מסכת סוכה - הערות וביאורים פנינים ומרגליות

[באמונתו]

נכון. אז השאילה גם לשיטה זו, מהו יסוד הפסול של סוכה גזולה?

היסוד הוא מצווה הבאה בעבירה! אסביר כוונתי: שמואל לית ליה ה"כלל" של מהב"ע, אבל מודה הוא במצוות מסוימות, אשר בהן גילתה התורה לפסול מצד העבירה, והיינו סוכה גזולה, ע"ד לשון הרמב"ן הנ"ל בהמשך:

אבל העיקר שנ"ל שמצוה הבאה בעבירה פסולה דרבנן היא, ואקרא דקבלה מיסמיך ליה, הא מדאורייתא יצא, חוץ מהני דכתיבי בהו מיעוטי...

הכוונה, חוץ מהני דכתיבי בהו מיעוטי, שאכן נפסלות מפני העבירה.

אני שומע, ברמב"ן זה אכן כך, ברא"ה לא משמע כן, בריטב"א אולי.
האם גם בתוס' תגיד כך? הלא שם אין רמז לזה שכאן יש גילוי למהב"ע.

באמת, שֵם "מצווה הבאה בעבירה", הינו מעט מטְעה, היות וכעת אומרים דרך כלל שאין מהב"ע פסולה, אלא שישנם מצוות מסוימות, אשר בהן הקפידה התורה ופסלתם, אם באו בעבירה.
הרי התוספות, רא"ה וריטב"א, לא נחיתי כלל, לבאר גדר ויסוד הדין. לכן לדעתי, אין לדייק כלום מסתימתם בדבר.
אגב, ראה חדושי הר"ן לפסחים:

אבל הרמב"ן ז"ל אמר דמתניתי' ודאי הלכתא היא, דאפי' לרבנן אין יוצאין בטבל משום דהויא ליה מצוה הבאה בעבירה, ודמפקינן לן מקרא אליבא דר"ש, היינו משום דפסול מצוה הבאה בעבירה - פסולה דרבנן הוא, כדמשמע התם בפ' לולב הגזול, דסמכי לה מדברי קבלה, דכתיב והבאתם גזול, מ"ה אמרי' דלר"ש הוי פסולא דאורייתא, וה"ט נמי דמצרכינן קראי לסוכה גזולה וציצית גזול, אבל אין הכי נמי, שבכל המצות כולן יש בהן דין מצוה הבאה בעבירה...

אגב צ"ב לפי מהלך זה שמפורש עכ"פ ברמב"ן, מדוע א"כ לרבנן שקרקע אינה נגזלת, התוקף את חבירו מסוכתו יצא, וכי אין כאן עבירה, ומדוע תלוי השם "מהב"ע" אם קרקע נגזלת או לא?

לענ"ד, למ"ד קרקע אינה נגזלת, אין התוקף כ"א בגדר בעל "מידות רעות", אפשר "מושחת" וכיו"ב (אשר ודאי צריך למוסר של שפתיים דולקות...) אבל "גזל" אין כאן!

[באמונתו]

במחילה, אתה רציני?

הן!

[דורשי יחודך]

אגב צ"ב לפי מהלך זה שמפורש עכ"פ ברמב"ן, מדוע א"כ לרבנן שקרקע אינה נגזלת, התוקף את חבירו מסוכתו יצא, וכי אין כאן עבירה, ומדוע תלוי השם "מהב"ע" אם קרקע נגזלת או לא?

לענ"ד, למ"ד קרקע אינה נגזלת, אין התוקף כ"א בגדר בעל "מידות רעות", אפשר "מושחת" וכיו"ב (אשר ודאי צריך למוסר של שפתיים דולקות...) אבל "גזל" אין כאן![/quote]

הרי בפשטות הגוזל קרקע, אע"פ שקרקע אינה נגזלת מ"מ עובר בלאו דלא תגזול, עכ"פ כך היא דעת הרמב"ם ועי' מנ"ח. וא"כ אם מעשה זה הוא מעשה של גזילת קרקע למ"ד קרקע נגזלת, מדוע לא יעבור על לאו דלא תגזול למ"ד קרקע אינה נגזלת?

[דורשי יחודך]

.

"יושב ושונה", הינו דבר כללי מאוד: כל התורה כולה, על כל מקצועותיה, ודרכי אופניה.
האם מצאתם מצווה אחת בתורה, המפורש בה "לישב ולחשוב"? אפילו מצוות "קבלת עול מלכות שמים", וכן ה"עבודה שבלב" כלומר תפילה, הלא בפיו דווקא מתקיימות. כיו"ב, בחז"ל מפורש: יכול בלב - תלמוד לומר וכו'
לענ"ד, כל המושג של "לישב ולחשוב", עיקרו מפילוסופי הגויים. יהודים מדברים!

לענ"ד, הטיעון ש"לישב ולחשוב" הוא מפילוסופי הגויים, מושפע מ"כת המדברים" המוזכר רבות במורה הנבוכים. יהודים הוגים (חושבים) ומדברים!

