הערות והארות בפירוש רש"י למקרא (תנ"ך)

[זאב ערבות]

.

[דרך ישרה]

רש"י בפר' וארא:
ושמי ה' לא נודעתי להם. לא נכרתי להם במדה אמיתית שלי שעליה נקרא שמי ה', נאמן לאמת דברי. מה הפי' בזה, למה שם הוי' מורה על 'נאמן לאמת דברי'?.

[שמואל דוד]

ספר יהושע פרק ב פסוק ב

וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת-הָאָרֶץ

רש"י לחפר - לרגל כמו (איוב לט כט) משם חפר אוכל

מצודת ציון - לחפור. לרגל ולחפש, כמו (איוב לט כא) יחפרו בעמק, על שם שהמחפש דבר מה בקרקע חופר בה

ועיין דברים פרק א פסוק כב וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן.

צ"ע על רש"י ומצודות מדוע לא ציינו לפסוק בתורה. ועוד יל"ע על רש"י, אם כבר ציין לאיוב למה לא ציין לפסוק הקודם.

[אהרן תאומים]

לכאורה רק הפסוק באיוב שרש"י מביא מוכיח שחפירה אין פירושה חפירה ממש, אלא ריגול, כי כתוב חפר אכל משא"כ כל הפסוקים האחרים כתוב חופר .. ארץ, ו

[זאב ערבות]

ספר יהושע פרק ב פסוק ב

וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת-הָאָרֶץ

רש"י לחפר - לרגל כמו (איוב לט כט) משם חפר אוכל

מצודת ציון - לחפור. לרגל ולחפש, כמו (איוב לט כא) יחפרו בעמק, על שם שהמחפש דבר מה בקרקע חופר בה

ועיין דברים פרק א פסוק כב וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן.

צ"ע על רש"י ומצודות מדוע לא ציינו לפסוק בתורה. ועוד יל"ע על רש"י, אם כבר ציין לאיוב למה לא ציין לפסוק הקודם.

בספר דיוקי רשי מר' דוד אריה קליין (רחובות תש"ס) דן בענין הבאת הפסוקים ברש"י שלא כסדרן וכדומה אך רק בפסוקי החומש.

[שמואל דוד]

ייש״כ גדול !!

[זאב ערבות]

דגר (בניגוד למובן המקובל היום) רש"י מפרש בשני מקומות כך:
דגרה - היא קריאה שהעוף קורא בגרונו להמשיך אפרוחים אחריו, קלוציי"ר (לקרקר) בלעז, וכן (ירמ' יז יא) קורא דגר [ישע' לד טו].
קרא דגר – קלוציי"ר (לקרקר. הלעז שבדפוס משמעו קוקיה מקרקרת). דגר הוא צפצוף שמצפצף העוף בקולו למשוך אפרוחין אחריו... [ירמ' יז יא].

קרא רש"י מפרש כך:
הקורא - עוף ששמו קורא, ובלעז פירדרי"ץ (קורא), וכן (ירמ' יז יא) קרא דגר ולא ילד, ומרדף אחר קני שאר עופות ויושב על ביציהם [ש"א כו כ].
עוף הוא ודרכו לרבוץ על ביצי אחרים [חולין קלח:].
(קורא) עוף טהור הוא ולא זהו שקורין קוקו"א (רש"י רוצה למנוע את זיהוי הקורא שהיא עוף טהור עם הקוקיה שהיא עוף טמא, למרות ששניהם דוגרות על הביצים שלהם) [חולין קמ. ד"ה רבי אליעזר. הדיבור הזה שייך למשנה בדף קלח ע"ב, וכן הד"ה הבא "קורא זכר"].
קורא דגר – הקורא הזה מושך אחריו אפרוחים שלא ילד... ואלו שהקורא דגר לא ילכו אחריו משיגדלו, שאינם מינו [ירמ' יז יא].

התוס' בחולין (סג ע"א ד"ה נץ) משיגים על פירוש רש"י בירמ': וכן אמר דקורא הוא קוק"ו בלעז ואינו, דאותו קוק"ו בחזקת טמא מחזקינן, וקורא טהור הוא...

הבעיה כאן היא הלעז בירמי', שכן כפי שהוא מופיע בדפוסים (קוק"ו גלונצנ"ט, כך מופיע בכתר, באור לישרים ובארטסקול) משמע שהולך על קורא ואז מובנת קושית התוספות בחולין, אך הלעז כפי שמופיע באוצר הלעזים של ר' משה קטן הוא קלוציי"ר שמשמעו לקרקר הולך על התיבה דגר ולא על עוף הקורא שהוא טהור (וממינו גם החגלה שהיא טהורה).

