעלות כקובץ או כפי שהנוטר עשה
לדידי עדיף להעתיק לכאן. ומסתבר שככל שזה זמין לעיני הקורא, ולא דורש הורדה שמירה ופתיחה, יש לו קוראים רבים יותר.
לא בטוח, כי אז יוצא הטעות שקרתה לך בהערה הקודמת, שאתה מתכווין להעיר על דברי הרב קנר וזה מתייחס אלי ואינני יודע בכלל במה מדובר, נקווה לשמוע דיעות נוספים בעניין זה ועל פי רוב נעשה ב"ה
-
לבי במערב
- הודעות: 9607
- הצטרף: א' מאי 14, 2017 12:58 pm
- מיקום: עקב צמצום שהותי כאן בע"ה, לענינים נחוצים - נא לפנות בהודעה פרטית. תודה מראש.
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
אדרבא, מוטב להעלותו הֵנָּה - ולהכניסו כציטוט.
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
לבי במערב כתב:אדרבא, מוטב להעלותו הֵנָּה - ולהכניסו כציטוט.
לא הובן כוונתך, מה שציטט זה דווקא ממה שהעליתי כדרכו של הנוטר ולכן אני לא מבין למה זה קשור
-
לבי במערב
- הודעות: 9607
- הצטרף: א' מאי 14, 2017 12:58 pm
- מיקום: עקב צמצום שהותי כאן בע"ה, לענינים נחוצים - נא לפנות בהודעה פרטית. תודה מראש.
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
שניתן להעלותו כאן כטקסט, ולהכניסו כציטוט פנימי - כזה:
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
נו באמת, את זה חשבת שלא הבנתי?
אני מתכוון שכשאני עושה העתק הדבק למאמר שלא אני מחברו ואח"כ מישהו מצטט חלק ממנו ועוד בשמי זה יוצר בלבול, כי אין המטרה כאן ליצור דיון או הערות על דברי הרב קנר אלא להתבשם ולהתענג מדבריו
אני מתכוון שכשאני עושה העתק הדבק למאמר שלא אני מחברו ואח"כ מישהו מצטט חלק ממנו ועוד בשמי זה יוצר בלבול, כי אין המטרה כאן ליצור דיון או הערות על דברי הרב קנר אלא להתבשם ולהתענג מדבריו
-
לבי במערב
- הודעות: 9607
- הצטרף: א' מאי 14, 2017 12:58 pm
- מיקום: עקב צמצום שהותי כאן בע"ה, לענינים נחוצים - נא לפנות בהודעה פרטית. תודה מראש.
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
ועל כך השבתי כי ע"י הציטוט יהא הדבר ניכר, וסר הקושי.
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
שיבר כתב:אהרן תאומים כתב:בס"ד
איש מסירות נפש היה רבי זלמן לייב בגולת רוסיה. כמה שנים הוגלה לסיביר בתנאים מחרידים כשהוא מקריב עצמו על התורה והמצוות. תחת עיני שוביו לא הפסיק להניח תפילין אפילו יום אחד. התמדתו בתורה, הצימאון למצוות, דקדוקן והידורן לא ידעו גבול.
כמדומני שלא הוגלה לסיביר כלל, רק היה אסור תקופה בבית הכלא במוסקבה.
לבי במערב כתב:ועל כך השבתי כי ע"י הציטוט יהא הדבר ניכר, וסר הקושי.
שמא תסביר איך זה עוזר לי לדעת על מה זה מדובר "ולמה" אני צריך לדעת על מה מדובר, הרי אני לא מחבר הדבר ואין לצטטו בשמי, אין כאן לא ציון זמן לא פרשה לא שום דבר כך שגם הציבור לא מבין מה רוצה שיבר, אמנם חיפשתי את הציטוט ולא מצאתי אז כנראה זה מתוך המאמרים שהעליתי בדרך השניה, ובכל זאת לצורך זה מאי נפק"ם איך מעלה אם לא מודיע היכן וצריכים לחפש, לא עדיך לכתוב במאמר מס' 444 ?
נערך לאחרונה על ידי אהרן תאומים ב א' ספטמבר 12, 2021 8:37 am, נערך פעם 1 בסך הכל.
-
לבי במערב
- הודעות: 9607
- הצטרף: א' מאי 14, 2017 12:58 pm
- מיקום: עקב צמצום שהותי כאן בע"ה, לענינים נחוצים - נא לפנות בהודעה פרטית. תודה מראש.
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
טוב, נישאר בכך. ייש"כ.
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
איגרת לידיד - לכבוד החג הבא עלינו לטובה
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 445.docx
- (24.85 KiB) הורד 231 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
הרגשת הלב אחר חודש החגים
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 446.docx
- (43.87 KiB) הורד 431 פעמים
-
נוטר הכרמים
- הודעות: 8552
- הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
אהרן תאומים כתב:הרגשת הלב אחר חודש החגים
כמה עוצמה ומקוריות במאמר אחד!!
מבוע של אופטימיות והשראה.
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
שמח תשמח הארת פנים
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 447.docx
- (42.34 KiB) הורד 262 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
פרשת לך לך תשפב
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 448.docx
- (45.02 KiB) הורד 246 פעמים
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
ייש"כ על העלאת המאמרים המחכימים ומרגשים.
אגב, במאמר האחרון מופיעים בשוה"ג כמה אותיות שנרשמו כנראה בתור ראשי פרקים ע"י המחבר, ומן הסתם שכחו למוחקם
אגב, במאמר האחרון מופיעים בשוה"ג כמה אותיות שנרשמו כנראה בתור ראשי פרקים ע"י המחבר, ומן הסתם שכחו למוחקם
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
פרשת וירא תשפ"ב
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 449.docx
- (43.6 KiB) הורד 183 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
פֶרַח לאיש אמת
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 450.docx
- (53.75 KiB) הורד 225 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
פרשת תולדות ותלמוד תורה כנגד כולם
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 451.docx
- (42.38 KiB) הורד 373 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
אמן
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 452.docx
- (43.16 KiB) הורד 467 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
גאולה
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 453.docx
- (49.38 KiB) הורד 215 פעמים
-
נוטר הכרמים
- הודעות: 8552
- הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
מתוק מדבש.
יישר כח.
יישר כח.
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
חנוכה
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 454.docx
- (47.6 KiB) הורד 206 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
נשיאים נישאים
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 455 (1).docx
- (49.01 KiB) הורד 191 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו...
רגעים מרעידים ולקחים נרגשים
לר' ישראל יקירי שליט"א
מדי שנה בשנה בפרשת ויגש, מתפעם הלב היהודי בשעת קריאת 'בהתוודע יוסף אל אחיו". רגשי הפיוס העילאיים בין יוסף הצדיק ושבטי קה, מלווים אותנו מאז שחר ימינו. אף פשוטו של מקרא מלמד אותנו תהלוכות מוסר היהדות. המהפך הפתאומי של "ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו", ששינה את המצב מן הקצה אל הקצה, יש בו מתיקות כזאת, שרק נשמה יהודית מסוגלת לטעום ולקלוט...
מתוך דברי יהודה קורעי הלב, הזדעק הכל: צערו של אבא, סבל האחים, החרטה והתיקון על המכירה, הנכונות למסירות נפש. ואז התלקחה התבערה הגדולה, אז פרצה אש האחווה העצומה מקרב לבו של יוסף הצדיק. מפעימים הם דברי רבי יצחק עראמה "בעל העקידה". "והוא לא עצר כח מפני רכות לבבו ורחמנותו על אחיו והוכרח לתת קולו בבכי, ובגעיית קולו אמר: אני יוסף! העוד אבי חי?...".
ברגעים אלה התגלו דברים מפליאים, שיש בהם תורה שלימה בין אדם למקום ובין אדם לחבירו. כמובן שתהלוכות שבטי קה שגבה מבינתנו רבבות קומות, אלא שבכל זאת הורו לנו קדמונינו ז"ל, שדברי התורה הכתובה לפנינו, ניתן ללמוד מהם דרכי חיים ותוכחות מוסר לכל אחד ואחד לפי השגתו.
*
ה'שפת אמת' הראה על נקודה מפליאה בדברי יהודה. הוא ביטא שצער יעקב אביו העיק עליו עוד יותר מאשר גורלו הוא, לאבד את שני עולמותיו. זו היתה הערבות, אם לא יביא את בנימין. "וזה עצמו הראה לאדון זה, לראות איך גדלה צערו של אביו בעיניו כדי לעורר רחמנות גם בלבו...". [ויגש תר"מ]. לדעתו כל זה משל הוא לתהלוכות בני ישראל עם אביהם שבשמים. ליהודי צריך להכאיב יותר צער השכינה מאשר הצער הפרטי...
*
בשנת תרל"ח כשהתמנה אוהבם של ישראל, הרה"ק ר' מנחם'ל מאמשינוב למלא מקום אביו הרה"ק ר' יעקב דוד זי"ע , והוא צעיר בן ח"י שנים; הוזמן בשעתו לדרוש בבית הכנסת בעיר.
הוא אמר אז פירוש מדהים על המלים "הוציאו כל איש מעלי". והייו שיוסף הצדיק התפלל שתצא ממנו כל זיקה של הטבע האנושי, כל קורטוב נוטה לשנאה ונקמה שהיה איש מתפתה במצב כזה, כלפי אלה שמכרוהו והורידוהו מצרימה. אמנם כך מעידה התורה הקדושה. "ולא היה איש אתו בהתוודע יוסף אל אחיו... הוא התעלה מעל טבע כל איש. הציבור בבית הכנסת הרגישו מתוך דברי הרבי הצעיר, שמגמתו היתה אז להתגבר על כל זיקה של התנשאות בגלל הכבוד שקיבל...
ואמנם בכל הפרשה הזאת ניכר היטב איך שריחק ודחה מעליו יוסף הצדיק, את כל תחושות של "איש". נזיר אחיו המריא לשמי שמים בהתנהגותו, הרבה הרבה למעלה מן הטבע האנושי...
*
ולא יכול יוסף להתאפק... רש"י הקדוש מלמדנו ש"לא היה יכול יוסף לסבול שיהיו מצרים ניצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהיוודעו להם". הרמב"ן מוסיף שלא רצה שישמעו המצרים על המכירה, שמא יחזיקו אותם כבוגדים באחיהם ובאביהם...
וכל זה טעון התבוננות ותשומת לב. מצד אחד לא היה יכול יוסף להתאפק. הן כבר נכסף הלב הגדול בכל עוז, להתקשר עם אחיו ולהשלים אז את בנין בית ישראל. ומאידך, הוא עדיין עומד על המשמר בהוד שבגבורה וחרד על כבוד אחיו, שלא תגיע אליהם אף נדנוד פגיעה ובושה כל שהיא...
לדעת חז"ל במדרש, אף הכניס אז יוסף את עצמו בסכנה עצומה. באותם רגעים שהיה לבד עם אחיו שהיו מוכנים אז ללחום בחירוף נפש והיו עלולים לפגוע במושל מצרים שעדיין לא ידעו את זהותו...
"גשו נא אלי" פנה אליהם יוסף הצדיק. ועל זאת פירש רש"י: "ראה אותם נסוגים לאחור אמר: עכשיו אחי נכלמים, קרא להם בלשון רכה ותחנונים".
*
ולא יכול יוסף להתאפק... תוך כדי סערת הנפש האדירה, נשמעות נקודות עמוקות בדרכי היהדות הצרופה. אמונה, הכנעה, ביטול היש ואהבת ישראל. עשרים ושתים שנות צער ויסורי נפש, נמוגו פתאום והלכו כלא היו. תוקף האמונה האדירה וחוזק אהבת ישראל הזיזו ומחו את הכל.
"אני יוסף! העוד אבי חי". מרטיטים הם דברי האלשיך הקדוש. יוסף לא רצה שיתעצבו ויפחדו שחלילה כלתה אליהם הרעה ממנו. לכן אמר מתוך הבכייה: "אני יוסף, - העוד אבי חי?" כלומר מה שגעיתי בבכייה ואני מדבר ובוכה, לא על צרתי, כי אם על צרת אבי כי תמה אני העוד אבי חי". אל נא תצטערו אחים! דעו לכם שהבכייה איננה על עצמי ועל מה שעבר עלי, כי אם מדאגתי על אבא...
האור החיים הקדוש מדגיש שהשבטים הרגישו מתוך בכייתו, שהיא בכייה של אחווה. זאת ועוד, על המלים "אשר מכרתם אותי הנה" כתב שמונה מלים הזקוקות התבוננות חודרת: "שאפילו בזמן המכר, לא כהתה עין האחוה ממני...". ר' ישראל! אתה עומד על המשמעות הזאת?! עין אחוה היתה שם לראות תמיד את הטוב והנאצל לא כיהה ולא האפיל. האור הבקיע בעד כל המחשכים. אלא שאז הגיע הזמן שיאיר כשמש במלוא שפע זהרו...
"העוד אבי חי?" רבינו ה'טור' כתב, שלא שאל יוסף הצדיק את השאלה הזאת עכשיו, כי אם "להיכנס עמם בדברים לקרבם"!
*
יתכן שגם משום כך הוציא יוסף הצדיק מיד את כל מצרי משם. אין בן נכר ראוי לעמוד במקום שמתגלה הפנימיות היהודית ומתלקחת בעוצמתה. המקום נתקדש אז בקדושת ישראל, ובשמחתה לא יתערב זר...
ומה עוד בשגב העולמות... נאמנים עלינו דברי ה'שם משמואל' זי"ע מה שאירע ברגעים אלה. "והנה התאחדות יוסף ואחיו היה דבר הנוגע בכל העולמות, שכל העולמות התאחדו התחתון בעליון, והאיר אור גדול מרום המעלות ואולי עוד יותר מיום הכיפורים... [ויגש תרע"ד].
צאו וברחו לכם בני מצרים, הסתלקו גסי רוח וטמאי נפש! בל יֵרָאה ובל ימָצֵא אף אחד מכם במעמד נשגב כזה! מקדש האחווה נבנה שם וצלמכם אַל יחלל את ההיכל...
*
גְוִיל אִלּוּ רְקִיעֵי - דְיוֹ אִלּוּ יַמֵי. האם שייך לתאר ולמדוד את עומק ורוחב המבט; את האמונה הצרופה הנמצאת בדבריו של יוסף הצדיק: "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלקים לפניכם. - ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי אם אלקים".
הצהרה אדירה נשמעה אז על יסוד "אני מאמין" הראשון. שהקב"ה הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה עושה ויעשה את כל המעשים. הוא לבדו הוא!!! מול האש הגדולה הזאת נמוג ונמס הכל. שוב אין טענה ואין מענה. "מאת ה' היתה זאת ואין להרהר אחר מידותיו" [אור החיים הקדוש].
וכל זה ביאור נאמן הוא למלים: "אני יוסף" כלומר, נשארתי כפי שהייתי. כל אוצר האמונה והקדושה מבית אבא נשתמר במלוא התוקף ולא נגרע ממנו כחוט השערה אף בארץ הטומאה והגילולים. היא הקדושה הנצחית של "ויוסף היה במצרים - הוא יוסף הרועה את צאן אביו. הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו!". [רש"י שמות א' ה']
*
ולא זו בלבד שהוכיח להם יוסף שהכל היה מסובב מן השמים. "וישלחני אלקים לפניכם ". אלא שהתחנן בפניהם. "אל תעצבו ואל יחר בעיניכם". כעת הוא רוצה למנוע מהם כל תחושת כאב ונקיפת מצפון...
אל תעצבו... באחוה נאמנה דאג אז גם לבריאותם... רבי זכריה הרופא אחד מחכמי תימן הקדומים, פירש זאת ב'מדרש החפץ שלו. "אל תכאיבו לבכם, שהכאב קשה ללב מכל האיברים"...
אל יחר "בעיניכם"... מה פשר המלה "בעיניכם?" למה לא אמר: ואל יחר לכם?". הסבר נפלא ביותר אומר על זה רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל. כך הביע לפניהם יוסף הצדיק את כוונתו. "אינני יכול לכוף על רגשות הלב, שלא יחר לכם על מה שקרה. אמנם אנא החדירו אל תוך הענין את "עיני" השכל, את התמונה הרחבה, את התכנית העליונה. ואז ימתיק שכלכם את כל המאורע הזה, כשתלמדו להסתכל על הדברים במבט שונה. ואז לפחות לא יחר בעיניכם"...
*
אני יוסף אחיכם... אז התחזה היהודי האמיתי, המתעלם מכל גינוני המלכות החיצוניים. וכך דבר בקדשו בעל 'באר מים חיים' זי"ע. מה מתקו דבריו! "אני יוסף אחיכם וגו' כלומר, הן אני יוסף אחיכם כמאז. ולא תאמרו שעתה אני מלך הארץ ואפרוש מאחוה ואהבה שלכם, לא! כי אני יוסף לבד, בלא שם מלך, ואחיכם כמאז".
עוד מוסיף ה'באר מים חיים' "אשר מכרתם אותי הנה", כאשר הייתי בענוה ושפלות בעת אשר מכרתם אותי ממכרת עבד ולא הייתי נחשב בעיני לכלום, כן עתה אני אותו יוסף בענוה ושפלות...". השפל והרום במעמד שוים בעיניו. בתחושתו, אין בין עבד ומלך ולא כלום...
*
ואולי נרמז זאת גם בדבריו הבאים: "וישימני אב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים". כל השררה הזאת היא רק מתייחסת למצרים בלבד. לכם אין הדבר נוגע כלל ועיקר. אני יוסף אחיכם...
וגדולה מזו אמר פעם קדוש ישראל מרוז'ין זי"ע. יוסף הצדיק גילה אז שמגמת ירידתו למצרים היתה "אלקים לפרעה", לפרסם את אלקותו יתברך אף בתהומה של מצרים...
*
והנה עיניכם רואות... אחד מרבותינו בעלי התוספות הריב"א, פירש בשם קודמיו, שיוסף החווה על כנותו בצורה חדה ונלבבה כאחת. הרי ידעתם מאז ש"אין דרך משפחתנו להראות אחד בפה ואחד בלב"...
אל תרגזו בדרך... רש"י מפרש את פשוטו של מקרא, שהיה יוסף דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו, מי האשם בכך. אף את זה רצה למנוע. הוא לא הסתפק בזה שלבם שלם עמו, אלא דאג לשלומם גם הם. מאי דהוה הוה. צריך למחות את העקבות ואת השרשים למה שאירע.
*
כאמור, פירש האלשיך את בכייתו של יוסף: "ואני מדבר ובוכה, לא על צרתי, כי אם על צרת אבי". ההנהגה הזאת של יוסף הצדיק נמשכת והולכת בבכייה הבאה... ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו... כידוע פירש זאת רש"י בשם חז"ל [מגילה ט"ז:] שיוסף הצדיק בכה על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב, ואילו בנימין בכה על על חורבן משכן שילה, שעתיד להיות בחלקו של יוסף.
מתוך התבוננות בדברי חז"ל אלה, נבחין בנקודה נפלאה ביותר. בנימין זכה לשתי מקדשות בחלקו, מקדש ראשון ומקדש שני, אורות עולם ומרכז קדושתו, יפה נוף משוש כל הארץ, קרית מלך רב, מקום השראת השכינה במשך שמונה מאות ושלשים שנה. אמנם בנימין לא בכה כעת על אבדתו התהומית.
מה נורא הדבר! בית המקדש שבחלקו עולה באש פעמיים והוא אינו מוריד על כך אף דמעה אחת! ... הוא בכה אך ורק על חלקו של אחיו אהובו... והרי חורבנו של בנימין היה קשה פי כמה! וכמו כן בכיו של יוסף, לא היה על "אהל שיכן באדם" שבשילה, כי על מקדשיו של בנימין... נפלו בני רחל איש על צוארי אחיו וכל אחד התמוגג מצערו של השני בלבד... מה נשגבו שבטיך ישראל!
*
עד שביום מן הימים ראיתי שעמד בזה אחד מרועי ישראל ומעורר אהבתם, הרה"ק ר' יחזקאל מקוזמיר, תלמידו של החוזה מלובלין זכותם יגן עלינו. ואכן בנה קדוש עליון זה, תורה שלימה בנושא בכיית איש על צער אחיו... השבטים הקדושים בחשבם על גורל בתי המקדש, גילו אז אהבה עצומה, ובזה הראו איך יתקיים בנין בית המקדש על ידי אהבת אחים כזו, לעומת ההיפך. ואמנם, על ידי שהתעלם כל אחד מלחשוב על עצמו והתבונן אך ורק בכאב אחיו, רצו לפעול בזה קיום נצחי לבתי המקדש.
כך הובאו הדברים בשמו, בספר "דברי ישראל" לנכדו הרה"ק ר' ישראל ממודז'יץ זי"ע. "והנה התיקון לשנאת חנם היא אהבת חנם, היינו אהבה אמיתית שיכאוב לו צערו של חבירו יותר מצערו, זהו שהיה בוכה כל אחד על המקדש של אחיו, לא על המקדש שבחלקו...".
