מסכת מכות - הערות והארות פנינים ומרגליות

[איסתרא בלגינא]

מכות יב:
ת"ר (במדבר לה, כז) ורצח גואל הדם את הרוצח מצוה ביד גואל הדם אין גואל הדם רשות ביד כל אדם דברי רבי יוסי הגלילי
ר' עקיבא אומר רשות ביד גואל הדם וכל אדם חייבין עליו מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי מי כתיב אם רצח ורבי עקיבא מי כתיב ירצח ע"כ לשון הגמ'.

משמע דלריה"ג אין רשות ביד כל אדם אל אם אין לו גואל הדם
וקשיא מנליה לריה"ג הא
ועוד קשיא דריה"ג אדריה"ג דבמשנה שם יא: ריה"ג אומר מצוה ביד גואל הדם ורשות ביד כל אדם סתמא משמע אפי' יש גואל הדם
וגם לא נתבאר טעם מחלוקת ריה"ג ור"ע בכל אדם אי רשות או אין חייבין

ונ"ל להגיה
ורצח גואל הדם את הרוצח מצוה ביד גואל הדם אין לו דם רשות ביד כל אדם דברי רבי יוסי הגלילי וכו'

וא"ש הכל דבאמת אין נ"מ אם יש לו גואל או לא אלא לעולם לריה"ג רשות ביד כל אדם כבמשנה ומהאי קרא דאין לו דם
ולר"ע דרשות ביד גואל הדם א"כ לכל אדם נחות דרגא ואין חייבין עליו מהאי קרא דאין לו דם
וכן הוא ברמב"ם שפסק כר"ע וז"ל פ"ה מרוצח ה"י:
אחד ההורגו בדרך קודם שיכנס לעיר מקלט או שהרגו בחזירתו השנים ששומרין אותו נכנס לעיר מקלטו ויצא חוץ לתחומה בזדון הרי זה התיר עצמו למיתה ורשות לגואל הדם להרגו. ואם הרגו כל אדם אין חייבין עליו שנאמר אין לו דם.

ולכאורה היא נראית הגהה נכונה מאד

אבל שלא מצאתי לי חבר בהגהה זו
ולא זו בלבד אלא שהב"ח שנזקק להגיה את חסר הלשון "אין גואל הדם" הגיה "אין לו גואל הדם".

[דראל]

הגהתך כלל לא מובנת בלשון המעטה.
הגהתו של הב"ח ברורה הרבה יותר, אף כי ניתן להבין את הגמרא באותה הבנה שאליה כיון הב"ח, גם ללא תוספת המילה 'לו' שהוסיף.

[אוצר החכמה]

למה לא מובנת
הוא טוען שר"י לא דיבר בכלל על מקרה שאין גואל הדם, כשם שר"ע לא דיבר על זה

ומדובר פה על שני לשונות הפסוק
וורצח גואל הדם את הרוצח מצווה ביד גאל הדם
אין לו דם רשות ביד כל אדם.
כשהמודגשים זה הפסוקים מהם נלמד.
רק כמובן כמו שכתב איסתרא בעצמו א"א להגיה הגהה שמשנה את המשמעות מסברא. (להבדיל מהגהת הב"ח שהיא תיקון לשון בעלמא)

[איסתרא בלגינא]

למה לא מובנת
הוא טוען שר"י לא דיבר בכלל על מקרה שאין גואל הדם, כשם שר"ע לא דיבר על זה

ומדובר פה על שני לשונות הפסוק
וורצח גואל הדם את הרוצח מצווה ביד גאל הדם
אין לו דם רשות ביד כל אדם.
כשהמודגשים זה הפסוקים מהם נלמד.
רק כמובן כמו שכתב איסתרא בעצמו א"א להגיה הגהה שמשנה את המשמעות מסברא. (להבדיל מהגהת הב"ח שהיא תיקון לשון בעלמא)

אין זה כ"כ משנה את המשמעות דבלא"ה נצטרך לומר דאין לו גואל הדם לאו דוקא דאל"כ קשיא דריה"ג אדריה"ג
ובפרט שהרמב"ם ג"כ כתב דנפקא מאין לו דם מסתבר ביותר שכן היא הגירסא

[שמואל דוד]

מכות ב.
תנא התם קאי כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ובועלה שאין מקדימין לאותה מיתה אלא למיתה אחרת ויש עדים זוממין אחרים שאין עושין בהן דין הזמה כל עיקר אלא מלקות ארבעים כיצד מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו אלא לוקה את הארבעים
ויש לעיין בביאור כוונת הגמרא "כל עיקר"
ועיין רש"י בא"ד עוד יש זוממין אחרים שאין מקיימין בהן דין הזמה כלל עכ"ל ומבואר דליכא שום קיום הזמה
אולם צ"ע שרש"י בדף ב: כתב בא"ד וז"ל אם הזמה זו בת מלקות היא שאינו יכול לקיים בה דין הזמה גמורה כגון בעדי בן גרושה או גלות כו'
ומבואר שמקיים דין הזמה קצת.
ועיין תוספות ב. בד"ה מעידין וז"ל -וי"ל כיון דלוקין הוי כאשר זמם והוי שפיר אתה יכול להזימה.
וצ"ע בכל זה

[ש. ספראי]

בכל הסוגיה שם ובע"ב שזור נושא חקירת האחרונים האם במלקות דידן התחדש שמתקיים דין כאשר זמם, או שלוקה מדין לא תענה והתחדש בקרא דוהצדיקו שלוקין אף דהוי לאו שאב"מ.
ותליא כמובן בב' תי' התוס' הראשון במסכת, והר"י מלוניל מספק"ל בזה, ותולין בזה מחלוקת רמב"ן ורמב"ם בדין מלקות בעדי כופר, ועוד ועוד. וז"ב.