[זאב ערבות]

בשמות ב יד, ש"א טו לב, ירמיה ג כג, תהלים סו יט רש"י מפרש אכן - באמת. אך בישע' נג ד מפרש שאכן לשון "אבל" בכל מקום וכן בירמ' ג כ מפרש אכן - אבל).
אם אכן הוא באמת אבל, מדוע במקומות אלו מפרש אכן - באמת?

[נוריאל עזרא]

בשמות ב יד, ש"א טו לב, ירמיה ג כג, תהלים סו יט רש"י מפרש אכן - באמת. אך בישע' נג ד מפרש שאכן לשון "אבל" בכל מקום וכן בירמ' ג כ מפרש אכן - אבל).
אם אכן הוא באמת אבל, מדוע במקומות אלו מפרש אכן - באמת?

אכן באמת כדבריך.
אבל=אכן=אמנם=אולם=באמת הכל היינו הך. לשון אמיתות העניין.

אבל- פעמים מצאנו במקרא לשון אבל שפירושה באמת או אכן כמו אבל שרה אשתך. וכן אבל אשמים אנחנו על אחינו. ובשניהם מתרגם אונקלוס בקושטא(=באמת). ואף בלשון התנאים מצאנו כן(עירובין לח) אמר להם אבל. ופירש רשי אמת. וכן בגיטין יב אבל אשה חוב הוא לה, לפירוש התוס שם(מדברי מרן הגאון ראש הישיבה שליט"א) וכן פירש רש"י במעילה דף ו.(אנצי' מאורות אביע"ה).

[זאב ערבות]

בתהלים כב יג מפרש רש"י: אבירי בשן (כתרוני) - לשון פרים בבשן, שהם שמנים.
בישעיהו לד ז מפרש: (ופרים עם) אבירים - פרים בריאים וגדולים, כמה דאת אמר (תהלים כב יג) אבירי בשן כתרוני.
בישע' (לד ז) חל כנראה שיבוש במ"מ לפסוק המובא מתהלים כב יג וצירפו שני פסוקים לאחד. במ"ג דפוס וורשא מובא הפסוק מתהלים כפי שמובא כאן: "אבירי בשן כתרוני", אך במ"ג המאור החליפו כתרוני עם סלה: "אבירי בשן סֶלָה", ובסוגריים הוסיפו: (עיין תהלים כב יג), אך בתהלים כאמור כתוב כתרוני. במ"ג הכתר לעומת זאת סבורים שהתחברו שני פסוקים לאחד וצ"ל כך: כמה דאת אמר עם "אבירי בשן" (תהלים כב יג), סִלָה (עיין איכה א טו). ואכן בפסוק הזה באיכה מובא "סִלָּה כל אבירי..." כלומר המ"מ מאיכה הוא הנכון לפסוק השני שרש"י מביא כראיה, אך את התיבות "כל אבירי" החסירו למרות שהם העיקר הנצרך לפירושו.

ההודעה הזו היא מלפני כשנתיים, וכעת יש את מ"ג ארטסקרול שלא היה בשעת כתיבת ההודעה ושם מובא כפי שמופיע במ"ג המאור אבירי בשן סלה שכאמור אין כזה פסוק במקרא, ואם כך צ"ע כיצד ידעו לנקד את המלה סלה כפי שעשו?), ובמ"ג אור לישרים אכן מביאים את הפסוק כצורתו.
אך יש לציין שבני העיר לי שבמהדורת המאור שיש לו שהיא כנראה הדפסה מאוחרת מובא הפסוק כצורתו "אבירי בשן כתרוני"!

[זאב ערבות]

בצילום העליון מ"ג המאור דפוס ראשון לישעי' לד ז שם מובא עם אבירי בשן סלה (עיין תהלים כב יג), ומתחתיו צילום מהדורה יותר מאוחרת שם מובא הפסוק כצורתו בתהלים אבירי בשן כתרוני.
ד"א, שימו לב שקצת למעלה בפירוש לפסוק ו' ד"ה בבצרה בציטוט לברא' לו לג במקום וימת חושם שזו טעות תיקנו לוימת בלע.

[זאב ערבות]

לכאורה יש הוכחה ניצחת שהפסוק המובא מתהלים "אבירי בשן סלע" זו טעות סופרים ולא איזה נוסח שהיה לרש"י במקרא שלו (שזו טענת אלו המביאים את הנוסח הנ"ל מכ"י), שכן בשופטים כ מג, וכן חבקוק א ד מובא ברש"י הפסוק הנ"ל ושם בכל הדפוסים (אפילו אותם הגורסים "סלע"בישע' כגון ארטסקרול) כצורתו בתהלים אבירי בשן כתרוני! אם היה לרש"י נוסח אחר בפסוק היה צריך להיות עקבי. אלא מסתבר יותר שמעתיק כתב היד התבלבל.