וחידוש נוסף העלה בקדשו הרה"ק מקוזמיר, והיינו: שמחלו וויתרו גם יוסף וגם בנימין, שלא יבנה מקדש בחלקו ובלבד שלא יחרב זה של חבירו, מגודל האחוה ואהבה האמיתית שביניהם...
*
מאמר הצדיק מקוזמיר על הדאגה אך לזולת וההתעלמות מן הצער העצמי; מתלבש לפני כעת בדוגמה מובהקת לכך, דמות שהכרתי. קיים זה מה שכתוב בזה. אשתקד בשבת קודש פרשת ויגש, הלך לעולמו יהודי מופלא, בעל יסורים, אפוף סבל נורא ל"ע שכל ימיו התנהג בחסידות ובחדווה עילאית ושמו הרה"ח ר' אלימלך שיף ז"ל.
הכרתי אותו מאז, מבית המדרש הגדול בגור, בירושלים עיר הקודש, בה היווה רוח חיים למרות כל סבלו. אמנם דמותו הפנימית השתקפה בביקור אצלו בביה"ח "תל השומר", שם דגל בדרך הגבורה והשמחה ביתר שאת. הוא קידש שם שמים במסדרונות בית החולים הדואבים והצית שם אש קודש.
אביו היה החסיד הדגול ר' חנינא שיף זצ"ל. הגבאי הבלתי נשכח היה פליט החורבן, ירא אלקים מרבים, בנן של קדושים, איש אמונם וחביבם של רבותינו הקדושים מגור. על קיר בביתי תלויה מסגרת עם שתי תמונות מרבי חנינא, בשעה שהיה עומד ומשמש. ולידן רשמתי לי את המלים לזכרונו.
נֶאֱמַן בֵּית עֲנָקִים, נוֹשֵׂא כֵּלִים לְעֵינֵי הָעֵדָה. מְזוּזַת פְּתָחִים לְהֵיכַל הַקּוֹדֶשׁ. אֲשֶׁר עַל יְרִיעַת חַייֶהָ נִרְשְׁמוּ בִּכְתַב נְצָחִים עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם וְעוֹל מִצְוֹות. שְׂרִיד אֵשׁ מִצְטַנֵע בִּמְעוֹנוֹת אֲרָיוֹת. רָץ לִפְנֵי רִכְבֵּי אֵשׁ בֶּאֱמוּנָה, בְּתוֹם, בְּלַהַט יִרְאָה צְרוּפָה.
וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבּוֹל בִּדְבֵקוּת עוֹז וְחֶדְוָה, וַיְהִי לְמַס עוֹבֵד בְּנִקְיוֹן כַּפַּיִם וָלֵב. וַיַּקְרֵב נַפְשׁוֹ בָּעֲזָרָה עֶזְרַת הַכֹּהֲנִים וְהָעָם. הוֹי! עוֹטֵף שַׂלְמַת אוֹר, חֶסֶד וְשָׁלוֹם בִּכְנָפֶיהָ, טוֹהַר נֶפֶשׁ וְעַנְוַת חֵן...
הסתכלתי על המסגרת וראיתי שם גם את המשך דורותיו של רבי חנינא זצ"ל. בדרכיו צָעד ודָרַך גם הבן יקיר ר' מיילעך, שהיה קרוי על שם סבו הי"ד, נכדו של ה"נועם אלימלך" זי"ע. כולו אזור עוז לפעולה באש קודש, כולו מוכן תמיד לעבוד את ה', ולסייע לאחרים ולשמחם ולעודדם.
הוא היה דבוק באביו ובדרכיו וכיבד אותו בלב ונפש ובמסירות. בכל עת ובכל מצב דבקה מחשבתו באביו הגדול ושיער בעצמו איך היה אביו נוהג ומה היה סובר. על כל מנהג שנהג אביו התמסר ר' מיילעך כל ימיו אף בתקופות הצער הקשות ביותר.
*
ברא כרעיה דאבוה. משחר ילדותו היה סמוך ונראה למרן ה'בית ישראל' זי"ע אשר שם עליו את עינו הבוחנת ודאג לחנכו ולחכמו. היה נקרא אל הקודש כפעם בפעם ל'תה' באשמורת הבוקר, ולקידושא רבא בשבת קודש. בעודו צעיר לימים נתבקש על ידי ה'בית ישראל' פעמים רבות, להוציאו בברכות התורה וברכות השחר, לאחר שהרבי לא נתן תנומה לעיניו באותו לילה...
*
כשביקרנו אותו ב"תל השומר", התגלה לפנינו מראה נשגב. מצאנו את ר' מיילעך איך שקיים בעצמו: "הוציאו כל איש מעלי". הוא סילק את הטבע האנושי להצטער בשעת מצוקה. וכך, כשהוא מלא שמחה, הזיז את כסא הגלגלים. הוא אץ ממקום למקום בזריזות סוערת, לקיום מצוות ולחזק את אחרים תוך כדי פיזום ניגון נלבב... דברים נוראים אמר פעם. על כריתת אבר לא איכפת לו, כמו על צער האנשים המבחינים בכך...
סיפר אחד ממקורביו. בתו הפעוטה חלתה, נכנסה לטיפול נמרץ והיתה בסכנת חיים ל"ע. ר' מיילעך שהה באותה עת בבית החולים ואותו אברך אץ לספר לר' מיילעך על מצבה של בתו. הוא שמע את הדברים ונענה בכל לב ונפש: "אני לוקח על עצמי את מחלת בתך ועד מחר היא תשתחרר מבית החולים". להפתעת האברך השתחררה הבת למחרת מביה"ח. זהו כוחו של יהודי שקיים "הוציאו כל איש מעלי", ביטל את יישותו למען אחרים ופעל ישועה מתוך הקרבתו...
*
מנעים זמירות היה ר' מיילעך ומן ה"משוררים" בבית המדרש הגדול בגור. גם בעל תפילה ובעל קורא היה. בשעתו המלצתי עליו את דברי רבי יוסף יעבץ, הידוע כ"החסיד יעבץ", הוא שראה בעני עמו בגירוש ספרד, פירש את הפסוק "היטיבו נגן בתרועה" שהתרועה מרמזת כידוע על גניחת צער ושבר. ובמצב הזה שלא יקרה, יש לו לאדם להרבות בשמחה ואף כנגד רצונו...
"ולפי שלא יתעורר הלב לרנן על הייסורים כמו על ההצלחות, אמר [דוד המלך ע"ה] : "היטיבו נגן!" כלומר הרבו עליו כלי הניגון לכופו בשמחה עד שיאמר רוצה אני". לדברי החסיד יעבץ פוקד המשורר האלקי: "היטיבו נגן ב"תרועה". אף בשעה כזו של סבל ר"ל, ראוי להרבות באמצעי החדוה יותר ויותר, ולהוסיף על הנפש את השמחה בה' עד שיתעורר הרצון...
דוגמה מובהקת לכך היה ר' אלימלך שיף המשורר, שהיטיב נגן בתרועה. שמחות לאין ספור נערכו בביתו הפתוח לרווחה. תמיד היה ער לצרכי הזולת, אף בשעות מכאוב ומרורים הרנין את הלב במעשיו, בהנהגתו, בשירתו ושמחתו. הוא הבליג על יסוריו וחשב על זולתו. וכך שמח להעניק לשני, עוד יותר ממה ששמח המקבל בעצמו... את כשרונותיו הברוכים העמיד לרשות הציבור באמונה. כמה עסק ופעל למען יהודים, כמה למד ולימד, כמה דברי תורה שפע תמיד, מה נפלאו אימרותיו השנונות, כמה עסק בצדקה וחסד, כמה דאג לטובתם של ישראל!
*
מליצה רבת משמעות אמר לו פעם ה"בית ישראל" עוד לפני הבר מצוה. "ה' אלקיו עמו ו"תרועת" מיילעך בו". והוא הוסיף חידוש ב"היטיבו נגן בתרועה". היארצייט שלו יחול ביום י"א טבת. אם שייך הדבר, למד נא יקירי, משנה לזכרו של איש חסיד, גיבור חיל ומנגן בתרועה, ר' אלימלך בן ר' חנינא. יהי זכרו ברוך ומבורך!
*
ויבך על צוארי בנימין... מדהימים הם דברי מרנא ה"חתם סופר זי"ע בדרשותיו [ח' טבת]. לפי חשבונו יוצא שהיה יום זה שנפגשו בו יוסף ובנימין, בשבת קודש. ואם כן נשאלת השאלה "וכי ראוי לבכות על החורבן בשבת"? ומשיב החתם סופר וקולו הולך מסוף העולם ועד קצהו, דרך כל אורך גלויותיו.
האחים הקדושים הבחינו שעל אף חורבנות ישראל וטלטוליו בגלות, למרות כל זאת תתקיים אצלם התורה ויעסקו במצוות ויתנהגו בדרכי היהדות הצרופה עד סוף כל הדורות , אז פרצו יוסף ובנימין בבכי, לא בבכי של צער אלא בכי של שמחה, על נצחיות ישראל ותורתו בגלות - - - ובכייה כזאת של התרגשות ושמחה מותרת אף בשבת...
*
כן ר' ישראל! דמעות של שמחה אלה זלגו מעיני צדיקי עליון, יוסף ובנימין גם על הדור הזה בירכתי הגלות. על רבבות אלפי ישראל המחזיקים מעמד בתורתם ויהדותם בדור הזה. וגם עליך אהובי! על עבודת הקודש שלך יום יום בתורה ותפילה ושמירת המצוות, על רצונך הטהור, על מאמציך והשתדלותך, גם כשקשה לך. על שאתה ממשיך ומתגבר למרות כל המהמורות והנסיונות בתקופה הזאת. ירחם ה'! הם חשבו גם עליך וכללו אותך ברגשות התפעלותם. ישראל אשר בך אתפאר...
*
וינשק לכל אחיו ויבך עליהם... על הפסוק הזה קרא והכריז השל"ה הקדוש: "ראה כמה צריך האדם למחול ולהעביר על מדותיו, כי הם חטאו נגד יוסף, ויוסף בכה ונשק אותם". [דרך חיים תוכחת מוסר ויגש]
אנחנו בני ישראל, בני עם הנבחר חיים בעולם גבוה יותר. האבות הקדושים הראו לנו את דרכי החיים. יוסף הצדיק הדגים לנו את דרכי הסליחה לזולת. דרכינו הותוו בסיני לפני הר האלקים. התורה מכתיבה לנו חוקים ומשפטים צדיקים. לטענות ממון, יש דין ויש דיין. 'שולחן ערוך' מוכן לפנינו. לתרעומות שבין אדם לחבירו ישנה מצוות לימוד זכות של "בצדק תשפוט עמיתך" אולי לא התכוון חבירך לפגוע בך, אולי מצבו גרם לכך, אולי נפל בפח יצרו כפי שגם לנו קורה לפעמים. רצון לא טוב סינוור אותו ומעד. חולשה אפפה אותו ונכשל. הוא איננו מלאך ואף אנחנו לא... ועל כולם חופף הציווי האלקי של והלכת בדרכיו, אף הקב"ה נוהג עמנו כן! הוא כביכול סובל, מוחל וסולח וממשיך להעניק חיים חן וחסד...
ובבתי ישראל על אחת כמה וכמה. בין קורות הבית חובה קדושה היא למחול ולסלוח תדיר. ואם שייך לעשות זאת בקביעות כל יום ויום, כמה תגדל הברכה. אין לשער את התוצאות אם מתרחב הקרע הכי זעיר ר"ל ואין לשער את הטוב הנצחי אם מבליגים, מעלימים עין וסולחים. כמה צריך להיות "חכם הרואה את הנולד" בפרט בזה. הצלת הדורות יש בכך. ובכלל אמרו חז"ל [ר"ה י"ז.] שהמעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו... אנא ר' ישראל! נשמה קדושה שוכנת בך. בחיר היצירה אתה. אנא סלח ומחל. הרי ידעת שלכל אדם יש פעם יום קשה...
*
ומאידך, בזכות סליחת יוסף לאחיו והתנהגותו העל אנושית, מבקשים אנחנו מהקב"ה, שאף הוא כביכול, יתנהג עמנו כן. ומקרא מלא הוא בשיר השירים [ח' א'] "מי יתנך כאח לי" ופירש זאת רש"י הקדוש: "מי יתנך כאח לי - שתבוא לנחמני כדרך שעשה יוסף לאחיו שגמלהו רעה ונאמר בו וינחם אותם וידבר על לבם...".
מה נפלא הדבר! במדרש פסיקתא [רבתי פכ"ט] מוצאים אנו את תשובת הקב"ה על כך. "אמרו לו ישראל: רבונו של עולם, בא וראה ליוסף אחר כל הרעות שעשו לו אחיו הוא עומד ומנחם אותם ומדבר על לבם, אף אנו יודעים שהחרבנו את ביתך, בעוונותינו הרגנו את נביאינו ועברנו כל המצות שבתורה, אלא מי יתנך כאח לי..".
אהובי! שים נא לב למלים הבאות ותראה בעצמך עד היכן הדברים מגיעים! "אמר להם הקדוש ברוך הוא כיוסף אתם מבקשים אותי? כיוסף אני נעשה לכם! מה עשה יוסף לאחיו נחם אותם ודבר על לבם, אף אתם נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם. דברו על לב ירושלים.". מבהיל על הרעיון! פיוס האחים הקדושים שבטי קה, פעל על נחמת ציון וירושלים, על הגאולה העתידה!!!!
ואכן בזוה"ק [ח"א קפ"ד.] מבואר, שהנחמה ההיא בזמן הגאולה העתידה, באה בזכות התגברותו של יוסף ושפעת רחמיו לאחיו.
*
לאור השילוב הזה, בין הנהגת יוסף לגאולה העתידה; כמה ראוי לחזור כעת על דברי ה'חפץ חיים' הידועים ולהחדירם ללב. כשנאמרו המלים "אני יוסף" התיישבו והובנו, כל התמיהות והקושיות על מה שקרה בתקופה ההיא. וכמו כן יהיה לעתיד לבוא בהתגלות השכינה. אז יובן הכל. המלים: "אני ה'", יסבירו כהרף עין את כל תהלוכות הגלות. אז יתחוורו כל המאורעות לאשורם. "וראו כל בשר יחדיו כי יד ה' עשתה את הכל לטובתינו"...
*
ועתה ישראל, הבה נתבשם ונתעמק נא בלקח מחודש מתוך הפרשה. ידוע הדבר שתחילת הבשורה ש"עוד יוסף חי", הגיע ליעקב אבינו על ידי שֶֹרַח בת אשר. בספר המופלא "שפתי כהן" על התורה, לתלמיד תלמידו של האר"י הקדוש, מביא מתוך מדרשי חז"ל, שהשבטים שחששו מפני הבשורה הפתאומית, ביקשו משרח בת אשר לנגן לפני ישראל סבא בכינור ולהבליע בתוך דבריה שעוד יוסף חי. שרח בת אשר נמנית על אותם עשרה שנכנסו בחייהם לגן עדן. והיא זכתה לנצחיות זו מתוך ברכת יעקב שהכיר לה טובה על בשורתה. "היא אמרה יוסף חי. ועל כך בירך אותה: "יוסיפו לך חיים נצחיים".
שֶֹרַח בת אשר ירדה למצרים וסבלה מקושי השעבוד. מכיון שהחליפו המצרים עבודת האנשים בעבודת הנשים, העבידו אותה בטחינה בריחיים [פסיקתא רבתי י"ז ה' ובפירוש הגראז"מ שם]
והיא היתה יחד עם ישראל, בשעת גאולת מצרים מאתיים ועשר שנים אחרי זה. היא גילתה אז את מקום ארונו של יוסף [סוטה י"ג]. עברו דורות. בימי דוד הצילה שרח בת אשר, עיר ואם בישראל בחכמתה, במעשה שבע בן בכרי [ראה שמואל ב' פ"כ ובר"ר צ"ד ט']. ועליה נאמר הפסוק: "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" [מדרש משלי ל"א].
ולא זו בלבד. אחרי מאות רבות בשנים, דרש רבי יוחנן בענין "והמים להם חומה" בשעת קריעת ים סוף. הוא תיאר אז את מציאות חומת המים ההיא. ואז נשמע קולה של שרח בת אשר, שתיקנה את דבריו. והיא נימקה את דעתה: "תמן הוינא! אני הייתי שם!". [פסיקתא דרב כהנא. ויהי בשלח י' קט"ו].
והנצחיות הזאת באה כאמור, כתגמול על בשורה טובה. צא ולמד עד היכן הדברים מגיעים...!
*
בספר "פלא יועץ" לרבי אליעזר פאפו זצ"ל מגדולי הדור לפני כמאתיים שנה, [רבה של סאראייבו ביוגסלביה], הוציא ממעשה שרח בת אשר, לקח נרחב הנוגע לכל ואחד ואחד...
אם יודע אדם על בשורה טובה ובפרט על מה שנוגע לחבירו, ימהר לבשר לו זאת! "וחיתה נפשו בגללו ולמצוה תיחשב לו, ומה גם לאיש צדיק. צא ולמד משרח בת אשר... וזה נכלל בכלל מצות גמילות חסדים.".
וכך ממשיך אותו פוסק ומשיב ומעורר לבן של ישראל: "וכשם שלענין צדקה אמרו ענייך קודמין, כן הדבר לענין גמילות חסדים". כלומר, הקרובים קודמים לחסד זה, לבשר להם בשורות טובות!
ולמעשה, פוקח ה"פלא יועץ" את עינינו: "ואשר לא טוב עשו העצלנים, שבנסעם לדרכים אין כותבים לקרוביהם ולאנשי ביתם להודיעם את שלומם". הרי קרוביו מרוב אהבתם ודאגתם, מחכים בכליון עינים לדעת אם הגיע לשלום! [וכיום המצוה קלה ביותר, וממילא גם מחייבת יותר. להרים טלפון תיכף ומיד!].
וכמו כן, מוסיף הגאון מסארייבו, מצוה גם על אנשים אחרים, להעביר את הידיעה או את המכתב לקרובים, "ולמצוה רבה תחשב לו, כי לפעמים נפש הוא משיב, וכמה מצות הוא מקיים גמילות חסדים. ומצות ואהבת לרעך כמוך... וישא ברכה מאת ה' ומאנשים! [פלא יועץ ערך בשורה].
ר' ישראל! אם אתה פוגש בחור ישיבה, ושוב חוזר למקומך. מה הגדולה הזכות למסור ד"ש נאה לאביו ולשבח את הנהגתו וכו'. אין לך מושג מה שטמון בזה. כמה ברכה, כמה נצחיות אצורות במשפט קצר כזה...
לאחרונה ממש, שמעתי סיפור מאלף מאד מפי יהודי תלמיד חכם גדול, בעל המעשה בעצמו. הגאון הנודע רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל, התקשר אליו בענין מסויים. כשניתק את השיחה, התקשר הרב שוב פעם. כעת רצה למסור לידידו, שפגש את בנו והתפעל מידיעת תורתו. במכוון התקשר שוב. הוא לא רצה למסור זאת אגב השיחה הראשונה... הוא הדריך בזה, שמצווה כזאת זקוקה להתייחסות מיוחדת...".
*
ומענין לענין, הבה ואספר לך על דרכי ההשגחה פרטית, כעין השלמת מעגל של יותר ממאה שנה, מעבר לים ביבשת רחוקה. בקיץ העבר שהיתי כמה ימים בעיירת טַנֶרסוויל במדינת ניו יורק. באכסניא שם מצאתי את ספרי "אור זרוע לצדיק" על תולדות מרן ה"לב שמחה" זי"ע. שם בחלק הראשון מצאתי סיפור, שבדומה לזה שמעתי בבחרותי.
נישואי ה'לב שמחה' התקיימו בשנת תרע"ה כשמלחמת העולם הראשונה היתה בעיצומה. אברך חריף בשם הרה"ח ר' פנחס דוד חַרַש הי"ד, לא עצר כח מלוותר על השמחה בבית רבו. בעוז רוח החליט ללכת רגלי עם חבר [הרה"ח פנחס יעקב פייבושביץ ז"ל] מהלך של 140 ק"מ מלודז' עיר מגוריו לווארשא, שם נערכה החתונה. אמצעי התחבורה נפסקו אז לגמרי. הדרכים היו משובשות בגייסות ומלאות סכנה ממצב המלחמה.
בדרך לא דרך הגיעו האברכים סוף סוף למחוז חפצם, לסעודת 'שבע ברכות' האחרונה... כשנכנס ר' פינחס דוד אל ה'אמרי אמת' קידם את פניו בחיוך נלבב ואמר לו: "האסט געמיינט אז ס'וועט נישט זיין קיין פנים חדשות?". חשבת שלא יהיו פנים חדשות? ר' פינחס דוד החזיק כל ימיו זכות לעצמו, על שהעלה בת שחוק על פני רבו הקדוש. [גבורת רוח ומסירות נפש נפלאה הראה ר' פינחס דוד בשנות הזעם. ה' ינקום דמו].
באותו היום או למחרתו, הזדמנתי לעיר אחרת וזכיתי לבשר דברים משמחי לב לאיש צדיק, עד שעלה חיוך על שפתיו. כשיצאתי מן הקודש נזכרתי מן הסיפור ההוא שאך זה קראתי אותו.