[שמואל דוד]

ייש"כ
אבל לכאורה יש סתירה ברש"י כמוש"כ
ועוד צריך להבין מה הכוונה ב"כל עיקר"

[ש. ספראי]

הכוונה שלא עושים בהם הזמה כפי שזממו לעשות, אלא מלקות.

[שמואל דוד]

עיין זכר שמואל (גריינמן)

[גבול ים]

מש"כ רש"י שאין בהם הזמה כל עיקר, היינו כלפי זוממי בת כהן ובועלה, ששם אע"פ שאינם נענשים במיתה שחייבו את הב"כ מכ"מ הם נהרגים ג"כ ויש בזה ג"כ קיום של נפש בנפש, משא"כ כאן שאינם מקבלים את סוג העונש כל עיקר.
מאידך גם עונש המלקות הוא מעונשי הזממה ולכן יש כאן דין הזמה שאינה גמורה.

[ביקורת תהיה]

כ, א

עַל הָרֹאשׁ - שְׁתַּיִם, אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן; וְעַל הַזָּקָן - שְׁתַּיִם מִכָּאן וּשְׁתַּיִם מִכָּאן וְאַחַת מִלְּמַטָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם נְטָלָן כֻּלָּן כְּאַחַת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת.

ואם תאמר: מנא להו לרבנן דחייב על כל פאה ופאה?
ונראה דמסברא ידעי לה: הואיל ושתי פאות לראש וחמש פאות לזקן, הרי שאזהרת התורה 'לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך' מכוונת כלפי כל פאה ופאה ביחוד, והרי כאן אזהרה אחת שהיא שתים לראש (והמקיף ראשו כמי שעבר על שתי אזהרות), ואזהרה אחת שהיא חמש לזקן (והמשחית זקנו כמי שעבר על חמש אזהרות).
ולא דמי לקורח חמש קרחות או שורט חמש שריטות על מת אחד, דאי לאו ריבויא דקרא הוה אמינא דאינו חייב אלא אחת; דהתם ליכא אלא אזהרה אחת, אלא שהוא עובר עליה חמש פעמים, והרי הוא כמי שאוכל חמש חתיכות חלב שאינו חייב אלא אחת.
ורבי אליעזר סבר, אף על פי כן, הואיל ולא נאמרה בתורה כי אם אזהרה אחת בלבד אינו חייב אלא אחת.

[ביקורת תהיה]

כ, ב

תָּנוּ רַבָּנָן: 'וְשֶׂרֶט', יָכוֹל אֲפִלּוּ שָׂרַט עַל בֵּיתוֹ שֶׁנָּפַל וְעַל סְפִינָתוֹ שֶׁטָּבְעָה בַּיָּם, תַּלְמוּד לוֹמַר 'לָנֶפֶשׁ' – אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל הַמֵּת בִּלְבַד. וּמִנַּיִן לִמְשָׂרֵט חָמֵשׁ שְׂרִיטוֹת עַל מֵת אֶחָד שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת? תַּלְמוּד לוֹמַר 'וְשֶׂרֶט' – לְחַיֵּב עַל כָּל שְׂרִיטָה וּשְׂרִיטָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִנַּיִן לִמְשָׂרֵט שְׂרִיטָה אַחַת עַל חֲמִשָּׁה מֵתִים שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת? תַּלְמוּד לוֹמַר 'לָנֶפֶשׁ' – לְחַיֵּב עַל כָּל נֶפֶשׁ וָנֶפֶשׁ.
וְהָא אַפֶּקְתֵּהּ לְבֵיתוֹ שֶׁנָּפַל וְלִסְפִינָתוֹ שֶׁטָּבְעָה בַּיָּם? קָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי שְׂרִיטָה וּגְדִידָה אַחַת הִיא, וּכְתִיב הָתָם 'לָמֵת'.

נראה, דרבנן דפליגי ארבי יוסי וסברי שריטה וגדידה תרתי נינהו, מסברא ידעי לה דהמשרט שריטה אחת על חמשה מתים חייב על כל אחת ואחת, שהרי הוא כמי שעבר על חמש אזהרות, שכן דבר השם כפטיש יפוצץ סלע, ואזהרת התורה 'ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם' מתחלקת לכל נפש ונפש ביחוד.
ולפי זה ניחא הא דלא אמר תלמודא 'מתניתין (דתני 'שרט שריטה אחת על חמשה מתים חייב על כל אחת ואחת') מני? רבי יוסי היא', משום דמתניתין דברי הכל היא.

[י. אברהם]

כד.
כגון רב ספרא: ברש"י 'שבאותן דמים היה בדעתי'. וצ"ע וכי רב ספרא הרהר על כגון דא באמצע קרי"ש.
ואולי פי' שבודאי לא הרהר בליבו אם שוה למוכרו בסכום זה או לא, אלא כדי לדחות מחשבות אלו, הסכים בליבו מיד למוכרו ככל שאומר הקונה ובלבד לסיים הענין בדעתו.

[ביקורת תהיה]

כב, א

אָמַר לֵהּ רַבִּי זְעֵירָא לְרַבִּי מָנִי: וְלִיחְשֹׁב נַמֵּי כְּגוֹן דְּאָמַר 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶחֱרשׁ'?
מִידִי דְּאִיתֵהּ בִּשְׁאֵלָה לָא קָתָנֵי.

והיינו משום דלא פסיקא מלקות דידיה, שכן יכול להישאל על שבועתו ולהיפטר מחיוב מלקות.

