בפרשת שופטים נצטוה המלך "לא ירבה לו סוסים" , וכל זה אמור בסוסי בטלה אבל למרכבתו ולמלחמה מותר (גמרא בסנהדרין נא ורמב"ם הל' מלכים).
והנה ביהושע יא, ט מבואר שנצטוה לעקר הסוסים ומרכבותיהם לשרוף באש. וברד"ק שם מרחיב בנקודה חשובה שמלחמת ישראל היא ללא סוסים ומרכבות כדי שלא יאמרו שהסוסים ניצחו אלא הקב"ה הביא הניצחון לעם ישראל.
לכאורה זה הפשט בפסוק "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' נזכיר". ואין הכוונה שאנו משתמשים בסוסים וברכב רק שתולים הניצחון בה' אלא שכלל לא משתמשים בהם. ואכן דוד מלכנו לא השתמש בסוסים והשאיר לעצמו רק מאה מרכבות וכמבואר בירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו עפ"י שמואל ב פרק ח. (ואמנם רש"י והמפרשים שם פירשו שעיקר הסוסים משום "לא ירבה לו סוסים", אך לא זכיתי להבין למה לא השאיר סוסים למלחמה שזה מותר. ועוד צל"ע למה השאיר מאה רכב, וכי למרכבתו הוא צריך כ"כ הרבה).
וכבר עמד על עיקרי הדברים באזנים לתורה עה"פ "לא ירבה לו סוסים" ועמד על החילוק בין הציווי בתורה לבין מוסר הנביאים , ולא מצא מזור למה בהמשך לא חששו למוסר הנביאים שצריך לבטוח בה'.
עוד נקודה לחידוד הענין : הרמב"ן בפרשת עקב (יא, ד)ביאר שבקריעת ים סוף הקב"ה איבד את כל סוסי ורכב פרעה ומצרים ועשאם ל"ממלכה שפלה" עד "היום הזה" לאחר ארבעים שנה. וזה משום הנ"ל שסוסים ורכב הם פאר העוצמה הצבאית, וע"ז נאמר לישראל שמלחמותיהם הם בסגנון שונה לחלוטין מהמקובל בעולם
אצל שלמה כבר מוצאים שהיו לו ארבעים אלף אורוות (לצורך מלחמה ושייראו ממנו העמים), ומה השתנה מימי דוד אביו? ואולי זה קשור למה שאמר "אני ארבה וכו'.
בכל אופן אשמח במי שיאיר עיני בכל הענין.