מסכת סוכה - הערות וביאורים פנינים ומרגליות

[יאיר1]

רבי יהודה במשנה ריש סוכה מכשיר סוכה גבוה מעשרים אמה.
רבי יהודה בדף ה: לומד דין עשרה טפחים במינימום גובה הסוכה מהלכה. ובדף ו: מבואר שרבי מאיר לא היה צריך הלכה לדין גובהה, ולמד כן מהכרובים כמבואר בדף ה:
ועתה חשבתי, שיש קשר בין המחלוקות הללו, שלדברי רבי מאיר לא נאמרה הלכה בגובה הסוכה, וממילא למדו מדעתם/פלפולם, שלשון סוכה הוא בגובהה עשרה טפחים, ולמדו מסברא שסוכה גבוהה למעלה מעשרים פסולה, כטעמי האמוראים בריש מסכתין.
אך רבי יהודה, שלדעתו נאמרה הלכה בגובה הסוכה, ונאמרה רק לשיעור למטה ולא למעלה [מינימום ולא מקסימום] משמע מן ההלכה שאין הגבלה לגובה הסוכה למעלה, ורק שלא יפחות מי' טפחים כפי שלימדה ההלכה.

אשמח להארות הערות דחיות וראיות
תודה
וכו"ט

[ביקורת תהיה]

לד:
כאן בעל המימרא הוא רבא בנו של רב יוסף דשם, ובא הבן והשלים ופירש את דברי אביו.

לא כי, אלא רבא בנו של רב יוסף בר חמא היה, ותלמידו של רב יוסף (בר חייא) דהתם.
אמור מעתה: בא התלמיד והשלים דברי הרב.

[באמונתו]

ברם, בכל כתבי היד כאן, ל"ג רבא בר יוסף, כי אם רב אשי!

[מיללער]

לט.

במשנה, הלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה.

נראה מכאן שאין על אתרוג של שביעית חסרון של 'לכם' אע"פ שיש בפירות שביעית דין של לאכלה ולא לסחורה ועוד הנאות שאסורים בפירות שביעית, מכ"מ סגי שיש בה היתר אכילה כדי לחשבה 'לכם'.

ומכאן קשה על הקרבן העדה שפי' על הירושלמי שקלים פ"ג ה"ב, מהו לצאת ביין של שביעית, תני רב אושעיא יוצאין ביין של שביעית. ופי' בקרבה"ע מהו לצאת ביין של שביעית. כיון דלא קרינן ביה לכם, וקס"ד דארבע כוסות בעינן לכם כמו מצה, וכי היכי דאין יוצאין במצה כן אין יוצאין בארבע כוסות או לא.

ומשמע מדבריו דפירות שביעית לא מיקרי לכם, וזהו דלא כמשנה מפורשת כאן, וכן הקשה הרש"ש על דבריו (נדפס בהגהות הרש"ש סוף מס' פסחים) והכלי חמדה בפרשת וארא. ובדוחק אפ"ל בדבריו דמיירי ביין של שביעית לאחר הביעור ולכן לא מיקרי לכם, ובאמת כן פי' בתק"ח שם, אולם לא משום החסרון של לכם אלא משום שאסורה בהנאה עיי"ש

[אליהו חיים]

לט.

במשנה, הלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה.

נראה מכאן שאין על אתרוג של שביעית חסרון של 'לכם' אע"פ שיש בפירות שביעית דין של לאכלה ולא לסחורה ועוד הנאות שאסורים בפירות שביעית, מכ"מ סגי שיש בה היתר אכילה כדי לחשבה 'לכם'.

ומכאן קשה על הקרבן העדה שפי' על הירושלמי שקלים פ"ג ה"ב, מהו לצאת ביין של שביעית, תני רב אושעיא יוצאין ביין של שביעית. ופי' בקרבה"ע מהו לצאת ביין של שביעית. כיון דלא קרינן ביה לכם, וקס"ד דארבע כוסות בעינן לכם כמו מצה, וכי היכי דאין יוצאין במצה כן אין יוצאין בארבע כוסות או לא.

ומשמע מדבריו דפירות שביעית לא מיקרי לכם, וזהו דלא כמשנה מפורשת כאן, וכן הקשה הרש"ש על דבריו (נדפס בהגהות הרש"ש סוף מס' פסחים) והכלי חמדה בפרשת וארא. ובדוחק אפ"ל בדבריו דמיירי ביין של שביעית לאחר הביעור ולכן לא מיקרי לכם, ובאמת כן פי' בתק"ח שם, אולם לא משום החסרון של לכם אלא משום שאסורה בהנאה עיי"ש

אמנם שהקרבן העדה קשה מאוד, אך יש חילוק בין ד' מינים מד' כוסות ומצה, דשם המצוה לאכול המצה ולשתות היין ובזה סובר הק"ע דבמקום דיש קיום אחר בשתיה ובאכילה הרי זה חסר ב'לכם' ובפרט שהשימוש מוגבל לפי דיני שביעית ואינו רק לכל צרכיכם, אמנם בד' מינים אין המצוה לאכול המינים אלא רק שיהיו ראויין לאכילה הרי סו"ס ראויין לאכילה. [אך כמובן יש לדון דבעיקר דין לכם תלוי בראוי לאכילה ולא יהא חילוק אך בדעת הק"ע יתכן דמחלק בכך כנ"ל].