[ביקורת תהיה]

ז, ב

הָיָה עוֹלֶה בְּסֻלָּם וְנִשְׁמְטָה שְׁלִיבָה מִתַּחְתָּיו, תָּנֵי חֲדָא חַיָּב, וְתַנְיָא אִידָךְ פָּטוּר.
לָא קַשְׁיָא, כָּאן לִנְזָקִין, כָּאן לְגָלוּת.

וקשה, אי לנזקין, מאי קא משמע לן? הלכה פשוטה היא: אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן.
והיה אפשר לומר, דלענין ארבעה דברים קאמר, והא קמ"ל, דאף על גב דשוגג הוא חייב, משום דקרוב למזיד הוא. ולפי זה, היינו טעמא דחייב בנזקין היינו טעמא דפטור מגלות, והיינו אליבא דרב חסדא להלן בשמעתא דגר תושב, דטעמא דההורג דרך עליה פטור מגלות הוא משום שהוא קרוב למזיד.
אמנם לא כן פירש רש"י, שכתב וזה לשונו:

אִם לֹא הֲרָגוֹ אֶלָּא הִזִּיקוֹ – חַיָּב, דְּלִנְזָקִין לָא שָׁנֵי לָן בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד, בֵּין יְרִידָה לַעֲלִיָּה; כִּדְאָמְרִינַן בְּבָבָא קַמָּא: 'פֶּצַע תַּחַת פֶּצַע' – לְחַיֵּב עַל הַשּׁוֹגֵג כְּמֵזִיד וְאֹנֶס כְּרָצוֹן.

[נוריאל עזרא]

יש מחלוקת בראשונים האם אומרים אדם מועד לעולם גם באונס גמור(כמו שהלך לשון כשכלים לא היו לידו והניחו אותם אחר כך)
דעת התוספות(בבא קמא ד ע"א ע"פ הירושלמי) שפטור ודעת הרמב"ן שחייב.(דעת הרמב"ן ראיתי במכלול ואינו לפני)
א"כ אפשר להסביר לדעת האומר שפטור באונס גמור שהייתה ה"א שבמקרה כגון זה של שלבי הסולם מדובר באונס גמור ובא התנא של הברייתא שמחייב להוציא מזה ולהגיד שזה לא אונס רגיל וחייב.
ואע"פ שאם נסביר כך יוקשה למי שאומר שחייב גם באונס גמור הוא יאמר לך שזה רק ה"א בגמרא ואין לדקדק מזה להלכה.
אולי...

***ערכתי את זה כי זה נכתב בשעה שהייתי בעצמי די ישן והיפכתי את הדעות אני מקווה שאני פטור.

[ביקורת תהיה]

ג, ב

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שְׁלשֶׁת לֻגִּין מַיִם שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן קֻרְטוֹב שֶׁל יַיִן, וּמַרְאֵיהֶן כְּמַרְאֵה יַיִן, וְנָפְלוּ לְמִקְוֶה – לֹא פְסָלוּהוּ.
מַתְקִיף לָהּ רַב כָּהֲנָא: וְכִי מַה בֵּין זֶה לְמֵי צֶבַע? דִּתְנַן: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מֵי צֶבַע פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה בִּשְׁלשֶׁת לֻגִּין.

תמיהא לי: הלא באותה משנה גופה מבואר באר היטב כי חלוק דינו של מראה מי צבע מדינו של מראה יין: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מֵי הַצֶּבַע פּוֹסְלִין אוֹתוֹ בִּשְׁלשָׁה לֻגִּין, וְאֵינָן פּוֹסְלִין אוֹתוֹ בְּשִׁנּוּי מַרְאֶה. נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן וּמֹחַל וְשִׁנּוּ אֶת מַרְאָיו - פָּסוּל.

[י. אברהם]

ב, א
במשנה, או בן חלוצה
בריטב"א כ' דהא דקתני בן חלוצה, באשגרת לישן דבן גרושה נקטיה, דהא פסול בן חלוצה אינו אלא מדרבנן ואין בו דין הזמה מה"ת,
"אלא משום דאיסור חלוצה לכהונה דמדרבנן הוה אמטו לפיסול גרושה דאורייתא, ואסמכוה נמי על מאי דכתיב ואשה גרושה מאישה כו' נקיט להו תרוייהו כהדדי"

נדצ"ל אלא משום דאיסור חלוצה לכהונה דמדרבנן הוה, דמיא לפיסול גרושה דאורייתא. וכמ"ש הריטב"א להדיא לקמן יג: "והא דקתני להו הכא ובאידך מתני' באשגרת לישן, משום דדמיא לגרושה, ואסמכוה רבנן אקרא דידה".

[מה שנכון נכון]

בריטב"א כ' דהא דקתני בן חלוצה, באשגרת לישן דבן גרושה נקטיה, דהא פסול בן חלוצה אינו אלא מדרבנן ואין בו דין הזמה מה"ת,
"אלא משום דאיסור חלוצה לכהונה דמדרבנן הוה אמטו לפיסול גרושה דאורייתא, ואסמכוה נמי על מאי דכתיב ואשה גרושה מאישה כו' נקיט להו תרוייהו כהדדי".

צ"ל אמטול פיסול. וכגירסא שבמהדו' זכרון יעקב.

[י. אברהם]

מצויין (ור"ל דנקט להו אהדדי אמטול/משום [דדמיא ל]גרושה)
יישר כח.

