יאיר1 כתב:זאב בן מיכאל כתב:יאיר1 כתב:זאב בן מיכאל כתב:אשמח שהכותבים הנכבדים אשר התירו ללוות כשאין ללווה מקור הכנסה להחזיר ההלוואה.
שיפרטו האם הם מחייבים את הלווה לומר זאת למלווה?
או שהלווה רשאי לגנוב דעתו של המלווה?
בברכה
אתה מציג את זה מאד בינארי, וזה פשוט לא כך.
בין אדם לוקח הלוואה, ובמהלך הזמן הוא ייפרע אותה. מאיפה בדיוק אינו יודע לומר.
כל האנשים שאני מכיר, שמלויים כסף, אינם חוקרים או מצפים שהלווה ייאמר את הכסף הזה אפרע לך מהמשכורת של החודש הבא. ואינם סבורים שיש ללווה מקור פרעון ספציפי.
הוא ישלם בתשלמים על פי המוסכם, ובתקווה שהבנק לא יחזיר את החיוב, ואם יחזיר הוא יסדר את זה.
והדברים כך מתנהלים עשרות שנים.
התשובה בקצרה. אינם צריכים לומר, המלווה יודע את זה מעצמו. ממילא גם לא שייך גניבת דעת.
[אגב, הרב זאב פעם נטלת הלוואה כל שהיא? או הלוותה למישהו?]
בקיצור כשלוקח הלוואה ממלווה שאינו יודע את מצבו לאשורו.
(הרי גם בתוך 'מחתני הילדים' יש דרגות שונות.)
אתה מורה שחובתו לפרט למלווה שאין לו מושג מלבד חיזוק בבטחון מהיכן יחזיר ההלוואה.
ואם אכן הכל מונח על השולחן, שמא חשיב "הלוואת חן" שהלווה לא על דעת לקבל ההלוואה בחזרה.
ואם תשיבני שהוא לווה על מנת להחזיר מהלוואה אחרת וחוזר חלילה. הרי הנסיון מורה שהרבה פעמים כשמגיע מלווה רך שאינו יודע להיות נושה חובותיו. הרי הוא הנופל "בין הכסאות" ופרעון חובו נדחה למועד בלתי ידוע אם בכלל.
ואם כן נראה לי שאסור להלוות בכגון דא ולשמש מעין "גשר" בין המלווים עד שימצא הלווה מלווה רך כקנה ולהפילו בפח הדחיות ואי הנעימויות.
והרי זה כמסייע לדבר עברה.
[אגב, אני מלווה הרבה לידידיי כשברור לי שיש תכנית להכנסה עתידית שממנה תבוא הישועה. כגון הלוואת גישור עד למכירת הדירה או הלוואת תשלומים בהיקף סביר ולא כשמגלגל חובות עד בלי דיי.ואם מצבו דחוק תמיד אני משתדל כפי כוחי ליתן צדקה. אך אני משתדל שלא לסייע בידי עוברי עברה אם אני משער שלווה זה לפי טבעו ומצבו כשיעמוד מול מלווה רך יצליח לחמוק ממנו לזמן בלתי ידוע.]
יפה לך, שאתה מלווה. מסקרן מי הם הלווים שלך.
בתוך הקהילה החרדית זה לא מתנהל כך, וכידוע מעט מאד מאד מאד הלוואות אינן נפרעות, וגם מי שאינו מצליח עתה עד שנזקקים לפרוע מהערבים, לאחר מכן הלווה פורע.
זו המציאות כפי שאני מכירה.
אילו לא היה המצב כך, הגמחי"ם מזמן היו קורסים.
אני גם בכלל לא מכיר את המלווה 'הרך' שאתה מדבר עליו, אולי אחד מאלף.
ובאמת מי שאינו יודע לנהל גמ"ח מוטב שיפקיד את הכסף בגמחי"ם שיודעים להתנהל.
הגלגול גמחי"ם אינו לעולם ועד או כמאמר הבדיחה עד שימות או שייאמר להם שיסתדרו לבד. הוא מצטמק אט אט.
זו המציאות שאני מכיר.
ולכן אני חושב שמצווה רבה להלוות. וכך אני נוהג. וכך נוהגים מאות ואלפי גמחי"ם גדולים וקטנים. ומכך שהוכרחו לחוקק 'חוק גמחי"ם' מוכח שמתנהלים בציבור המון המון גמחי"ם, והם החדלות פרעון היתה דבר שכיח, לא היו כל כך גמחי"ם - כי הם היו נכחדים.
ואגב, גם בהלוואות בנקאיות, לא בדקתי, אני מדגיש לא בדקתי, ולמרות כך אומר בזהירות, שהרושם שלי, שהחרדים הם אחוז קטן מקרב הלווים שאינם פורעים. או אף שמגיעים להוצל"פ, על אף שזה קיים, זה מיעוט קטן באחוזים ביחס לכלל האוכליסיה, [על אף שגובה ההכנסות בציבור החרדי קטן מהמצוי בכלל החברה]
הלווים "שלי" הם חברים ובני משפחה. אברכים.
קשה להתווכח על כמות ההלוואות שאינן חוזרות ללא מדע מדוייק.
לפחות אשתף מהמעט הידוע לי.
בן משפחתי ששנים רבות יש לו גמ"ח מספר כמה סיפורים מחרידים על לווים שזייפו! חתימות ערבים.
(אחרי הכל קבעו חז"ל שיהודי ממוצע שאין לו אומנות בידו עלול לדרדר לליסטום הבריות ה"י.)
ועל לווים (בני תורה מאנ"ש) שכלל אינם מרגישים "פסיכולוגית" חייבים. (כנראה מרוב ייאוש)
ואף בדידי הווה עובדא כמה וכמה פעמים שפנו אליי בעזרה לסיוע ל"אברך מחתן ילדים" שהנני מכיר שהחובות עלו למעלה ראש.
אך כמובן ייתכן שאנכי מנותק ואיני מבין לעומק את קביעתך שאם היו חדלי פרעון הגמחי"ם היו נכחדים.
(כי אני יודע על כמה גמחים בינוניים שאכן קרסו ונעלמו. החובות שלא חזרו נלקחו מ"פקדונות". וידיד שלי כבר עשור תובע גמ"ח שנסגר על הפקדה של מאה אלף דולר! הוא רודף אחרי הרוח כי הגמ"ח נסגר!)
לכן אף שברי לי שידך רב לך במידת הבטחון. ואף בסביבתך הינך רואה רק ישועות וניסים גלויים.
אך מכיון שדרך הטבע אינה כן. ואף התורה אסרה להיות כנושה. ולא יוכל להיתלות המלווה במידת הבטחון כשנושה בלווה.
ומשום כך כתב טור סימן צז שאם המלווה מכיר את הלווה שלווה בלא שיהיה לו איך לפרוע אז אסור להלוות לו.
לכן נראה לי שעדיין ההוראה הלכתית הראויה היא שאין להלוות כשהמלאכה היא מלאכת ה"גלגול".
ולסיום אודה לך אם תרחיב יותר בקביעה שלך הגלגול גמחי"ם אינו לעולם ועד או כמאמר הבדיחה עד שימות או שייאמר להם שיסתדרו לבד. הוא מצטמק אט אט.
זו המציאות שאני מכיר.
האם בעשרים שנות נישואי הילדים שבכל שנה/שנתיים גדלים ההוצאות והחובות. גם בהן החוב מצטמק אט אט?
או רק לאחר השלמת עשרים שנות נישואי הילדים החוב מצטמק והמציאות שאתה רואה שלא היה מלווה רך שנפל בין הכסאות לאורך השנים?