הגאון האדיר רבי אברהם דב אויערבאך זצ''ל גאב''ד טבריה

[פרנקל תאומים]

במוסף שבת קדש של יתד נאמן (עש"ק שופטים) כתבו על הגרא"ד אויערבאך זצ"ל, (וכן קצת ביתד השבוע), אולי מישהו יעלה אותו לכאן.

את המוסף ראיתי. ממש בזיונות. העתיקו ראיון ישן עמו על אביו הגרש"ז זצוק"ל, ניתן לחפשו במאגר אוצה"ח.
היה כדאי להעלות ממקומות אחרים שכתבו דברים מענינים, אם יהיה בידי, אעלה בל"נ.

ר' נוטר, אתה מנוי על ''יתד''?

[נוטר הכרמים]

ר' נוטר, אתה מנוי על ''יתד''?

השווער שלי מנוי, והייתי שם בשבת.
(זה גם הביאור שאת עיתון החולין לא שזפה עיני).

והנה ממקום אחר,
כמובן שנכתב עוד בחלקים אחרים של העיתון, ביום שישי
ובעיקר היום, עשרות סיפורים מבית האבל.

[בעל התפארת]

במוסף שבת קדש של יתד נאמן (עש"ק שופטים) כתבו על הגרא"ד אויערבאך זצ"ל, (וכן קצת ביתד השבוע), אולי מישהו יעלה אותו לכאן.

את המוסף ראיתי. ממש בזיונות.

כמובן לפי אמת המידה של כבודו

[פרנקל תאומים]

ר' נוטר, אתה מנוי על ''יתד''?

השווער שלי מנוי, והייתי שם בשבת.
(זה גם הביאור שאת עיתון החולין לא שזפה עיני).

מחול לך...
(פעם היו אומרים ''ראיתי אצל סבתא שלי" [שגרה אצלנו בבית..] ).

[מפליא לעשות]

במוסף שבת קדש של יתד נאמן (עש"ק שופטים) כתבו על הגרא"ד אויערבאך זצ"ל, (וכן קצת ביתד השבוע), אולי מישהו יעלה אותו לכאן.

את המוסף ראיתי. ממש בזיונות. העתיקו ראיון ישן עמו על אביו הגרש"ז זצוק"ל, ניתן לחפשו במאגר אוצה"ח.
היה כדאי להעלות ממקומות אחרים שכתבו דברים מענינים, אם יהיה בידי, אעלה בל"נ.

כבוד הרב הנוטר שליט''א

כמוני כמוך חפץ בכבודו של הרב זצ''ל

אבל נראה לי מגוחך, לבוא בטענות על עיתון, שאנו יודעים נאמנה, שגם אם הוא היה חפץ מאוד לפאר את דמות הרב זצ''ל,, לא יכול היה למצוא שיתוף פעולה עם מישהו מבני המשפחה

וכי מה עליו לעשות?

[בן ירושלים]

במוסף שבת קדש של יתד נאמן (עש"ק שופטים) כתבו על הגרא"ד אויערבאך זצ"ל, (וכן קצת ביתד השבוע), אולי מישהו יעלה אותו לכאן.

את המוסף ראיתי. ממש בזיונות. העתיקו ראיון ישן עמו על אביו הגרש"ז זצוק"ל, ניתן לחפשו במאגר אוצה"ח.
היה כדאי להעלות ממקומות אחרים שכתבו דברים מענינים, אם יהיה בידי, אעלה בל"נ.

כבוד הרב הנוטר שליט''א

כמוני כמוך חפץ בכבודו של הרב זצ''ל

אבל נראה לי מגוחך, לבוא בטענות על עיתון, שאנו יודעים נאמנה, שגם אם הוא היה חפץ מאוד לפאר את דמות הרב זצ''ל,, לא יכול היה למצוא שיתוף פעולה עם מישהו מבני המשפחה

וכי מה עליו לעשות?

הרב מ"ל לפני ימים מספר התלוננו למה בעיתון הנגדי לא פרסמו על הגרז"ן גולדברג לפי ערכו. ביודעי קאמינא שניסו ולא היה שיתו"פ מצד משפחתו הקרובה.

אבל עצם הענין כאן זו היתממות: מבין אנשי טבריה, רבני הצפון לא ישתפו פעולה? מצד חלק ממשפחת אויערבאך לא יהיה שיתו"פ? הגאון ר' מרדכי שהיה בקשר אמיץ עם אחיו לא היה מתראיין ברצון?
גם אתה מן הסתם מכיר עוד כמה וכמה שהיו עושים כן בחפץ לב.
אם אכן רוצים אפשר היה למצוא.
אתמול נכחתי בירושלים בהספד , והיו שם כו"כ מבני המשפחה המורחבת שממש לא מזוהים.

[אליהו חיים]

הכתבה במוסף ש"ק לא היה על הגרא"ד זצ"ל אלא תחת הכותרת 'כך היה אבא אומר' הביאו כמה דברים שהגאון הנפטר זצ"ל אמר על בית אבא הגאון ר' שלמה זלמן זצ"ל ובית הסבא הגרח"ל זצ"ל [ובין הדברים גם מה שסיפר האח הגר"מ שליט"א].
מזכיר על סיפור שקראתי על הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל (בספר שכתב עליו תלמידו לפני המלחמה באידיש מתורגם באנגלית) מלפני מאה שנה, ובקצרה נתקבל הגאון הנ"ל להיות מרא דאתרא בעיר סאנוק אשר זה עידן ועידנים לא היה שם רב והמצב הרוחני התדרדר. אמנם היה שם מלפני כן אדמו"ר ישיש והקהילה לא ידעו מה לעשות האם זה מן הראוי שהרבי ישיש יצא לקראת המרא דאתרא החדש שזה עתה מגיע לכבודו או אינו מן הראוי שהרבי הזקן יכבד הרב בן תשחורת, מי שהוא מן העיר הציע פתרון לה'בעיא' הרי להאדמו"ר יש לו בן קצת ת"ח בא יבוא הבן של הרבי לקבל בשמו פני המרא דאתרא החדש, וכך נעשה.
כשהגר"מ שפירא רואה הבן של הרבי לפניו הבריק בראשו החדה תיכף ומיד כך, כעת אני מבין דבר שלא הבנתי אף פעם, כשישעיה הנביא וחזקיהו המלך נפגשו לראשונה אחרי שלא יוצא המלך לקראת הנביא ולא הנביא לקראת המלך תיכף שואל ישעיה הנביא לחזקיהו המלך למה לא עסקת בפריה ורביה וכו' בהדי כבשי דרחמנא למה לך וכו', אטו מן הראוי שדוקא זה יהא הדיבור הראשון ביניהם.. אך כעת מתיישב דאילו היה לחזקיה המלך בן לא היה מתמהמה כל כך הרבה שנים אלא היה שולח בנו לפגוש הנביא. עד כאן הסיפור הנפלא בתרפ"א.
וכעת בתשפ"א היה כעין התלבטות איך 'לכבד' הגאון הגדול, החליטו להתפשר ולכבד ה'הבן' מתוך המבואות על ה'אבא' ובזה כביכול פטרו את עצמם מחשש תרעומות של מנויים כמוני אבל ידי כיבוד אמיתי ו'הספד' [שה חלק מעיקר תפקידם בתורת שופר של ה'בני תורה'] לא יצאו יד"ח כלל.

[לייטנר]

מזכיר סיפור שקראתי על הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל (בספר שכתב עליו תלמידו לפני המלחמה באידיש מתורגם באנגלית) מלפני מאה שנה, ובקצרה נתקבל הגאון הנ"ל להיות מרא דאתרא בעיר סאנוק אשר זה עידן ועידנים לא היה שם רב והמצב הרוחני התדרדר. אמנם היה שם מלפני כן אדמו"ר ישיש והקהילה לא ידעו מה לעשות האם זה מן הראוי שהרבי ישיש יצא לקראת המרא דאתרא החדש שזה עתה מגיע לכבודו או אינו מן הראוי שהרבי הזקן יכבד הרב בן תשחורת, מי שהוא מן העיר הציע פתרון לה'בעיא' הרי להאדמו"ר יש לו בן קצת ת"ח בא יבוא הבן של הרבי לקבל בשמו פני המרא דאתרא החדש, וכך נעשה.
כשהגר"מ שפירא רואה הבן של הרבי לפניו הבריק בראשו החדה תיכף ומיד כך, כעת אני מבין דבר שלא הבנתי אף פעם, כשישעיה הנביא וחזקיהו המלך נפגשו לראשונה אחרי שלא יוצא המלך לקראת הנביא ולא הנביא לקראת המלך תיכף שואל ישעיה הנביא לחזקיהו המלך למה לא עסקת בפריה ורביה וכו' בהדי כבשי דרחמנא למה לך וכו', אטו מן הראוי שדוקא זה יהא הדיבור הראשון ביניהם.. אך כעת מתיישב דאילו היה לחזקיה המלך בן לא היה מתמהמה כל כך הרבה שנים אלא היה שולח בנו לפגוש הנביא. עד כאן הסיפור הנפלא בתרפ"א.

מניח שהכוונה לרב דוד שפירא מבוקובסק ובנו הרב ראובן אלתר שפירא הי"ד.
ההברקה קשה, לנוכח מצבו האישי של הרב מאיר שפירא זצ"ל.

[בקרו טלה]

מזכיר סיפור שקראתי על הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל (בספר שכתב עליו תלמידו לפני המלחמה באידיש מתורגם באנגלית)

מסתמא כוונתך לספר שתורגם [מתוך הכת"י לאחר המלחמה] ג"כ ללה"ק [ושם כתוב אדמו"ר ידוע]

הרב הגדול - רבי מאיר שפירא מלובלין - בוימל.pdf

(1.31 MiB) הורד 178 פעמים

[בן ירושלים]

מזכיר סיפור שקראתי על הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל (בספר שכתב עליו תלמידו לפני המלחמה באידיש מתורגם באנגלית) מלפני מאה שנה, ובקצרה נתקבל הגאון הנ"ל להיות מרא דאתרא בעיר סאנוק אשר זה עידן ועידנים לא היה שם רב והמצב הרוחני התדרדר. אמנם היה שם מלפני כן אדמו"ר ישיש והקהילה לא ידעו מה לעשות האם זה מן הראוי שהרבי ישיש יצא לקראת המרא דאתרא החדש שזה עתה מגיע לכבודו או אינו מן הראוי שהרבי הזקן יכבד הרב בן תשחורת, מי שהוא מן העיר הציע פתרון לה'בעיא' הרי להאדמו"ר יש לו בן קצת ת"ח בא יבוא הבן של הרבי לקבל בשמו פני המרא דאתרא החדש, וכך נעשה.
כשהגר"מ שפירא רואה הבן של הרבי לפניו הבריק בראשו החדה תיכף ומיד כך, כעת אני מבין דבר שלא הבנתי אף פעם, כשישעיה הנביא וחזקיהו המלך נפגשו לראשונה אחרי שלא יוצא המלך לקראת הנביא ולא הנביא לקראת המלך תיכף שואל ישעיה הנביא לחזקיהו המלך למה לא עסקת בפריה ורביה וכו' בהדי כבשי דרחמנא למה לך וכו', אטו מן הראוי שדוקא זה יהא הדיבור הראשון ביניהם.. אך כעת מתיישב דאילו היה לחזקיה המלך בן לא היה מתמהמה כל כך הרבה שנים אלא היה שולח בנו לפגוש הנביא. עד כאן הסיפור הנפלא בתרפ"א.