[עושה חדשות]

הרי בפשטות הגוזל קרקע, אע"פ שקרקע אינה נגזלת מ"מ עובר בלאו דלא תגזול, עכ"פ כך היא דעת הרמב"ם ועי' מנ"ח. וא"כ אם מעשה זה הוא מעשה של גזילת קרקע למ"ד קרקע נגזלת, מדוע לא יעבור על לאו דלא תגזול למ"ד קרקע אינה נגזלת?

הגם שהוא עובר על לאו דלא תגזול או על האיסור להזיק, מ"מ זה לא נחשב גזול בחפצא לענין מהב"ע, זה לא 'גזול דומיא דפיסח'. משא"כ אם קרקע נגזלת "תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה". (כמדומה שכך מקובל לבאר).

[דורשי יחודך]

ייש"כ.
ראיתי עתה שכך הביאו משערי ישר ש"ג פי"ט ד"ה ואם אמנם, חי' ר' ראובן גרוזובסקי סוכה ג:ד, ורשימות שיעורים (להגרי"ד מבוסטון) בשם הגר"ח הלוי. טרם עיינתי בפנים.

[באמונתו]

הרי בפשטות הגוזל קרקע, אע"פ שקרקע אינה נגזלת מ"מ עובר בלאו דלא תגזול, עכ"פ כך היא דעת הרמב"ם ועי' מנ"ח. וא"כ אם מעשה זה הוא מעשה של גזילת קרקע למ"ד קרקע נגזלת, מדוע לא יעבור על לאו דלא תגזול למ"ד קרקע אינה נגזלת?

הגם שהוא עובר על לאו דלא תגזול או על האיסור להזיק, מ"מ זה לא נחשב גזול בחפצא לענין מהב"ע, זה לא 'גזול דומיא דפיסח'. משא"כ אם קרקע נגזלת "תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה". (כמדומה שכך מקובל לבאר).

באילת השחר - בבא קמא עט, א:

ובאמת גם לענין קרקע דאינה נגזלת, מצינו מחלוקת אם עובר בלא תגזול, כמו שהוכיח בחזו"א סי' ט"ז אות י"ט, דהרמב"ם כתב דבמשיג גבול עובר בלא תגזול, אף על גב דאין בזה מעשה גזילה, דהא קרקע אינה נגזלת, ומהתוס' בב"מ דף ס"א הוכיח דס"ל דבקרקע אינו עובר כלל...

[באמונתו]

.

"יושב ושונה", הינו דבר כללי מאוד: כל התורה כולה, על כל מקצועותיה, ודרכי אופניה.
האם מצאתם מצווה אחת בתורה, המפורש בה "לישב ולחשוב"? אפילו מצוות "קבלת עול מלכות שמים", וכן ה"עבודה שבלב" כלומר תפילה, הלא בפיו דווקא מתקיימות. כיו"ב, בחז"ל מפורש: יכול בלב - תלמוד לומר וכו'
לענ"ד, כל המושג של "לישב ולחשוב", עיקרו מפילוסופי הגויים. יהודים מדברים!

לענ"ד, הטיעון ש"לישב ולחשוב" הוא מפילוסופי הגויים, מושפע מ"כת המדברים" המוזכר רבות במורה הנבוכים. יהודים הוגים (חושבים) ומדברים!

ישנו הבדל משמעותי. "המדברים" מתעלמים ומזלזלים בשכל. להבדיל, אצלנו הדיבור דווקא מבטא ענייני השכל.
טענתנו העיקרית, שהיהודים אינם מסתפקים בהיגיון הלב ובמחשבות שבמוח, אלא לעולם מביעים אותם בפיהם דווקא!

למשל נוסף, עיין עירובין נג, ב:

ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס בלחישה, בטשה ביה, אמרה ליה: לא כך כתוב ערוכה בכל ושמרה, אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך - משתמרת, ואם לאו - אינה משתמרת.
תנא: תלמיד אחד היה לרבי אליעזר שהיה שונה בלחש, לאחר שלש שנים - שכח תלמודו...
אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, פתח פומיך קרי, פתח פומיך תני, כי היכי דתתקיים ביך ותוריך חיי. שנאמר כי חיים הם למצאיהם ולכל בשרו מרפא, אל תקרי למצאיהם - אלא למוציאיהם בפה.

נדמה לי, שמו"ר רבי שלמה וולבה זצ"ל, ציין לדוגמא זאת: אם תבקר בספרייה ציבורית, כידוע אסור שם להשמיע דיבור קול, שלא שלהפריע ל"עיון" הקוראים, להיפך להבדיל מבתי מדרש שלנו, המתאפיינים דווקא בקול תורה, ומלחמתה של תורה, וריתחא דאורייתא!

[דורשי יחודך]

דברי התוס' ב"מ ידועים, ולכן הדגשתי שכך הוא עכ"פ לרמב"ם. ועכ"פ צריך לבאר את הדברים להרמב"ם.