[באמונתו]

לט.
במשנה, הלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה.
נראה מכאן שאין על אתרוג של שביעית חסרון של 'לכם' אע"פ שיש בפירות שביעית דין של לאכלה ולא לסחורה ועוד הנאות שאסורים בפירות שביעית, מכ"מ סגי שיש בה היתר אכילה כדי לחשבה 'לכם'.
ומכאן קשה על הקרבן העדה שפי' על הירושלמי שקלים פ"ג ה"ב, מהו לצאת ביין של שביעית, תני רב אושעיא יוצאין ביין של שביעית. ופי' בקרבה"ע מהו לצאת ביין של שביעית. כיון דלא קרינן ביה לכם, וקס"ד דארבע כוסות בעינן לכם כמו מצה, וכי היכי דאין יוצאין במצה כן אין יוצאין בארבע כוסות או לא.
ומשמע מדבריו דפירות שביעית לא מיקרי לכם, וזהו דלא כמשנה מפורשת כאן, וכן הקשה הרש"ש על דבריו (נדפס בהגהות הרש"ש סוף מס' פסחים) והכלי חמדה בפרשת וארא. ובדוחק אפ"ל בדבריו דמיירי ביין של שביעית לאחר הביעור ולכן לא מיקרי לכם, ובאמת כן פי' בתק"ח שם, אולם לא משום החסרון של לכם אלא משום שאסורה בהנאה עיי"ש

לא הבנתי מאי כולי האי, הא לעיל כיו"ב, כבר אמרו בגמרא: לא קשיא: כאן - ביום טוב ראשון, כאן - ביום טוב שני.

[מיללער]

לא הבנתי מאי כולי האי, הא לעיל כיו"ב, כבר אמרו בגמרא: לא קשיא: כאן - ביום טוב ראשון, כאן - ביום טוב שני.

(על זה נאמר ויש ליישב בדוחק)

[יאיר1]

ואותו טפח היכן מעמידו? - אמר רב: מעמידו כנגד היוצא. אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב: ויעמידנו כנגד ראש תור! שתיק רב.
מה בעצם רב אומר? שאי אפשר להעמיד כנגד ראש תור? אם יעשה כן זה לא מועיל?
או שרב כהנא רצה לומר שצריך דווקא כנגד ראש תור?
מאיפה הם למדו כן, שהם מקשים על רב?
רש"י פירש: דנראה נוטה לשתי מחיצות, ומיחזי כארבע מחיצות

מה כוונתו בזה?
רק להסביר כיצד זה נראה בפועל? או שיש כאן גם הסבר לסברת רב כהנא?
תודה מראש למחכימים
יאיר.

[טור תלגא]

לט.

במשנה, הלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה.

נראה מכאן שאין על אתרוג של שביעית חסרון של 'לכם' אע"פ שיש בפירות שביעית דין של לאכלה ולא לסחורה ועוד הנאות שאסורים בפירות שביעית, מכ"מ סגי שיש בה היתר אכילה כדי לחשבה 'לכם'.

ומכאן קשה על הקרבן העדה שפי' על הירושלמי שקלים פ"ג ה"ב, מהו לצאת ביין של שביעית, תני רב אושעיא יוצאין ביין של שביעית. ופי' בקרבה"ע מהו לצאת ביין של שביעית. כיון דלא קרינן ביה לכם, וקס"ד דארבע כוסות בעינן לכם כמו מצה, וכי היכי דאין יוצאין במצה כן אין יוצאין בארבע כוסות או לא.

ומשמע מדבריו דפירות שביעית לא מיקרי לכם, וזהו דלא כמשנה מפורשת כאן, וכן הקשה הרש"ש על דבריו (נדפס בהגהות הרש"ש סוף מס' פסחים) והכלי חמדה בפרשת וארא. ובדוחק אפ"ל בדבריו דמיירי ביין של שביעית לאחר הביעור ולכן לא מיקרי לכם, ובאמת כן פי' בתק"ח שם, אולם לא משום החסרון של לכם אלא משום שאסורה בהנאה עיי"ש

באהבת ציון וירושלים פסחים פ"י ה"א הקשה כן ורצה להגיה "ביין של סבסטית" ושאלת הגמ' היא על יינם של כותים ולא לענין שביעית כלל עי"ש.

הגרח"ק בשקלים שם מפרש שאלת הגמ' דזמן ביעור יין של שביעית הוא בערב פסח ויכול לשייר לעצמו מזון ג' סעודות ושיעורו ביין הם ג' רביעיות, ומיבעיא לי' אם מותר לשייר ד' רביעיות לד' כוסות.
ובתורה שלמה הביא כעין זה ופי' דזמן ביעור של יין הוא עד הפסח והשאלה היא אם הוא עד ועד בכלל או לא עי"ש וסיים "ופירוש זה מסתבר יותר מכל הפירושים הנ"ל".