מניח שהכוונה לרב דוד שפירא מבוקובסק ובנו הרב ראובן אלתר שפירא הי"ד.
ההברקה קשה, לנוכח מצבו האישי של הרב מאיר שפירא זצ"ל.

סיפור יפהפה אבל אבי ז"ל [וגם הסבא שלך לייטנר] היו בני סאנוק והסביבה , מהסיפורים ששמענו מהם סאנוק היתה עיירה גליציאית טיפוסית של חסידים ואנשי מעשה. הציבור המשכילי, ציוני, בונדיסטי ושאר מרעין בישין היה בטל ברוב גדול , אולי אפילו מיעוט שאינו מצוי.

[נוטר הכרמים]

הויכוח בנוגע ל'יתד' עלי לזרא.
ביקשו להעלות את הכתבה, אז היה מותר לי לציין בקצרה, שאין כ"כ בשביל מה.
אני שמח שעדיין ישנם אנשים עם כנות שיודעים להודות ולהסכים לביקורת עניינית.


ובאמת מי שקצת הכיר או קצת מקשיב להספדים מבין שמדובר כאן במישהו בסדר גודל נדיר,
בהרבה מאוד תחומים, בבחינת 'דאבדין ולא משתכחין',
ולא עוד רב חשוב בעלמא.

מומלץ מאוד להקשיב להספדים ב'קול הלשון,
וכן בקו זעקת התורה 023011666,
ההספד אמש של בנו ר' אריה לייב בירושלים ושל ר' מרדכי יפה.

[בן ירושלים]

מסכים על ההספדים : ההספד של ר' אריה ליב היה בגדר "נספד כהלכה" מבחינת התוכן, הבהירות , השליטה במכמני חז"ל , חדות ההגדרה וכו'.
הרב יפה הביא הרבה סיפורים אוטנטיים שמשקפים רבות את הרבגוניות של הרב זצ"ל.
גם הספדו של יבל"א ר' עזריאל היה בנוי לתלפיות ומאד מקיף (אבל כדרכו ללא כריזמה וללא קולות וברקים). ראוי לציין שר' עזריאל הדגיש את מאמרו הנפלא של הרב משנת תשס"א על השמיטה ונגד ההיתר מכירה בזמנינו (ושגם המתירים בזמנו לא העלו על דעתם להתיר בתנאי היום). צויין גם שרבני הישובים בגולן ובצפון שהתיעצו עמו בכל בעיה הילכתית למרות שהתחנכו על ברכי ה"היתר" קיבלו דעתו ביחס לשמיטה ולהקמת "אוצר בי"ד.

[פרנקל תאומים]

במוסף שבת קדש של יתד נאמן (עש"ק שופטים) כתבו על הגרא"ד אויערבאך זצ"ל, (וכן קצת ביתד השבוע), אולי מישהו יעלה אותו לכאן.

את המוסף ראיתי. ממש בזיונות. העתיקו ראיון ישן עמו על אביו הגרש"ז זצוק"ל, ניתן לחפשו במאגר אוצה"ח.
היה כדאי להעלות ממקומות אחרים שכתבו דברים מענינים, אם יהיה בידי, אעלה בל"נ.

כבוד הרב הנוטר שליט''א

כמוני כמוך חפץ בכבודו של הרב זצ''ל

אבל נראה לי מגוחך, לבוא בטענות על עיתון, שאנו יודעים נאמנה, שגם אם הוא היה חפץ מאוד לפאר את דמות הרב זצ''ל,, לא יכול היה למצוא שיתוף פעולה עם מישהו מבני המשפחה

וכי מה עליו לעשות?

הרב מ"ל לפני ימים מספר התלוננו למה בעיתון הנגדי לא פרסמו על הגרז"ן גולדברג לפי ערכו. ביודעי קאמינא שניסו ולא היה שיתו"פ מצד משפחתו הקרובה.

אבל עצם הענין כאן זו היתממות: מבין אנשי טבריה, רבני הצפון לא ישתפו פעולה? מצד חלק ממשפחת אויערבאך לא יהיה שיתו"פ? הגאון ר' מרדכי שהיה בקשר אמיץ עם אחיו לא היה מתראיין ברצון?
גם אתה מן הסתם מכיר עוד כמה וכמה שהיו עושים כן בחפץ לב.
אם אכן רוצים אפשר היה למצוא.
אתמול נכחתי בירושלים בהספד , והיו שם כו"כ מבני המשפחה המורחבת שממש לא מזוהים.

אחיי ורעיי,
כל ההתעסקות הצדקנית הזאת כאן עם ''יתד'' [שאצל חלק מהחברים היא בבחינת ''מצא בע''ח מקום לגבות את חובו''] היא צביעות והיתממות מופלגת מהסוג שמעורר גיחוך עצוב. סוג של ציניות והומור שחור. מיותר אפילו להרחיב על כך. אולי בהזדמנות אעלה את כל מה שכתבו לי כאן על כך באישי...

[אליהו חיים]

מזכיר סיפור שקראתי על הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל (בספר שכתב עליו תלמידו לפני המלחמה באידיש מתורגם באנגלית)

מסתמא כוונתך לספר שתורגם [מתוך הכת"י לאחר המלחמה] ג"כ ללה"ק [ושם כתוב אדמו"ר ידוע]

הרב הגדול - רבי מאיר שפירא מלובלין - בוימל.pdf

.

אכן

יח''ל א.pdf

[/quote]
ייש"כ על עדכון הפרטים, לא זכרתי הפרטים המדוייקים מחמת שקראתי הסיפור לפני כ25 שנה ומאז לא ראיתיו. [ולכן כמובן מדובר על אדמו"ר וגם בנו ת"ח גדולים ועצומים, ולא כמו שכתבתי עם קצת נימה של זלזול, פשוט מפני שלא זכרתי (או שלא היה כתוב) פרט זה, ואם כן גם הסיפור בתורת 'משל' אינו דומה באמת כל כך לה'נמשל' ודו"ק].

[לייטנר]

מזכיר סיפור שקראתי על הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל (בספר שכתב עליו תלמידו לפני המלחמה באידיש מתורגם באנגלית) מלפני מאה שנה, ובקצרה נתקבל הגאון הנ"ל להיות מרא דאתרא בעיר סאנוק אשר זה עידן ועידנים לא היה שם רב והמצב הרוחני התדרדר. אמנם היה שם מלפני כן אדמו"ר ישיש והקהילה לא ידעו מה לעשות האם זה מן הראוי שהרבי ישיש יצא לקראת המרא דאתרא החדש שזה עתה מגיע לכבודו או אינו מן הראוי שהרבי הזקן יכבד הרב בן תשחורת, מי שהוא מן העיר הציע פתרון לה'בעיא' הרי להאדמו"ר יש לו בן קצת ת"ח בא יבוא הבן של הרבי לקבל בשמו פני המרא דאתרא החדש, וכך נעשה.
כשהגר"מ שפירא רואה הבן של הרבי לפניו הבריק בראשו החדה תיכף ומיד כך, כעת אני מבין דבר שלא הבנתי אף פעם, כשישעיה הנביא וחזקיהו המלך נפגשו לראשונה אחרי שלא יוצא המלך לקראת הנביא ולא הנביא לקראת המלך תיכף שואל ישעיה הנביא לחזקיהו המלך למה לא עסקת בפריה ורביה וכו' בהדי כבשי דרחמנא למה לך וכו', אטו מן הראוי שדוקא זה יהא הדיבור הראשון ביניהם.. אך כעת מתיישב דאילו היה לחזקיה המלך בן לא היה מתמהמה כל כך הרבה שנים אלא היה שולח בנו לפגוש הנביא. עד כאן הסיפור הנפלא בתרפ"א.

מניח שהכוונה לרב דוד שפירא מבוקובסק ובנו הרב ראובן אלתר שפירא הי"ד.
ההברקה קשה, לנוכח מצבו האישי של הרב מאיר שפירא זצ"ל.

סיפור יפהפה אבל אבי ז"ל [וגם הסבא שלך לייטנר] היו בני סאנוק והסביבה , מהסיפורים ששמענו מהם סאנוק היתה עיירה גליציאית טיפוסית של חסידים ואנשי מעשה. הציבור המשכילי, ציוני, בונדיסטי ושאר מרעין בישין היה בטל ברוב גדול , אולי אפילו מיעוט שאינו מצוי.

אכן כן.
viewtopic.php?p=642903&sid=ffca5155e83aa99cd39f0e2ae92a6e1c#p642903

[פלוריש]

מזכיר סיפור שקראתי על הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל (בספר שכתב עליו תלמידו לפני המלחמה באידיש מתורגם באנגלית) מלפני מאה שנה, ובקצרה נתקבל הגאון הנ"ל להיות מרא דאתרא בעיר סאנוק אשר זה עידן ועידנים לא היה שם רב והמצב הרוחני התדרדר. אמנם היה שם מלפני כן אדמו"ר ישיש והקהילה לא ידעו מה לעשות האם זה מן הראוי שהרבי ישיש יצא לקראת המרא דאתרא החדש שזה עתה מגיע לכבודו או אינו מן הראוי שהרבי הזקן יכבד הרב בן תשחורת, מי שהוא מן העיר הציע פתרון לה'בעיא' הרי להאדמו"ר יש לו בן קצת ת"ח בא יבוא הבן של הרבי לקבל בשמו פני המרא דאתרא החדש, וכך נעשה.
כשהגר"מ שפירא רואה הבן של הרבי לפניו הבריק בראשו החדה תיכף ומיד כך, כעת אני מבין דבר שלא הבנתי אף פעם, כשישעיה הנביא וחזקיהו המלך נפגשו לראשונה אחרי שלא יוצא המלך לקראת הנביא ולא הנביא לקראת המלך תיכף שואל ישעיה הנביא לחזקיהו המלך למה לא עסקת בפריה ורביה וכו' בהדי כבשי דרחמנא למה לך וכו', אטו מן הראוי שדוקא זה יהא הדיבור הראשון ביניהם.. אך כעת מתיישב דאילו היה לחזקיה המלך בן לא היה מתמהמה כל כך הרבה שנים אלא היה שולח בנו לפגוש הנביא. עד כאן הסיפור הנפלא בתרפ"א.

מניח שהכוונה לרב דוד שפירא מבוקובסק ובנו הרב ראובן אלתר שפירא הי"ד.
ההברקה קשה, לנוכח מצבו האישי של הרב מאיר שפירא זצ"ל.

סיפור יפהפה אבל אבי ז"ל [וגם הסבא שלך לייטנר] היו בני סאנוק והסביבה , מהסיפורים ששמענו מהם סאנוק היתה עיירה גליציאית טיפוסית של חסידים ואנשי מעשה. הציבור המשכילי, ציוני, בונדיסטי ושאר מרעין בישין היה בטל ברוב גדול , אולי אפילו מיעוט שאינו מצוי.