אחרי כמה דקות ניגש אלי יהודי אורח מארץ הקודש ונתן לי שלום. החזרתי לו שלום ושאלתיו לשמו. "חַרַש" השיב האיש. בלב נפעם שאלתי אותו אם הוא קרוב לר' פנחס דוד, שזכרו רחף אז במחשבתי. "זה היה סבא שלי, אבי אבא" היתה התשובה...
ר' ישראל! סומכני עליך שתקשר את הנתונים ותראה בהם את מעשה ה' כי נורא הוא: פולין – ארה"ב. תרע"ה – תשפ"א. סבא - נכד. אי שם באמריקה, נפגשים שני יהודים אחד מארץ ישראל ואחד מקנדה, ממש בזמן קריאת הסיפור ההוא וקיום דומה...
וכל זה רמז שקוף הוא מן השמים לזרז על דרכי שרח בת אשר הנצחית... וכאן נקום יחד ונאמר: "אין עוד מלבדו!" הוי! גְּדוֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקוּחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם - - -! יש מנהיג לבירה!!!!
*
"מה מעשיכם?" את השאלה הזאת שאל פרעה מלך מצרים! כמה קולעים הם דבריו של רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל. "במדינה כמו מצרים, האדם נחשב רק על פי מִשרתו ומלאכתו. לא נולד בה האדם כאדם, אלא כבעל מלאכה, כחקלאי כחייל...". האדם יכול להיות ברום המעלות, אולם אם ביום מן הימים אין לו משֹרה, אז, לפי מושגי מצרים אין לו זכויות אדם...
יקירי! יש להיזהר אף על רגישות בדבר הנראה לנו כחסר-משמעות. בנוהג שבעולם, כשנפגשים שני אנשים בפעם הראשונה ומנסים לקשור שיחה. לפעמים שואל האחד מבלי משים. "מה עיסוקך? במה אתה מתפרנס?". ובאמת מי יודע? אולי שמעון זה באמת אין לו תעסוקה כעת ודחוק הוא בפרנסתו? שאלה תמימה זו לכאורה, עלולה להביכו ולצערו.
אנחנו עבדי ה' ולא עבדי פרעה... "מה מעשיכם" איננה שאלה יהודית. וגם "מה מטרת בואך לכאן?" אינה תמיד לרצון הנשאל. מוטב שנשאל את האורח היקר, אם יש לו בעיר הזאת את מה שצריך. בתוספת מלה טובה וברכת הצלחה.
*
מלאה וגדושה היא פרשת ויגש בלקחים. לא נגענו אלא בקצה המטה בעיקר בדברים שבין אדם לחבירו. אף מסוף הפרשה הפיק השל"ה הקדוש [פ' ויגש שם] דבר מוסר מופלא, ממקור 'בלתי צפוי'. יוסף הצדיק לא קנה את אדמת הכהנים. חשבון ישן היה זה של הכרת טובה. כמרים אלה פעלו פעם לטובתו בשעה שרצו להאשימו במעשה פוטיפר. הוא לא שכח להם זאת אף אחרי שנים רבות ובשעה שעלה לגדולה. ומכאן שלא יהיה אדם כפוי טובה, אלא ישלם טובה תחת טובה, יהיה מי שיהיה...
גוט שבת לך אהובי! גוט שבת!
לקראת שבת לכו ונלכה
אותיות לכ"ו - ראשי תיבות: ואהבת לרעך כמוך..
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו...
רגעים מרעידים ולקחים נרגשים
לר' ישראל יקירי שליט"א
מדי שנה בשנה בפרשת ויגש, מתפעם הלב היהודי בשעת קריאת 'בהתוודע יוסף אל אחיו". רגשי הפיוס העילאיים בין יוסף הצדיק ושבטי קה, מלווים אותנו מאז שחר ימינו. אף פשוטו של מקרא מלמד אותנו תהלוכות מוסר היהדות. המהפך הפתאומי של "ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו", ששינה את המצב מן הקצה אל הקצה, יש בו מתיקות כזאת, שרק נשמה יהודית מסוגלת לטעום ולקלוט...
מתוך דברי יהודה קורעי הלב, הזדעק הכל: צערו של אבא, סבל האחים, החרטה והתיקון על המכירה, הנכונות למסירות נפש. ואז התלקחה התבערה הגדולה, אז פרצה אש האחווה העצומה מקרב לבו של יוסף הצדיק. מפעימים הם דברי רבי יצחק עראמה "בעל העקידה". "והוא לא עצר כח מפני רכות לבבו ורחמנותו על אחיו והוכרח לתת קולו בבכי, ובגעיית קולו אמר: אני יוסף! העוד אבי חי?...".
ברגעים אלה התגלו דברים מפליאים, שיש בהם תורה שלימה בין אדם למקום ובין אדם לחבירו. כמובן שתהלוכות שבטי קה שגבה מבינתנו רבבות קומות, אלא שבכל זאת הורו לנו קדמונינו ז"ל, שדברי התורה הכתובה לפנינו, ניתן ללמוד מהם דרכי חיים ותוכחות מוסר לכל אחד ואחד לפי השגתו.
*
ה'שפת אמת' הראה על נקודה מפליאה בדברי יהודה. הוא ביטא שצער יעקב אביו העיק עליו עוד יותר מאשר גורלו הוא, לאבד את שני עולמותיו. זו היתה הערבות, אם לא יביא את בנימין. "וזה עצמו הראה לאדון זה, לראות איך גדלה צערו של אביו בעיניו כדי לעורר רחמנות גם בלבו...". [ויגש תר"מ]. לדעתו כל זה משל הוא לתהלוכות בני ישראל עם אביהם שבשמים. ליהודי צריך להכאיב יותר צער השכינה מאשר הצער הפרטי...
*
בשנת תרל"ח כשהתמנה אוהבם של ישראל, הרה"ק ר' מנחם'ל מאמשינוב למלא מקום אביו הרה"ק ר' יעקב דוד זי"ע , והוא צעיר בן ח"י שנים; הוזמן בשעתו לדרוש בבית הכנסת בעיר.
הוא אמר אז פירוש מדהים על המלים "הוציאו כל איש מעלי". והייו שיוסף הצדיק התפלל שתצא ממנו כל זיקה של הטבע האנושי, כל קורטוב נוטה לשנאה ונקמה שהיה איש מתפתה במצב כזה, כלפי אלה שמכרוהו והורידוהו מצרימה. אמנם כך מעידה התורה הקדושה. "ולא היה איש אתו בהתוודע יוסף אל אחיו... הוא התעלה מעל טבע כל איש. הציבור בבית הכנסת הרגישו מתוך דברי הרבי הצעיר, שמגמתו היתה אז להתגבר על כל זיקה של התנשאות בגלל הכבוד שקיבל...
ואמנם בכל הפרשה הזאת ניכר היטב איך שריחק ודחה מעליו יוסף הצדיק, את כל תחושות של "איש". נזיר אחיו המריא לשמי שמים בהתנהגותו, הרבה הרבה למעלה מן הטבע האנושי...
*
ולא יכול יוסף להתאפק... רש"י הקדוש מלמדנו ש"לא היה יכול יוסף לסבול שיהיו מצרים ניצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהיוודעו להם". הרמב"ן מוסיף שלא רצה שישמעו המצרים על המכירה, שמא יחזיקו אותם כבוגדים באחיהם ובאביהם...
וכל זה טעון התבוננות ותשומת לב. מצד אחד לא היה יכול יוסף להתאפק. הן כבר נכסף הלב הגדול בכל עוז, להתקשר עם אחיו ולהשלים אז את בנין בית ישראל. ומאידך, הוא עדיין עומד על המשמר בהוד שבגבורה וחרד על כבוד אחיו, שלא תגיע אליהם אף נדנוד פגיעה ובושה כל שהיא...
לדעת חז"ל במדרש, אף הכניס אז יוסף את עצמו בסכנה עצומה. באותם רגעים שהיה לבד עם אחיו שהיו מוכנים אז ללחום בחירוף נפש והיו עלולים לפגוע במושל מצרים שעדיין לא ידעו את זהותו...
"גשו נא אלי" פנה אליהם יוסף הצדיק. ועל זאת פירש רש"י: "ראה אותם נסוגים לאחור אמר: עכשיו אחי נכלמים, קרא להם בלשון רכה ותחנונים".
*
ולא יכול יוסף להתאפק... תוך כדי סערת הנפש האדירה, נשמעות נקודות עמוקות בדרכי היהדות הצרופה. אמונה, הכנעה, ביטול היש ואהבת ישראל. עשרים ושתים שנות צער ויסורי נפש, נמוגו פתאום והלכו כלא היו. תוקף האמונה האדירה וחוזק אהבת ישראל הזיזו ומחו את הכל.
"אני יוסף! העוד אבי חי". מרטיטים הם דברי האלשיך הקדוש. יוסף לא רצה שיתעצבו ויפחדו שחלילה כלתה אליהם הרעה ממנו. לכן אמר מתוך הבכייה: "אני יוסף, - העוד אבי חי?" כלומר מה שגעיתי בבכייה ואני מדבר ובוכה, לא על צרתי, כי אם על צרת אבי כי תמה אני העוד אבי חי". אל נא תצטערו אחים! דעו לכם שהבכייה איננה על עצמי ועל מה שעבר עלי, כי אם מדאגתי על אבא...
האור החיים הקדוש מדגיש שהשבטים הרגישו מתוך בכייתו, שהיא בכייה של אחווה. זאת ועוד, על המלים "אשר מכרתם אותי הנה" כתב שמונה מלים הזקוקות התבוננות חודרת: "שאפילו בזמן המכר, לא כהתה עין האחוה ממני...". ר' ישראל! אתה עומד על המשמעות הזאת?! עין אחוה היתה שם לראות תמיד את הטוב והנאצל לא כיהה ולא האפיל. האור הבקיע בעד כל המחשכים. אלא שאז הגיע הזמן שיאיר כשמש במלוא שפע זהרו...
"העוד אבי חי?" רבינו ה'טור' כתב, שלא שאל יוסף הצדיק את השאלה הזאת עכשיו, כי אם "להיכנס עמם בדברים לקרבם"!
*
יתכן שגם משום כך הוציא יוסף הצדיק מיד את כל מצרי משם. אין בן נכר ראוי לעמוד במקום שמתגלה הפנימיות היהודית ומתלקחת בעוצמתה. המקום נתקדש אז בקדושת ישראל, ובשמחתה לא יתערב זר...
ומה עוד בשגב העולמות... נאמנים עלינו דברי ה'שם משמואל' זי"ע מה שאירע ברגעים אלה. "והנה התאחדות יוסף ואחיו היה דבר הנוגע בכל העולמות, שכל העולמות התאחדו התחתון בעליון, והאיר אור גדול מרום המעלות ואולי עוד יותר מיום הכיפורים... [ויגש תרע"ד].
צאו וברחו לכם בני מצרים, הסתלקו גסי רוח וטמאי נפש! בל יֵרָאה ובל ימָצֵא אף אחד מכם במעמד נשגב כזה! מקדש האחווה נבנה שם וצלמכם אַל יחלל את ההיכל...
*
גְוִיל אִלּוּ רְקִיעֵי - דְיוֹ אִלּוּ יַמֵי. האם שייך לתאר ולמדוד את עומק ורוחב המבט; את האמונה הצרופה הנמצאת בדבריו של יוסף הצדיק: "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלקים לפניכם. - ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי אם אלקים".
הצהרה אדירה נשמעה אז על יסוד "אני מאמין" הראשון. שהקב"ה הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה עושה ויעשה את כל המעשים. הוא לבדו הוא!!! מול האש הגדולה הזאת נמוג ונמס הכל. שוב אין טענה ואין מענה. "מאת ה' היתה זאת ואין להרהר אחר מידותיו" [אור החיים הקדוש].
וכל זה ביאור נאמן הוא למלים: "אני יוסף" כלומר, נשארתי כפי שהייתי. כל אוצר האמונה והקדושה מבית אבא נשתמר במלוא התוקף ולא נגרע ממנו כחוט השערה אף בארץ הטומאה והגילולים. היא הקדושה הנצחית של "ויוסף היה במצרים - הוא יוסף הרועה את צאן אביו. הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו!". [רש"י שמות א' ה']
*
ולא זו בלבד שהוכיח להם יוסף שהכל היה מסובב מן השמים. "וישלחני אלקים לפניכם ". אלא שהתחנן בפניהם. "אל תעצבו ואל יחר בעיניכם". כעת הוא רוצה למנוע מהם כל תחושת כאב ונקיפת מצפון...
אל תעצבו... באחוה נאמנה דאג אז גם לבריאותם... רבי זכריה הרופא אחד מחכמי תימן הקדומים, פירש זאת ב'מדרש החפץ שלו. "אל תכאיבו לבכם, שהכאב קשה ללב מכל האיברים"...
אל יחר "בעיניכם"... מה פשר המלה "בעיניכם?" למה לא אמר: ואל יחר לכם?". הסבר נפלא ביותר אומר על זה רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל. כך הביע לפניהם יוסף הצדיק את כוונתו. "אינני יכול לכוף על רגשות הלב, שלא יחר לכם על מה שקרה. אמנם אנא החדירו אל תוך הענין את "עיני" השכל, את התמונה הרחבה, את התכנית העליונה. ואז ימתיק שכלכם את כל המאורע הזה, כשתלמדו להסתכל על הדברים במבט שונה. ואז לפחות לא יחר בעיניכם"...
*
אני יוסף אחיכם... אז התחזה היהודי האמיתי, המתעלם מכל גינוני המלכות החיצוניים. וכך דבר בקדשו בעל 'באר מים חיים' זי"ע. מה מתקו דבריו! "אני יוסף אחיכם וגו' כלומר, הן אני יוסף אחיכם כמאז. ולא תאמרו שעתה אני מלך הארץ ואפרוש מאחוה ואהבה שלכם, לא! כי אני יוסף לבד, בלא שם מלך, ואחיכם כמאז".
עוד מוסיף ה'באר מים חיים' "אשר מכרתם אותי הנה", כאשר הייתי בענוה ושפלות בעת אשר מכרתם אותי ממכרת עבד ולא הייתי נחשב בעיני לכלום, כן עתה אני אותו יוסף בענוה ושפלות...". השפל והרום במעמד שוים בעיניו. בתחושתו, אין בין עבד ומלך ולא כלום...
*
ואולי נרמז זאת גם בדבריו הבאים: "וישימני אב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים". כל השררה הזאת היא רק מתייחסת למצרים בלבד. לכם אין הדבר נוגע כלל ועיקר. אני יוסף אחיכם...
וגדולה מזו אמר פעם קדוש ישראל מרוז'ין זי"ע. יוסף הצדיק גילה אז שמגמת ירידתו למצרים היתה "אלקים לפרעה", לפרסם את אלקותו יתברך אף בתהומה של מצרים...
*
והנה עיניכם רואות... אחד מרבותינו בעלי התוספות הריב"א, פירש בשם קודמיו, שיוסף החווה על כנותו בצורה חדה ונלבבה כאחת. הרי ידעתם מאז ש"אין דרך משפחתנו להראות אחד בפה ואחד בלב"...
אל תרגזו בדרך... רש"י מפרש את פשוטו של מקרא, שהיה יוסף דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו, מי האשם בכך. אף את זה רצה למנוע. הוא לא הסתפק בזה שלבם שלם עמו, אלא דאג לשלומם גם הם. מאי דהוה הוה. צריך למחות את העקבות ואת השרשים למה שאירע.
*
כאמור, פירש האלשיך את בכייתו של יוסף: "ואני מדבר ובוכה, לא על צרתי, כי אם על צרת אבי". ההנהגה הזאת של יוסף הצדיק נמשכת והולכת בבכייה הבאה... ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו... כידוע פירש זאת רש"י בשם חז"ל [מגילה ט"ז:] שיוסף הצדיק בכה על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב, ואילו בנימין בכה על על חורבן משכן שילה, שעתיד להיות בחלקו של יוסף.
מתוך התבוננות בדברי חז"ל אלה, נבחין בנקודה נפלאה ביותר. בנימין זכה לשתי מקדשות בחלקו, מקדש ראשון ומקדש שני, אורות עולם ומרכז קדושתו, יפה נוף משוש כל הארץ, קרית מלך רב, מקום השראת השכינה במשך שמונה מאות ושלשים שנה. אמנם בנימין לא בכה כעת על אבדתו התהומית.
מה נורא הדבר! בית המקדש שבחלקו עולה באש פעמיים והוא אינו מוריד על כך אף דמעה אחת! ... הוא בכה אך ורק על חלקו של אחיו אהובו... והרי חורבנו של בנימין היה קשה פי כמה! וכמו כן בכיו של יוסף, לא היה על "אהל שיכן באדם" שבשילה, כי על מקדשיו של בנימין... נפלו בני רחל איש על צוארי אחיו וכל אחד התמוגג מצערו של השני בלבד... מה נשגבו שבטיך ישראל!
*
עד שביום מן הימים ראיתי שעמד בזה אחד מרועי ישראל ומעורר אהבתם, הרה"ק ר' יחזקאל מקוזמיר, תלמידו של החוזה מלובלין זכותם יגן עלינו. ואכן בנה קדוש עליון זה, תורה שלימה בנושא בכיית איש על צער אחיו... השבטים הקדושים בחשבם על גורל בתי המקדש, גילו אז אהבה עצומה, ובזה הראו איך יתקיים בנין בית המקדש על ידי אהבת אחים כזו, לעומת ההיפך. ואמנם, על ידי שהתעלם כל אחד מלחשוב על עצמו והתבונן אך ורק בכאב אחיו, רצו לפעול בזה קיום נצחי לבתי המקדש.
כך הובאו הדברים בשמו, בספר "דברי ישראל" לנכדו הרה"ק ר' ישראל ממודז'יץ זי"ע. "והנה התיקון לשנאת חנם היא אהבת חנם, היינו אהבה אמיתית שיכאוב לו צערו של חבירו יותר מצערו, זהו שהיה בוכה כל אחד על המקדש של אחיו, לא על המקדש שבחלקו...".
וחידוש נוסף העלה בקדשו הרה"ק מקוזמיר, והיינו: שמחלו וויתרו גם יוסף וגם בנימין, שלא יבנה מקדש בחלקו ובלבד שלא יחרב זה של חבירו, מגודל האחוה ואהבה האמיתית שביניהם...
*
מאמר הצדיק מקוזמיר על הדאגה אך לזולת וההתעלמות מן הצער העצמי; מתלבש לפני כעת בדוגמה מובהקת לכך, דמות שהכרתי. קיים זה מה שכתוב בזה. אשתקד בשבת קודש פרשת ויגש, הלך לעולמו יהודי מופלא, בעל יסורים, אפוף סבל נורא ל"ע שכל ימיו התנהג בחסידות ובחדווה עילאית ושמו הרה"ח ר' אלימלך שיף ז"ל.
הכרתי אותו מאז, מבית המדרש הגדול בגור, בירושלים עיר הקודש, בה היווה רוח חיים למרות כל סבלו. אמנם דמותו הפנימית השתקפה בביקור אצלו בביה"ח "תל השומר", שם דגל בדרך הגבורה והשמחה ביתר שאת. הוא קידש שם שמים במסדרונות בית החולים הדואבים והצית שם אש קודש.
אביו היה החסיד הדגול ר' חנינא שיף זצ"ל. הגבאי הבלתי נשכח היה פליט החורבן, ירא אלקים מרבים, בנן של קדושים, איש אמונם וחביבם של רבותינו הקדושים מגור. על קיר בביתי תלויה מסגרת עם שתי תמונות מרבי חנינא, בשעה שהיה עומד ומשמש. ולידן רשמתי לי את המלים לזכרונו.
נֶאֱמַן בֵּית עֲנָקִים, נוֹשֵׂא כֵּלִים לְעֵינֵי הָעֵדָה. מְזוּזַת פְּתָחִים לְהֵיכַל הַקּוֹדֶשׁ. אֲשֶׁר עַל יְרִיעַת חַייֶהָ נִרְשְׁמוּ בִּכְתַב נְצָחִים עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם וְעוֹל מִצְוֹות. שְׂרִיד אֵשׁ מִצְטַנֵע בִּמְעוֹנוֹת אֲרָיוֹת. רָץ לִפְנֵי רִכְבֵּי אֵשׁ בֶּאֱמוּנָה, בְּתוֹם, בְּלַהַט יִרְאָה צְרוּפָה.
וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבּוֹל בִּדְבֵקוּת עוֹז וְחֶדְוָה, וַיְהִי לְמַס עוֹבֵד בְּנִקְיוֹן כַּפַּיִם וָלֵב. וַיַּקְרֵב נַפְשׁוֹ בָּעֲזָרָה עֶזְרַת הַכֹּהֲנִים וְהָעָם. הוֹי! עוֹטֵף שַׂלְמַת אוֹר, חֶסֶד וְשָׁלוֹם בִּכְנָפֶיהָ, טוֹהַר נֶפֶשׁ וְעַנְוַת חֵן...