[יאיר1]

ואותו טפח היכן מעמידו? - אמר רב: מעמידו כנגד היוצא. אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב: ויעמידנו כנגד ראש תור! שתיק רב.
מה בעצם רב אומר? שאי אפשר להעמיד כנגד ראש תור? אם יעשה כן זה לא מועיל?
או שרב כהנא רצה לומר שצריך דווקא כנגד ראש תור?
מאיפה הם למדו כן, שהם מקשים על רב?
רש"י פירש: דנראה נוטה לשתי מחיצות, ומיחזי כארבע מחיצות

מה כוונתו בזה?
רק להסביר כיצד זה נראה בפועל? או שיש כאן גם הסבר לסברת רב כהנא?
תודה מראש למחכימים
יאיר.

עוד שאלה באותה סוגיא

אמר רב יהודה: סוכה העשויה כמבוי - כשרה, ואותו טפח - מעמידו לכל רוח שירצה.
ואם לא היה אומר שמעמידו לכל רוח שירצה, היכן הייתי מעמיד אותו? מה בעצם החידוש בזה?

[באמונתו]

ואותו טפח היכן מעמידו? - אמר רב: מעמידו כנגד היוצא. אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב: ויעמידנו כנגד ראש תור! שתיק רב.
מה בעצם רב אומר? שאי אפשר להעמיד כנגד ראש תור? אם יעשה כן זה לא מועיל?
או שרב כהנא רצה לומר שצריך דווקא כנגד ראש תור?
מאיפה הם למדו כן, שהם מקשים על רב?
רש"י פירש: דנראה נוטה לשתי מחיצות, ומיחזי כארבע מחיצות
מה כוונתו בזה?
רק להסביר כיצד זה נראה בפועל? או שיש כאן גם הסבר לסברת רב כהנא?
תודה מראש למחכימים
יאיר.

בחדושי הריטב"א: ואמרי' דשתיק רב, ולא ידענא שתיקה זו, [אי] משום דאודי, אי משום דלא חש לדבריהם, ואינם ראויים לתשובה... עיי"ש שהאריך.
בכל אופן, הפשטות, כאשר רב אומר "מעמידו כנגד היוצא", זהו דווקא! שאי אפשר להעמיד כנגד ראש תור, אם יעשה כן זה לא מועיל.
גם רב כהנא ורב אסי רוצים לומר שצריך דווקא כנגד ראש תור!
רש"י פירש: דנראה נוטה לשתי מחיצות, ומיחזי כד' מחיצות, כמדומני שכוונתו בזה, שיש כאן גם הסבר לסברת רב כהנא ורב אסי!

[באמונתו]

עוד שאלה באותה סוגיא
אמר רב יהודה: סוכה העשויה כמבוי - כשרה, ואותו טפח - מעמידו לכל רוח שירצה.
ואם לא היה אומר שמעמידו לכל רוח שירצה, היכן הייתי מעמיד אותו? מה בעצם החידוש בזה?

הא תיכף ומיד: רבי סימון, ואיתימא רבי יהושע בן לוי אמר: עושה לו פס ארבעה ומשהו, ומעמידו בפחות משלשה סמוך לדופן, וכל פחות משלשה סמוך לדופן כלבוד דמי. שחולק נגד רב יהודה, ורב יהודה התכוון נגד דעת רבי סימון, ואיתימא רבי יהושע בן לוי.
יש להעיר, שבכתבי היד קיים נוסח אחר. במקום מעמידו לכל "רוח" שירצה, הוא אומר: מעמידו בכל "מקום" שירצה.

[יאיר1]

הגמרא מביאה שלוש לשונות בדברי רבא, לגבי 'שלישית טפח'.
לפי לשון ראשון, עושה מן הטפח צורת הפתח, בשונה משבת דסגי בקנה מכאן וקנה מכאן, וצריך חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן.
ולפי זה קשה מה שאמר לאחר מכן: אמר רבא: וכן לשבת. מגו דהויא דופן לענין סוכה - הויא דופן לענין שבת.
וקשה שהרי אותו הדופן רק חמור משבת!

[באמונתו]

לא הבנתי מדוע אותו הדופן רק חמור משבת. כבר ביאר רש"י, שצריך לשבת שלש מחיצות להיעשות רשות היחיד, ר"ל שלוש מחיצות ממש!

[יאיר1]

כי דין צוה"פ בשבת מועיל בכל שבתות השנה.

[באמונתו]

היינו דווקא במקום מחיצה הרביעית! שתי מחיצות (או דפנות) וצורת הפתח אחת, אינו מועיל בכל שבתות השנה.

[יאיר1]

תודה!

כוונתך שצריך שלוש שלימות ועוד אחת צוה"פ
וגם על כך אני תמה, הרי צוה"פ חשיב סתימה מעלייתא.

[באמונתו]

בשולחן ערוך אורח חיים סימן שסב סעיף י:

אם עשה צורת פתח, אפי' לפרצה יתירה מעשר, מותר. ואפי' לא נעץ אלא ארבע קונדיסין בארבע רוחות ועשה צורת פתח על גביהן, מותר. והני מילי בחצר ומבוי שיש בהם דיורין, אבל בבקעה לא מהני כשכל הרוחות על ידי צורת פתח. ולהרמב"ם אין צורת הפתח מועיל לפרצה יותר מעשר, אלא אם כן עומד מרובה על הפרוץ (ואז מהני אפי' בבקעה בכל הרוחות) (ב"י בשם סמ"ג וסמ"ק).