אם כבר האשכול התגלגל...
סבתי שתחיה היא ילידת סאנוק (הוריה היו חסידי סאדיגורה), ובמלחמה הם התגלגלו לאוזבקיסטן. הוריה מתו והיא נכנסה לבית יתומים.
היא מספרת שהיתה שם נערה, בתו של הרב של סאנוק, שאספה את כל הילדים ודאגה להזכיר להם את יהדותם, ואף שלחה מכתב לסאנוק כדי להודיע שהם בחיים ושיבואו לחלצם.
מה שמה של הנערה?

[בן ירושלים]

נדמה לי שהרב האחרון בסאנוק היה רבי טוביה הורביץ הי"ד. היה מעסקניה הבכירים של אגו"י בפולין ואהוד מאד על תושבי העיירה.

[בן ירושלים]

שמעתי מקודם: לפני שנים אחד מבני המשפחה מצא דף בכתב ידו של רבי חיים לייב אויערבאך מלא בציטוטים והפניות. מתוך הדברים הבין שזה טיוטת ההספד של ר' חיים לייב לגאון ר' דוד בהר"ן זצ"ל (נפטר תש"ו). כשפגש את רבי אברהם דב שאלו האם זוכר את ההספד הזה. ר' אברהם התחיל לחזור על ההספד ובן המשפחה עיין בציטוטים לפניו. וזה היה תואם להפליא. וזאת למודעי : ההלויה היתה כשר' אברהם דב היה בין 11, והסיפור עם הדף כמה עשרות שנים מאוחר יותר...

[שבע]

הרה"ג ר' יצחק ווינטרוב שליט"א,
ממקרובי בית הרב, ומיוצאי עיה"ק טבריה.

בס"ד
הרהורי נוגה ורגשי התעוררות וקצת עובדות אחר מיטתו של הגאון הנפלא הי חסיד הי עניו משיירי כנסת הגדולה מרן ר' אברהם דוב אויערבך זצוק"ל.

אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא

הגאון ר' אלחנן וסרמן כשהספיד את החפץ חיים פתח ואמר, כשרעק"א הספיד את הגר"א פתח ואמר, להספיד את הגר"א צריך להיות בדרגת הגר"א, ע"מ להספידו ולהעריכו כראוי. אך כיון דאיתא אחים לי בהספדאי דהתם קאמינא, שהנפטר נמצא בעת שמספידים אותו. וקיי"ל שבפניו אין אומרים אלא מקצת שבחו, ע"כ אנו יכולים להספיד את הגר"א. וסיים ר' אלחנן גם בשביל להספיד את החפץ חיים כראוי, צריך להיות בדרגת החפץ חיים, אך באותו היתר שהשתמש רעק"א להספיד את הגר"א, יכולים אנו להספיד את החפץ חיים. דברים אלו שמעתי מר' יענקלי גלינסקי זצ"ל בפתח הספדו על מרן הסטייפלער זצוק"ל.

ואנו הקטנים איננו מעיזים להשתמש בהיתרים אלו, להספיד את גאון ישראל גדול שבענקים, פאר הדור והדרו, שהעניק חמה בקומתו והעניק והשפיע על כל הדור כולו. אלא כותבים כמה מילות היוצאות מלב נשבר. ומנסים לתת ביטוי לכמה אנחות גנוחי גנוחי וילולי יליל, של אבל יחיד על הסתלקות מאור עיני ישראל נזר הבריאה ותפארתה. וכל הדברים הם בחינת אפס קצהו תראה, וכולו לא תראה !

מרן ר' אברהם דב אויערבך זצוק"ל היו כל ימי חייו מקשה אחת של עבודת ה', מיום עמדו על דעתו בבית אביו הגדול מרן רש"ז זצוק"ל, ובמשך כל ימיו אח"כ כשגר בטבריה, ועד זיבולא בתרייתא ממש כאשר נספר בהמשך.

ידוע המשל שאמרו בעלי המוסר, על תרנגול שנפל ויש חשש שהוא טריפה, בודקים אותו אם הוא שוחה במים נגד הזרם. והנה מורנו הגדול שר התורה והיראה מרן ר' אברהם דב זצוק"ל גדל בשערי חסד בבית אביו הגדול מרן פוסק הדור רש"ז אויערבך זצוק"ל, ובצעירותו ממש בגיל עשרים ושלוש גלה לעיה"ק טבריה לשמש ברבנות, וכשהוא קיבל את הרבנות הייתה שם קהילה יפה של חסידים ואנשי מעשה, בביהמ"ד המרכזי התפללו כשבעים אברכים חובשי שטריימלעך. (יותר מאוחר כאשר הכתירו את הברכת אברהם לאדמו"ר מסלונים, הסלונימער חסידים, פתחו את השטיבל דחסידי סלונים בת"ת אור תורה ועברו להתפלל שם בראשות האדמו"ר זצ"ל). ובהמשך השנים העיר טבריה נתרוקנה מתושביה החרדים, ונשארו בה מתי מעט יראי ה'. והעיר טבריה עצמה, כידוע היא לא מקום פשוט מבחינה רוחנית. ורבי אברהם דוב, גר בעיר הזאת יותר מששים שנים, ולא הושפע במאומה מהמקום. ועד זקנה ושיבה לא כהתה עינו ולא נס ליחה, וכל הנהגתו ודיבורו, כאילו יצא עכשיו משערי חסד מבית אביו הגדול. ונהפוך הוא! בכח אישיותו הגדולה, הוא השפיע על המקום.

איתא בגמ' ב"ב ט"ז, ר"א המודעי אומר איצטגנינות היתה בלבו של אברהם אבינו שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו. 'אצטגנינות' פירש"י, חוזה בכוכבים והיינו חכמה. זה היה מרן ר' אברהם דב, חכימא דיהודאי סיני ועוקר הרים וטוחנן, חריף מעין כמוהו ובקי בכל מכמני התורה, התורה הייתה סדורה אצלו בסדר מפליא, והיה מדמה דבר לדבר ממקומות רחוקים ונדחים בארץ לא עבר איש, והראה איך הכל מסתדר עם השכל הישר. היה לו עיניים מיוחדות לראות מה שאחרים לא ראו, ופה נפלא לבאר את דבריו. עד שכל מלכי – 'ומאן מלכי רבנן', מזרח ומערב מקצה העולם ועד קצהו, היו משכימים לפתחו להביא אליו את הדבר הקשה. ושואלים לעצתו אשר הייתה כדבר האלוקים. וגם לרבות מהדורות הקודמים, היה לו תשובות עם גדולי הדור הקודם מר' הערש פסח פרנק זצ"ל ומר' יחזקאל אברמסקי זצ"ל בענייני עגונות, והוא היה אברך צעיר לימים.

וגם היו באים להתענג על אמרי פיו ושעשועי דבריו, שהיו נוטפות שושנים ומור עובר. כל דיבורו ושיחו היה מלא חן שזור בדברי חז"ל והיה מדבר ומליץ בלשון התנ"ך והפייטנים. והכל בהשקט וברוגע בהצנע לכת, מעוטף בחינו המיוחד. והדברים ידועים כמה ת"ח מפורסמים, היו נכנסים אליו לשוחח עמו להתענג על דיבורו. ובמשך שנים רבות אח"כ, היו מספרים על החוויה המיוחדת שחוו אצלו.

ואם הזכרנו את רבו ר' יחזקאל אברמסקי זצ"ל. אי אפשר שלא לספר, מה שסיפר לי אבי מורי ר' אברהם שליט"א. ממה שסיפר לו ר' אברהם דוב. שר' יחזקאל שהה פעם בטבריה לנופש, ולעת חזרתו ר' אברהם דוב ליווה אותו, ור' יחזקאל אמר לו: 'זה די נחמד כאן והייתי נשאר עוד כמה ימים, אך מחר אני צריך למסור שיעור כללי בישיבה (סלבודקא) וע"כ אני מוכרח לחזור'. ר' אברהם דוב ענה לו: אני זוכר לפני שמונה עשרה שנים, בעת שלמדנו בישיבה, למדו את אותה סוגיה והרב אמר אז שיעור באותו סוגיה. ר' יחזקאל שאלו: האם אתה זוכר מה שאמרתי? ור' אברהם השיבו: כן. ותיכף חזר על השיעור. ור' יחזקאל אמר לו בהתפעלות, את השיעור הזה אני מתכוין למסור מחר. אחרי כמה ימים קיבל ר' אברהם דוב טלפון מאחיו בסלבודקא, שר' יחזקאל פתח את השיעור ואמר, "תלמידים יקרים תדעו כיצד צריך ללמוד שיעור כללי, אתמול פגשתי תלמיד מהישיבה, שזוכר שיעור שנאמר לפני שמונה עשרה שנים". ואחיו הבין, שזה אחיו הגאון ר' אברהם דוב.

ואם דברנו על גדולי הדור ששחרו את פניו. אספר שבעת היותו חולה על כסא גלגלים, סיפרנו לו שראינו בספר "ר' יעקב" (על ר' יעקב קמנצקי זצ"ל), שכאשר ר' יעקב שהה בטבריה לרגל שמחת אחד מצאצאיו, הוא נכנס לבקר את רב העיר. ויש תמונה יפה כיצד שניהם משוחחים. הרב השיב לי: ר' יעקב לא היה אצלי בבית. ושאלנו לו, הרי יש תמונה איך שר' יעקב משוחח עם הרב. והשיב הרב, מישהו דפק אצלי בדלת ושאל האם ר' יעקב יכול להכנס ? שאלתי איזה ר' יעקב ? והנ"ל השיב ר' יעקב קמנצקי. אמרתי לו, חלילה לי מלהטריח את ר' יעקב, שהוא מגדולי הדור ומבוגר ממני בעשרות שנים לעלות אלי. ומיד לבשתי כובע וחליפה, וירדתי בזריזות אליו לרחוב. ולוויתי אותו לאכסניה שלו במלון פלורידה ושם שוחחנו.

ואם הזכרנו את הדירה, נוסיף שהיא היתה בקומה השלישית. ובהזדמנות הוא סיפר לנו (צריך להקדים שהרב היה גר בבנין משותף, שנבנה ע"י כמה יהודים חרדים, שהתאגדו לבנות בנין לאנשים חרדים בלבד בטבריה). שהוא לקח דירה בקומה השלישית. אך הוא חישב את הגובה, כדי שיהיה 'למטה מעשרים אמה' אל הרחוב, שיוכל להדליק נר חנוכה בתוך עשרים אמה.

אבל איתא עוד בגמ' שם רשב"י אומר "אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא".

וזו הבחינה שהייתה במרן ר' אברהם דב זצוק"ל. שכל הרואה אותו מיד מתרפא מתחלואת היצר! באשר אישיותו וחזותו, הקרינה אישיות גדולה ואדירה מליאה ביראת ה' שהייתה אוצרו. וכל הרואה אותו, מיד עומד משתומם ונעצר מדרכו דרך בני אדם, ואומר לנפשו הביטה וראה את המראה הגדול הזה, את הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל. באשר כל ימיו היו מקשה אחת של שלהבת אש קודש שלא נכבתה ולא כבתה ולא הומהמה.