[עזריאל ברגר]

ג, ב

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שְׁלשֶׁת לֻגִּין מַיִם שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן קֻרְטוֹב שֶׁל יַיִן, וּמַרְאֵיהֶן כְּמַרְאֵה יַיִן, וְנָפְלוּ לְמִקְוֶה – לֹא פְסָלוּהוּ.
מַתְקִיף לָהּ רַב כָּהֲנָא: וְכִי מַה בֵּין זֶה לְמֵי צֶבַע? דִּתְנַן: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מֵי צֶבַע פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה בִּשְׁלשֶׁת לֻגִּין.

תמיהא לי: הלא באותה משנה גופה מבואר באר היטב כי חלוק דינו של מראה מי צבע מדינו של מראה יין: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מֵי הַצֶּבַע פּוֹסְלִין אוֹתוֹ בִּשְׁלשָׁה לֻגִּין, וְאֵינָן פּוֹסְלִין אוֹתוֹ בְּשִׁנּוּי מַרְאֶה. נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן וּמֹחַל וְשִׁנּוּ אֶת מַרְאָיו - פָּסוּל.

במשנה לא מבואר טעם החילוק.
ובמשנה יש גירסאות שונות (כדברי הגמרא בהמשך הסוגיא).
ואולי הקשה דווקא מרבי יוסי ש"נימוקו עמו" והלכה כמותו בדרך כלל.

[חיים שאול]

כד.
כגון רב ספרא: ברש"י 'שבאותן דמים היה בדעתי'. וצ"ע וכי רב ספרא הרהר על כגון דא באמצע קרי"ש.
ואולי פי' שבודאי לא הרהר בליבו אם שוה למוכרו בסכום זה או לא, אלא כדי לדחות מחשבות אלו, הסכים בליבו מיד למוכרו ככל שאומר הקונה ובלבד לסיים הענין בדעתו.

אפשר שהיה בדעתו למכור בסכום הזה מאז שהיה מיועד למכירה

[ביקורת תהיה]

יז, ב

תּוֹדָה וּשְׁלָמִים חֲמוּרִים (מבכור), שֶׁכֵּן טְעוּנִים סְמִיכָה וּנְסָכִים וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק.

לכאורה, 'חזה ושוק' לאו דוקא, שכן בבכור (שאין החזה והשוק נבדלים משאר כל הבשר) אין שייך תנופת חזה ושוק; אלא כלומר, תנופת החלבים לפני ההקטרה.

[עזריאל ברגר]

לכאורה, 'חזה ושוק' לאו דוקא, שכן בבכור (שאין החזה והשוק נבדלים משאר כל הבשר) אין שייך תנופת חזה ושוק; אלא כלומר, תנופת החלבים לפני ההקטרה.

א. בבכור אין תנופה כלל!
ב. חזה ושוק של בכור ושל תודה ושלמים - קדושתם שווה לגבי אכילה.
ג. אכן לאו דווקא, כי התודה טעונה גם תנופת לחם.

[ביקורת תהיה]

בבכור אין תנופה כלל!

אכן, זאת היתה הכוונה להעיר, כי אין שייך כל כך לומר שבכור קל משלמים בכך שאין בו תנופת חזה ושוק, שהרי תנופה זו לא שייכא ביה, אלא הכוונה שאין בו תנופה כלל, אף לא תנופת החלבים.
אולם באמת יש לתמוה: לשם מה פירטו חכמים בכל מקום שהזכירו מצות התנופה של שלמים את החזה והשוק, ולא אמרו סתם 'טעונים סמיכה ונסכים ותנופה', לכלול גם את חלביהם.

[ביקורת תהיה]

כבשי עצרת טעונים תנופה גם מחיים וגם לאחר שחיטה.

לאור זה, דברים שכתבתי למעלה (שבבכור, שכולו מתנה לכהן, לא שייכא תנופת חזה ושוק) – דברים בטלים הם.

[ביקורת תהיה]

יז, א

הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ (קָסָבַר 'שַׁלֵּחַ' מֵעִקָּרָא מַשְׁמַע, שַׁלְּחֶנָּה קֹדֶם לְקִיחָה). וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְשַׁלֵּחַ וְאֵינוֹ לוֹקֶה (קָסָבְרִי 'שַׁלֵּחַ' אַחַר לְקִיחָה מַשְׁמַע, אִם לָקַחְתָּ – שַׁלֵּחַ).

נשאלתי על ידי חד יניק וחכים: אם כן, מה פשר כל החזיון הזה של חיזור על קן צפור, ושילוח האם ברוב רגש? הלוא לדעת חכמים, שהלכה כמותם, אין בכך שום קיום מצוה.

[מתגעגע]

טז, ב


והא איכא פאה דרחמנא אמר לא תכלה פאת וגו' לעני ולגר תעזוב אותם וגו' דמשכחת לה בקיימו ולא קיימו ביטלו ולא ביטלו - יש לעיין הלא אי בעי מפקיר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה אם כן למה לא יהי' גם פאה כ'שיעבודא דגר הוא דקא פקע'?

[מיללער]

בכל הסוגיה שם ובע"ב שזור נושא חקירת האחרונים האם במלקות דידן התחדש שמתקיים דין כאשר זמם, או שלוקה מדין לא תענה והתחדש בקרא דוהצדיקו שלוקין אף דהוי לאו שאב"מ.
ותליא כמובן בב' תי' התוס' הראשון במסכת, והר"י מלוניל מספק"ל בזה, ותולין בזה מחלוקת רמב"ן ורמב"ם בדין מלקות בעדי כופר, ועוד ועוד. וז"ב.