בקשר ל"המדברים" - זה היה בדרך צחות. למען האמת אינני יודע מאומה עליהם ומדוע הם נקראים "מדברים."
לגבי הטיעון שיהודי אף פעם לא יושב וחושב, זה די תמוה לי, אני לא אטרח להביא מקורות נגד כי בודאי כולם ידועים לך.

האם הרב וולבה כתב את ספרו עלי שור בבית מדרש סוער או בביתו השקט?
ובכלל הרי הרב וולבה הוא ראש ה"מדברים" על הצורך להתנתק לפעמים מהרעש ולהיות לבד ו...לחשוב.

[באמונתו]

דברי התוס' ב"מ ידועים, ולכן הדגשתי שכך הוא עכ"פ לרמב"ם. ועכ"פ צריך לבאר את הדברים להרמב"ם.
בקשר ל"המדברים" - זה היה בדרך צחות. למען האמת אינני יודע מאומה עליהם ומדוע הם נקראים "מדברים."
לגבי הטיעון שיהודי אף פעם לא יושב וחושב, זה די תמוה לי, אני לא אטרח להביא מקורות נגד כי בודאי כולם ידועים לך.
האם הרב וולבה כתב את ספרו עלי שור בבית מדרש סוער או בביתו השקט?
ובכלל הרי הרב וולבה הוא ראש ה"מדברים" על הצורך להתנתק לפעמים מהרעש ולהיות לבד ו...לחשוב.

מעולם לא אמרתי "שיהודי אף פעם לא יושב וחושב", אלא על השיטה והעיקר, דהיינו הדרך כלל.
מעניין לדעת, אם יש אדם אשר מצא אי פעם את רבינו הגדול, שר התורה שליט"א, "יושב וחושב"?!
ממנו נוכל לקבל מושג כ"ש בחזו"א, בגר"א, אף בריב"ז ור"א תלמידו אחריו.
הכתיבה כדיבור דמי, "קנה לך חבר". רעיון העניין, הינו בהבדל שבין המופנמות ומוחצנות (באנגלית: Extraversion and introversion).
דווקא "עלי שור", מבוסס על שיחות וועדים שנמסרו ברבים (אף חלקים מחלק שני, שמעתי שם מפיו זצ"ל).
קונטמפלציה ומדיטציה, הרי משמשות מרכיבים יסודיים בדרכי האומות, שעיקר שיטת תפיסתם, להתחיל מן הפנים ולחוץ, להבדיל מן התורה והמצווה, המדגישה ה"תנועה החיצונית" דווקא, מן החוץ לפנים, "נעשה - ונשמע", במעשה המצוות, כמו בעמל הפה.
הלא ספרים מפורסמים נוסדו על עיקרון הזה, ולדוגמה, הכוזרי: "כונתך רצויה אצל הבורא - אבל מעשך איננו רצוי". הנפש החיים: נגד עליונות הדבקות הרגשית ויראת השמים על-פני לימוד התורה, הזלזול במי שלומד תורה שלא במעלה העליונה של לשמה, והעדפת כוונת הלב על פני ההקפדה על קיום פרטי המצוות. אמונה וביטחון לחזו"א ז"ל: דקדוק הדין, עמל לימוד ההלכה.
הרי כידוע, ספרים אלו מכוונים בפירוש, להוציא משיטות שונות, והדגשות אחרות, שעניינם ויסוד עיקרם: "דברים שבלב".
אמת, שהרב וולבה עודד התבודדות לעיתים, אבל מה לעשות כשהוא עם עצמו, זאת שאלה אחרת. מן הידוע למשל על הרבי של כל עם ישראל, בעל החפץ חיים, אשר מרבה היה להתבודד עם עצמו, ומאידך, כל מי שהיטה אוזן, הרי שמע חשבונו עם נפשו: ישראל מאיר...

[מתגעגע]

דף כ"ח ע"ב

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי מימיו לא שח שיחת חולין ולא הלך ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין ולא קדמו אדם בבית המדרש ולא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי ולא הרהר במבואות המטונפות

מנין להם שלא הרהר?

(אפשר ברוח הקודש, מעוניין אם יש עוד ע"ד פשט).

[שמואל דוד]

אולי העיד על עצמו

[מתגעגע]

אולי העיד על עצמו

נכון, כן הוא במגילה כח אבל כאן הלשון "אמרו עליו".

[דורשי יחודך]

דברי התוס' ב"מ ידועים, ולכן הדגשתי שכך הוא עכ"פ לרמב"ם. ועכ"פ צריך לבאר את הדברים להרמב"ם.
בקשר ל"המדברים" - זה היה בדרך צחות. למען האמת אינני יודע מאומה עליהם ומדוע הם נקראים "מדברים."
לגבי הטיעון שיהודי אף פעם לא יושב וחושב, זה די תמוה לי, אני לא אטרח להביא מקורות נגד כי בודאי כולם ידועים לך.
האם הרב וולבה כתב את ספרו עלי שור בבית מדרש סוער או בביתו השקט?
ובכלל הרי הרב וולבה הוא ראש ה"מדברים" על הצורך להתנתק לפעמים מהרעש ולהיות לבד ו...לחשוב.