היה נראה כמלאך ה', וכל המתבונן בו שאב מלא חפנים יראת שמים, והתמלא בוז לענייני העוה"ז הגשמיים, ועלה בליבו רגשות קודש נעלים להתעלות ולהידמות לאשל הגדול והנורא. גם כשלא דיבר מאומה. עצם ראייתו הייתה מחזקת בחינת אין אומר ואין דברים ! גם כאשר ראו אותו מהלך ברחוב הלב היה מחסיר פעימה ממראהו. אני זוכר כשהיינו רואים אותו הולך בזריזות בשבת קודש עם המגבת למקוה, והיינו מתפלאים איש קדוש כמותו, הולך להיטהר עוד במקוה. והיה בחינת הא דפירשו בספרים עה"פ וילך משה וידבר, שמשה רבנו בעצם הליכתו, כבר השפיע וזה עצמו היה דיבורו.

ותלאה העט ויכלה הדף לתאר ולספר, איך הושפענו אנו וכל המבקרים בטבריה מתפילותיו, שהיו כבן המתחטא לפני אביו. כל השנה כולה גם בימי חול הרגילים, גם בימי הקיץ הלוהטים של טבריה. היה מדהים לראות את עבודת התפילה שלו בכל יום מחדש, בחינת היום נתנו וכפי' רש"י שיהיו חביבים בעיניכם כחדשים. לא שבעה העין מלראות את המראה הגדול הזה. איך הרב מגיע לבית הכנסת כולו אומר כבוד, מראהו כמלאך. נעמד ומתחיל להתפלל כדרכו במתינות ובנעימות כל מילה ומילה בהטעמה מיוחדת, ובברען מיוחד בניגון שובה לב, מעולם לא מיהר לתפוס מנין, תמיד התפלל עם כל הלב ללא שום לחץ וללא שום מהירות, כבן המתחטא לפני קונו. כל השומע את תפילתו גם לב אבן היה מתפוצץ וגם לב ברזל היה נימוח. לא מעט אנשים ספרו ששמעו אותו אומר קרבנות של מנחה או אשרי של מנחה באמצע השבוע, וזה נתן להם טעם בתפילה לכל ימי חייהם. כל מי שבא במחיצתו, הרי הוא דומה לאותו שנכנס לבשמי שאע"פ שלא קנה ממנו כלום, יצא וכל בגדיו מבושמים.

ועל אחת כמה וכמה בשבתות ובימים טובים, באיזה ברען היה אומר את ה'פסוקי דזמרה', בהלל הגדול היה מסובב פניו מהעם לכיון הקיר, ומי שהסתכל מהצד ראה איך שפניו לוהטים ומאדימים וכל מצחו נטף זיעה. והיה אומר את ההלל בקולו האדיר והערב. ואח"כ היה אומר מזמור שיר ליום השבת, בניגון שובה לב, ואיך היה מנגן במילים טוב להודות לה' ולזמן לשמך עליון ותפילת נשמת היו שומעים את הודאתו להקב"ה מכל רמ"ח אבריו. ובאיזה נעימה נפלאה היה אומר את הישתבח, והכל יודוך !!! והכל ישבחוך !!! והכל יאמרו אין קדוש כה', בקול רעש גדול. ואח"כ שירת קל אדון. איה סופר שיוכל לתאר ולהמחיש את הדברים, מי שלא שמע לא יוכל להבין עד היכן הדברים מגיעים.

ובימים טובים באיזה שמחה ובאיזה הטעמה היה שר את ההלל, ומאידך באיזה יללות והשפכות הנפש היה אומר את ה-אנא ה' הושיעה נא! בחינת 'וגילו ברעדה'. שמחתו בשמחת בית השואבה, הריקוד והשירה הנפלאה וטהר לבנו לעבדך, לעבדך, לעבדך לעבדך באמת ! אמירת ההושענות שלו היתה נוראה! בחינת יראה ושמחה חברו יחדיו. אשרי מי ששמע אותו אומר הושענא אבן שתיה! הושענא בית הבחירה! הושענא טוב הלבנון! מיששו את הטוב! הושענא ציון המצוינת, וכשהיה אומר הושענא קודש הקדשים! הושענא רצוף אהבה! היה אפשר למשש את האהבה, ואת הקדושה. וכשהגיע להושענא תל תלפיות הרגשנו שאנו עומדים מול שריד קודש הקדשים ומבקשים על התל שהכל פונים. אשרי עין ראתה אלה. קשה להאריך וקשה לקצר, אך באיזה ברען ומתק שפתים היה אומר את ה-אתה הראתה לדעת וכו'. ובאיזה שמחה היה מפזז ומרקד בשמחת תורה, אשרי עין ראתה אלה למשמע אוזן דאבה נפשנו.

ר' יצחק רוטנר (יליד הארץ וכיום בארה"ב) היה חוזר ומספר בכל הזדמנות, שפעם אחת בחייו היה בטבריה בחג השבועות, ושמע איך הרב אומר 'אקדמות'. וכזה אקדמות לא שמע מעולם ועד היום הזה זה חקוק בעצמותיו. וכך כל האורחים שהזדמנו אי פעם לטבריה, ושמעו את הרב להתפלל אשרי במנחה של חול, היו מפליגים על העבודה שלו ועל ההתרוממות שקיבלו מזה. ואנו במשפחתנו כל שיחינו וסיגנו היה בזה. כשחלק מהמשפחה היו בחג בטבריה, וחלק לא היו. כל השיחה הייתה סביב הרב. איך היו התפילות אצל הרב, באיזה תפילות שימש כש"ץ. ובכל פעם שהיה מגיע יו"ט היינו מקבלים געגועים לרב ולתפילותיו, והנפש הייתה משתוחחת עלינו לאמור מי יתן לנו אבר כיונה אעופה אשכונה טבריינה. ומעניין לציין שלמרות שהיה בעל תפילה ובעל רגש מיוחד, בחינת חד בדרא ממש. ברוב שנותיו בטבריה למרות היותו רב ומרא דאתרא לא שימש כבעל תפילה, ורק אחרי הגיעו לגיל חמישים לאחר שנסתלקו הבעלי תפילה הוותיקים, אז באופן טבעי הרב החליף את מקומם.

ומעניין לציין על עבודתו הפנימית. שבימיו האחרונים עת שכבר לא היה ביכולתו לדבר, והיה מחובר לכל מיני מכונות שעקבו אחרי פעולות הגוף, ביקש פעם סידור ודפדף עד שהגיע ליום הכיפורים וסימן שרוצה שיקריאו לפניו את הוידוי. והמשפחה החלה לומר עמו את הווידוי והוא שכב והיה נראה כמתנמנם, ולפתע החלו כל המדדים להעלות וכל המכונות לצפצף והיו מוכרחים להפסיק את הווידוי. והדברים נוראים שגם בשכבו על ערש דווי בזיבולא בתרייתא כשכבר לא יכל לדבר אמר את הווידוי במוחו בכל ליבו ובכל רגשותיו.

וא"א שלא להזכיר מעט על היראת שמים שלו. ואמנם כל ימיו היו כל הנהגותיו בהצנע לכת. אך דבר זה היה ניכר בעיקר לאחר שקיבל את האירוע מוחי והיה מרותק לכסא גלגלים ונהפך לאדם סיעודי. והקפיד על כל קוצו של הלכה ולא חיפש התרים וקולות לעצמו. חשש מאד לגוף נקי, ולא חס על טרחתו והיו צריכים לטלטל אותו להגביהו ולהניחו ואכמ"ל עד כמה היה נזהר בזה.

סיפר לי אבי מורי הר"ר אברהם שליט"א שפעם אחת היה צריך לירד בתשעה באב לעיר טבריה, ולפתע הוא ראה את הרב זצ"ל הולך ברחובה של עיר בחום של חודש אב בטבריה, ופניו אדומות וכולו נוטף זיעה. ואבי נחרד ושאלו להיכן הרב הולך ? והשיבו הרב, לבית הקברות כפי שאיתא בשו"ע שהולכים על הקברים בת"ב. ודבר זה עשה במשך שנים לבדו בלי גבאים ובלי פרסומת, ולא עלה על דעתו לבקש מאחד מהידידים המרובים שלו ומאחד מהמעריצים המרובים שלו שיקחו אותו לביה"ק, אף שבוודאי ידע שבאם רק יבקש יקחו אותו בחפץ לב.

כמה חיזק בדרשותיו הנפלאות. כמה דיבר על הכרת הטוב לבורא עולם. כמה דיבר על אמונה פשוטה. כמה חזר והזכיר בכל הזדמנות שנסתרים דרכי ה'. איננו ראויים לדבר אך לעצור במילין מי יוכל. מי יקצה בגבעות ומי יסתת בהרים. מי יחזקנו ומי יעודדנו מי ישקה הצאן ומי ירעה העדרים יתומים היינו ואין לנו מנחם! כי אף שהיה גר בטבריה, מצודתו והשפעתו הייתה פרושה והקרינה עד ירושלים, והרבה חיזוק קבלנו רק מעצם הזכרת שמו והדיבור אודותיו.

היה ידוע בגאונתו העצומה ובבקיאותו המופלגת, באשר היה בור סיד שאינו מאבד טיפה. היה מרא דכולא תלמודא כולה, והיה ליבו כלב הארי בשני התלמודים. היה עונה מד' חלקי שולחן ערוך עם נושאי כליהם בלשון השו"ע והפוסקים. תלאה העט לתאר את ידיעותיו המופלגות. אך זאת אפשר לומר שהיה בקי נפלא בכל תחומי הספרות מראשונים ואחרונים ועד ספרי חסידות מחשבה ומוסר, וגם ספר הזוה"ק היה שגור על לשונו. זכורני שפעם אחד מנכדיו שאלו, מדוע היה הציווי בדווקא לצלות את הקרבן פסח צלי אש? והשיב על אתר, שבזוה"ק איתא משום שהשה היה עבודה זרה של מצרים וכתי' פסילי אלוהיהם תשרפו באש. כמו"כ היה מלא וגדוש בסיפורי צדיקים, והיה מלא הערצה והערכה לגדולי החסידות, והיה מספר נפלא מהנהגותיהם.

על כח זכרונו הנדיר, תעיד העובדה הבאה. בערך בהיותו בגיל ששים אמר פעם לאבי מורי שליט"א, שפעם כאשר היה רואה סימן לזיכרון או כאשר דברו על איך לזכור, זה לא דיבר אליו. והוסיף בעשר השנים האחרונות נתפס לי משהו בזיכרון.

היה מחדש נפלא, והיה שופע דברי תורה נפלאים וערבים בסגנונו המיוחד, ובנוסף היה אמן ההגדה, והיה אומר את הדברים בטעם מיוחד. והיה אומן הקולע אל חוט השערה ולא יחטיא ! היה מומחה מיוחד בלתפוס בכל מקום את הנקודה המיוחדת. (בשנים האחרונות הוציאו חתנו הרה"ג ר' אריה פישר ונכדו הרה"ג ר' צבי אויערבך ששה ספרים מחידושיו הנפלאים). ונעתיק כמה גרגרים מדבריו הנפלאים והערבים בעיקר דברים ששמעתי ממנו ישירות.