הסתכלתי על המסגרת וראיתי שם גם את המשך דורותיו של רבי חנינא זצ"ל. בדרכיו צָעד ודָרַך גם הבן יקיר ר' מיילעך, שהיה קרוי על שם סבו הי"ד, נכדו של ה"נועם אלימלך" זי"ע. כולו אזור עוז לפעולה באש קודש, כולו מוכן תמיד לעבוד את ה', ולסייע לאחרים ולשמחם ולעודדם.
הוא היה דבוק באביו ובדרכיו וכיבד אותו בלב ונפש ובמסירות. בכל עת ובכל מצב דבקה מחשבתו באביו הגדול ושיער בעצמו איך היה אביו נוהג ומה היה סובר. על כל מנהג שנהג אביו התמסר ר' מיילעך כל ימיו אף בתקופות הצער הקשות ביותר.
*
ברא כרעיה דאבוה. משחר ילדותו היה סמוך ונראה למרן ה'בית ישראל' זי"ע אשר שם עליו את עינו הבוחנת ודאג לחנכו ולחכמו. היה נקרא אל הקודש כפעם בפעם ל'תה' באשמורת הבוקר, ולקידושא רבא בשבת קודש. בעודו צעיר לימים נתבקש על ידי ה'בית ישראל' פעמים רבות, להוציאו בברכות התורה וברכות השחר, לאחר שהרבי לא נתן תנומה לעיניו באותו לילה...
*
כשביקרנו אותו ב"תל השומר", התגלה לפנינו מראה נשגב. מצאנו את ר' מיילעך איך שקיים בעצמו: "הוציאו כל איש מעלי". הוא סילק את הטבע האנושי להצטער בשעת מצוקה. וכך, כשהוא מלא שמחה, הזיז את כסא הגלגלים. הוא אץ ממקום למקום בזריזות סוערת, לקיום מצוות ולחזק את אחרים תוך כדי פיזום ניגון נלבב... דברים נוראים אמר פעם. על כריתת אבר לא איכפת לו, כמו על צער האנשים המבחינים בכך...
סיפר אחד ממקורביו. בתו הפעוטה חלתה, נכנסה לטיפול נמרץ והיתה בסכנת חיים ל"ע. ר' מיילעך שהה באותה עת בבית החולים ואותו אברך אץ לספר לר' מיילעך על מצבה של בתו. הוא שמע את הדברים ונענה בכל לב ונפש: "אני לוקח על עצמי את מחלת בתך ועד מחר היא תשתחרר מבית החולים". להפתעת האברך השתחררה הבת למחרת מביה"ח. זהו כוחו של יהודי שקיים "הוציאו כל איש מעלי", ביטל את יישותו למען אחרים ופעל ישועה מתוך הקרבתו...
*
מנעים זמירות היה ר' מיילעך ומן ה"משוררים" בבית המדרש הגדול בגור. גם בעל תפילה ובעל קורא היה. בשעתו המלצתי עליו את דברי רבי יוסף יעבץ, הידוע כ"החסיד יעבץ", הוא שראה בעני עמו בגירוש ספרד, פירש את הפסוק "היטיבו נגן בתרועה" שהתרועה מרמזת כידוע על גניחת צער ושבר. ובמצב הזה שלא יקרה, יש לו לאדם להרבות בשמחה ואף כנגד רצונו...
"ולפי שלא יתעורר הלב לרנן על הייסורים כמו על ההצלחות, אמר [דוד המלך ע"ה] : "היטיבו נגן!" כלומר הרבו עליו כלי הניגון לכופו בשמחה עד שיאמר רוצה אני". לדברי החסיד יעבץ פוקד המשורר האלקי: "היטיבו נגן ב"תרועה". אף בשעה כזו של סבל ר"ל, ראוי להרבות באמצעי החדוה יותר ויותר, ולהוסיף על הנפש את השמחה בה' עד שיתעורר הרצון...
דוגמה מובהקת לכך היה ר' אלימלך שיף המשורר, שהיטיב נגן בתרועה. שמחות לאין ספור נערכו בביתו הפתוח לרווחה. תמיד היה ער לצרכי הזולת, אף בשעות מכאוב ומרורים הרנין את הלב במעשיו, בהנהגתו, בשירתו ושמחתו. הוא הבליג על יסוריו וחשב על זולתו. וכך שמח להעניק לשני, עוד יותר ממה ששמח המקבל בעצמו... את כשרונותיו הברוכים העמיד לרשות הציבור באמונה. כמה עסק ופעל למען יהודים, כמה למד ולימד, כמה דברי תורה שפע תמיד, מה נפלאו אימרותיו השנונות, כמה עסק בצדקה וחסד, כמה דאג לטובתם של ישראל!
*
מליצה רבת משמעות אמר לו פעם ה"בית ישראל" עוד לפני הבר מצוה. "ה' אלקיו עמו ו"תרועת" מיילעך בו". והוא הוסיף חידוש ב"היטיבו נגן בתרועה". היארצייט שלו יחול ביום י"א טבת. אם שייך הדבר, למד נא יקירי, משנה לזכרו של איש חסיד, גיבור חיל ומנגן בתרועה, ר' אלימלך בן ר' חנינא. יהי זכרו ברוך ומבורך!
*
ויבך על צוארי בנימין... מדהימים הם דברי מרנא ה"חתם סופר זי"ע בדרשותיו [ח' טבת]. לפי חשבונו יוצא שהיה יום זה שנפגשו בו יוסף ובנימין, בשבת קודש. ואם כן נשאלת השאלה "וכי ראוי לבכות על החורבן בשבת"? ומשיב החתם סופר וקולו הולך מסוף העולם ועד קצהו, דרך כל אורך גלויותיו.
האחים הקדושים הבחינו שעל אף חורבנות ישראל וטלטוליו בגלות, למרות כל זאת תתקיים אצלם התורה ויעסקו במצוות ויתנהגו בדרכי היהדות הצרופה עד סוף כל הדורות , אז פרצו יוסף ובנימין בבכי, לא בבכי של צער אלא בכי של שמחה, על נצחיות ישראל ותורתו בגלות - - - ובכייה כזאת של התרגשות ושמחה מותרת אף בשבת...
*
כן ר' ישראל! דמעות של שמחה אלה זלגו מעיני צדיקי עליון, יוסף ובנימין גם על הדור הזה בירכתי הגלות. על רבבות אלפי ישראל המחזיקים מעמד בתורתם ויהדותם בדור הזה. וגם עליך אהובי! על עבודת הקודש שלך יום יום בתורה ותפילה ושמירת המצוות, על רצונך הטהור, על מאמציך והשתדלותך, גם כשקשה לך. על שאתה ממשיך ומתגבר למרות כל המהמורות והנסיונות בתקופה הזאת. ירחם ה'! הם חשבו גם עליך וכללו אותך ברגשות התפעלותם. ישראל אשר בך אתפאר...
*
וינשק לכל אחיו ויבך עליהם... על הפסוק הזה קרא והכריז השל"ה הקדוש: "ראה כמה צריך האדם למחול ולהעביר על מדותיו, כי הם חטאו נגד יוסף, ויוסף בכה ונשק אותם". [דרך חיים תוכחת מוסר ויגש]
אנחנו בני ישראל, בני עם הנבחר חיים בעולם גבוה יותר. האבות הקדושים הראו לנו את דרכי החיים. יוסף הצדיק הדגים לנו את דרכי הסליחה לזולת. דרכינו הותוו בסיני לפני הר האלקים. התורה מכתיבה לנו חוקים ומשפטים צדיקים. לטענות ממון, יש דין ויש דיין. 'שולחן ערוך' מוכן לפנינו. לתרעומות שבין אדם לחבירו ישנה מצוות לימוד זכות של "בצדק תשפוט עמיתך" אולי לא התכוון חבירך לפגוע בך, אולי מצבו גרם לכך, אולי נפל בפח יצרו כפי שגם לנו קורה לפעמים. רצון לא טוב סינוור אותו ומעד. חולשה אפפה אותו ונכשל. הוא איננו מלאך ואף אנחנו לא... ועל כולם חופף הציווי האלקי של והלכת בדרכיו, אף הקב"ה נוהג עמנו כן! הוא כביכול סובל, מוחל וסולח וממשיך להעניק חיים חן וחסד...
ובבתי ישראל על אחת כמה וכמה. בין קורות הבית חובה קדושה היא למחול ולסלוח תדיר. ואם שייך לעשות זאת בקביעות כל יום ויום, כמה תגדל הברכה. אין לשער את התוצאות אם מתרחב הקרע הכי זעיר ר"ל ואין לשער את הטוב הנצחי אם מבליגים, מעלימים עין וסולחים. כמה צריך להיות "חכם הרואה את הנולד" בפרט בזה. הצלת הדורות יש בכך. ובכלל אמרו חז"ל [ר"ה י"ז.] שהמעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו... אנא ר' ישראל! נשמה קדושה שוכנת בך. בחיר היצירה אתה. אנא סלח ומחל. הרי ידעת שלכל אדם יש פעם יום קשה...
*
ומאידך, בזכות סליחת יוסף לאחיו והתנהגותו העל אנושית, מבקשים אנחנו מהקב"ה, שאף הוא כביכול, יתנהג עמנו כן. ומקרא מלא הוא בשיר השירים [ח' א'] "מי יתנך כאח לי" ופירש זאת רש"י הקדוש: "מי יתנך כאח לי - שתבוא לנחמני כדרך שעשה יוסף לאחיו שגמלהו רעה ונאמר בו וינחם אותם וידבר על לבם...".
מה נפלא הדבר! במדרש פסיקתא [רבתי פכ"ט] מוצאים אנו את תשובת הקב"ה על כך. "אמרו לו ישראל: רבונו של עולם, בא וראה ליוסף אחר כל הרעות שעשו לו אחיו הוא עומד ומנחם אותם ומדבר על לבם, אף אנו יודעים שהחרבנו את ביתך, בעוונותינו הרגנו את נביאינו ועברנו כל המצות שבתורה, אלא מי יתנך כאח לי..".
אהובי! שים נא לב למלים הבאות ותראה בעצמך עד היכן הדברים מגיעים! "אמר להם הקדוש ברוך הוא כיוסף אתם מבקשים אותי? כיוסף אני נעשה לכם! מה עשה יוסף לאחיו נחם אותם ודבר על לבם, אף אתם נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם. דברו על לב ירושלים.". מבהיל על הרעיון! פיוס האחים הקדושים שבטי קה, פעל על נחמת ציון וירושלים, על הגאולה העתידה!!!!
ואכן בזוה"ק [ח"א קפ"ד.] מבואר, שהנחמה ההיא בזמן הגאולה העתידה, באה בזכות התגברותו של יוסף ושפעת רחמיו לאחיו.
*
לאור השילוב הזה, בין הנהגת יוסף לגאולה העתידה; כמה ראוי לחזור כעת על דברי ה'חפץ חיים' הידועים ולהחדירם ללב. כשנאמרו המלים "אני יוסף" התיישבו והובנו, כל התמיהות והקושיות על מה שקרה בתקופה ההיא. וכמו כן יהיה לעתיד לבוא בהתגלות השכינה. אז יובן הכל. המלים: "אני ה'", יסבירו כהרף עין את כל תהלוכות הגלות. אז יתחוורו כל המאורעות לאשורם. "וראו כל בשר יחדיו כי יד ה' עשתה את הכל לטובתינו"...
*
ועתה ישראל, הבה נתבשם ונתעמק נא בלקח מחודש מתוך הפרשה. ידוע הדבר שתחילת הבשורה ש"עוד יוסף חי", הגיע ליעקב אבינו על ידי שֶֹרַח בת אשר. בספר המופלא "שפתי כהן" על התורה, לתלמיד תלמידו של האר"י הקדוש, מביא מתוך מדרשי חז"ל, שהשבטים שחששו מפני הבשורה הפתאומית, ביקשו משרח בת אשר לנגן לפני ישראל סבא בכינור ולהבליע בתוך דבריה שעוד יוסף חי. שרח בת אשר נמנית על אותם עשרה שנכנסו בחייהם לגן עדן. והיא זכתה לנצחיות זו מתוך ברכת יעקב שהכיר לה טובה על בשורתה. "היא אמרה יוסף חי. ועל כך בירך אותה: "יוסיפו לך חיים נצחיים".
שֶֹרַח בת אשר ירדה למצרים וסבלה מקושי השעבוד. מכיון שהחליפו המצרים עבודת האנשים בעבודת הנשים, העבידו אותה בטחינה בריחיים [פסיקתא רבתי י"ז ה' ובפירוש הגראז"מ שם]
והיא היתה יחד עם ישראל, בשעת גאולת מצרים מאתיים ועשר שנים אחרי זה. היא גילתה אז את מקום ארונו של יוסף [סוטה י"ג]. עברו דורות. בימי דוד הצילה שרח בת אשר, עיר ואם בישראל בחכמתה, במעשה שבע בן בכרי [ראה שמואל ב' פ"כ ובר"ר צ"ד ט']. ועליה נאמר הפסוק: "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" [מדרש משלי ל"א].
ולא זו בלבד. אחרי מאות רבות בשנים, דרש רבי יוחנן בענין "והמים להם חומה" בשעת קריעת ים סוף. הוא תיאר אז את מציאות חומת המים ההיא. ואז נשמע קולה של שרח בת אשר, שתיקנה את דבריו. והיא נימקה את דעתה: "תמן הוינא! אני הייתי שם!". [פסיקתא דרב כהנא. ויהי בשלח י' קט"ו].
והנצחיות הזאת באה כאמור, כתגמול על בשורה טובה. צא ולמד עד היכן הדברים מגיעים...!
*
בספר "פלא יועץ" לרבי אליעזר פאפו זצ"ל מגדולי הדור לפני כמאתיים שנה, [רבה של סאראייבו ביוגסלביה], הוציא ממעשה שרח בת אשר, לקח נרחב הנוגע לכל ואחד ואחד...
אם יודע אדם על בשורה טובה ובפרט על מה שנוגע לחבירו, ימהר לבשר לו זאת! "וחיתה נפשו בגללו ולמצוה תיחשב לו, ומה גם לאיש צדיק. צא ולמד משרח בת אשר... וזה נכלל בכלל מצות גמילות חסדים.".
וכך ממשיך אותו פוסק ומשיב ומעורר לבן של ישראל: "וכשם שלענין צדקה אמרו ענייך קודמין, כן הדבר לענין גמילות חסדים". כלומר, הקרובים קודמים לחסד זה, לבשר להם בשורות טובות!
ולמעשה, פוקח ה"פלא יועץ" את עינינו: "ואשר לא טוב עשו העצלנים, שבנסעם לדרכים אין כותבים לקרוביהם ולאנשי ביתם להודיעם את שלומם". הרי קרוביו מרוב אהבתם ודאגתם, מחכים בכליון עינים לדעת אם הגיע לשלום! [וכיום המצוה קלה ביותר, וממילא גם מחייבת יותר. להרים טלפון תיכף ומיד!].
וכמו כן, מוסיף הגאון מסארייבו, מצוה גם על אנשים אחרים, להעביר את הידיעה או את המכתב לקרובים, "ולמצוה רבה תחשב לו, כי לפעמים נפש הוא משיב, וכמה מצות הוא מקיים גמילות חסדים. ומצות ואהבת לרעך כמוך... וישא ברכה מאת ה' ומאנשים! [פלא יועץ ערך בשורה].
ר' ישראל! אם אתה פוגש בחור ישיבה, ושוב חוזר למקומך. מה הגדולה הזכות למסור ד"ש נאה לאביו ולשבח את הנהגתו וכו'. אין לך מושג מה שטמון בזה. כמה ברכה, כמה נצחיות אצורות במשפט קצר כזה...
לאחרונה ממש, שמעתי סיפור מאלף מאד מפי יהודי תלמיד חכם גדול, בעל המעשה בעצמו. הגאון הנודע רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל, התקשר אליו בענין מסויים. כשניתק את השיחה, התקשר הרב שוב פעם. כעת רצה למסור לידידו, שפגש את בנו והתפעל מידיעת תורתו. במכוון התקשר שוב. הוא לא רצה למסור זאת אגב השיחה הראשונה... הוא הדריך בזה, שמצווה כזאת זקוקה להתייחסות מיוחדת...".
*
ומענין לענין, הבה ואספר לך על דרכי ההשגחה פרטית, כעין השלמת מעגל של יותר ממאה שנה, מעבר לים ביבשת רחוקה. בקיץ העבר שהיתי כמה ימים בעיירת טַנֶרסוויל במדינת ניו יורק. באכסניא שם מצאתי את ספרי "אור זרוע לצדיק" על תולדות מרן ה"לב שמחה" זי"ע. שם בחלק הראשון מצאתי סיפור, שבדומה לזה שמעתי בבחרותי.
נישואי ה'לב שמחה' התקיימו בשנת תרע"ה כשמלחמת העולם הראשונה היתה בעיצומה. אברך חריף בשם הרה"ח ר' פנחס דוד חַרַש הי"ד, לא עצר כח מלוותר על השמחה בבית רבו. בעוז רוח החליט ללכת רגלי עם חבר [הרה"ח פנחס יעקב פייבושביץ ז"ל] מהלך של 140 ק"מ מלודז' עיר מגוריו לווארשא, שם נערכה החתונה. אמצעי התחבורה נפסקו אז לגמרי. הדרכים היו משובשות בגייסות ומלאות סכנה ממצב המלחמה.
בדרך לא דרך הגיעו האברכים סוף סוף למחוז חפצם, לסעודת 'שבע ברכות' האחרונה... כשנכנס ר' פינחס דוד אל ה'אמרי אמת' קידם את פניו בחיוך נלבב ואמר לו: "האסט געמיינט אז ס'וועט נישט זיין קיין פנים חדשות?". חשבת שלא יהיו פנים חדשות? ר' פינחס דוד החזיק כל ימיו זכות לעצמו, על שהעלה בת שחוק על פני רבו הקדוש. [גבורת רוח ומסירות נפש נפלאה הראה ר' פינחס דוד בשנות הזעם. ה' ינקום דמו].
באותו היום או למחרתו, הזדמנתי לעיר אחרת וזכיתי לבשר דברים משמחי לב לאיש צדיק, עד שעלה חיוך על שפתיו. כשיצאתי מן הקודש נזכרתי מן הסיפור ההוא שאך זה קראתי אותו.
אחרי כמה דקות ניגש אלי יהודי אורח מארץ הקודש ונתן לי שלום. החזרתי לו שלום ושאלתיו לשמו. "חַרַש" השיב האיש. בלב נפעם שאלתי אותו אם הוא קרוב לר' פנחס דוד, שזכרו רחף אז במחשבתי. "זה היה סבא שלי, אבי אבא" היתה התשובה...
ר' ישראל! סומכני עליך שתקשר את הנתונים ותראה בהם את מעשה ה' כי נורא הוא: פולין – ארה"ב. תרע"ה – תשפ"א. סבא - נכד. אי שם באמריקה, נפגשים שני יהודים אחד מארץ ישראל ואחד מקנדה, ממש בזמן קריאת הסיפור ההוא וקיום דומה...
וכל זה רמז שקוף הוא מן השמים לזרז על דרכי שרח בת אשר הנצחית... וכאן נקום יחד ונאמר: "אין עוד מלבדו!" הוי! גְּדוֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקוּחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם - - -! יש מנהיג לבירה!!!!
*
"מה מעשיכם?" את השאלה הזאת שאל פרעה מלך מצרים! כמה קולעים הם דבריו של רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל. "במדינה כמו מצרים, האדם נחשב רק על פי מִשרתו ומלאכתו. לא נולד בה האדם כאדם, אלא כבעל מלאכה, כחקלאי כחייל...". האדם יכול להיות ברום המעלות, אולם אם ביום מן הימים אין לו משֹרה, אז, לפי מושגי מצרים אין לו זכויות אדם...
יקירי! יש להיזהר אף על רגישות בדבר הנראה לנו כחסר-משמעות. בנוהג שבעולם, כשנפגשים שני אנשים בפעם הראשונה ומנסים לקשור שיחה. לפעמים שואל האחד מבלי משים. "מה עיסוקך? במה אתה מתפרנס?". ובאמת מי יודע? אולי שמעון זה באמת אין לו תעסוקה כעת ודחוק הוא בפרנסתו? שאלה תמימה זו לכאורה, עלולה להביכו ולצערו.
אנחנו עבדי ה' ולא עבדי פרעה... "מה מעשיכם" איננה שאלה יהודית. וגם "מה מטרת בואך לכאן?" אינה תמיד לרצון הנשאל. מוטב שנשאל את האורח היקר, אם יש לו בעיר הזאת את מה שצריך. בתוספת מלה טובה וברכת הצלחה.