מעידין אנו באיש פלוני וכהן הוא שנשא גרושה והוליד ממנה ששה בנים והוזמו - האם לוקים ו' מלקיות משום שרצו לפסול ולעשות ששה בני גרושה או שלוקים רק פע"א על הגדת עדות שקר

האם זה תלוי בחקירה הנ"ל שאם המלקות הוא תחליף של כאשר זמם, כיון שזממו בעדותן על ששה בנ"א מחויבים עכאו"א משא"כ אם המלקות הוא משום לא תענה הרי עברו רק פע"א על לא תענה

[שמואל דוד]

מענין לענין: viewtopic.php?f=17&t=34530

[מיללער]

למה נקראה המסכת בשם "מכות"?

י"ל משום דתנו בה פרק אלו הן הלוקין, אבל כמו"כ יש בה פרק אלו הן הגולין ודיני עדים זוממין, ועוי"ל משום המשנה הראשונה דתנו בה דין מלקות בעדים זוממין.

האם דנו בה המפרשים?

[שמואל דוד]

למה נקראה המסכת בשם "מכות"?

י"ל משום דתנו בה פרק אלו הן הלוקין, אבל כמו"כ יש בה פרק אלו הן הגולין ודיני עדים זוממין, ועוי"ל משום המשנה הראשונה דתנו בה דין מלקות בעדים זוממין.

האם דנו בה המפרשים?

פשטות כמוש״כ, ועיין ריטב״א דף ב. וע״ע viewtopic.php?f=17&t=33307 ועיין בספר מעשה רוקח על משניות שכתב וז״ל: הנה במסכת זו מבואר ג' ענינים. בפרק א' דיני עדים זוממין. בפ"ב דיני גלות. בפרק ג' דיני מלקות. ואפרש בעז"ה כל הדקדוקים בכל השלשה ענינים. ובמה דסיים אפתח, הואיל דשם המסכתא נקראת "מכות" על שם המלקות. והא דלא נקראת "מלקות" היינו כדי לכלול בשם זה גם הגלות שהוא מכה רבה ונכללת בשם "מכות", וגם העונשים שנתחייבו העדים זוממין - הכל נכלל בשם "מכות".ועע״ש.

[מיללער]

למה נקראה המסכת בשם "מכות"?

י"ל משום דתנו בה פרק אלו הן הלוקין, אבל כמו"כ יש בה פרק אלו הן הגולין ודיני עדים זוממין, ועוי"ל משום המשנה הראשונה דתנו בה דין מלקות בעדים זוממין.

האם דנו בה המפרשים?

פשטות כמוש״כ, ועיין ריטב״א דף ב. וע״ע viewtopic.php?f=17&t=33307 ועיין בספר מעשה רוקח על משניות שכתב וז״ל: הנה במסכת זו מבואר ג' ענינים. בפרק א' דיני עדים זוממין. בפ"ב דיני גלות. בפרק ג' דיני מלקות. ואפרש בעז"ה כל הדקדוקים בכל השלשה ענינים. ובמה דסיים אפתח, הואיל דשם המסכתא נקראת "מכות" על שם המלקות. והא דלא נקראת "מלקות" היינו כדי לכלול בשם זה גם הגלות שהוא מכה רבה ונכללת בשם "מכות", וגם העונשים שנתחייבו העדים זוממין - הכל נכלל בשם "מכות".ועע״ש.

תודה רבה!

[מיללער]

ה:

במשנה על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה, אלא להקיש שלשה לשנים וכו'

בהגהות הגר"א שינה את הכתוב המובא בהמשנה דמיירי בדיני נפשות, לכתוב אחר בפרשת שופטים (דברים יט, טו) על פי שני עדים או ע"פ שלשה יקום דבר.

לכאורה מבואר לקמן במתניתין שרבי יוסי ס"ל שדוקא בדיני נפשות מקשינן שלשה לשנים, ועי' בתוס' ז. ד"ה אמר רבי יוסי שהקשו דבדיני ממונות ג"כ כתיב ע"פ שני וגו' ונקיש ג' לב' ועיי"ש תירוצם, עכ"פ מוכרח דבמתני' לא איירי בהאי קרא.

ומכאן קשה גם על דברי הפנים יפות על הכתוב הנ"ל של דיני ממונות שהביא עליה דרשת חז"ל, וזה מלבד מה שכתב שם דלא כדברי התוס' ואכמ"ל וצע"ג

[ORI929]