מעולם לא אמרתי "שיהודי אף פעם לא יושב וחושב", אלא על השיטה והעיקר, דהיינו הדרך כלל.
מעניין לדעת, אם יש אדם אשר מצא אי פעם את רבינו הגדול, שר התורה שליט"א, "יושב וחושב"?!
ממנו נוכל לקבל מושג כ"ש בחזו"א, בגר"א, אף בריב"ז ור"א תלמידו אחריו.
הכתיבה כדיבור דמי, "קנה לך חבר". רעיון העניין, הינו בהבדל שבין המופנמות ומוחצנות (באנגלית: Extraversion and introversion).
דווקא "עלי שור", מבוסס על שיחות וועדים שנמסרו ברבים (אף חלקים מחלק שני, שמעתי שם מפיו זצ"ל).
קונטמפלציה ומדיטציה, הרי משמשות מרכיבים יסודיים בדרכי האומות, שעיקר שיטת תפיסתם, להתחיל מן הפנים ולחוץ, להבדיל מן התורה והמצווה, המדגישה ה"תנועה החיצונית" דווקא, מן החוץ לפנים, "נעשה - ונשמע", במעשה המצוות, כמו בעמל הפה.
הלא ספרים מפורסמים נוסדו על עיקרון הזה, ולדוגמה, הכוזרי: "כונתך רצויה אצל הבורא - אבל מעשך איננו רצוי". הנפש החיים: נגד עליונות הדבקות הרגשית ויראת השמים על-פני לימוד התורה, הזלזול במי שלומד תורה שלא במעלה העליונה של לשמה, והעדפת כוונת הלב על פני ההקפדה על קיום פרטי המצוות. אמונה וביטחון לחזו"א ז"ל: דקדוק הדין, עמל לימוד ההלכה.
הרי כידוע, ספרים אלו מכוונים בפירוש, להוציא משיטות שונות, והדגשות אחרות, שעניינם ויסוד עיקרם: "דברים שבלב".
אמת, שהרב וולבה עודד התבודדות לעיתים, אבל מה לעשות כשהוא עם עצמו, זאת שאלה אחרת. מן הידוע למשל על הרבי של כל עם ישראל, בעל החפץ חיים, אשר מרבה היה להתבודד עם עצמו, ומאידך, כל מי שהיטה אוזן, הרי שמע חשבונו עם נפשו: ישראל מאיר...

אני כבר לא חושב שאשכול זה הוא המתאים לדיון מעניין זה.
אולי אפשר להעביר את הנידון לאשכול נפרד, אם יש מי שמתעניין בו חוץ משנינו...

[הוגה]

גם אני התעניינתי... יישר כח!
וראיתי לתרץ בעניין הנ"ל שאמרו על ריב"ז 'ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה', הנה סיום הברייתא: 'וכן היה רבי אליעזר תלמידו נוהג אחריו', ועיין פסחים סח ע"ב: 'דתניא ר' אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה'. ומשמע שביום טוב שנאסרו המלאכות נותרו רק שתי אפשרויות לסדר יום האדם, או 'אוכל ושותה' או 'יושב ושונה'. והיכן תפילה? והיכן שינה? והיכן קיום שאר מצוות כגון התלויות במחשבה (כמ"ש הרב דורשי יחודך)? נראה לענ"ד מזה שכשאמרו חז"ל 'אוכל ושותה' קאי על כללות צרכי הגוף, וכשאמרו 'יושב ושונה' קאי על כללות קיום התורה והמצוות, ונקט לשון 'ושונה' לפי שבו עיקר מצוות ת"ת כמ"ש ושננתם. (ובתפילה אפשר להסתפק אם היא כמו 'יושב ושונה' לפי שהיא מצוה, או שהיא נכללת בכלל 'אוכל ושותה' לפי שהיא חיי שעה כדפרש"י בברכות שמתפלל על רפואה ופרנסה וכו').

[דורשי יחודך]

ייש"כ הרב הוגה (אפשר אולי לנחש מתוך הניק מה דעתך בעניין..)
למעשה כעין זה כתב הרב באמונתו למעלה וז"ל "יושב ושונה", הינו דבר כללי מאוד: כל התורה כולה, על כל מקצועותיה, ודרכי אופניה עכ"ל.
אלא שיש מעט הבדל ביניכם כמבואר למעיין.
התקשיתי לקבל את זה אבל אני מתחיל לשמוע. כי למעשה אין מילה אחרת שתוכל לתפוס את כל סוגי העבודה.

[הוגה]

אמנם עדיין יש לעיין אם זה נכון לומר כך, לפי שכאן נראה שלשון 'יושב ושונה' פשוטו כמשמעו:

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כ ע"א
תנו רבנן מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד, משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב, והיינו דתנן משמת רבן גמליאל בטל כבוד תורה, כתוב אחד אומר ואשב בהר וכתוב אחד אומר ואנכי עמדתי בהר, אמר רב עומד ולומד, יושב ושונה.