גם ראה הערוך השולחן אורח חיים סימן שסב סעיף ל:

ולדינא בוודאי קיי"ל כדעת רוב הפוסקים, וכן מבואר מדברי רבינו הב"י בסעיף י', שהביא דעת הרמב"ם כדיעה יחידאי ע"ש:

אבל כ"ז דווקא ביש צורת הפתח בכל ארבע רוחות! כאן, הרי רוח אחת פרוצה לגמרי.

[יאיר1]

ייש"כ
אבל כל זה מדרבנן.
מדאורייתא לא בעינן כולי האי
שוב הראוני
רא"ש מסכת סוכה פרק א סימן ז

ז שתים כהלכתן ושלישית וכו'. אמר רבה וכן לשבת מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי נמי מחיצה לענין שבת. הרב אלפסי השמיט מימרא זו דרבה וכתב ב' מימרות אחרות דרבה והיינו טעמא משום דפסק דבעי נמי צורת הפתח ומילתא דפשיטא היא כיון דאיכא שלשה מחיצות מעלייתא דאמרינן מגו ואם איתא דסוכה העשויה כמבוי לא בעיא צורת הפתח לא היה לו להשמיט מימרא זו:

[באמונתו]

ייש"כ
אבל כל זה מדרבנן.
מדאורייתא לא בעינן כולי האי
שוב הראוני
רא"ש מסכת סוכה פרק א סימן ז
ז שתים כהלכתן ושלישית וכו'. אמר רבה וכן לשבת מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי נמי מחיצה לענין שבת. הרב אלפסי השמיט מימרא זו דרבה וכתב ב' מימרות אחרות דרבה והיינו טעמא משום דפסק דבעי נמי צורת הפתח ומילתא דפשיטא היא כיון דאיכא שלשה מחיצות מעלייתא דאמרינן מגו ואם איתא דסוכה העשויה כמבוי לא בעיא צורת הפתח לא היה לו להשמיט מימרא זו:

דייק לשונו: ומילתא דפשיטא היא כיון דאיכא שלשה מחיצות מעלייתא דאמרינן מגו...
ז"א שבכ"ז צריכים מגו!

[יהודי טבעי]

מדוע במשנה בפרק לולב הגזול נזכר האתרוג אחרון אחר כל המינים.
האם מישהו מדבר בזה.
ולכאורה היה לו להיות ראשון כסדר התורה.
ויתכן שכיון שהלכותיו יותר מרובות תני לה בסוף.

ולכאורה יש בזה סמך ורמז למה שנפסק שלולב ואגודתו בימין ואתרוג בשמאל, ובגמרא לז, ב נתנו טעם מפני שהם רבים והוא יחיד
אולם על פי הסוד אתרוג רומז למידת מלכות שהיא אחרונה
ובב"י מביא מהרקנטי המעשה באותו חסיד שעולה ממנו שהמינים הם כנגד אותיות שם הוי"ה והאתרוג כנגד אות ה' אחרונה.
ולכאורה יש לכל זה סמך מהמשנה ששנו דיני אתרוג באחרונה.

[באמונתו]

מדוע במשנה בפרק לולב הגזול נזכר האתרוג אחרון אחר כל המינים.
האם מישהו מדבר בזה.
ולכאורה היה לו להיות ראשון כסדר התורה.
ויתכן שכיון שהלכותיו יותר מרובות תני לה בסוף.
ולכאורה יש בזה סמך למה שנפסק שלולב ואגודתו בימין ואתרוג בשמאל, ובהלכה נותנו טעם מפני שהם רבים והוא יחיד
אולם על פי הסוד אתרוג רומז למידת מלכות שהיא אחרונה
ובב"י מביא מהרקנטי המעשה באותו חסיד שעולה ממנו שהמינים הם כנגד אותיות שם הוי"ה והאתרוג כנגד אות ה' אחרונה.
ולכאורה יש לכל זה סמך מהמשנה ששנו דיני אתרוג באחרונה.

התוספות יום טוב:

ולפי שהלולב נאגד עם ההדס והערבה כמ"ש במשנה ח'. הלכך מפרש להו ברישא וכסדרן בכתוב, כפת תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל והדר מפרש לאתרוג. אף על גב דפרי עץ הדר ברישא כתיב. ועוד, דהא מברכים אלולב הואיל ובמינו גבוה מכולן. כדאיתא בגמרא דף ל"ז והלכך נמי אקדים פירושיה, והדר מפרש לה כסדרן המפורשים אחריו בכתוב. א"נ משום דאגידי עמיה:

הון עשיר:

לולב. הקדים לדין הדס, והדס לערבה, וערבה לאתרוג, שלא כסדר הכתוב. לרמוז דרך אגודתם, שצריך לאגדם בענין שיהיה הלולב עולה מההדס, וההדס מהערבה, והערבה עולה על האתרוג, ככתוב בלמודי הארי זלה"ה. ועיין בספרִי משנת חסידים... והתי"ט כתב טעם אחר...

[מיללער]

מד:

רש"י ד"ה עלה אחד. בסוה"ד "והשתא נהגו להביא מורביות ענפים, ארוכים ויפים, שמנכרא מצוה בעין יפה".