בדברי רש''י אשר כתב במשנה שהעדים הם כהנים בדוקא ומשמע שלא ניתן לפרש את המשנה בעדים ישראלים [ודלא כפי המבואר בריטב''א בשם התוספות].
ובפשטות לומדים ברש''י שזה הוא משום שלא ניתן לבאר את חידוש המשנה בחלק הראשון שאין אומרים יעשה זה בן גרושה וחלוצה, היינו חלל ופסול, מחמת הטעם המבואר בגמרא מקרא דלו ולא לזרעו, דזה נצרך רק באם הם עדים כהנים, דאזי הי' מקום לומר לולי המיעוט דלא ולא לזרעו, שהיינו מקיימים בעדים כהנים את הדין של ועשיתם לו כאשר זמם לעשות, והיינו דנים את העדים כחלל ופסול לכהונה, אך בעדים ישראלים, לא הי' מקום לדון בהם כאשר זמם ולעשותם כחלל ופסול, שהרי הם לא כהנים, ואין שייך בהם פסול חלל, ואין צורך למיעוט דלא ולא לזרעו. אשר על כן, היות והמשנה באה לחדש לנו חידוש שאין מקיימים בעדים דין כאשר זמם לעשותם חלל ופסול לכהונה, מחמת המיעוט של לו ולא לזרעו, ממלא אין מקום לבאר את המשנה רק בעדים שהם כהנים.
אשר לפי זה, נקטו בפשיטות כל העוסקים בדברי רש''י אלו [ולא מצאתי לעת עתה מי שנוקט אחרת], שאכן עד כמה שנוגע לחידוש דין השני במשנה, שהדין בעדות בן גרושה וכו', שמקבלים מלקות ארבעים, הנה חידוש דין זה מישך שייך גם באם העדים הם ישראלים, ואכן למעשה יהי' הדין שהם מקבלים מלקות בכה''ג שהעידו עדות זו, היות ואין מקיימים בהם כאשר זמם לעשותם חלל ופסול, אף שהטעם לכך הוא לא משום המיעוט שלא ולא לזרעו.
אלא שאם כן, קשיא לי טובא בזה, שלכאורה מוכח ומבואר לא כן מדברי רש''י בסנהדרין דף י' ע''א.
וז''ל הגמרא התם, "דאמר עולא רמז לעדים זוממין מן התורה מניין, רמז לעדים זוממין, והא כתיב כאשר זמם, אלא רמז לעדים זוממין שלוקין מניין, דכתיב, והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, משום דהצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, והיה אם בן הכות הרשע, אלא עדים שהרשיעו את הצדיק, ואתו עדי אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא, ושוינהו להנך רשעים, והיה אם בן הכות הרשע. ותיפוק ליה מלא תענה, משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו".
ופרש''י ד''ה רמז לעדים זוממין שלוקין, "היכא דאין הזמה יכולה להתקיים בהם כגון מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה ונמצאו זוממין והרי הם כהנים אין אומרים יעשה זה בן גרושה תחתיו אלא סופג את הארבעים מנלן".
הרי לנו שאף שהנידון כאן בסוגיא דסנהדרין הוא רק בנוגע לחידוש דין השני במשנה אשר לוקין את הארבעים, ולא הוזכר כלל את החלק הראשון שאין אומרים יעשה זה בן גרושה וחלוצה, ומ''מ טרח רש''י לבאר שמדובר בעדים שהם כהנים. וצ''ב מדוע לפרש כן בכוהנים דוקא, והרי דין זה של מלקות שפיר יתכן גם בעדים ישראלים, והי' לו לרש''י לסתום ולא לפרש מידי, ונימא אנן בן כהנים בין ישראלים.
ואם כן צע''ג מדוע שלא יקבלו מלקות כפי המבואר ברש''י בסנהדרין, וכיצד לא עמדו על רש''י זה כל גדולי האחרונים וראשי הישיבות מאז ומתמיד

[מיללער]

ה:

במשנה על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה, אלא להקיש שלשה לשנים וכו'

בהגהות הגר"א שינה את הכתוב המובא בהמשנה דמיירי בדיני נפשות, לכתוב אחר בפרשת שופטים (דברים יט, טו) על פי שני עדים או ע"פ שלשה יקום דבר.

לכאורה מבואר לקמן במתניתין שרבי יוסי ס"ל שדוקא בדיני נפשות מקשינן שלשה לשנים, ועי' בתוס' ז. ד"ה אמר רבי יוסי שהקשו דבדיני ממונות ג"כ כתיב ע"פ שני וגו' ונקיש ג' לב' ועיי"ש תירוצם, עכ"פ מוכרח דבמתני' לא איירי בהאי קרא.

ומכאן קשה גם על דברי הפנים יפות על הכתוב הנ"ל של דיני ממונות שהביא עליה דרשת חז"ל, וזה מלבד מה שכתב שם דלא כדברי התוס' ואכמ"ל וצע"ג

שוב ראיתי בפני יהושע שהביא מהרא"ש דלרבי גם בדיני ממונות דרשי' הקרא כנ"ל ולפי"ז גם עלהפנים יפות לא קשה מידי עיי"ש.

[מיללער]