ופירש רש"י:

ולומד - מפי הגבורה:
יושב ושונה - שנית לבדו מה שלמד:

[דורשי יחודך]

לד:
הדר ביה ר' ישמעאל
כמובן שתירוץ זה צריך ביאור מאד דא"כ מדוע דיבר על קטומים, היה לו לומר שאין צריך אלא אחד, הואיל וקטומים כמאן דליתנהו וכמ"ש רש"י.

והנה בירושלמי (לא עיינתי בדיוק עכשיו אבל זכור לי שעיינתי בעבר) ליתא לכל השו"ט ולא נמצא שם כלל שחזר בו רי"ש. וזה נותן פתח ליישב דברי רי"ש במשנה כפי שנאמרו לפנינו.
והנראה לבאר דהנה הרש"ש כאן מבאר הדרשא דשלשה הדסים, דכשם שבעינן עבות בענף עצמו כך צריך עבות דהיינו שילוש של הדסים. והביאו שכיון לדברי הפסקי ריא"ז או פסקי רי"ד. וכעי"ז ברש"י לקמן דף מה.
ולפ"ז י"ל דבאמת אין צריך אלא הדס אחד רק שצריך שזה יהיה אחד מתוך שלשה משום העבות שבו. ולכן כל שיש הדס אחד שלם, לית לן בה במה ששנים האחרים הם קטומים, דלא באו אלא לעשות "עבות" לזה השלם, וא"ש המשנה כפשוטה.

[באמונתו]

אולי העיד על עצמו

נכון, כן הוא במגילה כח אבל כאן הלשון "אמרו עליו".

לענ"ד, ראיה יש שאכן העיד על עצמו בדבר, מהסיום: וכן היה רבי אליעזר תלמידו נוהג אחריו.
הרי אחת מן המידות כאן היא, שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם. ממילא מסתמא, אם לא שרבי אליעזר שמע מפי רבו דבר זה, לא היה נוהג אחריו בדבר, וגם אם נהג, לא היה אומר "מימי לא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם" לעיל, שהלא לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם!

[באמונתו]

לד:
הדר ביה ר' ישמעאל
כמובן שתירוץ זה צריך ביאור מאד דא"כ מדוע דיבר על קטומים, היה לו לומר שאין צריך אלא אחד, הואיל וקטומים כמאן דליתנהו וכמ"ש רש"י...

אפשר מכאן רמז אל מנהג קדום נזכר בראשונים, ואף כיום יש ק"ק שנוהגות כן, היינו ריבוי הדסים.
אגב, עניין נחמד מצאנו בהון עשיר (שהינו פירוש משניות מבעל משנת חסידים)

אפילו שנים קטומים ואחד אינו קטום. על פי דרכנו אשר אמרנו... יצא לנו רמז לענין זה אשר אמר אפילו שנים קטומים כשאחד אינו קטום כשר, כי להיות שאלו שלשה הדסים הם כנגד השלשה אבות, דיינו כשיהיו דוגמתם, שמאברהם יצא ממנו ישמעאל, ומיצחק עשו, ויעקב לבד היה מטתו שלמה, ויהיה זה האחד שאינו קטום:
ואחד אינו קטום. בש"ס והביאו הר"ב, חזר בו ר' ישמעאל מתחילת דבריו, ולא בעי שלשה אלא אחד, ובלבד שלא יהיה קטום. וגם זה הוא דבר אמת על פי דרכנו, כי להיות זה האחד כנגד יעקב דיינו, כי מדתו מדת רחמים היא ממוזגת מחסד אברהם ופחד יצחק, כידוע ליודעי חן:
אפילו שלשתן קטומים. והכי הלכתא דשלשה בעינן... ואפילו שלשתם קטומים, י"ל משום דיעקב נמי נשא שתי אחיות, והוא עצמו חשיב ליה לפגם כמ"ש רז"ל בענין כוס דברכה של סעודת הצדיקים לעתיד לבא:

[מי אנוכי]

דף כ"ח ע"ב

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי מימיו לא שח שיחת חולין ולא הלך ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין ולא קדמו אדם בבית המדרש ולא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי ולא הרהר במבואות המטונפות

מנין להם שלא הרהר?

(אפשר ברוח הקודש, מעוניין אם יש עוד ע"ד פשט).

בספר "ברכת משה" (לר' משה דרוק, עמ' תע"ח, נמצא באוצר) כתב לישב על קושיה זו שהרי אחד המעלות שנאמרו עליו זה "ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה" ורואים שתמיד כשלמד היה מוציא בפה (ולא מהרהר..) וכשראו אותו במבואות המטונפות (זה לא רק ביהכ"ס אלא גם כל מקום שיש בו ריח רע שאז אסור ללמוד...) שלא אומר דבר אז הבינו שגם לא מהרהר כי תנמיד היה מוציא בפה. עכ"ד עיי"ש.

[דורשי יחודך]

לא הבנתי את התירוץ.
הרי השבח הוא שהוא לא הרהר, ובדוקא דיברו על הרהור, משום שדיבור פשיטא, אלא אפילו הרהור, שמצינו ש"לאונסו שאני" - שלפעמים א"א להתאפק, ואין על זה תביעה, אבל הוא ע"ה נזהר מזה.
ומעתה מהי בכלל הראיה מכך שלא הוציא בשפתיו?