האם כוונת רש"י משום ואנוהו, התנאה לפניו במצוות, למה נקיט בלישניה, ענין "היכר של עין יפה"?

בטור סי' תרס"ד לאחר שהביא פסק הלכה דסגי אפי' בעלה אחד בבד אחד כתב בשם רב האי גאון "שמכוער הדבר עלה אחד בבד אחד". ולא האריך בה הטור בשיעור אורכה, והב"י כתב בשם הר"ן דמסתברא דשיעור ארכה כשיעור אורך ערבה שבלולב שלא מצינו שהקילו בה בזה, והוסיף בד"מ שלפי"ז גם שאר דברים הפוסלים בערבה שבלולב פוסלים בה, וכן פסק המחבר בשו"ע והרמ"א (סי' תרס"ד ס"ד) אלא שהרמ"א הוסיף לאחר שהעתיק דברי רב האי גאון "על כן נהגו לעשות ההושענות יפים משום זה אלי ואנוהו". ואולי התכוין לדברי רש"י כאן (וכן משמע מהביאור הגר"א שם) אבל א"כ למה השמיט הענין של "ארוכים".

וראינו היום דבמנהגא תליא מילתא שיש שלוקחים הושענות/ערבות קטנים כשיעור ערבה שבלולב, ויש שלוקחים מורביות גדולים כמו גודל לולב.

[באמונתו]

מד:
רש"י ד"ה עלה אחד. בסוה"ד "והשתא נהגו להביא מורביות ענפים, ארוכים ויפים, שמנכרא מצוה בעין יפה".
האם כוונת רש"י משום ואנוהו, התנאה לפניו במצוות, למה נקיט בלישניה, ענין "היכר של עין יפה"?
בטור סי' תרס"ד לאחר שהביא פסק הלכה דסגי אפי' בעלה אחד בבד אחד כתב בשם רב האי גאון "שמכוער הדבר עלה אחד בבד אחד". ולא האריך בה הטור בשיעור אורכה, והב"י כתב בשם הר"ן דמסתברא דשיעור ארכה כשיעור אורך ערבה שבלולב שלא מצינו שהקילו בה בזה, והוסיף בד"מ שלפי"ז גם שאר דברים הפוסלים בערבה שבלולב פוסלים בה, וכן פסק המחבר בשו"ע והרמ"א (סי' תרס"ד ס"ד) אלא שהרמ"א הוסיף לאחר שהעתיק דברי רב האי גאון "על כן נהגו לעשות ההושענות יפים משום זה אלי ואנוהו". ואולי התכוין לדברי רש"י כאן (וכן משמע מהביאור הגר"א שם) אבל א"כ למה השמיט הענין של "ארוכים".
וראינו היום דבמנהגא תליא מילתא שיש שלוקחים הושענות/ערבות קטנים כשיעור ערבה שבלולב, ויש שלוקחים מורביות גדולים כמו גודל לולב.

ברש"י - מהדורת ארנד הוכיח, כי קטע זה, המופיע בדפוס, וחסר בכל שאר כתבי היד, הינה הוספה מאוחרת, שאינה מרש"י כלל, ע"ש שהביא ארבע ראיות.

[אליהו חיים]

viewtopic.php?f=29&t=15134&p=724587#p724587

[מיללער]

מי שנשבע שלא יהנה מאתרוג זה אם יאכל ככר זה

ונטל את האתרוג לצאת ידי חובת נטילת לולב ואח"כ אכל הככר ונמצא שלמפרע היתה האתרוג אסור עליו בהנאה - האם יצא ידי חובת נטילת לולב כיון שבשעת מעשה עדיין לא אכל את התנאי?

או כלך לדרך זו - נשבע שלא יהנה מאתרוג אם יאכל ככר זה 'היום' ונטל את האתרוג, ועבר היום ולא אכל את הככר, האם יצא ידי חובתו בהאתרוג? כי י"ל שכל היום רכיבא איסורא להנות מהאתרוג מחשש שמא יאכל את הככר ונמצא שאינה בגדר 'לכם'.

[הכתב והמכתב]

האם לולב ביו''ט או בשבת [כשנטילתו דוחה שבת] נחשב למוקצה?
בגמ' וברש''י מב. מבואר שאין בו איסור טלטול כיון שראוי למצוה [אלא באשה הו''א כיון שאינה מחוייבת, אבל במב: מבואר 'טלטול בעלמא, מג. איצטריך למשרי טלטול, ועיי'ש בתוס' מבואר שיש בו איסור טלטול אלא שדינו לדחות מחמת חובת קיום המצוה?
ראיתי ברש''ש שעמד בזה ולא הבנתי
אשמח לעוד מקורות

[טור תלגא]

מה.