בדברי רש''י אשר כתב במשנה שהעדים הם כהנים בדוקא ומשמע שלא ניתן לפרש את המשנה בעדים ישראלים [ודלא כפי המבואר בריטב''א בשם התוספות].
ובפשטות לומדים ברש''י שזה הוא משום שלא ניתן לבאר את חידוש המשנה בחלק הראשון שאין אומרים יעשה זה בן גרושה וחלוצה, היינו חלל ופסול, מחמת הטעם המבואר בגמרא מקרא דלו ולא לזרעו, דזה נצרך רק באם הם עדים כהנים, דאזי הי' מקום לומר לולי המיעוט דלא ולא לזרעו, שהיינו מקיימים בעדים כהנים את הדין של ועשיתם לו כאשר זמם לעשות, והיינו דנים את העדים כחלל ופסול לכהונה, אך בעדים ישראלים, לא הי' מקום לדון בהם כאשר זמם ולעשותם כחלל ופסול, שהרי הם לא כהנים, ואין שייך בהם פסול חלל, ואין צורך למיעוט דלא ולא לזרעו. אשר על כן, היות והמשנה באה לחדש לנו חידוש שאין מקיימים בעדים דין כאשר זמם לעשותם חלל ופסול לכהונה, מחמת המיעוט של לו ולא לזרעו, ממלא אין מקום לבאר את המשנה רק בעדים שהם כהנים.
אשר לפי זה, נקטו בפשיטות כל העוסקים בדברי רש''י אלו [ולא מצאתי לעת עתה מי שנוקט אחרת], שאכן עד כמה שנוגע לחידוש דין השני במשנה, שהדין בעדות בן גרושה וכו', שמקבלים מלקות ארבעים, הנה חידוש דין זה מישך שייך גם באם העדים הם ישראלים, ואכן למעשה יהי' הדין שהם מקבלים מלקות בכה''ג שהעידו עדות זו, היות ואין מקיימים בהם כאשר זמם לעשותם חלל ופסול, אף שהטעם לכך הוא לא משום המיעוט שלא ולא לזרעו.
אלא שאם כן, קשיא לי טובא בזה, שלכאורה מוכח ומבואר לא כן מדברי רש''י בסנהדרין דף י' ע''א.
וז''ל הגמרא התם, "דאמר עולא רמז לעדים זוממין מן התורה מניין, רמז לעדים זוממין, והא כתיב כאשר זמם, אלא רמז לעדים זוממין שלוקין מניין, דכתיב, והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, משום דהצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, והיה אם בן הכות הרשע, אלא עדים שהרשיעו את הצדיק, ואתו עדי אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא, ושוינהו להנך רשעים, והיה אם בן הכות הרשע. ותיפוק ליה מלא תענה, משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו".
ופרש''י ד''ה רמז לעדים זוממין שלוקין, "היכא דאין הזמה יכולה להתקיים בהם כגון מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה ונמצאו זוממין והרי הם כהנים אין אומרים יעשה זה בן גרושה תחתיו אלא סופג את הארבעים מנלן".
הרי לנו שאף שהנידון כאן בסוגיא דסנהדרין הוא רק בנוגע לחידוש דין השני במשנה אשר לוקין את הארבעים, ולא הוזכר כלל את החלק הראשון שאין אומרים יעשה זה בן גרושה וחלוצה, ומ''מ טרח רש''י לבאר שמדובר בעדים שהם כהנים. וצ''ב מדוע לפרש כן בכוהנים דוקא, והרי דין זה של מלקות שפיר יתכן גם בעדים ישראלים, והי' לו לרש''י לסתום ולא לפרש מידי, ונימא אנן בן כהנים בין ישראלים.
ואם כן צע''ג מדוע שלא יקבלו מלקות כפי המבואר ברש''י בסנהדרין, וכיצד לא עמדו על רש''י זה כל גדולי האחרונים וראשי הישיבות מאז ומתמיד

בפשטות כוונת רש"י שם הוא "אף כהנים" שאפשר לקיים בהם דין בן גרושה מכ"מ משום לו ולא לזרעו לוקין ארבעים, וכש"כ בישראל שאף לו א"א לקיים כאשר זמם.

[ORI929]

בדברי רש''י אשר כתב במשנה שהעדים הם כהנים בדוקא ומשמע שלא ניתן לפרש את המשנה בעדים ישראלים [ודלא כפי המבואר בריטב''א בשם התוספות].
ובפשטות לומדים ברש''י שזה הוא משום שלא ניתן לבאר את חידוש המשנה בחלק הראשון שאין אומרים יעשה זה בן גרושה וחלוצה, היינו חלל ופסול, מחמת הטעם המבואר בגמרא מקרא דלו ולא לזרעו, דזה נצרך רק באם הם עדים כהנים, דאזי הי' מקום לומר לולי המיעוט דלא ולא לזרעו, שהיינו מקיימים בעדים כהנים את הדין של ועשיתם לו כאשר זמם לעשות, והיינו דנים את העדים כחלל ופסול לכהונה, אך בעדים ישראלים, לא הי' מקום לדון בהם כאשר זמם ולעשותם כחלל ופסול, שהרי הם לא כהנים, ואין שייך בהם פסול חלל, ואין צורך למיעוט דלא ולא לזרעו. אשר על כן, היות והמשנה באה לחדש לנו חידוש שאין מקיימים בעדים דין כאשר זמם לעשותם חלל ופסול לכהונה, מחמת המיעוט של לו ולא לזרעו, ממלא אין מקום לבאר את המשנה רק בעדים שהם כהנים.
אשר לפי זה, נקטו בפשיטות כל העוסקים בדברי רש''י אלו [ולא מצאתי לעת עתה מי שנוקט אחרת], שאכן עד כמה שנוגע לחידוש דין השני במשנה, שהדין בעדות בן גרושה וכו', שמקבלים מלקות ארבעים, הנה חידוש דין זה מישך שייך גם באם העדים הם ישראלים, ואכן למעשה יהי' הדין שהם מקבלים מלקות בכה''ג שהעידו עדות זו, היות ואין מקיימים בהם כאשר זמם לעשותם חלל ופסול, אף שהטעם לכך הוא לא משום המיעוט שלא ולא לזרעו.
אלא שאם כן, קשיא לי טובא בזה, שלכאורה מוכח ומבואר לא כן מדברי רש''י בסנהדרין דף י' ע''א.
וז''ל הגמרא התם, "דאמר עולא רמז לעדים זוממין מן התורה מניין, רמז לעדים זוממין, והא כתיב כאשר זמם, אלא רמז לעדים זוממין שלוקין מניין, דכתיב, והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, משום דהצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, והיה אם בן הכות הרשע, אלא עדים שהרשיעו את הצדיק, ואתו עדי אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא, ושוינהו להנך רשעים, והיה אם בן הכות הרשע. ותיפוק ליה מלא תענה, משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו".
ופרש''י ד''ה רמז לעדים זוממין שלוקין, "היכא דאין הזמה יכולה להתקיים בהם כגון מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה ונמצאו זוממין והרי הם כהנים אין אומרים יעשה זה בן גרושה תחתיו אלא סופג את הארבעים מנלן".
הרי לנו שאף שהנידון כאן בסוגיא דסנהדרין הוא רק בנוגע לחידוש דין השני במשנה אשר לוקין את הארבעים, ולא הוזכר כלל את החלק הראשון שאין אומרים יעשה זה בן גרושה וחלוצה, ומ''מ טרח רש''י לבאר שמדובר בעדים שהם כהנים. וצ''ב מדוע לפרש כן בכוהנים דוקא, והרי דין זה של מלקות שפיר יתכן גם בעדים ישראלים, והי' לו לרש''י לסתום ולא לפרש מידי, ונימא אנן בן כהנים בין ישראלים.
ואם כן צע''ג מדוע שלא יקבלו מלקות כפי המבואר ברש''י בסנהדרין, וכיצד לא עמדו על רש''י זה כל גדולי האחרונים וראשי הישיבות מאז ומתמיד

בפשטות כוונת רש"י שם הוא "אף כהנים" שאפשר לקיים בהם דין בן גרושה מכ"מ משום לו ולא לזרעו לוקין ארבעים, וכש"כ בישראל שאף לו א"א לקיים כאשר זמם.