*
מלאה וגדושה היא פרשת ויגש בלקחים. לא נגענו אלא בקצה המטה בעיקר בדברים שבין אדם לחבירו. אף מסוף הפרשה הפיק השל"ה הקדוש [פ' ויגש שם] דבר מוסר מופלא, ממקור 'בלתי צפוי'. יוסף הצדיק לא קנה את אדמת הכהנים. חשבון ישן היה זה של הכרת טובה. כמרים אלה פעלו פעם לטובתו בשעה שרצו להאשימו במעשה פוטיפר. הוא לא שכח להם זאת אף אחרי שנים רבות ובשעה שעלה לגדולה. ומכאן שלא יהיה אדם כפוי טובה, אלא ישלם טובה תחת טובה, יהיה מי שיהיה...
גוט שבת לך אהובי! גוט שבת!
לקראת שבת לכו ונלכה
אותיות לכ"ו - ראשי תיבות: ואהבת לרעך כמוך..
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 456.docx
- (49.45 KiB) הורד 213 פעמים
-
לבי במערב
- הודעות: 9607
- הצטרף: א' מאי 14, 2017 12:58 pm
- מיקום: עקב צמצום שהותי כאן בע"ה, לענינים נחוצים - נא לפנות בהודעה פרטית. תודה מראש.
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
ייש"כ!
ובפרט על העתקת הדברים באופן ישיר, מבלי צורך בהורדת קבצים.
ובפרט על העתקת הדברים באופן ישיר, מבלי צורך בהורדת קבצים.
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
מִן הָהָר אֶל הָעָם...
תהלוכות פלאים בחיי הרמב"ם
תופעה מפליאה ביותר, ראיתי פעם בפירוש "יפה עינים" להגאון רבי אריה ליב יעלין זצ"ל, בהקדמתו למסכת שבת. המחבר מגאוני דורו, מתאר את השתוממות בני עירו, שלמרות כל טרדותיו העצומות, עדיין מסוגל רבם להתרכז ולכתוב חידושי תורה.
וכך הסביר אותו גאון את הענין: במוחו נוצרה אז כעין "עליית קיר קטנה", משכן למחשבה, אשר אין טירדות החיים חודרות בו. לשם "נכנס" הגאון בעל "יפה עינים" ועסק בתורת ה'. שם התעמק וחידש וקישר את כל דברי תלמוד הבבלי עם התלמוד הירושלמי בגאונות נדירה... והמחבר בעצמו מתמיה על תופעה זו – ומסיים: "ואף בעיני יפלא!"...
כן עלו והשגיאו גדולי ישראל אל העלייה המוארת, המרווחת והסגורה על מסגר, השוכנת בגובה רב מעל לנחשולי החיים ומשבריהם...
*
כדוגמה מפעימה למציאות כזאת בדורות הראשונים, משמש אחד מיחידי הסגולה שבכל דברי ימינו, רבינו משה בן מיימון, הרמב"ם ז"ל שעליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה". 'עליית הקיר' שלו, משכן המחשבה שלו השתרע על פני מרחבי אין סוף. תורתו בכל המקצועות חבקה זרועות עולם, למרות מצב דורו הסוער והבוער, למרות טרדות ומשימות אין מספר שעמדו לפניו. אין השכל האנושי מסוגל להשיג זאת כלל.
ר' ישראל! ביום כ' טבת הבא עלינו לטובה, יחול יום הזכרון של ה'נשר הגדול' הרמב"ם. הבה נתבונן קימעא בדרכיו. לבד מה שמלמדנו הרמב"ם את כל מקצועות התורה, הראה פלאות איך שבהיכלה של תורה המוגבה מעל פני הארץ, שוררת שלווה מרוממת. שם הגיע הרמב"ם אל המנוחה ואל הנחלה ומשם השפיע תורת אמת לדורות.
ומאידך, נמשיך להתפעם איך שענק דורות הוריד את עצמו מן ההר אל העם, בכדי לקרב ולחזק יחיד וציבור בכל תפוצות ישראל, בתכלית האחריות וההתמסרות, החמלה הענווה ואהבת ישראל...
*
תחנות חייו של רבינו משה מתפרסות מעבר ליַמִים, ועל פני ארצות שונות. החל מגיל שלוש עשרה שנה והלאה החל הרמב"ם לנדוד: שנות נעוריו, הטובות ביותר עברו עליו בהיותו פָלִיט בארץ נכר.
כת ה"אַלְמוהדין" [כת מוסלמית קיצונית] שהשתלטה בימי נעוריו על דרום ספרד, הביאה חורבן על עיר מולדתו "קורדובא". רשעי ארץ הכובשים, ביקשו לכפות בכח את דתם על תושביה היהודים של קהילת "קורדובה" המפוארת, קהילה שזכתה בעבר לפריחה נהדרת של חיים יהודיים אמיתיים, קהילה שכיהנו בה שמונה דורות מאבותיו וזקניו של הרמב"ם כרבנים ודיינים.
*
ויסעו ויחנו... שתים עשרה שנה, נדדה משפחת הרמב"ם ברחבי ספרד הגדולה, ממקום למקום. בתחילת נדודיהם, כשנאלצו להימלט מ"קורדובא" חנתה המשפחה בעיר אחרת שבדרום ספרד. כשהגיעו רשעי האַלְמוהדין' לשם נאלצו לנוס אל עיר אחרת בצפון ספרד. ומשם נמלטו בדרך הים לצפון אפריקה, לעיר "פאס" שבמדינת מרוקו.
שנים ספורות התעכבו רבי מיימון ומשפחתו ב"פאס" שבצפון אפריקה ולמדו תורה מפיו של רבי יהודה הכהן אחד מחכמי המקום. הסכנה התגברה גם שם. אז המשיכו בנדודיהם עד שהגיעו למצרים בשנת ד' אלפים תתקכ"ו...
*
ויגדל משה... הנשר הגדול מתרומם מעל הכל; בעת מעופו מרחף מעל הרים וגבעות. שום מכשול לא עומד בפניו בעשותו את דרכו במרומים... רק השמים נמצאים מעליו...
הרמב"ם ז"ל, דווקא באותן שנים בהם הוא חווה כל כך הרבה סבל ומצוקה, מבלי יכולת למצוא מנוח לכף רגליו וקורת גג לראשו, דווקא בהן הוא העשיר כל כך את אוצרו הרוחני. שם במסע הנדודים החל הרמב"ם ביצירותיו, בחיבוריו הנצחיים.
וכך כותב רבינו הרמב"ם בסוף פירוש המשניות שלו: "התעסקות מחשבתן בכל עת באנחות הזמן ובמה שגזר האלקים עלינו מן גלות והנדוד בארצות, מקצה השמים ועד קצה השמים... יודע יתברך כי מהן הלכות תליתי פירושם במסעות הדרך, ומהם ענינים כתבתים ואני עליתי בספינות בים..."
הנשר הגדול, בהיותו דואה מקצה השמים ועד קצה השמים, בין הדרכים, חיבר חיבר את פירוש המשניות שלו... ולא זו בלבד. בהקדמתו לפירוש המשניות כותב שעוד בטרם שחיבר את פירוש המשניות, הספיק כבר לחבר פירוש על הגמרא, ובלשונו: "וחברתי פירוש בתלתא סדרי, מועד ונשים ונזיקין, לבד מארבע מסכתות, אני חושב עתה בהם לחבר אותם, ועוד לא מצאתי פנאי לדבר בהם. וחברתי כמו כן פירוש [מסכת] חולין, לרוב הצורך אליו"
בנוסף לכך עסק הרמב"ם גם בחיבור "הלכות" על תלמוד הירושלמי, כדוגמת ה"הלכות" שעשה הרי"ף על התלמוד הבבלי. (ראה בפי' המשניות להרמב"ם על מסכת תמיד (פ"ה, מ"א): "...וכבר אמרנו זה בהלכות ירושלמי שחיברנו".
*
במצרים המשיך רבינו משה להתעלות יותר ויותר עד שיצא טבעו בעולם כגדול הדור. שם בקהיר העתיקה נכתבו ספרי היסוד בהלכה ובדת ישראל, ה"משנה תורה" על י"ד חלקיו, שמאז לא פסקו מעל שולחנם של לומדי תורה ומבררי הלכותיה עד עצם היום הזה.
*
בעת שכתב הרמב"ם את ספריו היו חקוקים על לוח לבבו: תורה נביאים וכתובים; ששה סדרי משנה; תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי; מכילתא דרבי ישמעאל ומכילתא דרשב"י; ספרא, ספרי תוספתא; ומסכתות קטנות. כמו גם עשרות מדרשים אחרים, הידועים לנו ואשר אינם ידועים כיום; תשובות ופירושי הגאונים שנכתבו לאחר חתימת התלמוד; את הכל הוא ראה ונצר אותם במוחו, וכל אלו הספרים, ויותר מהם, היו מאירים את דרכו בכתיבת חיבוריו הגדולים. כמובן גם כל הלכות הרי"ף ופירושי הר"י אבן מיגאש, שהיו מורי דרכו.
"קרבתי דברים מרוחקים, מפוזרים ומפורדים בין הגבעות וההרים..." כך כותב רבינו הרמב"ם במכתבו אל רבינו יהונתן הכהן, מחכמי לוניל. (הוא מחבר הפי' רבינו יהונתן על הלכות הרי"ף למסכת עירובין, שה"ג ח"א, מערכת י' אות ס"ט). לא רק "יד החזקה" הניף אז, אלא גם "זרוע נטויה", לקבץ ולצרף הכל יחדיו, בשלימות מופלאה. רק מבטו של אותו "הנשר הגדול", יכול היה לראות ולהבחין את הטמון והמוחבא בין ההרים מרוחקים. וכך עלתה בידו ליצור את אחת היצירות הנפלאות והעמוקות ביותר, במשך כל הדורות.
כל התורה כולה מתמזגת בספר "משנה תורה", הלכה; מוסר; מדות; וחכמת החיים. והכל מבואר היטב ומסודר להפליא דבר דַבוּר על אופניו. משא ומתן ארוך מתנהל פעמים רבות בין מפרשי הרמב"ם, להבין מדוע השמיט הלכה מסוימת. הדבר היה מוחלט אצלם, שהכל נערך בכוונה מסויימת ומחושבת עד דקה...
*
מתי נבנה בנין נאדר זה של "משנה תורה"? בשלהי שנות האלף החמישי, בזמן שהיה כלל ישראל שבור ומדוכא מסבלותיו. רוח העם היתה קדורנית, ירודה מהלחץ האכזרי עליהם, אותם רשעי הנצרות והאיסלאם שהרבו לנגשָׂם בכל דרך שהיא, לא חדלו אף לרגע להשפילם ולענותם בכל מיני גזירות.
דווקא אז, כשהעם היה במצב שפל ואפל ורוחו נדכאה עד לעפר, הופיע וזרח כאור החמה הספר "משנה תורה", הקובע לעם היהודי את חוקיו ומשפטיו, בין מה שנוהג בזמן הגלות, ובין אשר יהיה נוהג בעת הגאולה בב"א.
*
יגביה נשר... הנשר הזה התרומם והמריא מעל למחשכי הגלות, ואת הוויית הגאולה העתידה לבוא הוא הפך למציאות ממשית ועכשווית, עד שממש אפשר למשש אותה בידים. צאו וראו, כשיהודי פותח את ספר "יד החזקה" להרמב"ם, הוא מיד מרגיש את "ישראל שרויין על אדמתם..." בספר האדיר הזה, רואה הוא כמעט במוחש, את היהודי חורש את אדמתו, זורע בה דגן, נוטע בה אילנות, ומקיים באמצעותם את כל המצוות התלויות בארץ; וכך עולים בני ישראל לרגל לירושלים; מקריבים תמידים ומוספים; שומרים על דיני טומאה וטהרה; וכל מהלך החיים בכל השטחים מתנהל רק על פי הוראות הסנהדרין.
באותה הבעה מלכותית בשפה ברורה ובנעימה, כתב הרמב"ם את הלכות בית הבחירה, מעשה הקרבנות , תמידין ומוספין וטהרת מי חטאת, בדיוק כפי שנכתבו על ידו הלכות שבת ויום טוב, הלכות מכירה ומתנה.
לא בלשון עבר ולא בלשון עתיד נכתבו הדברים על ידי הרמב"ם, אם בלשון הווה: הכל קורה ממש כעת וכפי שהוא כותב: "הקטורת נעשית..." "מצות עשה לעשות העולה... לעשות החטאות... לעשות כל האשמות..." הכל נעשה כעת בלשון ציויי והווה.
בתור מנהיג הדור, היה הרמב"ם משותף נפשית ומעשית בכל מאורע שאירע בעולם היהודי לכל פזורותיו. ועם כל זאת היה הוא הראש והראשון, שכתב ופסק להלכה גם את ה"הילכתא למשיחא" בזמן שייבנה בית המקדש בב"א.
*
וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם... ועתה ישראל, נראה ונתבונן נא יחד, איך שירד הנשר הגדול ממרומיו אל אחיו והתייחס אליהם במלוא האחווה. כמלך ישראל בדורו היה הרמב"ם והוא הרי כבר כתב בעצמו בהלכות מלכים [פ"ב ה"ו] על תפקידו של מלך: "ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים ויצא ויבוא בחפציהם ובטובתם ויחוס על כבוד קטן שבקטנים ... לעולם יתנהג בענוה יתירה אין לנו גדול ממשה רבינו והוא אומר ונחנו מה... ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק. והרי באמת הכתירו רבותינו האחרונים את רבינו משה בשם "מלך" והרבה מספרי הפירושים סביבו, נקראו על שם מלכות זו: משנה למלך, שער המלך, קרית מלך רב, יד המלך, מעשי למלך...
*
מפני החידוש נעיין נא יחד, יקירי, ב'תשובה' באחת מתשובות הרמב"ם. דוגמה מאלפת מאד יש כאן על תהלוכות הרמב"ם עם יחיד מישראל מארץ רחוקה, יהודי פשוט מבגדד בשם מר יוסף בן גאבר. [תשו' הרמב"ם מהד' בלאו ש"כ; מכון ירושלים ח"ב תקל"ט].
מר יוסף, יהודי מבוגר בא בשנים, מציג את עצמו כ'עם הארץ'. הוא כותב באיגרת שאלתו אל הרמב"ם, שהוא עוסק במשנה עם פירוש המשנה להרמב"ם שנכתב בערבית, ברם את ספרי יד החזקה איננו מסוגל להבין מפני שנכתבו בלשון הקודש. הוא מבקש כעת מאת הרמב"ם שישיב לו על כמה שאלות "לסייעו על הלימוד" ואף מרמז לו שיואיל לתרגם את ה"יד החזקה" לערבית...
וכאן נתן גדול הדור את עיניו ולבו להשיב תשובה נרחבת לאותו יהודי מבגדד. הרמב"ם שטירדותיו העצומות רבו למעלה ראש, הוא שכתב על עצמו [באיגרת לר"ש אבן תיבון] שבשעות הערב אחרי יום עמוס: "יכנס הלילה ואני בתכלית החולשה, לא אוכל לדבר" ; פונה כעת להשיב דברים אל ר' יוסף בן גאבר הזקן, כאב אל בנו. לאמצו, לחזקו, לנשאו להרימו, וכמו כן לשתף אותו בתיאור משימת חייו ותכניותיו. בכל מלה בתשובה ההיא ניכרת הגישה הרחומה של מלך ישראל: 'כאשר ישא האומן את היונק...' האיגרת ההיא לזקן הפשוט, כשלעצמה, אוצרת בקרבה 'מסכת מידות' שלמה ...
*
וכך פתח הנשר הגדול את מכתב תשובתו: "שויתי ה' לנגדי תמיד. הגיעה אלינו איגרת הזקן הנכבד היקר, התלמיד בר הלבב, מר יוסף... נתבאר לנו במכתבו שיש לו השתדלות חזקה על תלמוד תורה...".
שויתי ה' לננדי תמיד. מתוך שייחד את לבו לשמים תמיד, מתוך אהבתו ויראתו התמידית, מצא הרמב"ם את הדרך איך לכבד ולקרב בנים למקום...
הרמב"ם "נוזף" בר' יוסף בחיבה גלויה על שממעט בערך עצמו... "תחילה, מה שאתה צריך לידע... שאינך עם הארץ! אלא תלמידנו ואהובנו אתה...!". מלים אלה בלבד, עולם מלא של אהבת ישראל מתמצה בהן. מר יוסף! אם אתה לומד משניות עם הפירוש ולו אף בערבית, אין לך רשות להיקרא עם הארץ למרות שאינך מבין לשון הקודש. תלמידנו ואהובנו אתה... גם אם אתה מבין דברי תורה בלשון אחרת. "והעיקר שתתעסק בלימוד".
וכך מורה לו במשנה אהבה והערכה: "הוראה של הרמב"ם" שכדאי לכולנו לשנן זאת. "ובכלל אומר לך, שלא תבזה עצמך ואל תתייאש מן השלימות. גדולי החכמים התחילו הלימוד והם גדולים בשנים מאד, והיה מהם מה שהיה...".
"לבו הוא לב כל קהל ישראל" כך כתב הרמב"ם על מלך בישראל. והוא קיים זאת בעצמו. מנהיג הדור היושב בקהיר שבמצרים המסובב במשימות אין ספור, איכפת לו מאד על זקן בבגדד שרואה את עצמו עם הארץ וזה מעכבו מלהתקדם כראוי. הרמב"ם מייחד לו כעת את כל תשומת לבו הענק ומזהירו באהבת עולם: אל תבזה את עצמך ואל תתייאש מן השלימות!!!! אל תגביל את יכולתך! בנעורינו ובזקננו נלך". גדול הדור איננו מוכן לוותר על זקן ממרחקים. ובתקווה מלאה ש"גם הוא יגדל!"...
*
ר' ישראל! הרמב"ם מדבר גם אל כל אחד ואחד מאתנו בכל גיל ומצב. "לא תבזה עצמך ואל תתייאש מן השלימות". אין לך רשות לחרוץ משפט ולכנות את עצמך בכינוי של בערות. זה מעכב את הצמיחה. עודך עתיד לגדולות!
והעיקר שתתעסק בלימוד... מה נשגבו דברי הרמב"ם בספר ה'יד': "יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה". אין מחשבות בלתי ראויות מתגברות "אלא בלב פנוי מן החכמה". [סוף הל' אסו"ב]. ובדור הזה על אחת וכמה! זהו נשק אדיר מול נסיונות הזמן. להרחיב את הדעת בתורה ולהגן על המוח והלב מפני הפסולת מבחוץ! אני חומה – זו תורה... [פסחים פ"ז.].
*
וכאן מדריך הרמב"ם את "תלמידו" הזקן מבגדד, איך שיתרגל בלשון הקודש... והיינו, שיבחר לו אחד מספרי ה'יד החזקה' "כי הוא קל להבין וקרוב להתלמד מאד. ואחר שתתחנך בספר אחד, תבין כל החיבור כולו". הוא תולה תקוות באותו יהודי קשיש שפעם יסיים את כל י"ד חלקי 'משנה תורה' ויבין אותם!
הרמב"ם ממשיך ומגלה לו את צפונותיו. אין בדעתו לתרגם את ספרי היד החזקה לערבית בשום אופן, "לפי שכל נעימותו תיפסד". ולבד מזה, בתכניתו, להחזיר גם את פירוש המשנה וספר המצוות ללשון הקודש.
אגב אורחא, גילה לנו הרמב"ם את הסגולה המיוחדת של "היד החזקה" הכתובה כעין לשון המשנה. הנועם שבו, היופי המדהים של ה"משנה תורה" שלו. המתבונן באוצר המופלא המשתרע על פני כל רוחב היד החזקה, יתפעם מן החן האלקי השפוך על ספריו. מתוך בית היוצר שלו יצאו בלבוש מלכות בלשון הקודש וברוח הקודש. כל אות ואות שבדבריו מדויקת, מבריקה ומבהיקה באור עליון...
[עדיין חקוקה בזכרוני אותה חוייה בימי בחרותי, בעת שעסקתי בסוגיא חמורה במסכת תמורה בנושא של "חמש חטאות המתות". התייגעתי בהלכה של: "חטאת שאבדה", לצורך הבנת הענין עיינתי ברמב"ם הלכות פסולי המוקדשין, ולפתע, התרגשתי, כאשר מבעד לעומק ההלכות, הופיע לנגד עיני ביטוי בלשון הרמב"ם שם: "היתה נחבאת אחורי הדלת או בסתר המדרגה..." (שם פ"ד, הי"ג). מה נפלא הדבר... בעיצומן של ההלכות הקשות של חמש חטאות המתות, מקשט הרמב"ם את ההלכה עם ביטוי נאדר הלקוח מספר "שיר השירים": "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה...". כמה חיות נסכו בי אז שתי מלים אלה! וכך עודדוני להמשיך את הלימוד בסוגיא ההיא... זוהי דוגמה זעירה למה שהתכוון הרמב"ם בדבריו אל הזקן על אי תרגום ה'יד החזקה': "שלא תיפסד נעימותו".].
*
המפליא בדבר הוא, שתוכן איגרת השואל לפרטיה, לא היה בו משום נחת רוח וכבוד לרמב"ם. בכלל לא. באיגרת ההיא הביא הזקן בעיקר מה ששמע במקום מגוריו ביקורת על דברי הרמב"ם בנושאים שונים; אם מתוך הרצון של המערער להתכבד בקלון "טעויותיו", או מתוך אי ידיעה והבנה.