ותנא דידן מאי טעמא קרי ליה מוצא
viewtopic.php?f=46&t=29079

[באמונתו]

מה.
ותנא דידן מאי טעמא קרי ליה מוצא
viewtopic.php?f=46&t=29079

עיין המצורף, ומוצאו: https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=14587

[באמונתו]

מי שנשבע שלא יהנה מאתרוג זה אם יאכל ככר זה
ונטל את האתרוג לצאת ידי חובת נטילת לולב ואח"כ אכל הככר ונמצא שלמפרע היתה האתרוג אסור עליו בהנאה - האם יצא ידי חובת נטילת לולב כיון שבשעת מעשה עדיין לא אכל את התנאי?
או כלך לדרך זו - נשבע שלא יהנה מאתרוג אם יאכל ככר זה 'היום' ונטל את האתרוג, ועבר היום ולא אכל את הככר, האם יצא ידי חובתו בהאתרוג? כי י"ל שכל היום רכיבא איסורא להנות מהאתרוג מחשש שמא יאכל את הככר ונמצא שאינה בגדר 'לכם'.

לענ"ד, מן האפשר, שבשתי האופנים יצא ידי חובתו, מפני שאפילו בנשבע שלא ייהנה מאתרוג זה, ללא שום תנאי, הלא איסור שבועה חל על הגברא בלבד, ואין האתרוג גופו בגלל שבועתו בגדר איסור הנאה, ויכול ליטול אותו, מאחר שמצוות לאו ליהנות ניתנו, ויצא ידי חובתו, מפני שהאתרוג גופו הוא לא איסור הנאה, וכנ"ל.

[באמונתו]

האם לולב ביו''ט או בשבת [כשנטילתו דוחה שבת] נחשב למוקצה?
בגמ' וברש''י מב. מבואר שאין בו איסור טלטול כיון שראוי למצוה [אלא באשה הו''א כיון שאינה מחוייבת, אבל במב: מבואר 'טלטול בעלמא, מג. איצטריך למשרי טלטול, ועיי'ש בתוס' מבואר שיש בו איסור טלטול אלא שדינו לדחות מחמת חובת קיום המצוה?
ראיתי ברש''ש שעמד בזה ולא הבנתי
אשמח לעוד מקורות

רש"ש מב, א:

רש"י ד"ה קמ"ל כיון דראוי כו', תורת כלי עליו כו'. ק"ל, דלקמן סוף ע"ב מוכח דאף שראוי למצותו, מ"מ תורת מוקצה עליו, ע"ש בתד"ה טלטול, וכן לקמן (מג) אמרי' איצטריך קרא למישרי טלטול, משמע דאיסור טלטול רביע עלי', אלא דהמצוה דחי' ליה, וא"כ לנשים דליכא מצוה ליתסרי, ולשיטת ר"ת דנשים מברכות על מ"ע שהז"ג, א"ש מה דמותרות בטלטולו, ועי' בהג"א, ולשון הר"ן משמע, דהואיל ואידחי איסור טלטולו לאנשים, ל"ג נמי בנשים:

לכאורה, היא מחלוקת רש"י - תוספות, אם "תורת כלי עליו" ואינו בכלל מוקצה, או "אף על גב דחזי למצוה, שייך ביה איסור מוקצה לטלטול, מאחר דאין עשוי כלי".
אך לשון הגמרא: טלטול בעלמא הוא, ולידחי שבת... מכדי, טלטול בעלמא הוא, איצטריך קרא למישרי טלטול דרבנן?
לא קשה לרש"י, המפרש שם: טלטול בעלמא - אין בו צד איסור, אלא כמטלטל עצים, וכיון דמן התורה הוא במקדש כל שבעה - למה אסרוהו, מה סייג לתורה מצאו בו?... אצטריך קרא למישרא טלטול דרבנן, עדיין לא נאסר טלטול בעולם, ובא הכתוב להתירו כאן?
לפי שלרש"י, המצווה עצמה, היא זו המפקיעה אותו מכלל גדר שם מוקצה, ומשווה תורת כלי עליו. בלי המצווה, ודאי שהוא מעין עצים בעלמא, מוקצה לגמרי.
ממילא אמרו "איצטריך קרא למישרי טלטול", לפי שלמעשה, המצווה הרי מפקיעה אותו מהיות מוקצה!
וגם "טלטול בעלמא הוא, ולידחי שבת", ר"ל שאין לומר שאסרו רבנן הלולב במקדש בשבת כל שבעה, היות ולולי המצווה היא מוקצה, ואף כל לולב בעלמא שלא במקדש - מוקצה היא אף עכשיו, ולכן אסרוהו במקדש, משום מוקצה הכללית של לולב - בלעדי המצווה, ואין לומר כן, היות ומן התורה היא מצווה הזאת, ודאי שלא אסרוהו משום מוקצה וטלטול בעלמא לבד.

[מיללער]

מי שנשבע שלא יהנה מאתרוג זה אם יאכל ככר זה
ונטל את האתרוג לצאת ידי חובת נטילת לולב ואח"כ אכל הככר ונמצא שלמפרע היתה האתרוג אסור עליו בהנאה - האם יצא ידי חובת נטילת לולב כיון שבשעת מעשה עדיין לא אכל את התנאי?
או כלך לדרך זו - נשבע שלא יהנה מאתרוג אם יאכל ככר זה 'היום' ונטל את האתרוג, ועבר היום ולא אכל את הככר, האם יצא ידי חובתו בהאתרוג? כי י"ל שכל היום רכיבא איסורא להנות מהאתרוג מחשש שמא יאכל את הככר ונמצא שאינה בגדר 'לכם'.