[יהודי טבעי]

דף לג ע"א - ע"ב
דיחוי במצוות ובנטילת לולב
ראה כאן: viewtopic.php?f=31&p=723168#p723168

[מי אנוכי]

לא הבנתי את התירוץ.
הרי השבח הוא שהוא לא הרהר, ובדוקא דיברו על הרהור, משום שדיבור פשיטא, אלא אפילו הרהור, שמצינו ש"לאונסו שאני" - שלפעמים א"א להתאפק, ואין על זה תביעה, אבל הוא ע"ה נזהר מזה.
ומעתה מהי בכלל הראיה מכך שלא הוציא בשפתיו?

נראה לי שהוא מתכוון לומר שמזה שכתוב שמעולם לא ראו אותו יושב ודומם - רואים מזה שהוא תמיד הוציא בפיו ולא רק הרהר אז גם במבואות המטונפות אם הוא היה מהרהר הוא היה מוציא בפה וכיון שלא הוציא בפה כי אסור אז הוא לא היה מהרהר גם בלב.

[שמואל דוד]

לה:

רש״י ד״ה הרי יש בה ״והאומר כן רשע הוא״

viewtopic.php?f=7&t=14517

[באמונתו]

לה:
רש״י ד״ה הרי יש בה ״והאומר כן רשע הוא״
viewtopic.php?f=7&t=14517

שו"ת אפרקסתא דעניא חלק ב - אורח חיים סימן כה: ואח"כ חזר הרה"ג השואל נ"י וכתב לי ששמע בשם הגאון מדווינסק נ"י, כונת דברי רש"י הנ"ל, למה דאיתא בפסיקתא שהצדוקים אומרים שיש לתרומה פדיון, וזה שכתב רש"י דהאומר כן הוא רשע, והוא מתוק לחיך נבון.

ראה המצורף, וברש"י - מהדורת ארנד.

המצולם: דף מספר המצוות של ענן המייסד הקראי ימ"ש, בו מפורש שישנו פדיון לתרומה.
https://archive.org/details/documentsof ... ew=theater

[מי אנוכי]

לה:
רש״י ד״ה הרי יש בה ״והאומר כן רשע הוא״
http://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=7&t=14517

שו"ת אפרקסתא דעניא חלק ב - אורח חיים סימן כה: ואח"כ חזר הרה"ג השואל נ"י וכתב לי ששמע בשם הגאון מדווינסק נ"י, כונת דברי רש"י הנ"ל, למה דאיתא בפסיקתא שהצדוקים אומרים שיש לתרומה פדיון, וזה שכתב רש"י דהאומר כן הוא רשע, והוא מתוק לחיך נבון.
https://archive.org/details/documentsof ... ew=theater

יש"כ לרבנים הגאונים שליט"א שהביאו את הדברים הנפלאים הללו.
באמת זה קשה לכל לומד דברי רש"י כאן מה רש"י בא לומר במילים אלו....

[דורשי יחודך]

לא הבנתי את התירוץ.
הרי השבח הוא שהוא לא הרהר, ובדוקא דיברו על הרהור, משום שדיבור פשיטא, אלא אפילו הרהור, שמצינו ש"לאונסו שאני" - שלפעמים א"א להתאפק, ואין על זה תביעה, אבל הוא ע"ה נזהר מזה.
ומעתה מהי בכלל הראיה מכך שלא הוציא בשפתיו?

נראה לי שהוא מתכוון לומר שמזה שכתוב שמעולם לא ראו אותו יושב ודומם - רואים מזה שהוא תמיד הוציא בפיו ולא רק הרהר אז גם במבואות המטונפות אם הוא היה מהרהר הוא היה מוציא בפה וכיון שלא הוציא בפה כי אסור אז הוא לא היה מהרהר גם בלב.

כלומר שאם היה מהרהר לאונסו, היה ממילא מדבר לאונסו. שומע קצת.

[אהרן תאומים]

לה:

רש״י ד״ה הרי יש בה ״והאומר כן רשע הוא״

http://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=7&t=14517

בשבת דף פט. בא השטן. הוא יצר הרע המחטיא את האדם הוא העולה ומסטין [והאומר] דהוא מדת הדין אין הגון בעיני:

[באמונתו]

לה:
רש״י ד״ה הרי יש בה ״והאומר כן רשע הוא״
viewtopic.php?f=7&t=14517

בשבת דף פט. בא השטן. הוא יצר הרע המחטיא את האדם הוא העולה ומסטין [והאומר] דהוא מדת הדין אין הגון בעיני:

אולי שם, "אין הגון בעיניי" הפירוש, לא המפרש!
בדקדוקי סופרים לפרש"י: "היא עולה ומשטין - אין הגון בעיני" ליתא בכ"י.