מדהים לראות איך שהתייחס לזה הרמב"ם ואיך שעונה לזקן הפשוט, כרב לתלמיד אהוב, את כל שאלותיו בהרחבה ובסבלנות, בטוב טעם ודעת. במה שנוגע להלכה ולעיקרי היהדות, הוא עומד על דעתו בתוקף רב כתפקיד מנהיג ישראל. אלא בסופו של דבר מבקש הרמב"ם ממר יוסף שלא ימחה על כבודו מפני שהוא מוחל בלב שלם לאותם מערערים. ואם יש להם קורת רוח ממעשיהם ומראים בזה "סמכות" על חשבון הביקורת, הרי זה בגדר "זה נהנה וזה לא חסר"...
דבריו בסוף התשובה מראים על גודל נפשו של ענק דורות זה. הוא מתאווה להיות מן "הנעלבין ואינם עולבין"... ו"ויותר מכל" הוא חס על כבודו וטובתו של אותו זקן, ומבקש למנוע: "זה שאתה מביא על עצמך מריבות ורעות שאין בהם צורך". וכך חותם הרמב"ם את איגרתו בברכה לבבית: והשם יתברך יעזור אותך - ושלומך ירבה ושלום כל הזקנים והתלמידים יברכם אלקינו...
*
בתשובות הרמב"ם [מהד' בלאו סי' תמ"ח; מכון ירושלים סי' ה'] נמצאת כמו כן, תשובה נרגשת מאד אל רבי עובדיה הגר, בה הורה הרמב"ם שלא הגר ישנה כלום מנוסח התפילה, עקב היותו גר צדק. וכך פסק לו באהבה: "יש לך לומר הכל כתקנם ואל תשנה דבר אלא כמו שיתפלל ויברך כל אזרח מישראל, כך ראוי לך לברך ולהתפלל בין שהתפללת יחידי בין שהיית שליח צבור.".
וכאן מגיעים אנו לפיסגת הערכת הרמב"ם לעומת גר הצדק וייחוסו האמיתי. בחריפות מתוקה כל כך כותב לרבי עובדיה: "ואל יהא יחוסך קל בעיניך, אם אנו מתיחסים לאברהם יצחק ויעקב, אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם - - -".
ובסיום דבריו שהורה הרמב"ם לרבי עובדיה לומר "לאבותינו" כמו כל ישראל: הדגיש: "שאברהם אב לך ולנו...". מאז נפלאתי מעדינות סדר מלים אלה, אברהם אבינו אב לך, הגר, וגם לנו. קודם לך ואחר כך לנו... אכן, גם בברכת "על הצדיקים" מקדימים "גרי הצדק ל"ועלינו"...
*
כנשר הזה רחמני על בניו... הרמב"ם בעצמו קבע בספר היד שלו: "ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וצוה אותם בחוקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל" [סוף הלכות עבדים]. הרמב"ם מחדש לנו כאן חידוש מדהים, שטובת התורה שהשפיע עלינו הקב"ה, היא שעיצבה את דמותנו במידות יקרות...ש"חוקים ומשפטים צדיקים" שבתורה חרשו תלמים עמוקים בטבעם של ישראל והספיגו בהם חמלה רבה... הרחמים בישראל מקורם מן התורה דווקא!
ואמנם כן, המחוקק המובהק הרמב"ם ז"ל, שהנחיל לנו חוקים ומשפטים צדיקים בצורה ברורה ומיוחדת כל כך, הוא שהדגים בעצמותו את מידת הרחמים העצומה של מנהיגי ישראל...
ובכלל, הרוצה לראות מקרוב את תהלוכות הרמב"ם ולבחון את מידות הזהב שלו, אינו צריך לחפש זאת בספרי התולדות. הן בהלכות דיעות שלו, בהן קבע הרמב"ם את הליכות החיים של יהודי בכלל ושל תלמיד חכם בפרט; שם נפתח אשנב לחיי המחבר הקדוש. "הוא היה אומר". בין השיטין שם מתגלה איך התנהג הרמב"ם יום יום...
*
נמשיך נא יקירי, לעקוב אחרי תהלוכות הרמב"ם ז"ל, איך שהתייחס ברחמי אב אל ציבור בישראל באשר הוא שם...
היה זה עוד בעת שהרמב"ם התגורר בעיר "פאס" בצפון אפריקה, כנזכר לעיל, ושמזה כעשר שנים היו שם בתקפם גזרות השמד של כת ה"אַלְמוהדין" ששלטו במדינה. עקב כך היו במרוקו יהודים רבים "אנוסים" שקיבלו למראית עין את הדת הזרה, ברם המשיכו לחיות חיים יהודיים בהיחבא, וקיימו את מצוות התורה בסתר.
לצערם הרב של אותם יהודים, הוציא באותו זמן, חכם אחד, פסק הלכתי, בו הוא מרחיק אותם בצורה החלטית מההשתייכות לכלל ישראל.
פסק זה השפיע על אותם יהודים "אנוסים" בצורה מאד קיצונית, עד כדי כך, שהם כמעט וגמרו אומר בדעתם להתנתק ח"ו כליל מדת משה וישראל, כיון שאם באמת כך הם פני הדברים, כפי טיעונו של אותו חכם, הרי בין כה וכה הם כבר אינם נחשבים ליהודים, חלילה.
רבינו הרמב"ם שהיה אז עדיין צעיר לימים, כבן עשרים ושבע שנים, אזר גבור חלציו ויצא בכח ובחיל רב ב"אגרת השמד" שלו, המכונה גם "אגרת קידוש השם". [ראה שו"ת הריב"ש סי' י"א ושו"ת תשב"ץ [ח"א סי' ס"ג]
באיגרתו זו הגיב הרמב"ם בתוקף רב ובחריפות יתירה נגד פסק ההלכה הקיצוני של אותו חכם, ואת כל טענותיו וראיותיו ההלכתיות הוא סותר אחת לאחת. ולא זו אף זו, בתחילת דבריו הוא מייסר את אותו חכם בדברי מוסר ותוכחה קשים על דבריו.
באגרתו הנ"ל מלמד הרמב"ם זכות על אותם יהודים "אנוסים", ומדריך אותם לעזוב את מקומם תיכף ומיד. בחמשה סעיפים הוא מברר להם באריכות ובדיוק רב את המצוה של קידוש השם. מכל שורה באיגרתו מזדעקות אנחות הכאב שלו והשתתפותו הרגשית בצערם הגדול של אותם אנוסים.
למרות נימת השלווה, הנועם והאצילות של הרמב"ם בכל כתביו, שינה את דרכו כאן. הצער של זולתו, המצוקה של אחיו היהודים האומללים, הפיקו ממנו לשון חריפה ועזה כלפי מי שריפה את רוחם והכאיב להם מאוד.
בתוך הדברים הדגיש הרמב"ם ביותר כמה צריך אדם להיזהר כשמפרסם דברים בדיבור וכל שכן בכתב. כמה יש לשקול את האחריות בדבר, לא להוציא דברים ברבים לפני חשיבה מעמיקה! כמה נוגע דבר זה היום. לחיצת כפתור אחד מסוגלת לשטוף עולם ומלואו בארבעה אבות נזיקין.
איגרת זו גרמה גם לכך שהרמב"ם נאלץ לנוס על נפשו ולהמלט ממדינת מרוקו, כאשר בעקבות פירסומה החלו פלוגות כת ה"אַלְמוהדין" החשוכה לחפש אחריו, בכדי להתנקם בו על דבריו נגד דתם.
*
יפרוש כנפיו לתימן... בתקופה מאוחרת יותר, כשכבר ישב הרמב"ם במצרים, מקום שממנו התפרסם הרמב"ם בכל תפוצות ישראל, התעוררה שעת גזירה קשה על היהודים היושבים בתימן, צרה כפולה ומשולשת התגוללה אז על יהודי תימן. ראשית דבר היתה "גזירת שמד" שנגזרה עליהם ע"י שני מנהיגים קיצוניים שהשתלטו על הנהגת מדינת תימן.
הצרה השניה באה עליהם מבית פנימה, אחד היהודים שהמיר דתו והשתמד החל להסית ולהדיח ב"ראיות" הבל ודופי.
בו זמנית נחתה עליהם צרה שלישית: יהודי הזוי ובעל דמיון הכריז על עצמו כ"נביא", והורה ליהודי תימן שעליהם להיפטר במהירות מכל נכסיהם במדינה, כיון שעליהם להתכונן לגאולה השלימה העומדת בפתח, והנה הם כבר עולים בקרוב לארץ הבחירה יחד עם ביאת ה"גואל צדק".
על שלש אלה רגזה ארץ תימן, ויהודי המדינה הוטלו בבת אחת לעבר תהום פעורה של ספיקות והתחבטויות, שהמיטה עליהם בלבול ומהומה, במדה שלא יכלו לשאת אותה.
*
לאור הצרה המשולשת פנה מנהיג יהודי תימן רבי יעקב בן רבי נתנאל אלפיומי באיגרת כתובה אל רבינו הרמב"ם, בה תיאר לפניו את המצב העגום אליה נקלעו בני קהלתו, ונפשו בשאלתו איך לחלץ את יהודי תימן ממצוקתם הנוראה. כתשובה לאיגרתו כתב הרמב"ם ז"ל את "איגרת תימן" הידועה שלו, הפותחת במלים אלו:
"חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת וּבִרְכַּיִם כוֹשְׂלוֹת אַמֵּצוּ" - פסוק זה הנלקח מספר ישעי' (ל"ה, ג'), - בו שלח הקב"ה בידי הנביא ישעיהו דברי נחמה, עידוד וחיזוק אל כל נביאי ישראל - שימש גם כסיסמת איגרת תימן כולה אותה כתב רבינו הרמב"ם:
באיגרת זו מרומם הרמב"ם את רוחם של יהודי תימן, פוקח את עיניהם, מחזק את רוחם, נוסך בקרבם אומץ רב, וכך חימם את לבותיהם, ניחם את רוחם ונשמתם הנדכאות מרוב הגזרות והצרות שאפפו אותם.
האיגרת כולה התגלתה לפניהם במלוא בהירות הדעת, המזוככת כבדולח, וכל כולה עטופה ברגשי אהבה אבהית. הרמב"ם באיגרת זו, מצטייר כאב רחמן העומד ליד ערש ילדו בן תימן, החולה והקודח מחום, והוא מטיף בסבלנות וברחימאות טיפות מרפא אל תוך פיו, הנוסכות בקרבו חיות מחודשת ודברי נחמה מעודדים...
הוא הראה לו את החומה הגבוהה והבצורה, המבדילה בין אמת לשקר; בין האמונה, הדת היהודית, לבין הדמיונות המסולפים המצוצים מתוך אצבע ימין שקר של שאר הדתות להבדיל; בין הנצחיות של העם היהודי, לבין הקיום הארעי והזמני של אומות העולם.
הרמב"ם באגרתו מפזר כעפר וזורה לרוח את אותן "הוכחות" טפשיות של אותו מסית ומדיח; הוא מאיר באור יקרות את המשמעות האמיתית של הגלות והגאולה; את הזמן של קץ הגאולה, ואת אישיותו הפלאית של מלך המשיח. בכך הוא גם מטאטא ומשליך אל מחוץ להגיון הבריא את הדמיונות והאשליות של אותו "נביא" מדומיין...
*
מקום מיוחד באיגרת תימן תופס החינוך לזכרון מעמד הר סיני. הרמב"ם בטוח שזה יחזק את האמונה מאד מאד. וכך פונה הרמב"ם אל אחיו יהודי תימן: "וראוי לכם אחינו, שתגדלו בניכם על המעמד ההוא הגדול, ותספרו בתוך קהל ועדה גדולתו והידורו, שהוא עמוד שהאמונה סובבת עליו" הוי אומר: עליכם לחנך את צאצאיכם עם הזכירה של אותו מעמד חד פעמי, "שלא היה מקודם כמוהו, וכן לא יהיה אחריו כמוהו". מיד מקטנותם יש להשריש בלבות הטף את מעמד הר סיני, ויחקק לנצח בקרבם, עד שיהיה לבשר מבשרם ועצם מעצמותיהם ולחלק בלתי נפרד מאישיותם. בנוסף יש גם לפרסם בפני קהל ועדה את גודל המעמד של אותו מאורע ואת הופעת אדון כל הארץ בהדר גאון עוזו, לפני עמו בעת מתן תורה.
עלינו לשנן לבנינו ולבני בנינו עד עולם שכל אחד מאתנו, כל בני העם היהודי, זכינו במעמד הר סיני, לראות עין בעין את ההתגלות האלוקית, ובעצמנו שמענו את הקול האלוקי מדבר מתוך האש...!
על ידי הזכרון התמידי של מעמד מתן תורה, ועל ידי העברת זכרונו מדור לדור, תשאר ותתקיים האמת המוחלטת בתודעת בני העם היהודי, למרות כל תחלואי הזמן: "ותגיע לנו על ידה האמת, כדי להעמיד רגלינו, לבל ימעדו אשורינו בעתות כאלו...!" זכירת מעמד הר סיני היא העצה היעוצה לכל אחד מאתנו, בכדי שנוכל להחזיק מעמד באמונת תום בכל מצבי הגלות הקשה והארוכה, ובאמצעותה נוכל להתרומם תמיד...
*
הרמב"ם, רופא הנפשות הצליח לרפאות את רוחם המדוכאת של יהודי תימן. אך הוא לא הסתפק בכך, אלא הוא גם ניצל את מעמדו הבכיר בממלכת מצרים, והצליח לבטל את הגזירות שניתכו על ראשם של יהודי תימן.
עד כמה הללו ושבחו את הרמב"ם ז"ל על מאמציו לטובתם של יהודי תימן ניתן ללמוד ממכתבו של הרמב"ן ז"ל שכתב אל רבני צרפת, וז"ל: "...והנני מעיד עלי לפני רבותי שמים וארץ, כי שמענו ממגידי אמת שבכל ארצות מלכות תימן, קהלות רבות עוסקות בתורה ובמצות לשמן, והיו מזכירים שם הרב [הרמב"ם] בכל קדיש: "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בר מיימון" - אשר האיר עיניהם בתורה והעמידן בקרן אורה לבטל מהן גזרות קשות וכובד המס, כי היו בטיט חוצות מרמס, ומעליהם עול הגלות הרים..." (הדברים מובאים בספר "שם הגדולים" לרבינו חיד"א, ח"א, מערכת מ', אות ק"נ).
*
ר' ישראל! בחיבה יתירה ארשום לך כעת סיפור יקר ששמעתי פעם מפי הגה"ח ר' שמואל היינה ז"ל, נינו של ה'אמרי אמת', בן גילו וידיד נעוריו של ה'פני מנחם' זי"ע. זה היה כבר בשנותיו האחרונות של סבו זקנו הקדוש, בארץ ישראל. יום יום היה עולה אליו אחד מצאצאיו ללמוד ממנו פרשה בחומש.
פעם הגיע תורו של ר' שמואל ללמוד בחומש את ענין החליצה בפרשת "כי תצא". והנה שומע הוא את הרבי אומר דרך לימודו בתכלית הקיצור. "לא חפצתי לקחתה". פתאום שואל הוא לעצמו: "לא חפצתי לקחתה?" וכך השיב. "קען נאר זיין נאכ'ן רמב"ם". זה יתכן רק לפי הרמב"ם... עד כאן.
משפט שנון זה ארך שניות מספר. ר' שמואל הצעיר לא הבין לא את השאלה ולא את התשובה. הוא פנה אז, כשיצא, אל המשמש בקודש הגה"ח ר' שמאי גינצבורג ז"ל, שמלבד היותו גדול בתורה מאד, הבין את הרמיזות של הרבי וכך היה מסוגל לפענח צפונות ...
וכך הסביר ר' שמאי את כוונת ה'אמרי אמת': הרי דעת התנא אבא שאול [יבמות ל"ט:] בדורות אלה שחולצים ולא מייבמים, מפני החשש שאין כוונתו לשם מצוה. ואם כן איך יאמר כל חולץ: "לא חפצתי לקחתה"? והלא יתכן שהוא כן רוצה, אלא שלא נותנים לו? וזהו פשר שאלת הרבי "לא חפצתי לקחתה?"...
קען נאר זיין נאכ'ן רמב"ם... לאיזה רמב"ם התכוון הרבי? המשמש הגאון תפס את הכוונה מיד. היו אלה דברי הרמב"ם הידועים, בענין "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", שבלב לבו רוצה כל יהודי לקיים את המוטל עליו על פי ההלכה. "לעשות את כל המצוות ולהתרחק מן העבירות" [פ"ב מהל' גירושין ה"כ].
ואם אמנם אין קיום הייבום לרצון חכמים, הרי באמת שוב אין האיש רוצה בכך. ואם כן שפיר יכול לומר "לא חפצתי לקחתה"... כל יהודי בפנימיותו באמת רוצה להיות טוב...
*
שוב דלינו רק כטיפה מן הים הגדול הזה, בכדי לעורר את הרצון לעסוק יותר במשנת הנשר הגדול. נחתום נא בענין שבת קודש בדברים שכתב רבינו בחיי בשם הרמב"ם, שנהיו אף הם לאבן יסוד במשנת גדולי החסידות.
ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. "כל ששת ימים אפשר לך שתעבוד את ה' יתברך עם עשיית כל מלאכתך, כענין האבות שהיו עובדים את ה' יתברך עם עבודת המקנה ושאר ענינים הגופניים, אבל יום השביעי שבת כולו יהיה לה' אלקיך". ששת ימים תעבוד, פירושו עבודת ה'! בכל דרכיך דעהו, בכל דבר שמתכוון בו לשם שמים, שייך לעבוד את ה'. ואכן כך היא מגמת דרכו של הרמב"ם בהלכות דעות!
הסכת ושמע ישראל! חידוש פלא יש כאן! לפני הנ"ל נמצא, שעבודת ה' כזו של "בכל דרכיך דעהו" גם מתוך הפעולות הגשמיות, מקורה בעשרת הדיברות!!! הרי שם שמענו את הפסוק הזה של "ששת ימים תעבוד", שם תחת הר בוער באש...
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
נצפה נא בשקיקה לה ולמלכותה!
כפי שהורה לנו הרמב"ם [פ"ל מהל' שבת ה"ב]
ויושב בכובד ראש, מייחל להקבלת פני השבת,
כמו שהוא יוצא לקראת המלך...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
מִן הָהָר אֶל הָעָם...
תהלוכות פלאים בחיי הרמב"ם
תופעה מפליאה ביותר, ראיתי פעם בפירוש "יפה עינים" להגאון רבי אריה ליב יעלין זצ"ל, בהקדמתו למסכת שבת. המחבר מגאוני דורו, מתאר את השתוממות בני עירו, שלמרות כל טרדותיו העצומות, עדיין מסוגל רבם להתרכז ולכתוב חידושי תורה.
וכך הסביר אותו גאון את הענין: במוחו נוצרה אז כעין "עליית קיר קטנה", משכן למחשבה, אשר אין טירדות החיים חודרות בו. לשם "נכנס" הגאון בעל "יפה עינים" ועסק בתורת ה'. שם התעמק וחידש וקישר את כל דברי תלמוד הבבלי עם התלמוד הירושלמי בגאונות נדירה... והמחבר בעצמו מתמיה על תופעה זו – ומסיים: "ואף בעיני יפלא!"...
כן עלו והשגיאו גדולי ישראל אל העלייה המוארת, המרווחת והסגורה על מסגר, השוכנת בגובה רב מעל לנחשולי החיים ומשבריהם...
*
כדוגמה מפעימה למציאות כזאת בדורות הראשונים, משמש אחד מיחידי הסגולה שבכל דברי ימינו, רבינו משה בן מיימון, הרמב"ם ז"ל שעליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה". 'עליית הקיר' שלו, משכן המחשבה שלו השתרע על פני מרחבי אין סוף. תורתו בכל המקצועות חבקה זרועות עולם, למרות מצב דורו הסוער והבוער, למרות טרדות ומשימות אין מספר שעמדו לפניו. אין השכל האנושי מסוגל להשיג זאת כלל.
ר' ישראל! ביום כ' טבת הבא עלינו לטובה, יחול יום הזכרון של ה'נשר הגדול' הרמב"ם. הבה נתבונן קימעא בדרכיו. לבד מה שמלמדנו הרמב"ם את כל מקצועות התורה, הראה פלאות איך שבהיכלה של תורה המוגבה מעל פני הארץ, שוררת שלווה מרוממת. שם הגיע הרמב"ם אל המנוחה ואל הנחלה ומשם השפיע תורת אמת לדורות.
ומאידך, נמשיך להתפעם איך שענק דורות הוריד את עצמו מן ההר אל העם, בכדי לקרב ולחזק יחיד וציבור בכל תפוצות ישראל, בתכלית האחריות וההתמסרות, החמלה הענווה ואהבת ישראל...
*
תחנות חייו של רבינו משה מתפרסות מעבר ליַמִים, ועל פני ארצות שונות. החל מגיל שלוש עשרה שנה והלאה החל הרמב"ם לנדוד: שנות נעוריו, הטובות ביותר עברו עליו בהיותו פָלִיט בארץ נכר.
