סגי נהור כתב:אליעזר ג כתב:מבואר בגמרא שמקור המצווה הוא השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח , וכידוע קיימא לן שהשמר פן ואל הוא לא תעשה ומכאן שמדובר באיסור, ויוצא שאם היה צריך לחוש על פי דין והתברר שלא היה חשש , הרי אם לא חש עבר בלא תעשה הזה עצמו גם אם התברר אחר כך שאין סיכון כי האיסור הוא לא להיזהר בחשש ולא בוודאי, ויש לו שכר של נמנע מעבירה.
נראה שכתבת שתי סברות שונות שאינן בהכרח קשורות זו לזו. הא', שזו מל"ת* (ומה בכך? האם מי שגזל חפץ של חבירו, ובאמת החפץ הוא של הפקר, עבר על איסור? ולאידך, אם נמנע מקבל שכר של "ישב ולא עבר עבירה"?**), והב' שגדר המצוה הוא עצם הזהירות (וזה יתכן גם במ"ע, ובכל אופן זה גופא הספק - אף שכמובן צד זה מסתבר).
* כידוע ונשמרתם אינו במנין המצוות. ובכל אופן זה לשון הרמב"ם: וכל כל מכשול שיש בו סכנת נפשות
מצות עשה להסירו
ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר השמר לך ושמור נפשך.
** יש לדון גם בגוונא שהחפץ אכן של חבירו, אלא שאליבא באמת לא היה יכול לגונבו, כגון שלא ידע שיש מערכת אזעקה וכדומה, אם גם זה בכלל "בא דבר עבירה לידו" שמקבל שכר אם נמנע...
אני מציע ל- @עושה חדשות לקרוא את האמור להלן כי זו תשובתו ביותר הרחבה.
אומנם ניסחתי את הדברים באופן מעורבב אך כוונתי הייתה אכן לשתי נקודות:
א. שבלאו יש איסור גם בספק כל עוד לא הוכרע הספק יש איסור תורה [לא לפי הרמבם] לעבור וגם אם עבר והתברר אחר כך שהוכרע הספק להיתר, עדיין עבר באיסור ספק מהתורה. מה שאין כן בעשה שאם במציאות לא עשה הרי לא עשה ואנוס לאו כמאן דעביד. גם לרמבם שסובר ספק דאוריתא לקולא מדאוריתא זה אינו בספק שיכול להתברר לבני האדם בעתיד ואם כן גם הוא בציור שהתברר יסבור שעבר איסור תורה.
ב. שאכן אם העשה הוא עצם ההשתמרות ולא התוצאה הרי זה קיום המצווה לפי גדריה גם אם התברר אחר כך שלא היה סיכון , אבל צורת חיובי עשה היא בדר"כ משהו ספציפי ולפחות משהו ספציפי נגזר מתוכן המצווה כמו הדוגמא שהבאת ברמבם שצריך להסיר המיכשולות , שאומנם יסוד הדין הוא השמירה לא לגרום סכנת מיתה אבל צורתו בעשה היא לסתום את הבור או להסיר את המכשול הפיזי ונראה לי שזו הסיבה למה השמר ופן צורתם לא תעשה כי צורתם אינה בהכרח ספציפית כצורת העשה שהוא כאמור דבר מוגדר.
ביחס לתוכן דברי הרמבם , הרמבם דן שם לעניין סכנה לאחרים והוא הרי לא חולק על מה שקיימא לחז"ל שהשמר הוא לא תעשה, אבל הוא מגביל זאת להיכן שאין לא תעשה וכאן מדובר שיש לא תעשה של "אל תשים דמים" וממילא השלמתו היא תסיר דמים ששמת או הם ברשותך. וזה אכן למד מחיוב שמירת נפש שהוא הדין לגבי הזולת מה שמתייחס אליו יתכן עם השלמה של צוויים נוספים לגילוי זה .
אבל נשאר ששמירת נפש עצמו היא לפחות גם לא תעשה ולכן טמון בה גם דברים שאינם עשיה ספציפית כגון לא ללכת לטיולים מסוכנים וכדומה והרי זאת הייתה שאלת השואל כי מכשול הרי היה גם אם לא נפלו בו. וברור שמצווה המחויב הוא ככל התורה כולה כפי שנראית לעיני הדיין ברגע שבו הנפקא מינא וגם אם לעיני השם אין סכנה הרי זה מצב חיוב והוא הדין אם התברר אחר כך גם לאנשים שלא הייתה סכנה.
ומצווה שמנוסחת כשמור נפשך מאוד , הרי היא מראש מדברת על ציווי במצב של חשש בלבד וודאי ככל שיש לעיני האדם תמונת חשש במבט ישר, הוא מצווה וקיים מצווה גם אם התברר שלא הייתה סכנה באמת וזה פשוט.
וגם מוכח כהי גוונא מחיובי חילול שבת מחמת פיקוח נפש הן לעצמו הן לזולתו כגון מפקחים עליו את הגל ואם נמצא מת מה תאמר שחילל שבת ? וכן ההלכה הפסוקה שכולם מחויבים לחלל שבת בשביל להביא למסוכן תרופה ואינך יודע איזה מהם יצליח והאם אם אחד יצליח כל השאר חיללו שבת שלא כדין פשוט שלא. וכן הגמרא על הכותל על המים שחששו שיפול אך סמכו על צדקתו של אחד האמוראים והכותל לא נפל וכששמע שסמכו על צדקתו כעס כי מנקים לו מזכויותיו כלומר אסור גם אם לא נפל ושם הסיכון הוא סיכון קלוש שיעברו בדיוק שיפול.