אביו הגאון רש"ז נפטר בכ' אדר א' בשבוע של פרשת כי תשא, ר' אברהם הספידו, ובין דבריו הביא את הפסוק מפרשת השבוע [כי תשא] ולא ידע משה כי קרן עור פניו וירא אהרן ויראו בני ישראל וייראו מגשת אליו. כל כלל ישראל ראו וידעו שפניו של משה רבינו קורנות, ורק משה רבנו שהיה עניו מכל האדם לא ידע מזה. כך אבי מורי הכ"מ, כל כלל ישראל ידעו שהוא גאון הדור ופוסק הדור, ורק אבי מורי לא ידע מזה.

ומענין לענין, שנים אח"כ כשנפטר דודו הרה"ג ר' אברהם הורביץ זצ"ל (חתן ר' חיים לייב אויערבך וגיסו של אביו של הגרש"ז), עשו עליו הספד בכולל חזון איש, והרב זצוק"ל היה אחד מהמספידים. והיה זה בשבוע של פרשת פנחס והזכיר הרב את דברי רש"י בפרשה עה"פ וידבר משה אל ה'... יפקד ה' איש על העדה - כיון ששמע משה שאמר לו המקום, תן נחלת צלפחד לבנותיו, אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי. אמר לו הקדוש ברוך הוא, לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל. וזהו שאמר שלמה נוצר תאנה יאכל פריה. והק' מדוע המשילו את יהושע דווקא לתאנה ולא לשאר פירות. וביאר דאיתא במסכת פאה שאחד מהתנאים של חיוב בפאה זה לקיטתו כאחת, דהיינו שהפירות נגמרים יחד ומלקטים אותם בפעם אחת. לאפוקי תאנים שאינם מתבשלים יחד ומלקטים אותם בכמה זמנים, שהם פטורים מפאה. ואמר הרב, אדם רגיל יש לו סדר לימוד משעה פלונית ועד שעה פלונית ואח"כ הולך לביתו. אבל יש אדם שאין לו זמן מיוחד ללמוד, אלא כל כולו משועבד לרבו. וזהו המשל לתאנה שאין זה זמן מיוחד. ודבר זה היה אצל יהושע, שהיה כל כולו משועבד לרבו, וכאשר עלה משה להר סיני המתין לו ארבעים יום וארבעים לילה בתחתית ההר, שמיד שמשה ירד מההר יהיה אצל רבו. ואמר הרב זצ"ל שהנפטר ר' אברהם הורביץ זצ"ל היה אצלו הבחינה הזאת. שהיה עוקב אחרי הסטייפלער ולומד מהנהגתו בכל עת ובכל זמן, ללא זמנים מוגבלים. בבדיקת חמץ, ובביעור חמץ, ובליל הסדר. כל השנה כולה בכל זמן ועת שהיה מה ללמוד ממנו היה יושב אצלו, ורושם את הנהגותיו. ודפח"ח וש"י.

ונעבור לפנינה יקרה שאמר בעת שמחה חנוכת בית המדרש בטבריה. הבית המדרש היה ישן ומוזנח באשר טבריה לא הייתה מקום של עשירים, וכל הריהוט היה דל ומט ליפול. והוא בנה והרחיב את הבית מדרש וציפה אותו באבני שיש, אך מבחוץ השאיר כמה שורות של אבנים שחורות בסגנון הישן.

ובחנוכת הבית אמר, איתא בגמ' בבא בתרא (ד' ע"א) שהורדוס המלך בנה את ביהמ"ק באבני שיש, ורצה לצפותם בזהב, אמרו לו רבנן תשאיר את זה כך, שזה יותר יפה שזה נראה כגלי הים. ואמר הרב צריך לדעת מי הם גלי הים? כל השומעים נשארו פעורי פה, באשר לא הבינו את כוונתו. והרב מיד השיב איתא במדרש שיר השירים רבה צהלי קולך בת גלים בת האבות הקדושים שמעשיהם מרובים כגלי הים ! הרי לנו מי הם גלי הים, כשיהודי עלה לירושלים וראה את אבני השיש הנראים כגלי הים הוא נזכר באבות הק' שמעשיהם מרובים כגלי הים, וקיבל את השאיפות למתי יגיעו מעשי למעשה אבותי. והנה כאן בעיה"ק טבריה בביהמ"ד העתיק התפללו גדולי עולם רבני טבריה הגאון ר' אשר ורנר והגאון ר' משה קליערס ועוד גדולי עולם שעברו כאן בטבריה, השארתי את האבנים הישנות, שיזכרו בגלי הים של טבריה, בגדולי עולם של טבריה של פעם, שהתפללו במקום הזה.

ולקראת סיום, נוסיף פנינה אחת משיחת חולין של תלמיד חכם שלו. לפני כשש שנים אחרי שלקה בשיתוק שהה בירושלים כמעט שנה, בדירה שהעמיד לרשותו הנגיד הנכבד הרה"ח ר' שלמה פרישוואסער שליט"א. בחול המועד פסח הכריזו על זמן תפילת מעריב. בין מנחה למעריב נכנסו אורחים והרב שוחח עמם. והנה הגיע הזמן שקבעו לתפילת ערבית, ואנשים נכנסו להתפלל והרב עדיין דיבר. חששתי שאם לא יתפללו בזמן, אנשים יפסיקו להגיע. נגשתי לרב ואמרתי לו בעדינות עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע ! הרב ענה לי, אצל החסידים אמרו, שהיה אסור לתלמידים להתערב. והמשיך הרב ואמר, והוספתי נופך למה היה אסור להם להתערב. דאיתא בתוס' חגיגה (טו ע"א) בירושלמי מפרש למה אירע לו כך (לאלישע בן אבויה שירד מהדרך). אבויה אביו של אחר היה מגדולי ירושלים, וביום שבא למול אותו קרא לכל גדולי ירושלים ולר"א ולר' יהושע... אמרי עד דאלין עסקין בדידהו נעסוק בדידן. ישבו ונתעסקו בדברי תורה ירדה אש מן השמים והקיפה אותן. אמר להם אבויה באתם לשרוף ביתי ? אמרו לו ח"ו אלא יושבין היינו וחוזרין דברי תורה והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני ובאש נתנו, (ולכן גם עכשיו יורדת אש). אמר הואיל וכך כחה של תורה אם יתקיים הבן הזה לתורה אני מפרישו, ולפי שלא היתה כונתו לשמים לפיכך לא נתקיימו בו. ועכ"פ חזינן שבלימוד של ר"א ור"י ירדה אש מן השמים. וכאן במעשה של ההגדה היה צירוף נפלא של גדולי עולם, ר' אליעזר, ורבי יהושע, ור' אלעזר בן עזריה, ור' עקיבא, ור' טרפון, שהיו מסובין יחידיו. (והרב הוסיף מי יודע אם היה עוד פעם אחת כזה צירוף גדול של גדולי עולם בליל הסדר) ומי יודע איזה אורות היו שם, ומי יודע אילו היו נותנים להם לסיים את ההגדה ולומר לשנה הבאה בירושלים אולי כבר היינו נגאלים, ולכן היה אסור להם להתערב.

ונסיים במה שפירש הרב את הנוסח המקובל לנחם המקום ינחם אתכם, כי יש למילה נחם שני פירושים א' נחמה, ב' חרטה גמורה מלשון כי נחמתי כי עשיתים והיינו עקירת הדבר מלמפרע והיינו שהקב"ה יעקור את הצער ויביא אותנו למצב שהרעה שהייתה לא תהיה נחשבת לרעה, ונבין שהיא הייתה לטובה. כי בסתם נחמה עדיין יש את הצער על מה שעברנו, אבל כשנראה שהרעה הייתה לטובה הרי שנעקרה הרעה וקושיא מעיקרא ליתא. והוסיף לעת"ל נראה שהכל היה לטובה, יתברך זה גלות ספרד, וישתבח זהו גזירות ת"ח ת"ט, ויתפאר זוהי השואה, נבין שהכל היה לטובה. ויה"ר שבמהרה ינחם אותנו המקום בכפלים ונראה בשוב ה' את שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל.

הכותב בדמע

[פרנקל תאומים]

הרה"ג ר' יצחק ווינטרוב שליט"א,
ממקרובי בית הרב, ומיוצאי עיה"ק טבריה.

בס"ד
הרהורי נוגה ורגשי התעוררות וקצת עובדות אחר מיטתו של הגאון הנפלא הי חסיד הי עניו משיירי כנסת הגדולה מרן ר' אברהם דוב אויערבך זצוק"ל.

אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא

נפלא מאד. מורא'דיק.
חמרא למריה וטיבותא לשקייה.

[נוטר הכרמים]

ג"א מצטרף להודאה על הדברים העשירים.

בזמן לימודיי בישיבת מעלות התורה, למד בחברותא עם רבינו הגר"ש זצוק"ל בחור שקדן ושקט בשם יהושע ולדמן. היה יושב באימה וביראה כעבדא קמיה מריה וגם לאחר ימים וחדשים ושנים לא קהו אצלו רגשי הכבוד והמורא. בבישנות אצילית היה מקפיד לשבת דרך אלכסון ולא לאבד הגה או תנועה. הגר"ש מאוד העריכו, ובעיקר את עדינות נפשו. הביאו להגר"ש מעיל חדש, העניק לו רבינו את הישן, והיה נראה על מידותיו הצנומות כגלימה. פעם התבטא באזני מישהו, ראית את הכתב שלו? הוא כותב חלש על הדף, הוא לא מסוגל לפגוע בנייר... לימים שידכו לבת אחיו הגאב"ד דטבריה. זכורני היטב את השמחה הגדולה, האירוסין והחתונה. שנים ארוכות כמעט ולא יצא לראותו ולשמעו.

היום בצהרים הגיע אל הכולל שלנו לשאת דברי מספד וזכרון, הגר"י ולדמן שליט"א, ראש כולל ומורה הוראה.
כמדומני שלא שמעתי בחיי הספד מיוחד כל כך. במשך שעה תמימה, בענוות חן ובהדרת כבוד חרישית תינה את קצות דרכיו ואורחותיו בקודש. שלל עובדות בשטף, בכזו עשירות של תחומים, קשה להכיל כה הרבה.
הגדלות העצומה בתורה, החכמה, האמונה התמימה, החביבות הנוראה במצוות, רגשת הלב בתפילה ועוד השגות נוראות ונשגבות עד ימיו האחרונים ממש. הנהגות נדירות ומופלאות.

סיכמתי עם אחד השומעים שיעלה על הכתב, ואשתדל אי"ה להועיל ולהשלים כפי האפשרות בל"נ ולזכות את הרבים, כאן ובכלל.
הלומדים בכולל יצאו ממש המומים ונפעמים, לא ידעו עד כדי כך. איזה מדרגות בטבריה, הוא ובוראו.

[פלוריש]

למה הגרא"ד היה "קבור" בחייו בטבריה?
האם לא היו שם אנשים שהיו יכולים לקבל ממנו תורה ברמה גבוהה? האם לא היה שום מקום (נניח עד מרחק שעה נסיעה) שאפשר היה למסור שם שיעור?

[נוטר הכרמים]

למה הגרא"ד היה "קבור" בחייו בטבריה?
האם לא היו שם אנשים שהיו יכולים לקבל ממנו תורה ברמה גבוהה? האם לא היה שום מקום (נניח עד מרחק שעה נסיעה) שאפשר היה למסור שם שיעור?