כת ה"אַלְמוהדין" [כת מוסלמית קיצונית] שהשתלטה בימי נעוריו על דרום ספרד, הביאה חורבן על עיר מולדתו "קורדובא". רשעי ארץ הכובשים, ביקשו לכפות בכח את דתם על תושביה היהודים של קהילת "קורדובה" המפוארת, קהילה שזכתה בעבר לפריחה נהדרת של חיים יהודיים אמיתיים, קהילה שכיהנו בה שמונה דורות מאבותיו וזקניו של הרמב"ם כרבנים ודיינים.
*
ויסעו ויחנו... שתים עשרה שנה, נדדה משפחת הרמב"ם ברחבי ספרד הגדולה, ממקום למקום. בתחילת נדודיהם, כשנאלצו להימלט מ"קורדובא" חנתה המשפחה בעיר אחרת שבדרום ספרד. כשהגיעו רשעי האַלְמוהדין' לשם נאלצו לנוס אל עיר אחרת בצפון ספרד. ומשם נמלטו בדרך הים לצפון אפריקה, לעיר "פאס" שבמדינת מרוקו.
שנים ספורות התעכבו רבי מיימון ומשפחתו ב"פאס" שבצפון אפריקה ולמדו תורה מפיו של רבי יהודה הכהן אחד מחכמי המקום. הסכנה התגברה גם שם. אז המשיכו בנדודיהם עד שהגיעו למצרים בשנת ד' אלפים תתקכ"ו...
*
ויגדל משה... הנשר הגדול מתרומם מעל הכל; בעת מעופו מרחף מעל הרים וגבעות. שום מכשול לא עומד בפניו בעשותו את דרכו במרומים... רק השמים נמצאים מעליו...
הרמב"ם ז"ל, דווקא באותן שנים בהם הוא חווה כל כך הרבה סבל ומצוקה, מבלי יכולת למצוא מנוח לכף רגליו וקורת גג לראשו, דווקא בהן הוא העשיר כל כך את אוצרו הרוחני. שם במסע הנדודים החל הרמב"ם ביצירותיו, בחיבוריו הנצחיים.
וכך כותב רבינו הרמב"ם בסוף פירוש המשניות שלו: "התעסקות מחשבתן בכל עת באנחות הזמן ובמה שגזר האלקים עלינו מן גלות והנדוד בארצות, מקצה השמים ועד קצה השמים... יודע יתברך כי מהן הלכות תליתי פירושם במסעות הדרך, ומהם ענינים כתבתים ואני עליתי בספינות בים..."
הנשר הגדול, בהיותו דואה מקצה השמים ועד קצה השמים, בין הדרכים, חיבר חיבר את פירוש המשניות שלו... ולא זו בלבד. בהקדמתו לפירוש המשניות כותב שעוד בטרם שחיבר את פירוש המשניות, הספיק כבר לחבר פירוש על הגמרא, ובלשונו: "וחברתי פירוש בתלתא סדרי, מועד ונשים ונזיקין, לבד מארבע מסכתות, אני חושב עתה בהם לחבר אותם, ועוד לא מצאתי פנאי לדבר בהם. וחברתי כמו כן פירוש [מסכת] חולין, לרוב הצורך אליו"
בנוסף לכך עסק הרמב"ם גם בחיבור "הלכות" על תלמוד הירושלמי, כדוגמת ה"הלכות" שעשה הרי"ף על התלמוד הבבלי. (ראה בפי' המשניות להרמב"ם על מסכת תמיד (פ"ה, מ"א): "...וכבר אמרנו זה בהלכות ירושלמי שחיברנו".
*
במצרים המשיך רבינו משה להתעלות יותר ויותר עד שיצא טבעו בעולם כגדול הדור. שם בקהיר העתיקה נכתבו ספרי היסוד בהלכה ובדת ישראל, ה"משנה תורה" על י"ד חלקיו, שמאז לא פסקו מעל שולחנם של לומדי תורה ומבררי הלכותיה עד עצם היום הזה.
*
בעת שכתב הרמב"ם את ספריו היו חקוקים על לוח לבבו: תורה נביאים וכתובים; ששה סדרי משנה; תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי; מכילתא דרבי ישמעאל ומכילתא דרשב"י; ספרא, ספרי תוספתא; ומסכתות קטנות. כמו גם עשרות מדרשים אחרים, הידועים לנו ואשר אינם ידועים כיום; תשובות ופירושי הגאונים שנכתבו לאחר חתימת התלמוד; את הכל הוא ראה ונצר אותם במוחו, וכל אלו הספרים, ויותר מהם, היו מאירים את דרכו בכתיבת חיבוריו הגדולים. כמובן גם כל הלכות הרי"ף ופירושי הר"י אבן מיגאש, שהיו מורי דרכו.
"קרבתי דברים מרוחקים, מפוזרים ומפורדים בין הגבעות וההרים..." כך כותב רבינו הרמב"ם במכתבו אל רבינו יהונתן הכהן, מחכמי לוניל. (הוא מחבר הפי' רבינו יהונתן על הלכות הרי"ף למסכת עירובין, שה"ג ח"א, מערכת י' אות ס"ט). לא רק "יד החזקה" הניף אז, אלא גם "זרוע נטויה", לקבץ ולצרף הכל יחדיו, בשלימות מופלאה. רק מבטו של אותו "הנשר הגדול", יכול היה לראות ולהבחין את הטמון והמוחבא בין ההרים מרוחקים. וכך עלתה בידו ליצור את אחת היצירות הנפלאות והעמוקות ביותר, במשך כל הדורות.
כל התורה כולה מתמזגת בספר "משנה תורה", הלכה; מוסר; מדות; וחכמת החיים. והכל מבואר היטב ומסודר להפליא דבר דַבוּר על אופניו. משא ומתן ארוך מתנהל פעמים רבות בין מפרשי הרמב"ם, להבין מדוע השמיט הלכה מסוימת. הדבר היה מוחלט אצלם, שהכל נערך בכוונה מסויימת ומחושבת עד דקה...
*
מתי נבנה בנין נאדר זה של "משנה תורה"? בשלהי שנות האלף החמישי, בזמן שהיה כלל ישראל שבור ומדוכא מסבלותיו. רוח העם היתה קדורנית, ירודה מהלחץ האכזרי עליהם, אותם רשעי הנצרות והאיסלאם שהרבו לנגשָׂם בכל דרך שהיא, לא חדלו אף לרגע להשפילם ולענותם בכל מיני גזירות.
דווקא אז, כשהעם היה במצב שפל ואפל ורוחו נדכאה עד לעפר, הופיע וזרח כאור החמה הספר "משנה תורה", הקובע לעם היהודי את חוקיו ומשפטיו, בין מה שנוהג בזמן הגלות, ובין אשר יהיה נוהג בעת הגאולה בב"א.
*
יגביה נשר... הנשר הזה התרומם והמריא מעל למחשכי הגלות, ואת הוויית הגאולה העתידה לבוא הוא הפך למציאות ממשית ועכשווית, עד שממש אפשר למשש אותה בידים. צאו וראו, כשיהודי פותח את ספר "יד החזקה" להרמב"ם, הוא מיד מרגיש את "ישראל שרויין על אדמתם..." בספר האדיר הזה, רואה הוא כמעט במוחש, את היהודי חורש את אדמתו, זורע בה דגן, נוטע בה אילנות, ומקיים באמצעותם את כל המצוות התלויות בארץ; וכך עולים בני ישראל לרגל לירושלים; מקריבים תמידים ומוספים; שומרים על דיני טומאה וטהרה; וכל מהלך החיים בכל השטחים מתנהל רק על פי הוראות הסנהדרין.
באותה הבעה מלכותית בשפה ברורה ובנעימה, כתב הרמב"ם את הלכות בית הבחירה, מעשה הקרבנות , תמידין ומוספין וטהרת מי חטאת, בדיוק כפי שנכתבו על ידו הלכות שבת ויום טוב, הלכות מכירה ומתנה.
לא בלשון עבר ולא בלשון עתיד נכתבו הדברים על ידי הרמב"ם, אם בלשון הווה: הכל קורה ממש כעת וכפי שהוא כותב: "הקטורת נעשית..." "מצות עשה לעשות העולה... לעשות החטאות... לעשות כל האשמות..." הכל נעשה כעת בלשון ציויי והווה.
בתור מנהיג הדור, היה הרמב"ם משותף נפשית ומעשית בכל מאורע שאירע בעולם היהודי לכל פזורותיו. ועם כל זאת היה הוא הראש והראשון, שכתב ופסק להלכה גם את ה"הילכתא למשיחא" בזמן שייבנה בית המקדש בב"א.
*
וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם... ועתה ישראל, נראה ונתבונן נא יחד, איך שירד הנשר הגדול ממרומיו אל אחיו והתייחס אליהם במלוא האחווה. כמלך ישראל בדורו היה הרמב"ם והוא הרי כבר כתב בעצמו בהלכות מלכים [פ"ב ה"ו] על תפקידו של מלך: "ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים ויצא ויבוא בחפציהם ובטובתם ויחוס על כבוד קטן שבקטנים ... לעולם יתנהג בענוה יתירה אין לנו גדול ממשה רבינו והוא אומר ונחנו מה... ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק. והרי באמת הכתירו רבותינו האחרונים את רבינו משה בשם "מלך" והרבה מספרי הפירושים סביבו, נקראו על שם מלכות זו: משנה למלך, שער המלך, קרית מלך רב, יד המלך, מעשי למלך...
*
מפני החידוש נעיין נא יחד, יקירי, ב'תשובה' באחת מתשובות הרמב"ם. דוגמה מאלפת מאד יש כאן על תהלוכות הרמב"ם עם יחיד מישראל מארץ רחוקה, יהודי פשוט מבגדד בשם מר יוסף בן גאבר. [תשו' הרמב"ם מהד' בלאו ש"כ; מכון ירושלים ח"ב תקל"ט].
מר יוסף, יהודי מבוגר בא בשנים, מציג את עצמו כ'עם הארץ'. הוא כותב באיגרת שאלתו אל הרמב"ם, שהוא עוסק במשנה עם פירוש המשנה להרמב"ם שנכתב בערבית, ברם את ספרי יד החזקה איננו מסוגל להבין מפני שנכתבו בלשון הקודש. הוא מבקש כעת מאת הרמב"ם שישיב לו על כמה שאלות "לסייעו על הלימוד" ואף מרמז לו שיואיל לתרגם את ה"יד החזקה" לערבית...
וכאן נתן גדול הדור את עיניו ולבו להשיב תשובה נרחבת לאותו יהודי מבגדד. הרמב"ם שטירדותיו העצומות רבו למעלה ראש, הוא שכתב על עצמו [באיגרת לר"ש אבן תיבון] שבשעות הערב אחרי יום עמוס: "יכנס הלילה ואני בתכלית החולשה, לא אוכל לדבר" ; פונה כעת להשיב דברים אל ר' יוסף בן גאבר הזקן, כאב אל בנו. לאמצו, לחזקו, לנשאו להרימו, וכמו כן לשתף אותו בתיאור משימת חייו ותכניותיו. בכל מלה בתשובה ההיא ניכרת הגישה הרחומה של מלך ישראל: 'כאשר ישא האומן את היונק...' האיגרת ההיא לזקן הפשוט, כשלעצמה, אוצרת בקרבה 'מסכת מידות' שלמה ...
*
וכך פתח הנשר הגדול את מכתב תשובתו: "שויתי ה' לנגדי תמיד. הגיעה אלינו איגרת הזקן הנכבד היקר, התלמיד בר הלבב, מר יוסף... נתבאר לנו במכתבו שיש לו השתדלות חזקה על תלמוד תורה...".
שויתי ה' לננדי תמיד. מתוך שייחד את לבו לשמים תמיד, מתוך אהבתו ויראתו התמידית, מצא הרמב"ם את הדרך איך לכבד ולקרב בנים למקום...
הרמב"ם "נוזף" בר' יוסף בחיבה גלויה על שממעט בערך עצמו... "תחילה, מה שאתה צריך לידע... שאינך עם הארץ! אלא תלמידנו ואהובנו אתה...!". מלים אלה בלבד, עולם מלא של אהבת ישראל מתמצה בהן. מר יוסף! אם אתה לומד משניות עם הפירוש ולו אף בערבית, אין לך רשות להיקרא עם הארץ למרות שאינך מבין לשון הקודש. תלמידנו ואהובנו אתה... גם אם אתה מבין דברי תורה בלשון אחרת. "והעיקר שתתעסק בלימוד".
וכך מורה לו במשנה אהבה והערכה: "הוראה של הרמב"ם" שכדאי לכולנו לשנן זאת. "ובכלל אומר לך, שלא תבזה עצמך ואל תתייאש מן השלימות. גדולי החכמים התחילו הלימוד והם גדולים בשנים מאד, והיה מהם מה שהיה...".
"לבו הוא לב כל קהל ישראל" כך כתב הרמב"ם על מלך בישראל. והוא קיים זאת בעצמו. מנהיג הדור היושב בקהיר שבמצרים המסובב במשימות אין ספור, איכפת לו מאד על זקן בבגדד שרואה את עצמו עם הארץ וזה מעכבו מלהתקדם כראוי. הרמב"ם מייחד לו כעת את כל תשומת לבו הענק ומזהירו באהבת עולם: אל תבזה את עצמך ואל תתייאש מן השלימות!!!! אל תגביל את יכולתך! בנעורינו ובזקננו נלך". גדול הדור איננו מוכן לוותר על זקן ממרחקים. ובתקווה מלאה ש"גם הוא יגדל!"...
*
ר' ישראל! הרמב"ם מדבר גם אל כל אחד ואחד מאתנו בכל גיל ומצב. "לא תבזה עצמך ואל תתייאש מן השלימות". אין לך רשות לחרוץ משפט ולכנות את עצמך בכינוי של בערות. זה מעכב את הצמיחה. עודך עתיד לגדולות!
והעיקר שתתעסק בלימוד... מה נשגבו דברי הרמב"ם בספר ה'יד': "יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה". אין מחשבות בלתי ראויות מתגברות "אלא בלב פנוי מן החכמה". [סוף הל' אסו"ב]. ובדור הזה על אחת וכמה! זהו נשק אדיר מול נסיונות הזמן. להרחיב את הדעת בתורה ולהגן על המוח והלב מפני הפסולת מבחוץ! אני חומה – זו תורה... [פסחים פ"ז.].
*
וכאן מדריך הרמב"ם את "תלמידו" הזקן מבגדד, איך שיתרגל בלשון הקודש... והיינו, שיבחר לו אחד מספרי ה'יד החזקה' "כי הוא קל להבין וקרוב להתלמד מאד. ואחר שתתחנך בספר אחד, תבין כל החיבור כולו". הוא תולה תקוות באותו יהודי קשיש שפעם יסיים את כל י"ד חלקי 'משנה תורה' ויבין אותם!
הרמב"ם ממשיך ומגלה לו את צפונותיו. אין בדעתו לתרגם את ספרי היד החזקה לערבית בשום אופן, "לפי שכל נעימותו תיפסד". ולבד מזה, בתכניתו, להחזיר גם את פירוש המשנה וספר המצוות ללשון הקודש.
אגב אורחא, גילה לנו הרמב"ם את הסגולה המיוחדת של "היד החזקה" הכתובה כעין לשון המשנה. הנועם שבו, היופי המדהים של ה"משנה תורה" שלו. המתבונן באוצר המופלא המשתרע על פני כל רוחב היד החזקה, יתפעם מן החן האלקי השפוך על ספריו. מתוך בית היוצר שלו יצאו בלבוש מלכות בלשון הקודש וברוח הקודש. כל אות ואות שבדבריו מדויקת, מבריקה ומבהיקה באור עליון...
[עדיין חקוקה בזכרוני אותה חוייה בימי בחרותי, בעת שעסקתי בסוגיא חמורה במסכת תמורה בנושא של "חמש חטאות המתות". התייגעתי בהלכה של: "חטאת שאבדה", לצורך הבנת הענין עיינתי ברמב"ם הלכות פסולי המוקדשין, ולפתע, התרגשתי, כאשר מבעד לעומק ההלכות, הופיע לנגד עיני ביטוי בלשון הרמב"ם שם: "היתה נחבאת אחורי הדלת או בסתר המדרגה..." (שם פ"ד, הי"ג). מה נפלא הדבר... בעיצומן של ההלכות הקשות של חמש חטאות המתות, מקשט הרמב"ם את ההלכה עם ביטוי נאדר הלקוח מספר "שיר השירים": "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה...". כמה חיות נסכו בי אז שתי מלים אלה! וכך עודדוני להמשיך את הלימוד בסוגיא ההיא... זוהי דוגמה זעירה למה שהתכוון הרמב"ם בדבריו אל הזקן על אי תרגום ה'יד החזקה': "שלא תיפסד נעימותו".].
*
המפליא בדבר הוא, שתוכן איגרת השואל לפרטיה, לא היה בו משום נחת רוח וכבוד לרמב"ם. בכלל לא. באיגרת ההיא הביא הזקן בעיקר מה ששמע במקום מגוריו ביקורת על דברי הרמב"ם בנושאים שונים; אם מתוך הרצון של המערער להתכבד בקלון "טעויותיו", או מתוך אי ידיעה והבנה.
מדהים לראות איך שהתייחס לזה הרמב"ם ואיך שעונה לזקן הפשוט, כרב לתלמיד אהוב, את כל שאלותיו בהרחבה ובסבלנות, בטוב טעם ודעת. במה שנוגע להלכה ולעיקרי היהדות, הוא עומד על דעתו בתוקף רב כתפקיד מנהיג ישראל. אלא בסופו של דבר מבקש הרמב"ם ממר יוסף שלא ימחה על כבודו מפני שהוא מוחל בלב שלם לאותם מערערים. ואם יש להם קורת רוח ממעשיהם ומראים בזה "סמכות" על חשבון הביקורת, הרי זה בגדר "זה נהנה וזה לא חסר"...
דבריו בסוף התשובה מראים על גודל נפשו של ענק דורות זה. הוא מתאווה להיות מן "הנעלבין ואינם עולבין"... ו"ויותר מכל" הוא חס על כבודו וטובתו של אותו זקן, ומבקש למנוע: "זה שאתה מביא על עצמך מריבות ורעות שאין בהם צורך". וכך חותם הרמב"ם את איגרתו בברכה לבבית: והשם יתברך יעזור אותך - ושלומך ירבה ושלום כל הזקנים והתלמידים יברכם אלקינו...
*
בתשובות הרמב"ם [מהד' בלאו סי' תמ"ח; מכון ירושלים סי' ה'] נמצאת כמו כן, תשובה נרגשת מאד אל רבי עובדיה הגר, בה הורה הרמב"ם שלא הגר ישנה כלום מנוסח התפילה, עקב היותו גר צדק. וכך פסק לו באהבה: "יש לך לומר הכל כתקנם ואל תשנה דבר אלא כמו שיתפלל ויברך כל אזרח מישראל, כך ראוי לך לברך ולהתפלל בין שהתפללת יחידי בין שהיית שליח צבור.".
וכאן מגיעים אנו לפיסגת הערכת הרמב"ם לעומת גר הצדק וייחוסו האמיתי. בחריפות מתוקה כל כך כותב לרבי עובדיה: "ואל יהא יחוסך קל בעיניך, אם אנו מתיחסים לאברהם יצחק ויעקב, אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם - - -".
ובסיום דבריו שהורה הרמב"ם לרבי עובדיה לומר "לאבותינו" כמו כל ישראל: הדגיש: "שאברהם אב לך ולנו...". מאז נפלאתי מעדינות סדר מלים אלה, אברהם אבינו אב לך, הגר, וגם לנו. קודם לך ואחר כך לנו... אכן, גם בברכת "על הצדיקים" מקדימים "גרי הצדק ל"ועלינו"...
*
כנשר הזה רחמני על בניו... הרמב"ם בעצמו קבע בספר היד שלו: "ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וצוה אותם בחוקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל" [סוף הלכות עבדים]. הרמב"ם מחדש לנו כאן חידוש מדהים, שטובת התורה שהשפיע עלינו הקב"ה, היא שעיצבה את דמותנו במידות יקרות...ש"חוקים ומשפטים צדיקים" שבתורה חרשו תלמים עמוקים בטבעם של ישראל והספיגו בהם חמלה רבה... הרחמים בישראל מקורם מן התורה דווקא!
ואמנם כן, המחוקק המובהק הרמב"ם ז"ל, שהנחיל לנו חוקים ומשפטים צדיקים בצורה ברורה ומיוחדת כל כך, הוא שהדגים בעצמותו את מידת הרחמים העצומה של מנהיגי ישראל...
ובכלל, הרוצה לראות מקרוב את תהלוכות הרמב"ם ולבחון את מידות הזהב שלו, אינו צריך לחפש זאת בספרי התולדות. הן בהלכות דיעות שלו, בהן קבע הרמב"ם את הליכות החיים של יהודי בכלל ושל תלמיד חכם בפרט; שם נפתח אשנב לחיי המחבר הקדוש. "הוא היה אומר". בין השיטין שם מתגלה איך התנהג הרמב"ם יום יום...