לענ"ד, מן האפשר, שבשתי האופנים יצא ידי חובתו, מפני שאפילו בנשבע שלא ייהנה מאתרוג זה, ללא שום תנאי, הלא איסור שבועה חל על הגברא בלבד, ואין האתרוג גופו בגלל שבועתו בגדר איסור הנאה, ויכול ליטול אותו, מאחר שמצוות לאו ליהנות ניתנו, ויצא ידי חובתו, מפני שהאתרוג גופו הוא לא איסור הנאה, וכנ"ל.

חדא - תהי' השאלה בנדר

ועוד - אם נאסר להנות מהאתרוג מאיזה סיבה שהוא אף אם אינו בגדר איסור הנאה, מכ"מ הרי אין בה דין ממון והיתר אכילה, והאיך זה מיקרי לכם?

מה יהי' הדין לדוגמא אם יהי' צו המהממשלה על איזה סוג אתרוג שאסור להחזיקה בבית, לעשות בה סחורה, להשתמש בה ולאוכלה - אפשר לצאת בה יד"ח?

[מיללער]

מד:
רש"י ד"ה עלה אחד. בסוה"ד "והשתא נהגו להביא מורביות ענפים, ארוכים ויפים, שמנכרא מצוה בעין יפה".
האם כוונת רש"י משום ואנוהו, התנאה לפניו במצוות, למה נקיט בלישניה, ענין "היכר של עין יפה"?
בטור סי' תרס"ד לאחר שהביא פסק הלכה דסגי אפי' בעלה אחד בבד אחד כתב בשם רב האי גאון "שמכוער הדבר עלה אחד בבד אחד". ולא האריך בה הטור בשיעור אורכה, והב"י כתב בשם הר"ן דמסתברא דשיעור ארכה כשיעור אורך ערבה שבלולב שלא מצינו שהקילו בה בזה, והוסיף בד"מ שלפי"ז גם שאר דברים הפוסלים בערבה שבלולב פוסלים בה, וכן פסק המחבר בשו"ע והרמ"א (סי' תרס"ד ס"ד) אלא שהרמ"א הוסיף לאחר שהעתיק דברי רב האי גאון "על כן נהגו לעשות ההושענות יפים משום זה אלי ואנוהו". ואולי התכוין לדברי רש"י כאן (וכן משמע מהביאור הגר"א שם) אבל א"כ למה השמיט הענין של "ארוכים".
וראינו היום דבמנהגא תליא מילתא שיש שלוקחים הושענות/ערבות קטנים כשיעור ערבה שבלולב, ויש שלוקחים מורביות גדולים כמו גודל לולב.

ברש"י - מהדורת ארנד הוכיח, כי קטע זה, המופיע בדפוס, וחסר בכל שאר כתבי היד, הינה הוספה מאוחרת, שאינה מרש"י כלל, ע"ש שהביא ארבע ראיות.

תודה רבה - אפשר להעתיק/להעלות דבריו?

אז מי הוסיף את זה בדברי רש"י הני אוונכרא?

[באמונתו]

מי שנשבע שלא יהנה מאתרוג זה אם יאכל ככר זה
ונטל את האתרוג לצאת ידי חובת נטילת לולב ואח"כ אכל הככר ונמצא שלמפרע היתה האתרוג אסור עליו בהנאה - האם יצא ידי חובת נטילת לולב כיון שבשעת מעשה עדיין לא אכל את התנאי?
או כלך לדרך זו - נשבע שלא יהנה מאתרוג אם יאכל ככר זה 'היום' ונטל את האתרוג, ועבר היום ולא אכל את הככר, האם יצא ידי חובתו בהאתרוג? כי י"ל שכל היום רכיבא איסורא להנות מהאתרוג מחשש שמא יאכל את הככר ונמצא שאינה בגדר 'לכם'.

לענ"ד, מן האפשר, שבשתי האופנים יצא ידי חובתו, מפני שאפילו בנשבע שלא ייהנה מאתרוג זה, ללא שום תנאי, הלא איסור שבועה חל על הגברא בלבד, ואין האתרוג גופו בגלל שבועתו בגדר איסור הנאה, ויכול ליטול אותו, מאחר שמצוות לאו ליהנות ניתנו, ויצא ידי חובתו, מפני שהאתרוג גופו הוא לא איסור הנאה, וכנ"ל.

חדא - תהי' השאלה בנדר
ועוד - אם נאסר להנות מהאתרוג מאיזה סיבה שהוא אף אם אינו בגדר איסור הנאה, מכ"מ הרי אין בה דין ממון והיתר אכילה, והאיך זה מיקרי לכם?
מה יהי' הדין לדוגמא אם יהי' צו מהממשלה על איזה סוג אתרוג שאסור להחזיקה בבית, לעשות בה סחורה, להשתמש בה ולאוכלה - אפשר לצאת בה יד"ח?

הנה לענ"ד, "צו ממשלה" הנ"ל, לא יפסול לאתרוג, לפי שבכל צו ממשלה, יש "שוק שחור", שם מפולפל מחירו פי כמה וכמה.