[אהרן תאומים]

אני לא יאריך כאן בעניין הפשט ברש"י ההוא כי בכלל זה המדור של הגמרא ודיקדוקי לשון ברש"י אינו שייך לכאן, אבל שם באותו הדף יראה המעיין שרש"י מפרש את "בא השטן" השני דווקא ולא הראשון, כי הראשון הכוונה באמת למידת הדין ומיושב בזה קושית תוספות, והשני הכוונה לשטן ולכן רש"י גם שם מרחיק את פירוש זה לומר שגם השני הוא מדת הדין ולא היצר הרע, אלא השני הוא היצר הרע בדווקא,
ואפשר שגם שם "האומר" כך הוא מן הצדוקים/המשכילים ועוד חזון למועד ההסבר העמוק בזה, על ההבדל בין מדת הדין לשטן ומדוע יהיה רצון לצדוקים לומר שמידת הזין זה גם כן השטן

[מיללער]

לג:

ברש"י ד"ה ופליג עליה. בלולב דאין צריך אגד, שמעינן מהכא דבעינן בלולב קשר גמור שיקשור שני ראשי האגד וכו' ואפי' רבנן דפליגי עליה דר"י ואמרי לולב שאינו אגוד כשר מודו דמצוה לאוגדו משום זה קלי ואנוהו.

לכאורה מדרבי יהודה לא נשמע לרבנן בענין צורת האגד, דלרבי יהודה האגד נלמד מאגודת אזוב דשם בעינן 'אגד' אבל לרבנן דהוו משום התנאה לפניו במצוות לעשות לולב נאה, מה חסר אם אוגדן כאגודה של ירק הרי מכ"מ הלולב מסודר ונאה היא.

[מיללער]

לד:

ברש"י ד"ה לגיטי נשים. בסוה"ד כדאמרינן (סנהדרין קט.) מאי בורסיף בור ששפו את מימיו ולא נשתייר בו כלום.

קצת צ"ע שהרי שם בגמרא נאמר כן על שניהם בין על בבל ובין על בורסיף אמר רבי יוסף בבל ובורסיף סימן רע לתורה, ואולי לפי דברי הגמרא כאן צריכים לפרש שם כן "בבל בורסיף" העיר שהיה נקרא מתחלה בבל וכהיום נקרא בורסיף (או להיפך) סימן רע לתורה, ודברי תורה עניים במקו"א ועשירים במקו"א. (ולפרפראות כאן בעל המימרא הוא רבא בנו של רב יוסף דשם, ובא הבן והשלים ופירש את דברי אביו).

[אהרן תאומים]

ראה מה שכתבתי כאן בענין בבל /בורסיף https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=19713

[טור תלגא]

לד:

ברש"י ד"ה לגיטי נשים. בסוה"ד כדאמרינן (סנהדרין קט.) מאי בורסיף בור ששפו את מימיו ולא נשתייר בו כלום.

קצת צ"ע שהרי שם בגמרא נאמר כן על שניהם בין על בבל ובין על בורסיף אמר רבי יוסף בבל ובורסיף סימן רע לתורה, ואולי לפי דברי הגמרא כאן צריכים לפרש שם כן "בבל בורסיף" העיר שהיה נקרא מתחלה בבל וכהיום נקרא בורסיף (או להיפך) סימן רע לתורה, ודברי תורה עניים במקו"א ועשירים במקו"א. (ולפרפראות כאן בעל המימרא הוא רבא בנו של רב יוסף דשם, ובא הבן והשלים ופירש את דברי אביו).

עי' באר שבע סנהדרין קט. ד"ה בבל ובורסיף

[מיללער]

יישר כחכם וחילכם.

[מיללער]

בפרק לולב הגזול נמנה בכל ד' מינים פסול של "ושל עיר הנידחת" - להעיר שכל הפסול הוא בלולב או אתרוג שכבר נתלש קודם שנגמר דין עיר הנידחת, אבל אם כשנגמר הדין היתה עדיין מחובר אין דינה בשריפה וממילא לא נפסל כמו שדרשי' בפרק חלק יצא זה שמחוסר קציצה וכו'

ובמפרשי המשנה לא ראיתי שהעירו על זה.

[באמונתו]

לג:
ברש"י ד"ה ופליג עליה. בלולב דאין צריך אגד, שמעינן מהכא דבעינן בלולב קשר גמור שיקשור שני ראשי האגד וכו' ואפי' רבנן דפליגי עליה דר"י ואמרי לולב שאינו אגוד כשר מודו דמצוה לאוגדו משום זה קלי ואנוהו.
לכאורה מדרבי יהודה לא נשמע לרבנן בענין צורת האגד, דלרבי יהודה האגד נלמד מאגודת אזוב דשם בעינן 'אגד' אבל לרבנן דהוו משום התנאה לפניו במצוות לעשות לולב נאה, מה חסר אם אוגדן כאגודה של ירק הרי מכ"מ הלולב מסודר ונאה היא.

לכאורה, הנוי הוא בהיותם אגודים באגודה אחת, ר"ל במציאות שהם אגודים, אך לאו דווקא מצד המראה החיצוני.