אנסה להסביר.
היה איש חי רב פעלים, מבחינת זיכוי הרבים,
בהעמדת הדת על תלה בכל הצפון הגלילות והמחוזות עד לערי הבשן והגולן.
בהוראה ופסק, בדיני תורה, בכשרות, בהשכנת שלום, בהדרכה והשפעה להמון העם ולרבניהם.

ועם זאת, מבחינת העולם הישיבתי היה טמיר ונעלם, מכוסה וחתום בכמה עזקאין,
למרות שבנוסף לכשרונות ולעילוי שבו,
היתה לו מיוחדות בדרכי לימודו, כפי שמשתקף בספרו, גאוניות בלימוד פשט לעומק.
והמעניין הוא שהוא את סיפוקו מצא יותר מכל בישוב בהיר של רמב"ם מוקשה,
או בהארת שיטות בעמקי סוגיא. כך שמעתי מבנו, וכך ניכר מספריו.

[דורשי יחודך]

מה הפשט בזה שלא הביאו אותו למסור שיעורים, נגיד בחול המועד, כדרך רבים מגדולי תלמידי החכמים?
האם פשוט לא ידעו? או שהוא זצ"ל לא היה מעוניין בזה?

[נוטר הכרמים]

מה הפשט בזה שלא הביאו אותו למסור שיעורים, נגיד בחול המועד, כדרך רבים מגדולי תלמידי החכמים?
האם פשוט לא ידעו? או שהוא זצ"ל לא היה מעוניין בזה?

כנראה שגם וגם. רק מעט ידעו. ואלו לא היו גבאים ומושכי חוטים.
אני זכיתי בעניי לשמוע ממנו פעם אחת שיעור בליל שבת בין קבלת שבת לערבית
בבית הכנסת הגר"א בבני ברק, על אכילת כרפס. לפני למעלה מעשור.

[נוטר הכרמים]

כמה מילי מעלייתא בעמ' 2.

[פלוריש]

כמה מילי מעלייתא בעמ' 2.

המדרש שהביא הגרא"ד על הגמל הוא באיכה רבה ג,ה:
הייתי שחוק לכל עמי כתיב: (תהלים ס"ט) ישיחו בי יושבי שער אלו אומות העולם שהן יושבין בבתי תרטיאות ובבתי קרקסיאות ונגינות שותי שכר מאחר שהן יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין הן יושבין ומשיחין בי ומלעיגים בי. ואומרים: בגין דלא נצרוך לחרובא כיהודאי. והן אומרים אלו לאלו: כמה שנים את בעי מחי? והן אומרים: כחלוקא דיהודאי דשבתא. ומכניסין את הגמל לטרטיאות שלהן והחלוקין שלו עליו, והן אומרים אלו לאלו: על מה זה מתאבל? והן אומרים: היהודים הללו שומרי שביעית הן, ואין להם ירק ואכלו החוחים של זה, והוא מתאבל עליהם. ומכניסים את המומוס לתיאטרון שלהם וראשו גלוח. והן אומרים אלו לאלו: על מה ראשו של זה מגולח? והוא אומר היהודים הללו שומרי שבתות הן, וכל מה שהם יגעין כל ימות השבת אוכלים בשבת. ואין להם עצים לבשל בהם, והם שוברים מטותיהם ומבשלים בהם. והם ישינין בארץ ומתעפרים בעפר וסכין בשמן, לפיכך השמן ביוקר.

[קרית מלך]

פורסם היום ב"המבשר"

[אור עולם]

א. לגבי הסיפור על ה'קבור בטבריה' וגרסאותיו השונות. שמעתי השבוע מדודי שליט"א שכשלמד בישיבת מעלות התורה, נסע יחד עם כמה חברים לקברי צדיקים בצפון, ואמר להם מרן הגרש"ז אויערבאך שילכו גם אל בנו הקבור בטבריה.

ב. אנו לומדים כעת ב"מ. וסיפר מו"ר הגר"ש כץ שליט"א מה ששמע להבדיל בין חיים לחיים מהגרא"ד זצוק"ל (שהיו בידידות קרובה מאד) שמע מגר"י קלמס (היה רבה של מוסקווה, ואח"כ חבר בביה"ד של הגרצ"פ פראנק בירושלים) שבית הכנסת שלו ברוסיה היה מתמלא בעת תפילת נעילה באנשים שחזרו מהעבודה. ודרש בפניהם וסיפר שפעם באו לרב ב' יהודים כפריים האוחזים בתרנגול, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. אמר להם הרב לקשור את התרנגול ולשחררו בין חצרותיהם, ולאן שירוץ לשם הוא שייך, והנמשל - מאותם יהודים שרצו מהעבודה לבית הכנסת לתפילת נעילה. והוסיף שרצה לדרוש ע"ז את התפילה "אנא, בכח גדולת ימינך, תתיר צרורה" - היינו, שאנו פונים לרבש"ע שישחרר את קשרינו ויראה לאן נרוץ מייד.

[לבי במערב]

ב. נדפס בכ"מ בשם הגר"י זילבער זללה"ה.

[נוטר הכרמים]

נטפי דמע

[עץ הזית]

נטפי דמע

נכנסנו כבר לשלושים יום קודם הרגל.
עיין שו"ע או"ח סימן תקמ"ז סעיף ג', ובמשנ"ב שם ס"ק ג'.

[מי אנוכי]

נטפי דמע

נכנסנו כבר לשלושים יום קודם הרגל.
עיין שו"ע או"ח סימן תקמ"ז סכעף ג' ובמשנ"ב שם ס"ק ג'.

השאלה אם בכתב זה גם נקרא הספד....

[מן הדרום]

ראיתי בתשובה של הרב שציטט בענין חשיבות מנהגים- "ועל כגון זה כתב הרשב"א שקבלת הנשים הזקנות דוחה אלף מופתים"
מישהו יודע מקורו?

[לבי במערב]

מישהו יודע מקורו?

עד"ז בח"א סי' ט. ונכב"ב.

[יוסף חיים אוהב ציון]

עיין לרב אח"א משבחא בהקדמת ס' זכר עשה שהאריך בדברי הרשב"א האלו.

[נוטר הכרמים]

כאשר יעדתי, הנני בס"ד מגיש לפני הציבור את עיקרי הדברים כמו שנכתבו ע"י ידיד,
והוגהו ונערכו קצת על ידי.

הדברים אמורים להתפרסם באיזו מסגרת,
ועל כן נא לא להעתיק, כל הזכויות שמורות.


אחר מיטתו של הגאון הגדול מרא דכולה תלמודא גאב"ד טבריה רבי אברהם דוב אויערבאך זצוק"ל
מפי חתנו הגאון רבי יהושע ולדמן שליט"א

כח התורה

פעם דיברתי עמו באיזה ענין שקשור לנושא מציאותי כלשהו, ובסיום הנידון לכאן ולכאן, אמר כהאי לישנא 'מה נעשה, ובגמרא הקדושה כתוב אחרת', ובכך חתם את הענין...
היה אומר שהנה נס קריעת ים סוף היה נס נשגב שעליו אמרו ישראל 'שירת הים', אולם הנה נתבונן לקושטא דההלכה של 'פלגינן דיבורא' ו'פלגינן נאמנות' שחידש רבא שאפשר לחלוק עדות לשתיים, חציה מתקבל גם לענין דיני נפשות, וחציה מושלך ככלי אין בו חפץ, הלא זהו פלא עצום פי כמה, דהא קרי"ס הוא נס בטבע לחלק מים לשתיים, אבל כאן זהו חידוש בתורה שהיא יסוד הבריאה כולה, וביום שחידש רבא את חידושו זה רעשו וגעשו כל העולמות כולם.

כבוד התורה

זכיתי לראות בעיני כבוד התורה מהו, כשהשתתף בשמחת חתונה, ואמרו לו שהנה אמור להגיע כאן בדיוק כעת אחד מגדולי התורה המובהקים, עמד איפה והמתין, והנה כאשר ראה כי מרחוק מופיעה דמות אותו גדול, מיד רץ כנער צעיר ממש, במהירות ובחדוה לקראתו, וכבדו בכבוד מלכים.

שוב ראיתי ממש כעין זה פעם אחת בבית מדרשו, אמרו לו שהנה אמור כעת להכנס לביהמ"ד אחד מגדולי התורה, ורץ את אותה הריצה בחדוה ובחרדה, עין לא ראתה.

דקדוק המצוות

נטילת ידיים אצלו היתה עבודה גדולה, כמדומני שאף החמיר על עצמו שנט"י בעיא 'עיון ובדיקה' כמו לטבילה, וכך היתה דרכו בקודש כל פעם קודם שנטל ידיו, הנה מעיין היטב בכל אצבעותיו וציפרניו, וזאת בנוסף לכך שגידל ציפורן לבדיקת הסכין של שחיטה, כך שהיתה זאת 'עבודה' שיכולה היתה להמשך כמה דקות, אבל החידוש היה בעת זקנותו כשנזקק ל"ע לכל פעולה כמעט לסיוע, לא ויתר כי הוא זה על הקפדתו זו, ויהי הדבר לפלא.

ידועים דברי הביאור הלכה (סי' ס ד"ה וי"א) וז"ל, ועיין בב"ח ובפמ"ג בסימן ח' ובסימן תרכ"ה דמשמע מדבריהם דמצות ציצית וסוכה הכונה בהם לעיכובא כמו בשאר המצות ולפ"ז אם קראוהו לתורה ולוקח טליתו או טלית הקהל לעלות לבימה שאז זמנו בהול ומסתמא אינו מכוין אז בלבישתו לקיים המ"ע של ציצית ממילא עובר בזה על המ"ע אם לא כשמכוין לשם מצוה ואז יוכל לברך ג"כ והעולם אינם נזהרין בזה. ועי' במנ"ח מצוה שכה ובשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' א.

והגרשז"א העיר בזה, שאם דברי הביה"ל כפשוטם, איך מלבישים ט"ק בבית המרחץ והוא אסור לכוין כוונת המצוה והוי כאילו הולך בלא ציצית. ומהאי טעמא אמר לי על עצמו שמקפיד שלא ללבוש ציצית בלילה אם אינו בטוח שיוכל לקום מיד עם עלות השחר, ולכוין לשם מצות ציצית, וכך היה מנהגו כל השנים, לקום באופן טבעי ע"י השחר ומכוין לשם מצות ציצית ובדר"כ היה חוזר לישון.

באשפוזו הראשון כששכב על מיטתו בבית החולים ביקרו אחד מגדולי ראשי הישיבות, ושהה אצלו משך זמן נכבד, וכל פעם שהתחיל רה"י לדבר בדברי תורה, מיד הסיט מו"ח זללה"ה את הנושא, או התחמק, ולא היה זה הדבר נעים במיוחד... אבל ידענו מה היא הסיבה, חשש בעקבות מצבו לכך שגופו לא במצב הראוי לכתחילה לדבר בד"ת, וממילא היה פשוט אצלו שלא שייך להקל בזה מפני איזה סיבה שתהיה... והדבר חזר על עצמו גם באשפוזו בשנה האחרונה.