זאת מנין לו בכל כך פשיטות למה למה לכתוב כהנים ואנו נבין שכל שכן ישראלים הלא דבר מוזר הוא הלא אין סיבה לכתוב כהנים יותר מישראל בשניהם הוא אותו חידוש לענין המלקות, ואכן ראיתי כן גם בספר עבודת דוד אך דוחק גדול הוא

[מיללער]

(מה עוזר אם כותבין בגופן גדול?)

זה פשוט שהמשנה במכות אומרת "אין אומרים יעשה זה בן גרושה תחתיו" וזה בוודאי מיירי בכהנים, שהרי על ישראל איך שייך לומר שיעשה "בן גרושה" - אלא שצריכים לבאר מה יהא הדין בישראלים. רש"י נודע כפשטן ונקט השפוט יותר דמיירי בכהנים, ומשם נוכל לשפוט הדין בישראלים.

[ORI929]

(מה עוזר אם כותבין בגופן גדול?)

זה פשוט שהמשנה במכות אומרת "אין אומרים יעשה זה בן גרושה תחתיו" וזה בוודאי מיירי בכהנים, שהרי על ישראל איך שייך לומר שיעשה "בן גרושה" - אלא שצריכים לבאר מה יהא הדין בישראלים. רש"י נודע כפשטן ונקט השפוט יותר דמיירי בכהנים, ומשם נוכל לשפוט הדין בישראלים.

הנני כותב בגדול לעצמי שאוכל להבדיל בין הישן לחדש, לא הבנתי מה זה מפריע לכם.
דבריו לא הבנתי כלל.
אם זה פשוט במשנה שלא מדובר בישראלים, כי זה פשוט שלא יתכן שיהיו בני גרושה, אם כן למה לו לרש''י להדגיש ולפרש שהיו כהנים, והרי נדע זאת לבד, כי זה פשוט, וחבל על הדיו.
אלא שזה לא פשוט כלל, שהרי הריטב''א הביא בשם התוספות שלא פרשו המשנה דוקא בכוהנים, ואם כן יש מקום לפרש אחרת במשנה, ועל כן טרח רש''י לומר כוהנים, ובנין שלא ישראלים.
אלא שהשאלה היא, האם כוונת רש''י שכל דין המשנה הוא רק בכוהנים או רק הדין הראשון במשנה, ומזה שסתם רש''י דבריו, חזינן שזה בייחס לכל דברי המשנה, גם לענין מלקות, שאינם בעדים ישראלים.
ולהוסיף, שבפשטות דברי המשנה נראה ברור שהחידוש שבאה ללמד אותנו היא כיצד העדים נעשים זוממים בכה''ג שאין מקום לכאשר זמם, והוא שנעשים זוממים על ידי מלקות. ואם כן הנידון הוא על המלקות, ועל זה הי' מקום לומר שזה מדובר בעדים ישראלים שזה המקרה שאין בו אפשרות לכאשר זמם ובאה המשנה לחדש שנעשין זוממין על ידי מלקות. ועל זה בא רש''י לאפוקי שאינו כן, אלא מיירי בכהנים, ועל זה טרח רש''י באותו דיבור שאין נעשין בני גרושה ואין כאשר זמם, אלא סופג את הארבעים מלקות, הרי שבדיבור זה הכניס את החידוש של המשנה שסופג ארבעים מלקות, ובדיבור זה כתב כהנים, הרי מוכרח שבישראלים אין גם מלקות. והרי אם הי' בא לומר שהמשנה גם בכהנים ולא כפי הפשטות רק בישראלים, אם כן הי' לו לכתוב בלשון ואפילו הם כוהנים, ולא בלשון והם כהנים דמשמע רק בכהנים בלבד.
וסיוע לכל זה הוא דברי רש''י בסנהדרין שהבאנו, ששם לא ציין כלל לדברי המשנה במכות, אלא כתב ציור בלשון של עצמו בכגון, ולא הביא גם הציור של גלות כדברי המשנה, הרי שהוא מפרש את הגמ' שם בלי קשר לדברי המשנה במכות, ואם כן בהכרח כל הנידון הוא רק לענין חידוש של המלקות שישנו בזה כשאין מקום לכאשר זמם, ומ''מ כתב כוהנים, הרי מוכרח שרוצה שנבין שאין כן הדין בישראלים, ולא שנבין בדיוק הפוך, שכל שכן בישראלים כפי שכתב כת''ר שליט''א, דזה הי' אולי מקום לפרש במשנה אם באה לחדש שאין נעשין בני גרושה, אך כאן אין זה העתק של המשנה, ואין כאן חידוש שאין נעשין בני גרושה, אלא מקור ורמז למלקות בעדים זוממים, ועל זה כתב רש''י כוהנים בדוקא, ואיך נבין אנן שכל שכן בישראלים, הלא דבר תימה הוא.