*
נמשיך נא יקירי, לעקוב אחרי תהלוכות הרמב"ם ז"ל, איך שהתייחס ברחמי אב אל ציבור בישראל באשר הוא שם...
היה זה עוד בעת שהרמב"ם התגורר בעיר "פאס" בצפון אפריקה, כנזכר לעיל, ושמזה כעשר שנים היו שם בתקפם גזרות השמד של כת ה"אַלְמוהדין" ששלטו במדינה. עקב כך היו במרוקו יהודים רבים "אנוסים" שקיבלו למראית עין את הדת הזרה, ברם המשיכו לחיות חיים יהודיים בהיחבא, וקיימו את מצוות התורה בסתר.
לצערם הרב של אותם יהודים, הוציא באותו זמן, חכם אחד, פסק הלכתי, בו הוא מרחיק אותם בצורה החלטית מההשתייכות לכלל ישראל.
פסק זה השפיע על אותם יהודים "אנוסים" בצורה מאד קיצונית, עד כדי כך, שהם כמעט וגמרו אומר בדעתם להתנתק ח"ו כליל מדת משה וישראל, כיון שאם באמת כך הם פני הדברים, כפי טיעונו של אותו חכם, הרי בין כה וכה הם כבר אינם נחשבים ליהודים, חלילה.
רבינו הרמב"ם שהיה אז עדיין צעיר לימים, כבן עשרים ושבע שנים, אזר גבור חלציו ויצא בכח ובחיל רב ב"אגרת השמד" שלו, המכונה גם "אגרת קידוש השם". [ראה שו"ת הריב"ש סי' י"א ושו"ת תשב"ץ [ח"א סי' ס"ג]
באיגרתו זו הגיב הרמב"ם בתוקף רב ובחריפות יתירה נגד פסק ההלכה הקיצוני של אותו חכם, ואת כל טענותיו וראיותיו ההלכתיות הוא סותר אחת לאחת. ולא זו אף זו, בתחילת דבריו הוא מייסר את אותו חכם בדברי מוסר ותוכחה קשים על דבריו.
באגרתו הנ"ל מלמד הרמב"ם זכות על אותם יהודים "אנוסים", ומדריך אותם לעזוב את מקומם תיכף ומיד. בחמשה סעיפים הוא מברר להם באריכות ובדיוק רב את המצוה של קידוש השם. מכל שורה באיגרתו מזדעקות אנחות הכאב שלו והשתתפותו הרגשית בצערם הגדול של אותם אנוסים.
למרות נימת השלווה, הנועם והאצילות של הרמב"ם בכל כתביו, שינה את דרכו כאן. הצער של זולתו, המצוקה של אחיו היהודים האומללים, הפיקו ממנו לשון חריפה ועזה כלפי מי שריפה את רוחם והכאיב להם מאוד.
בתוך הדברים הדגיש הרמב"ם ביותר כמה צריך אדם להיזהר כשמפרסם דברים בדיבור וכל שכן בכתב. כמה יש לשקול את האחריות בדבר, לא להוציא דברים ברבים לפני חשיבה מעמיקה! כמה נוגע דבר זה היום. לחיצת כפתור אחד מסוגלת לשטוף עולם ומלואו בארבעה אבות נזיקין.
איגרת זו גרמה גם לכך שהרמב"ם נאלץ לנוס על נפשו ולהמלט ממדינת מרוקו, כאשר בעקבות פירסומה החלו פלוגות כת ה"אַלְמוהדין" החשוכה לחפש אחריו, בכדי להתנקם בו על דבריו נגד דתם.
*
יפרוש כנפיו לתימן... בתקופה מאוחרת יותר, כשכבר ישב הרמב"ם במצרים, מקום שממנו התפרסם הרמב"ם בכל תפוצות ישראל, התעוררה שעת גזירה קשה על היהודים היושבים בתימן, צרה כפולה ומשולשת התגוללה אז על יהודי תימן. ראשית דבר היתה "גזירת שמד" שנגזרה עליהם ע"י שני מנהיגים קיצוניים שהשתלטו על הנהגת מדינת תימן.
הצרה השניה באה עליהם מבית פנימה, אחד היהודים שהמיר דתו והשתמד החל להסית ולהדיח ב"ראיות" הבל ודופי.
בו זמנית נחתה עליהם צרה שלישית: יהודי הזוי ובעל דמיון הכריז על עצמו כ"נביא", והורה ליהודי תימן שעליהם להיפטר במהירות מכל נכסיהם במדינה, כיון שעליהם להתכונן לגאולה השלימה העומדת בפתח, והנה הם כבר עולים בקרוב לארץ הבחירה יחד עם ביאת ה"גואל צדק".
על שלש אלה רגזה ארץ תימן, ויהודי המדינה הוטלו בבת אחת לעבר תהום פעורה של ספיקות והתחבטויות, שהמיטה עליהם בלבול ומהומה, במדה שלא יכלו לשאת אותה.
*
לאור הצרה המשולשת פנה מנהיג יהודי תימן רבי יעקב בן רבי נתנאל אלפיומי באיגרת כתובה אל רבינו הרמב"ם, בה תיאר לפניו את המצב העגום אליה נקלעו בני קהלתו, ונפשו בשאלתו איך לחלץ את יהודי תימן ממצוקתם הנוראה. כתשובה לאיגרתו כתב הרמב"ם ז"ל את "איגרת תימן" הידועה שלו, הפותחת במלים אלו:
"חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת וּבִרְכַּיִם כוֹשְׂלוֹת אַמֵּצוּ" - פסוק זה הנלקח מספר ישעי' (ל"ה, ג'), - בו שלח הקב"ה בידי הנביא ישעיהו דברי נחמה, עידוד וחיזוק אל כל נביאי ישראל - שימש גם כסיסמת איגרת תימן כולה אותה כתב רבינו הרמב"ם:
באיגרת זו מרומם הרמב"ם את רוחם של יהודי תימן, פוקח את עיניהם, מחזק את רוחם, נוסך בקרבם אומץ רב, וכך חימם את לבותיהם, ניחם את רוחם ונשמתם הנדכאות מרוב הגזרות והצרות שאפפו אותם.
האיגרת כולה התגלתה לפניהם במלוא בהירות הדעת, המזוככת כבדולח, וכל כולה עטופה ברגשי אהבה אבהית. הרמב"ם באיגרת זו, מצטייר כאב רחמן העומד ליד ערש ילדו בן תימן, החולה והקודח מחום, והוא מטיף בסבלנות וברחימאות טיפות מרפא אל תוך פיו, הנוסכות בקרבו חיות מחודשת ודברי נחמה מעודדים...
הוא הראה לו את החומה הגבוהה והבצורה, המבדילה בין אמת לשקר; בין האמונה, הדת היהודית, לבין הדמיונות המסולפים המצוצים מתוך אצבע ימין שקר של שאר הדתות להבדיל; בין הנצחיות של העם היהודי, לבין הקיום הארעי והזמני של אומות העולם.
הרמב"ם באגרתו מפזר כעפר וזורה לרוח את אותן "הוכחות" טפשיות של אותו מסית ומדיח; הוא מאיר באור יקרות את המשמעות האמיתית של הגלות והגאולה; את הזמן של קץ הגאולה, ואת אישיותו הפלאית של מלך המשיח. בכך הוא גם מטאטא ומשליך אל מחוץ להגיון הבריא את הדמיונות והאשליות של אותו "נביא" מדומיין...
*
מקום מיוחד באיגרת תימן תופס החינוך לזכרון מעמד הר סיני. הרמב"ם בטוח שזה יחזק את האמונה מאד מאד. וכך פונה הרמב"ם אל אחיו יהודי תימן: "וראוי לכם אחינו, שתגדלו בניכם על המעמד ההוא הגדול, ותספרו בתוך קהל ועדה גדולתו והידורו, שהוא עמוד שהאמונה סובבת עליו" הוי אומר: עליכם לחנך את צאצאיכם עם הזכירה של אותו מעמד חד פעמי, "שלא היה מקודם כמוהו, וכן לא יהיה אחריו כמוהו". מיד מקטנותם יש להשריש בלבות הטף את מעמד הר סיני, ויחקק לנצח בקרבם, עד שיהיה לבשר מבשרם ועצם מעצמותיהם ולחלק בלתי נפרד מאישיותם. בנוסף יש גם לפרסם בפני קהל ועדה את גודל המעמד של אותו מאורע ואת הופעת אדון כל הארץ בהדר גאון עוזו, לפני עמו בעת מתן תורה.
עלינו לשנן לבנינו ולבני בנינו עד עולם שכל אחד מאתנו, כל בני העם היהודי, זכינו במעמד הר סיני, לראות עין בעין את ההתגלות האלוקית, ובעצמנו שמענו את הקול האלוקי מדבר מתוך האש...!
על ידי הזכרון התמידי של מעמד מתן תורה, ועל ידי העברת זכרונו מדור לדור, תשאר ותתקיים האמת המוחלטת בתודעת בני העם היהודי, למרות כל תחלואי הזמן: "ותגיע לנו על ידה האמת, כדי להעמיד רגלינו, לבל ימעדו אשורינו בעתות כאלו...!" זכירת מעמד הר סיני היא העצה היעוצה לכל אחד מאתנו, בכדי שנוכל להחזיק מעמד באמונת תום בכל מצבי הגלות הקשה והארוכה, ובאמצעותה נוכל להתרומם תמיד...
*
הרמב"ם, רופא הנפשות הצליח לרפאות את רוחם המדוכאת של יהודי תימן. אך הוא לא הסתפק בכך, אלא הוא גם ניצל את מעמדו הבכיר בממלכת מצרים, והצליח לבטל את הגזירות שניתכו על ראשם של יהודי תימן.
עד כמה הללו ושבחו את הרמב"ם ז"ל על מאמציו לטובתם של יהודי תימן ניתן ללמוד ממכתבו של הרמב"ן ז"ל שכתב אל רבני צרפת, וז"ל: "...והנני מעיד עלי לפני רבותי שמים וארץ, כי שמענו ממגידי אמת שבכל ארצות מלכות תימן, קהלות רבות עוסקות בתורה ובמצות לשמן, והיו מזכירים שם הרב [הרמב"ם] בכל קדיש: "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בר מיימון" - אשר האיר עיניהם בתורה והעמידן בקרן אורה לבטל מהן גזרות קשות וכובד המס, כי היו בטיט חוצות מרמס, ומעליהם עול הגלות הרים..." (הדברים מובאים בספר "שם הגדולים" לרבינו חיד"א, ח"א, מערכת מ', אות ק"נ).
*
ר' ישראל! בחיבה יתירה ארשום לך כעת סיפור יקר ששמעתי פעם מפי הגה"ח ר' שמואל היינה ז"ל, נינו של ה'אמרי אמת', בן גילו וידיד נעוריו של ה'פני מנחם' זי"ע. זה היה כבר בשנותיו האחרונות של סבו זקנו הקדוש, בארץ ישראל. יום יום היה עולה אליו אחד מצאצאיו ללמוד ממנו פרשה בחומש.
פעם הגיע תורו של ר' שמואל ללמוד בחומש את ענין החליצה בפרשת "כי תצא". והנה שומע הוא את הרבי אומר דרך לימודו בתכלית הקיצור. "לא חפצתי לקחתה". פתאום שואל הוא לעצמו: "לא חפצתי לקחתה?" וכך השיב. "קען נאר זיין נאכ'ן רמב"ם". זה יתכן רק לפי הרמב"ם... עד כאן.
משפט שנון זה ארך שניות מספר. ר' שמואל הצעיר לא הבין לא את השאלה ולא את התשובה. הוא פנה אז, כשיצא, אל המשמש בקודש הגה"ח ר' שמאי גינצבורג ז"ל, שמלבד היותו גדול בתורה מאד, הבין את הרמיזות של הרבי וכך היה מסוגל לפענח צפונות ...
וכך הסביר ר' שמאי את כוונת ה'אמרי אמת': הרי דעת התנא אבא שאול [יבמות ל"ט:] בדורות אלה שחולצים ולא מייבמים, מפני החשש שאין כוונתו לשם מצוה. ואם כן איך יאמר כל חולץ: "לא חפצתי לקחתה"? והלא יתכן שהוא כן רוצה, אלא שלא נותנים לו? וזהו פשר שאלת הרבי "לא חפצתי לקחתה?"...
קען נאר זיין נאכ'ן רמב"ם... לאיזה רמב"ם התכוון הרבי? המשמש הגאון תפס את הכוונה מיד. היו אלה דברי הרמב"ם הידועים, בענין "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", שבלב לבו רוצה כל יהודי לקיים את המוטל עליו על פי ההלכה. "לעשות את כל המצוות ולהתרחק מן העבירות" [פ"ב מהל' גירושין ה"כ].
ואם אמנם אין קיום הייבום לרצון חכמים, הרי באמת שוב אין האיש רוצה בכך. ואם כן שפיר יכול לומר "לא חפצתי לקחתה"... כל יהודי בפנימיותו באמת רוצה להיות טוב...
*
שוב דלינו רק כטיפה מן הים הגדול הזה, בכדי לעורר את הרצון לעסוק יותר במשנת הנשר הגדול. נחתום נא בענין שבת קודש בדברים שכתב רבינו בחיי בשם הרמב"ם, שנהיו אף הם לאבן יסוד במשנת גדולי החסידות.
ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. "כל ששת ימים אפשר לך שתעבוד את ה' יתברך עם עשיית כל מלאכתך, כענין האבות שהיו עובדים את ה' יתברך עם עבודת המקנה ושאר ענינים הגופניים, אבל יום השביעי שבת כולו יהיה לה' אלקיך". ששת ימים תעבוד, פירושו עבודת ה'! בכל דרכיך דעהו, בכל דבר שמתכוון בו לשם שמים, שייך לעבוד את ה'. ואכן כך היא מגמת דרכו של הרמב"ם בהלכות דעות!
הסכת ושמע ישראל! חידוש פלא יש כאן! לפני הנ"ל נמצא, שעבודת ה' כזו של "בכל דרכיך דעהו" גם מתוך הפעולות הגשמיות, מקורה בעשרת הדיברות!!! הרי שם שמענו את הפסוק הזה של "ששת ימים תעבוד", שם תחת הר בוער באש...
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
נצפה נא בשקיקה לה ולמלכותה!
כפי שהורה לנו הרמב"ם [פ"ל מהל' שבת ה"ב]
ויושב בכובד ראש, מייחל להקבלת פני השבת,
כמו שהוא יוצא לקראת המלך...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 457.docx
- (43.04 KiB) הורד 167 פעמים
-
נוטר הכרמים
- הודעות: 8552
- הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
איזה איכויות! אין עוד בנמצא כותב כזה!
בנוגע לרמב"ם הידוע בהל' גירושין והאמרי אמת, אעתיק מהרשום אצלי על פר' שמות
ג, יט וַאֲנִ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֠י לֹֽא־יִתֵּ֥ן אֶתְכֶ֪ם מֶ֥לֶךְ מִצְרַ֖יִם לַהֲלֹ֑ךְ וְלֹ֖א בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה.
והנה קשה להלום לשון הכתוב כפי פשוטו, שהרי אדרבה ביד חזקה נתן להם מלך מצרים להלוך. ועי' רש"י ורמב"ן. ובפסיקתא זוטרתא כאן, ולא בנסים ובמופתים, כי אם ביד חזקה.
וביאר בספר משך חכמה כאן, וז"ל,
והנה איתא בספר אמרי אמת [וארא תרצ"ג], וז"ל,
ולכאורה נראה שנתכוין לדברי המשך חכמה הנ"ל.
בנוגע לרמב"ם הידוע בהל' גירושין והאמרי אמת, אעתיק מהרשום אצלי על פר' שמות
ג, יט וַאֲנִ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֠י לֹֽא־יִתֵּ֥ן אֶתְכֶ֪ם מֶ֥לֶךְ מִצְרַ֖יִם לַהֲלֹ֑ךְ וְלֹ֖א בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה.
והנה קשה להלום לשון הכתוב כפי פשוטו, שהרי אדרבה ביד חזקה נתן להם מלך מצרים להלוך. ועי' רש"י ורמב"ן. ובפסיקתא זוטרתא כאן, ולא בנסים ובמופתים, כי אם ביד חזקה.
וביאר בספר משך חכמה כאן, וז"ל,
פירוש, דהנפש הישראלי המוכרח על ידי הכאה, נפשו מתאוה אל השלמות האמיתי, ועל ידי כפיה, סרה ממנו תאות החומר, ונשאר הנפש נהנה מקיום רצון ה' יתברך, כמו שכתב הרמב"ם, הלכות גירושין פרק ב. אבל הוא לא יסכים ברצונו המוחלט, ולא על ידי יד חזקה, שאף אם יכוהו ביד חזקה ויכפוהו, גם כן לא יתן להלוך ברצונו רק בעל כרחו, דזה אינו נתינה ברצון ודו"ק.
והנה איתא בספר אמרי אמת [וארא תרצ"ג], וז"ל,
איתא בספרים עה"פ כי לא יתן אתכם מצרים להלוך ולא ביד חזקה, ע"פ מה שאיתא ברמב"ם הל' גירושין שלכן מועילה כפיה בישראל מפני שנפש רוצה לציית לבית דין רק שהיצר הרע מסתיר, וכשמסירין המונעים ואפילו בעל כרחו מתגלה הרצון. והיינו דכתיב אם לא ביד חזקה וגו' אמלוך עליכם, אבל לב פרעה בעצם לא היה טוב ולא היתה מועלת בו כפיה, וזהו ולא ביד חזקה, ביד חזקה וגו' הוא כענין כפה עליהם הר כגיגית, וזה מועיל רק אצל ישראל
ולכאורה נראה שנתכוין לדברי המשך חכמה הנ"ל.
-
גיזונטע קאפ
- הודעות: 927
- הצטרף: ד' אוקטובר 18, 2017 5:47 pm
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
שמעתי מהגר"ה זאקס שאביו הגר"מ אמר לפני הח"ח שמספרים שכאשר הרמב"ם כתב את היד החזקה התבודד במערה 10 שנים וכתב אותו
ואמר הח"ח שהוא לא יודע אם הסיפור היה, אבל אי אפשר לכתוב משנה תורה בלא זה
ואמר הח"ח שהוא לא יודע אם הסיפור היה, אבל אי אפשר לכתוב משנה תורה בלא זה
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
נוטר הכרמים כתב:איזה איכויות! אין עוד בנמצא כותב כזה!
בנוגע לרמב"ם הידוע בהל' גירושין והאמרי אמת, אעתיק מהרשום אצלי על פר' שמות
ג, יט וַאֲנִ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֠י לֹֽא־יִתֵּ֥ן אֶתְכֶ֪ם מֶ֥לֶךְ מִצְרַ֖יִם לַהֲלֹ֑ךְ וְלֹ֖א בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה.
והנה קשה להלום לשון הכתוב כפי פשוטו, שהרי אדרבה ביד חזקה נתן להם מלך מצרים להלוך. ועי' רש"י ורמב"ן. ובפסיקתא זוטרתא כאן, ולא בנסים ובמופתים, כי אם ביד חזקה.
וביאר בספר משך חכמה כאן, וז"ל,פירוש, דהנפש הישראלי המוכרח על ידי הכאה, נפשו מתאוה אל השלמות האמיתי, ועל ידי כפיה, סרה ממנו תאות החומר, ונשאר הנפש נהנה מקיום רצון ה' יתברך, כמו שכתב הרמב"ם, הלכות גירושין פרק ב. אבל הוא לא יסכים ברצונו המוחלט, ולא על ידי יד חזקה, שאף אם יכוהו ביד חזקה ויכפוהו, גם כן לא יתן להלוך ברצונו רק בעל כרחו, דזה אינו נתינה ברצון ודו"ק.
והנה איתא בספר אמרי אמת [וארא תרצ"ג], וז"ל,איתא בספרים עה"פ כי לא יתן אתכם מצרים להלוך ולא ביד חזקה, ע"פ מה שאיתא ברמב"ם הל' גירושין שלכן מועילה כפיה בישראל מפני שנפש רוצה לציית לבית דין רק שהיצר הרע מסתיר, וכשמסירין המונעים ואפילו בעל כרחו מתגלה הרצון. והיינו דכתיב אם לא ביד חזקה וגו' אמלוך עליכם, אבל לב פרעה בעצם לא היה טוב ולא היתה מועלת בו כפיה, וזהו ולא ביד חזקה, ביד חזקה וגו' הוא כענין כפה עליהם הר כגיגית, וזה מועיל רק אצל ישראל
ולכאורה נראה שנתכוין לדברי המשך חכמה הנ"ל.
אכן, שמעתי שהא"א התפעל מאוד מספר משך חכמה, ואף מסרו לבנו הב"י לאחר שסיימו. כשהב"י החזיר את הספר שאלו אביו "נו?", ענה הב"י: "גאנץ גיט". נענה הא"א: "בלויז גיט!".
מי מחובר
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 55 אורחים