חביבות המצוות

בלילה של יו"ט ראשון של סוכות היה ידוע בביתו שזה בבחינת 'ליל שימורים', לא היה מצליח להרדם בקושי, השינה היתה ממנו והלאה, ובזקנותו היה זה ממש קשה. כמה וכמה פעמים באמצע הלילה, היה קם ומבקש כבר ליטול לולב, 'נו, כבר אפשר ליטול את הלולב'... ולא היו מצליחים לשכנעו שעדיין לילה, עד שהראו לו בשעון שיש עוד זמן רב, כך חוזר על עצמו מספר פעמים.

גם לילה או שתיים קודם ליל הסדר לא היה מצליח להרדם בשנתו, ההתרגשות שלו גאתה, 'תיכף מגיע הלילה הגדול', היה זה משפיע, בעיקר בסוף ימיו, על כל כוחותיו ביממה שלפני ליל יו"ט, וממילא שיבש גם את סדרי ארוחותיו, כך שלליל הסדר כבר הגיע בלא כוחות, מותש ומיוגע מאד, אבל כל זה היה רק עד ה'קדש'...

היו לו כמה וכמה אתרוגים, כל אחד היה משובח ונאה מאד ביופיו ובשלימות מראהו, אתרוגים וגם לולבים שאין בנמצא כאלו, ומכל מקום כל מי שהביא לו איזה אתרוג שמצא חן בעיניו, היה מיד מוציא מהכיס, פעמים שאותו אחד ביקש מאה, הוציא לו שטר של מאתיים, ההרגשה היתה, מה הם שטרות עלובים לעומת 'חפצא דמצוה'.

הנכדים היו לוקחים כמה שרצו ממה שהיה בבית, שנה אחת לאחר חג הסוכות רצו הילדים לקחת את האתרוג, מיד אמר בהחלטיות, 'באתרוג לא נוגעים', הרגישו, זה חלק מהחיים שלו, הוא והמצוה חד הוא, איך ניתן לקחת לו זאת?.

ברכת המצוות

כל בוקר באמרו ברכת התורה, עוד לפני ה'ונהיה אנחנו וצאצאינו', עצם הזכות העצומה 'אשר קדשנו במצוותיו וציונו לעסוק בדברי תורה', איזה התרגשות! עד כדי בכי.

כל פעם שבירכו ברכת המזון, גם אחר שזימנו, ראיתיו ממתין כעשרים שניות, מסתכל סביבו כמביט מה נהנינו בסעודה זו, כדי לדעת על מה להודות, ואז היה מתחיל כמונה מעות.

כשהיה קורא בתורה, והיה מגיע לפרשת העקידה, איזה התרגשות, לא ניתן לתאר, עד כדי דמעות, והיו מרגישים השומעים, כיצד אברהם אבינו עומד עם המאכלת לשחוט את בנו, והקב"ה אומר לו 'עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה...'

לפני ה' בכל מצב

הפלא הגדול שהיה בו תמיד, ואין לי על זה ישוב אמיתי, כיצד נשאר למעלה מששים שנה בשיא תקפו ובשיא גדולתו וגובה מושגיו ורוממות עבודתו, עם כל עבודת התפילה, והרקידה העצומה והמופלאה ב'שמחת תורה', במקום שלא היה לו כמעט בכלל חברה ואוירה של ת"ח, אפילו של אנשים שיכול היה להשתעשע עמם בלימוד... הלא הדבר מפליא, שלא הרגישו שום 'התייבשות' במשך השנים, ואדרבא... העפיל גבוה מעל גבוה...

אבל היה מספר שני סיפורים פעמים רבות ומתרגש בהם, וחושבני שזו מהותו בעצמו: הסיפור האחד על הרבי בעל ה'מקור ברוך' מסערט ויז'ניץ זצ"ל שעבר את כל מאורעות התופת בגיא ההריגה, ובנו האדמו"ר רבי אליעזר זצ"ל מחיפה היה מספר בדמעות את אשר ראו עיניו, כי אביו בתוך הרכבת למחנות המות, הגיע יום 'שמחת תורה', והיה לו בידיו כל העת ספר תורה קטן שעליו שמר מכל משמר, והנה, לקח הרבי את ספר התורה ורקד, כפשוטו, בתוך הרכבת, 'שישו ושמחו בשמחת תורה', הלוך וחזור אנה ואנה.

הסיפור השני ששמע בעצמו מהגבאי רבי יוסף אשכנזי ששימש את ה'דברי יואל' מסטמאר זיע"א והעיד את אשר ראה במו עיניו, שהרבי במחנה 'ברגן בלזן' שהה עת הגיע יום שמחת תורה, וכמנהג אדמור"י הונגריה שרק האדמו"ר רוקד לפני כל החסידים... והעיד הגבאי, לא היה שום שינוי והבדל בין ההקפות שהיו ב'ברגן בלזן' להקפות באמריקה לפני אלפי החסידים הדבוקים למראהו...

והיה מוסיף מו"ח זצ"ל, וכי מה באמת ההבדל, הלא רוקד הוא 'לפני ה'', ומה משנה מי רואה אותו, והלא אדרבא, פעמים שדוקא בחברת אנשים אין האדם מצליח להתרומם כיכולתו.

מידת האמת

סיפר לי עד ראיה שהיה בשעת מעשה אצל הסבא מרן הגרש"ז זצוק"ל, ושהה שם באותה העת מו"ח זצ"ל, ואמר חידוש נפלא באיזו סוגיא, ושאל עליו אי מי מהנוכחים קושיא על החידוש, ומיד רגע כמימריה, הגיב 'אכן צדקו דבריך, חוזרני בי', ואח"כ הגיב רבי שלמה זלמן בהתפעלות, 'אה, בני ר' אברהם, במידת האמת גדול ממני'...

ממש כעי"ז זוכרני אמר פעם מהלך נפלא לבאר איזה ענין, והקשה עליו ת"ח אחד קושיא גדולה מגמרא שלכאורה פורכת את המהלך, ומיד הגיב בשלל תירוצים, אולם רגע מיד אח"כ, התנער ואמר, 'לא, זה לא תירוצים אמיתיים, זה תירוצים לתרץ לעצמי כיצד לא זכרתי את הגמרא הזו, כאלו תירוצים אינני רוצה, חוזרני בי, צדקו דבריך'...

התבטלות ואהבה לכל נקודת אמת אצל יהודי

היה מתבטל ממש כפשוטו והיה 'יוצא מהכלים' למראה ולמשמע כל נקודת אמת שראה באיזה יהודי, ופעם ראיתיו שפגש באמצע הרחוב בחור עם מבט טהור, אפשר שאפילו אינו מוגדר ממש כבן ה'ציבור החרדי', ופשוט מרוב התרגשות קם ונשקו על ראשו...

בגשתו לפני העמוד כשליח ציבור בימים הנוראים בתפילת המוסף היה מזדעק בקול רם (בתחינת 'היה עם פיפיות') 'ועמך מסביבים אותך כחומה...' ושאלוהו בבית, מה מתכוין שם.. ואמר 'וכי לאברהם הזכות לבקש מלכיות, הלא פלוני שמתמסר לקביעות עתים לתורה מימין, ואלמוני שמוסר נפש על שמירת הטהרה משמאל, זהו 'ועמך מסביבים אותם כחומה'...

עבודה שבלב זו תפילה

לא היתה אצלו מציאות כזו של לדלג בתפילה, תמיד היה פותח מ'מודה אני' עד קרבנות כסדר, ועד 'אני מאמין', ללא שום דילוגים, ההרגשה היתה, כמו אדם שאוכל ארוחה, וישנם מנות מסודרות, לא שייך לדלג איזה מנה...

תמיד ראיתיו בפסוקים שבסוף 'אשרי', 'רצון יראיו יעשה, שומר ה' את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד', מוחה לעצמו כף אל כף... [ובשנים האחרונות היה דופק על השולחן] אחר שנים ראיתי ברש"י בברכות ל"א. בזה"ל "אין עומדין להתפלל... אלא מתוך שמחה, כגון דברי תנחומים של תורה כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד שהוא של שבח ותנחומין כגון רצון יראיו יעשה שומר ה' את כל אוהביו"...

בשירת הים של כל יום ויום כמה התרגש! פעמים שעם התנועות ידיים ורגליים היו מרגישים הסובבים כיצד המצרים טובעים כעת בים, ועם ישראל עומד על שפת הים, וכו'. כולו מלא חיות דבר יום ביומו.

באמירת 'אין כאלוקינו' היה מרעיש בכל בית הכנסת בקול רם, ופעם ביאר שהנה מהי אמירה זו, זהו סיכום של כל מה שדיברנו והתפללנו כל התפילה כולה, מהי המסקנא? 'אין כאלוקינו... אתה הוא אלוקינו...'

היה תמיד מקפיד על 'פיטום הקטורת' מתוך הסידור, ולא היה מוותר כי הוא זה על כל הקפדה, היה הולך את כל ביהכנ"ס להביא סידור.

הוארט הידוע שלו ששוה כל הון שבעולם, והיה מתפלא כיצד לא מודעים מספיק לדברי הדרכי משה בהלכות פסח (סי' תעג) על נטילת ידיים שלפני הכרפס "מיהו אפשר לומר דסיפור ההגדה הוי כמו תפילה שאנו מספרים כבוד האל ושבחיו יתעלה לכן צריך כאן נטילה". והיה מוסיף ומטעים, הלא פסוקי הביכורים זה ה'מגיד', ושם מבואר להדיא בפסוקים 'וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך', הלא עסוקים אנו כעת בתפילה לפני ה', וממילא בעיא נטילת ידיים.

'על שאנחנו מודים לך'

כשאמר בתפילה 'הכל יודוך, הכל ישבחוך, הכל יאמרו אין קדוש...' הרגישו איך ש'נפשו יצאה בדברו'... 'ה-כ-ל יודוך'... "נשמת".

היה רגיל על לשונו לפרש מה שאומרים בסוף 'מודים דרבנן', 'על שאנחנו מודים לך ברוך קל ההודאות', שעל עצם מה שזוכים אנו להודות לו יתברך, על זה גופא כמה צריכים אנו להודות...

כל שמחת 'שבע ברכות' שערך בטבריה לכל אחד מהנכדים, בסוף הדרשה לאחר שדיבר כיד ה' הטובה עליו, היה לקראת הסיום פורץ בבכי ממושך ללא מעצורים, והיה זועק 'רבונו של עולם, מה אני ומה חיי, מה עשיתי ובמה זכיתי שאני מקבל ממך כזה נחת כזו שמחה...' כך לא היה נרגע עד ברכת המזון, פעמים שהמחותנים לא הבינו מה קרה פתאום.

שימוש חכמים

סיפר שרבי יחזקאל אברמסקי זיע"א שאלו 'במה אתה תלמידי', והשיבו בשיעור כללי שלם ששמע ממנו בישיבה שמונה עשרה שנים קודם לכן, והגר"י שמח מאד, באמרו, זהו תלמיד אמיתי, וחזר לישיבה בהתפעלות, 'אתם יודעים מה זה תלמיד?... תשמעו מה זה שזוכרים את השיעור...'.