[באמונתו]

רש"י בפר' וארא:
ושמי ה' לא נודעתי להם. לא נכרתי להם במדה אמיתית שלי שעליה נקרא שמי ה', נאמן לאמת דברי. מה הפי' בזה, למה שם הוי' מורה על 'נאמן לאמת דברי'?.

הרי רש"י מקדים: ויאמר אליו אני י"י – נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני. ולא לחנם שלחתיך, כי אם לקיים דברי לאבות הראשונים. ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות: אני י"י – נאמן ליפרע, כשהוא אמור אצל עונש, כגון: וחללת את שם אלהיך אני י"י (ויקרא י"ט:י"ב), וכשהוא אמור אצל קיום מצוה, כגון: ושמרתם מצותי ועשיתם אתם אני י"י (ויקרא כ"ב:ל"א) – נאמן ליתן שכר...
אחר כן הוסיף וביאר: קרוב לעניין הזה שמעתי פרשה זו מר' ברוך בר' אליעזר, והביא לי ראיה מקרא זה: כי בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי י"י (ירמיהו ט"ז:כ"א) – למדנו שכשהקב"ה מאמין את דבריו אפילו לפורענות מודיע שם ששמו י"י, וכל שכן האמנה לטובה. זהו פשוטו.
ולפירוש מהר"ל בגור אריה:

אני ה' נאמן וכו'. יש מפרשים שלכך זה השם פירושו 'אני ה' נאמן בהבטחתי' מפני שבקריאתו ובכתיבתו הוא גימטריא 'אמן', מפני שהוא נאמן לקיים את דבריו ולאמן את דבריו.
ויש מפרשים כי בזה השם יש בו היה הוה ויהיה, והכל בשם זה לומר כי הווייתו בכל הזמנים שהם עבר הוה עתיד, והוא אחד בהם לא ישתנה דעתו, ולפיכך נאמן בהבטחתו לשלם.
ויש בזה עוד דבר נפלא לחכמים, כי זה השם מורה על תשלום השכר עד שלא ישאר לבריה אצל בוראה דבר שלא ישולם, כי זה השם הגדול הוא ה' אמת, כדכתיב (ירמיהו י, י) "וה' אלקים אמת", כי זה השם מורה על אמתת עצמו יתברך שמו, שהרי הוא שמו המיוחד, ובשביל כך מורה על אמתתו, ולפיכך ממנו ההתאמתות, ולכך אמר בכל מקום "אני ה'⁠ ⁠" נאמן לשלם, ואין כאן מקום זה:

לענ"ד להוסיף, כמו בכתיבה וחתימת שטרות, דווקא לחתימה התוקף מחייב בהחלט, בלא אפשרות של שינוי. כך כביכול, לשון הכתוב: אני ה', החותם מצוות רבות שבתורה, הוא מעין חתימה, והיינו מאמרם: חותמו של הקב"ה אמת!

[נוריאל עזרא]

לכאורה יש הוכחה ניצחת שהפסוק המובא מתהלים "אבירי בשן סלע" זו טעות סופרים ולא איזה נוסח שהיה לרש"י במקרא שלו (שזו טענת אלו המביאים את הנוסח הנ"ל מכ"י), שכן בשופטים כ מג, וכן חבקוק א ד מובא ברש"י הפסוק הנ"ל ושם בכל הדפוסים (אפילו אותם הגורסים "סלע"בישע' כגון ארטסקרול) כצורתו בתהלים אבירי בשן כתרוני! אם היה לרש"י נוסח אחר בפסוק היה צריך להיות עקבי. אלא מסתבר יותר שמעתיק כתב היד התבלבל.

ייש"כ!

[זאב ערבות]

כעת נפנה למקרה דומה לקודם אך קצת יותר מסובך. את שרש בוס (מתבוססת) מפרש רש"י מספר פעמים:
בוססו - דוששו [ישע' סג יח]. אבוסנו - לרומסו ולבוססו [ישע' יד כה]. בססו - לשון מרמס, וכן (זכריה י ה) והיו כגבורים בוסים... [ירמ' יב י]. בושסכם - כמו בוססכם על דל שאתם רומסים רופסים... כמו בוססו [עמוס ה יא]. ואבוס - לשון מתגולל בדם ודורך ברגלים, כמו (יחז' טז ו) מתבוססת בדמיך, וכמו (ירמ' יב י) בוססו את חלקתי [ישע' סג ו].