[באמונתו]

מד:
רש"י ד"ה עלה אחד. בסוה"ד "והשתא נהגו להביא מורביות ענפים, ארוכים ויפים, שמנכרא מצוה בעין יפה".
האם כוונת רש"י משום ואנוהו, התנאה לפניו במצוות, למה נקיט בלישניה, ענין "היכר של עין יפה"?
בטור סי' תרס"ד לאחר שהביא פסק הלכה דסגי אפי' בעלה אחד בבד אחד כתב בשם רב האי גאון "שמכוער הדבר עלה אחד בבד אחד". ולא האריך בה הטור בשיעור אורכה, והב"י כתב בשם הר"ן דמסתברא דשיעור ארכה כשיעור אורך ערבה שבלולב שלא מצינו שהקילו בה בזה, והוסיף בד"מ שלפי"ז גם שאר דברים הפוסלים בערבה שבלולב פוסלים בה, וכן פסק המחבר בשו"ע והרמ"א (סי' תרס"ד ס"ד) אלא שהרמ"א הוסיף לאחר שהעתיק דברי רב האי גאון "על כן נהגו לעשות ההושענות יפים משום זה אלי ואנוהו". ואולי התכוין לדברי רש"י כאן (וכן משמע מהביאור הגר"א שם) אבל א"כ למה השמיט הענין של "ארוכים".
וראינו היום דבמנהגא תליא מילתא שיש שלוקחים הושענות/ערבות קטנים כשיעור ערבה שבלולב, ויש שלוקחים מורביות גדולים כמו גודל לולב.

ברש"י - מהדורת ארנד הוכיח, כי קטע זה, המופיע בדפוס, וחסר בכל שאר כתבי היד, הינה הוספה מאוחרת, שאינה מרש"י כלל, ע"ש שהביא ארבע ראיות.

תודה רבה - אפשר להעתיק/להעלות דבריו?
אז מי הוסיף את זה בדברי רש"י הני אוונכרא?

עיין המצורף.
בדרך כלל, הוספות כאלה, הינם מן גיליונות של בעל כ"י כ"ש, שרשם בצדו, ובשלב מסוים, חדר והשתרבב בתוך לשון רש"י גופו.

[שמואל דוד]

מו:

וא"ר זירא לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה משום דאתי לאגמוריה שיקרא שנא' (ירמיהו ט, ד) למדו לשונם דבר שקר

לכאורה הוי שקר גמור ומדוע רק ״אתי לאגמוריה״ וצ״ע.

[טור תלגא]

מו.

ת"ר היו לפניו מצות הרבה וברש"י מצות הרבה. ליטול לולב לישב בסוכה להניח תפילין להתעטף בציצית.

במלא הרועים מדייק

נ"ב משמע דס"ל לרש"י דבחול המועד מניח תפילין

וכ"כ תוספת רעק"א בפ"ג דברכות (אות כג). אבל הערוך לנר כתב שאין להביא ראיה מכאן עי"ש.

[באמונתו]

מו:
וא"ר זירא לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה משום דאתי לאגמוריה שיקרא שנא' (ירמיהו ט, ד) למדו לשונם דבר שקר
לכאורה הוי שקר גמור ומדוע רק ״אתי לאגמוריה״ וצ״ע.

אולי הוא באמת רצה והתכוון לתת לו בתחילה, ורק אח"כ נמלך בדעתו, וחזר בו מזה.

[באמונתו]

מו.
ת"ר היו לפניו מצות הרבה וברש"י מצות הרבה. ליטול לולב לישב בסוכה להניח תפילין להתעטף בציצית.
במלא הרועים מדייק

נ"ב משמע דס"ל לרש"י דבחול המועד מניח תפילין

וכ"כ תוספת רעק"א בפ"ג דברכות (אות כג). אבל הערוך לנר כתב שאין להביא ראיה מכאן עי"ש.

ערוך לנר:

ברש"י ד"ה מצות הרבה. לישב בסוכה להניח תפילין. אין להביא ראי' מזה שדעת רש"י דמניחין תפילין בחה"מ, די"ל דרש"י נקט כן למשל, אי ס"ל תנא דברייתא כמ"ד שבת ויום טוב זמן תפילין הוא, או די"ל דב' חלוקות הם, שרש"י נקט למשל מצות שרגילין לבא ביחד, כגון לטול לולב לישב בסוכה, או להניח תפילין להתעטף בציצית:

אבל לענ"ד ובמחילת כבודו, דבריו דחוקים. לשון רש"י הוא:

מצות הרבה - ליטול לולב, לישב בסוכה, להניח תפילין, להתעטף בציצית. על המצות - ויצא ידי כולן.

לדחייתו הראשונה, נמצא שרש"י מביא משל נגד ההלכה והדין.
גם דחייתו השנית, מלבד כי רש"י אינו מרמז חלוקות שתיים, אך כולהו בחדא מחתא מחתינהו, הלא לשון היו לפניו "מצוות הרבה" ו"יצא ידי כולן" משמע טפי משתי מצוות!

[שמואל דוד]

גם דחייתו השנית, מלבד כי רש"י אינו מרמז חלוקות שתיים, אך כולהו בחדא מחתא מחתינהו, הלא לשון היו לפניו "מצוות הרבה" ו"יצא ידי כולן" משמע טפי משתי מצוות!

viewtopic.php?f=17&t=27418