שמחת התורה והמצוות

כמה שבועות לאחר האירוע שקיבל הגיע ובא חג המצות, והרופאים פה אחד הזהירו שכנראה לעולם! לא יוכל לשתות בכוס... והנה כבר בליל הסדר הצליח בחסדי ה' המרובים לשתות ארבע! כוסות כדת וכדין... אין לשער את השמחה שהיתה לו!.. זר לא יבין. עד שאמר שכעת מבין הוא למה חילקו את ההלל השלם של ליל פסח לשתיים, והשאירו מחצית לאחר הארבע כוסות, כדי להלל ולשבח על דבר זה גופא שזכינו לשתות ולקיים מצות ארבע כוסות...

ובשנתו האחרונה או שנה אחת קודם שלא הצליח להשלים את כל הארבע כוסות, ושתה רק את השתים הראשונות, איזה צער היה לו מכך... ולמחרת כשהגיע יהודי לדבר עמו על אודות שאלה בנוגע למצות ד' כוסות, פתאום פרץ בבכי מר, 'הנה ראו, כל יהודי הכי פשוט פה בעיר, בביהכנ"ס, זכה לשתות כל הארבע כוסות, ואילו אני לא זכיתי', לא היה ניתן להרגיעו.

סיפר לי פעם אחד מזקני שערי חסד, שבבוא רבי אברהם דוב לשכונה בבחרותו מישיבת סלבודקא, היה משמח את כל השכונה... הכל היה מסתובב סביב הוארטים שלו, סביב הד"ת המבריקים שלו, בחריפות ובמתיקות כדרכו.

קבלת היסורים באהבה

אחר שקיבל את האירוע המוחי לפני כשבע שנים, ונשתתק מחצית גופו ה"י ל"ע, איזה יסורים נוראים, כל תנועה, והמוגבלות, שנהפך מאיש בריא לנזקק לבריות בצורה נוראה... והיו מהשכנים שלמעלה מביתו שבאו בשבעה, ואמרו, איך יכול היה לחיות כך, פעמים ששמענוהו בלילות זועק מכאב, עד שחשבנו אנחנו שאין אנו עומדים בזה... ואילו הוא כששאלוהו, 'אבא, אתה סובל', אמר 'אינני סובל, טוב לי, טוב לי'...

תשובה

היה רגיל על לשונו שמהות המושג 'תשובה' ובצורה ה'מעלייתא' שלה, הוא חרטה למפרע לגמרי, שלא רק כעת שכבר הרגיש את טעמה המר של העבירה וכעת רוצה לשוב, אלא שבאותו המצב וההרגש שהיה לו כשבא לעבור את העבירה, על זה להתחרט לגמרי, וזו מהעבודות הקשות.

והיה חוזר על וארט נורא, שלכאורה קשה, הרי איתא במתני' אבות (פ"ה מי"ח): כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה... ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו שנאמר על חטאות ירבעם (בן נבט) אשר חטא ואשר החטיא את ישראל, וא"כ מהו שתפסו הקב"ה בבגדו ואמר לו חזור בך.

וביאר שה'אין מספיקין' קאי על שורש ונקודת החטא של החטאת הרבים, ה'כי כשלת בעונך', ואצל ירבעם שורש החטא היה ה'מי בראש' שהעמיד עגלים שלא יעלו לרגל, כדי שלא יעלו לרגל ויבחינו בכך שמלכות בית דוד עיקר, שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, ועל שורש זה לא הספיקו בידו לעשות תשובה, שכן נפל שוב וכשל ב'מי בראש', ודין גרמא ליה.

עבודת המידות

פעם כשהשתתף בהספד על אחד האדמורי"ם שלא הכירו באופן אישי, אולם נצרך לכבד מתוקף תפקידו, ושמע עליו שבהיותו בנופש אחר התפילה בבוקר כשהלך לכיוון מקום ה'פת שחרית' ולפרוש למנוחה, הלך לפניו המשב"ק, ובהכנסו לשם מרוב עיפות נרדם על משמרתו וננעל... וכשהגיע הרבי למקום, מיד ניסו המשמשים להכנס מהכא ומהתם, בסוף פתחו דרך החלון וכו', וכאן עמד הרבי עוד כמחצית השעה ודיבר, כביכול אינו ממהר ובכלל לא התכוין להכנס כעת, והכל כדי שלא יתבייש אותו המשב"ק.

כששמע מו"ח זצ"ל מעשה זה, אמר, זהו, אחר ששמעתי זאת, ביודעי שזה הוא אדם גדול, די לי במעשה זה, איני צריך לשמוע יותר. כשאדם משכיל בתבונה לדעת כיצד להרגיש את השני שלא תרד רוחו, זה הוא 'אדם גדול'... דברים כגון אלו היו 'קונים' אותו...

פשטות ותמימות

כשהייתי מדבר עמו על השגחה או אהבת ה' וכיו"ב, והייתי מוסיף את המילה המורגלת בפי הבריות 'כביכול', 'כביכול', היה מגיב, מה פתאום כביכול, באמת, כלפי הקב"ה אולי נכון לומר 'כביכול', אבל במה שנוגע אלינו הרי זה כך בדיוק בפשטות ובתמימות, הקב"ה רוצה מאיתנו, משגיח ושומר עלינו, מסתכל עלינו, אוהב אותנו, מצפה מאיתנו וכו'...

היה יכול לדבר בדברים פשוטים, לכאו' של מה בכך, עם יהודים פשוטים בשטיבלאך בענות חן, ולפעמים שיחות ארוכות, אבל ראו עליו שהלב, הלב שלו בגבהי מרומים.

היה חוזר פעמים רבות על מימרא ששמע מרבי יחזקאל אברמסקי זיע"א, תוך הנפת אצבעותיו, היה שואל 'הנכם רואים את שני האצבעות הללו שצמודות זו לזו, דעו לכם, הקב"ה קרוב אלינו הרבה הרבה יותר מכך'...

לפני מצות ד' מינים היה מדבר אודות דברי המדרש (פסיקתא דרב כהנא) "ועוד אמרתי לכם שתקחו לולב ותנענעו לפני, ואעפ"י שאתם עושין כן אין אתם גומלין לי אלא פורעין לי, למה, שבשעה שהוצאתי אתכם ממצרים עשיתי את ההרים לנענע מלפניכם, שנא' ההרים רקדו כאלים ואף לעתיד לבא כן אני עושה לכם, הה"ד ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה". והיה אומר, תארו לעצמכם שגדול בישראל שרק לשמו חרדים כולם, היה מבקש ממישהו שיאוורר אותו במניפה... כמה היינו משלמים על זה, [עי' בגמ' ב"מ פו, א: רבי שמעון בן חלפתא בעל בשר הוה, יומא חד הוה חמימא ליה, הוה סליק ויתיב אשינא דטורא. אמר לה לברתיה: בתי, הניפי עלי במניפא ואני אתן ליך ככרין דנרד. אדהכי נשבא זיקא, אמר: כמה ככרין דנרד למרי דיכי], וכאן, מלך מלכי המלכים אומר לנו, מה אני מבקש? רק זה, איזה זכות, איזו התלהבות...


ציפיה לישועתן של ישראל

הרגישו איך שמצפה בכל ליבו באמת לגאולתם וישועתם של ישראל, הכלל והפרט, ובסוף ימיו ששמעו קצת מתפילת הלחש שלו, שמעתיו תמיד שממתין ועוצר מעט ופעמים שהיה דופק על השולחן... 'את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח', וכן ב'וגאלנו מהרה למען שמך', הרגישו כל מילה, כפשוטו.

[נוטר הכרמים]

מתוך פנקסי.

מוצש"ק כי תצא.

בקרתי אצל הגר"מ שליט"א בת"א, בתוך הדברים הביא בשם אחיו הגאב"ד דטבריה זצוק"ל שביאר מהו ענין הניחום שנכנסים אצל האבל, שהרי באבילות מושפל כל הכבוד של האדם, הוא יושב לארץ, קורע את בגדיו – מאני מכבדותא דיליה, ולכך באים לרומם את כבודו, יקרא דחיי.

ואמרתי שאמנם זה נשמע חידוש, אבל זוהי גמרא מפורשת במועד קטן (כח, ב): והתניא: מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא, נכנסו כל ישראל והספידום הספד גדול. בשעת פטירתן עמד רבי עקיבא על ספסל גדול ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! אפילו שני בנים חתנים מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם. ואם בשביל עקיבא באתם הרי כמה עקיבא בשוק. אלא כך אמרתם תורת אלהיו בלבו וכל שכן ששכרכם כפול, לכו לבתיכם לשלום.

עוד חזר על מה שאמר בהספדו להגדיר מי היה הגרא"ד זצ"ל? בהספדו על רה"י הגר"ש זצ"ל בתוך הדברים הנרגשים אמר הגרא"ד שחי במוחין דגדלות (הוא היה כל כולו מוחין דגדלות, מעולם לא היה אצלו שום צמצום... כל שיחה כל דיבור שלו היה מוחין דגדלות...) והגדיר בכך את עצמו. מהו מוחין דגדלות, "לא גדול גדול ממש, ולא קטן קטן ממש. אלא: גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול" (ב"מ יב, ב).

כבר מבחרותו היה מיוחד גם בעבודת ד' מתוך רגשי התפעלות. זכורני בילדותי (שבע שנים מפרידות בינינו) שבתוך בחור נכנס ל'עזרת נשים' של ביכ"נ הגר"א למטה ואמר את ספירת העומר בקולות וברקים, התחיל ב'הריני מוכן ומזומן', עד שאיזה זקן העיר לו, אביך אינו נוהג כן...

אצל אבי זצ"ל כל העבודה היתה פנימית ולא נראה כלום כמעט מבחוץ, היה יהודי נכבד חסיד קרלין בשם שיפמן שראה פעם בשערי חסד יהודי מתפלל בקרירות ללא נוע וכו', ולא התאפק מלהעיר לו, ואמר לו בהחוותו ידו על אבי, אותו אני מכיר שכל תהלוכות חייו הוא בצורה כזאת, אבל אתה שהינך רועש וגועש במילי דעלמא, היאך תתפלל כך?

קשה לי להספיד, כי רוצים לשמוע סיפורים, ואני לא בנוי לספר סיפורים, רבי חיים שמואלביץ אמר הסיפור הוא לפי האדם שמספרים עליו, אם האדם הוא גדול הסיפור הוא גדול, וכן להיפך, סיפור אינו מלמד על האדם. ואחי ר' אברהם הוסיף שתלוי גם במספר...

[עץ הזית]

תשובה

היה רגיל על לשונו שמהות המושג 'תשובה' ובצורה ה'מעלייתא' שלה, הוא חרטה למפרע לגמרי, שלא רק כעת שכבר הרגיש את טעמה המר של העבירה וכעת רוצה לשוב, אלא שבאותו המצב וההרגש שהיה לו כשבא לעבור את העבירה, על זה להתחרט לגמרי, וזו מהעבודות הקשות.

כשביקשתי ממנו ברכה הוא אמר לי בענותנותו שכדי לברך צריך שלמברך תהיה מילה אצל ה', ולו אין מילה אצל ה' כי כל יום הוא מבטיח לה' שהוא יעשה תשובה ואינו עושה.

[יוסף חיים אוהב ציון]

לכבוד הרב נוטר הכרמים
הנני מדפיס בימים הקרובים ספר על הגאון רב אד"א.
האם אפשר להשתמש בב' או ג' סיפורים מהנכתב כאן??
תודה מראש על כל תשובה.
יקותיאל