[באמונתו]

לד:
ברש"י ד"ה לגיטי נשים. בסוה"ד כדאמרינן (סנהדרין קט.) מאי בורסיף בור ששפו את מימיו ולא נשתייר בו כלום.
קצת צ"ע שהרי שם בגמרא נאמר כן על שניהם בין על בבל ובין על בורסיף אמר רבי יוסף בבל ובורסיף סימן רע לתורה, ואולי לפי דברי הגמרא כאן צריכים לפרש שם כן "בבל בורסיף" העיר שהיה נקרא מתחלה בבל וכהיום נקרא בורסיף (או להיפך) סימן רע לתורה, ודברי תורה עניים במקו"א ועשירים במקו"א. (ולפרפראות כאן בעל המימרא הוא רבא בנו של רב יוסף דשם, ובא הבן והשלים ופירש את דברי אביו).

שו"ת חתם סופר חלק ו - ליקוטים סימן מא

וטעמא נ"ל, דקשה לכאורה, כיון דבורסיף הוא שם גנאי בור ששפו מימיו כפירש"י מש"ס דסנהד', ובבל הי' שם גדולי חז"ל, איך קרו לבבל בורסיף, אדרבא שם בבל מורה שהוא בלול במקרא משנה תלמוד, עיי' סנהדרי' כ"ד ע"א, אף על גב דהתם בסנהדרין ק"ט ע"א קאמר ר' יוסף בבל ובורסיף סימן רע לתורה, משמע דגם בבל הוא סימן רע לתורה, מ"מ הא החוש מכחיש, שהרי גדולי חכמינו שם הי', ותלמודנו נקרא ע"ש בבל, גם הלא רש"י כ' דבבבל הם בני תורה ולא בורסיף, וכן מבואר בגטין ו' ע"א ע"ש ברש"י ותו', וע"כ צ"ל דבבל סי' רע לתורה שמשכחת, וגם פלפולם של ת"ח דבבל קרי' לי' חובלים, מ"מ מלאה חכמים ותורה הי', משא"כ בורסיף הי' בור ששאפו מימיו לגמרי, וא"כ איך קרה מקרה שיקראו לבבל שהיא מלאה חכמים וסופרים יקראוהו בורסיף...

[באמונתו]

בפרק לולב הגזול נמנה בכל ד' מינים פסול של "ושל עיר הנידחת" - להעיר שכל הפסול הוא בלולב או אתרוג שכבר נתלש קודם שנגמר דין עיר הנידחת, אבל אם כשנגמר הדין היתה עדיין מחובר אין דינה בשריפה וממילא לא נפסל כמו שדרשי' בפרק חלק יצא זה שמחוסר קציצה וכו'
ובמפרשי המשנה לא ראיתי שהעירו על זה.

הרבינו מנוח - ספר המנוחה הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה א:

ודוקא כי פסלינן של עיר הנדחת, כגון שנמצאו בו תלושין, אבל נמצאו בו מחוברין מותרין, דהא מחוסרין תלישה קביצה ושריפה, ואנן בעינן תקבוץ ושרפת, כדאיתא התם שלהי פרק חלק.

ראה המצורף.

גם בספר המדע - כרתי ופלתי הגהות מרדכי סימן קס הערה 43:

עיין תוספתא פ"י דפרה הובא בר"ש פי"א דפרה משנה ז' וברמב"ם שם ה' פרה אדומה לענין אזוב של אשירה ושל עיר הנדחת יע"ש. והנה אם נמצא מחוברין מותרין משום דמחוסרין תלישה וכו' עיין סנהדרין דקי"ב וחולין דפ"ט, ולפע"ד, כן הדין לענין אתרוג ולולב, דאם היו מחוברין מותרין. ועיין רמב"ם פ"ד מה' ע"ז הי"ג פירות המחוברין שבתוכה וכו'. ועיין רש"י סנהדרין שם דקי"ב וכ"מ שם ורשב"א בתשובה חלק א' סי' אלף רל"ג יע"ש. והצעתי הדבר לפני הגאון הגדול צדיק וישר המנוח מוה' אליעזר ז"ל נ"ע מקאליש פרי צדיק בעהמ"ח ס' דברי משפט והסכים לדברי. שוב מצאתי בס' מנוח פ"ד מהלכות סוכה שכתב וז"ל או שהיו של עיר הנדחת פי' כיון דלשריפה קאי וכו' ודוקא כי פסלינן של עיר הנדחת, כגון שנמצאו בו תלושין, אבל אם נמצאו בו מחוברין מותרין, דהא מחוסרין תלישה קבוצה וכו' וכדאיתא שלהי פ' חלק עכ"ל. ואפשר שהרמב"ם סמך עצמו אמ"ש בה' ע"ז הנ"ל, עיין סנהדרין דמ"ו ותוס' שם ורמב"ם פט"ו מה' סנהדרין ה"ט יע"ש ובכ"מ ולח"מ פי"ג מה' שחיטה וקרית ספר להגאון המבי"ט שם יע"ש. ועיין פרמ"ג בפתיחה הכוללת לאו"ח ובס' מנוח פ"א מה' סוכה ותו' שביעית דמ"ג ד"ה כבצורות ושו"ת פרי צדיק סי' כ"ד...