לעניננו נתרכז בפסוקים הבאים בהם רש"י מצטט את הפסוקים מתהלים מד ו - נבוס קמינו, וכן ס יד - יבוס צרינו, ונראה שחל בלבול ביניהם:
נבוס קמינו - נרמוס ונרפוס אויבינו, לשון (יחז' טז ו) מתבוססת בדמיך, (וכן משלי כז ז) תבוס נופת (בפסוק: נפת), (זכריה י ה) והיו כגבורים בוסים בטיט חוצות [תהלים מד ו]. יבוס (צרינו) - ירמוס [תהלים ס יד, בתהלים קח יד אינו מפרש].
(לשם הקיצור לאחר הציטוט המלא מובא רק השינוי בציטוט הפסוקים נבוס ויבוס)
בזכריה י ה מפרש: בוסים - דורסים, כמו (תהלים י ה) יבוס צרינו, בוססו את חלקתי. כך במ"ג אור לישרים (א"ל), במ"ג ארטסקרול (א"ס) ובכתר: כמו (עיין תהלים מד ו, ס יד) יבוס קמינו.
בישע' יד יט מפרש: כפגר מובס - ת"י מדשדש, כמו (תהלים מד ו) נבוס קמינו, (ישע' יד כה) ועל הרי אבוסנו, (יחז' טז ו) מתבוססת בדמיך, הנדוש כטיט חוצות. כך בא"ל, בא"ס ובכתר: כמו נבוס קמינו.
במשלי כז ז: תבוס נופת - תרמוס ברגל, כמו (תהלים מד ו) נבוס קמינו. כך בא"ל, בא"ס ובכתר: כמו: יבוס קמינו.
יחז' טז ו: מתבוססת - נרפסת, כמו (תהלים מד ו) נבוס קמינו ... ל"א מתבוססת, שוילייד"א (מטונפת) בלעז. כך בא"ל, בא"ס ובכתר יבוס קמינו". ונראה שנתחלף נבוס קמינו עם יבוס צרינו בתהלים ס יד, קח יד)
בסוכה יד ע"א: בססן - היינו שהתיר אגדן של עומרין, לשון (יחז' טז ו) מתבוססת בדמיך, (כלומר) מתגוללת... בוסס - דש... כמו (תהלים מד ו) בשמך נבוס קמינו, וכן (ירמ' יב) בוססו את חלקתי... בוססות - מציידי"ש (נדושות, כתותות) בלעז. כך מובא בעוז והדר, בדפוס ונציה: כמו והוא יבוס קמינו. בפירוש רש"י למסכת סוכה מהדורת ר' אהרן ארנד בהערה כותב שבתנ"ך המסורה של גינזבורג מציין שיש גורסים בתהלים ס יד והוא יבוס קמינו, ומסתבר אפוא שכך היה בספר תהלים של רש"י (או של מעתיקי פירושו), והציטוט שלו כאן היה מתהלים ס' ולא מתהלים מד. ומסיים ר' ארנד שבדפוס ברלין פרנקפורט תצ"ה קבעו בשמך נבוס קמינו.

איני מתמצא בכתבי יד ובדפוסים ראשונים וקדמונים, וידוע שמהדורת גינזבורג נחשבת לאבן יסוד למרות שהוא עצמו היה פסול לעדות (או אפילו גוי, איני יודע), אך מדוע יש לשער שבתהלים של רש"י היה כתוב אחרת מאשר בתהלים שלנו? ונניח שאכן היה כתוב אחרת, אז מדוע לא דבק בנוסח שהיה אצלו בעקביות? הכי חשוד רש"י בעיננו שידע את המקרא ככף ידו שהתלבל בין שני הפסוקים עד כדי כך שפעם יצטט כך ופעם יצטט כך? מדוע לא לומר בפשיטות שבאיזה שהוא שלב התבלבל המעתיק שכנראה אף הוא ידע מקרא והחליף ביניהם בלי לשים לב.
והערה זו נכונה לכל המקומות בהם מצוטטים בכ"י פסוקים ברש"י שלא כלשונם ובמהדורות החדשות משאירים אותם ורק מציינים במראה מקום "עיין", כאילו מטילים על המעיין להחליט מה צריך להיות הנוסח הנכון בפסוק. וניחא דבר זה מתקבל במהדורה מדעית כגון הכתר, אך מדוע במהדורות "היימש", המיועדות בעיקר לציבור החרדי דבקים בכך, וכי מדוע עלינו לדעת שבכ"י זה או זה יש שינוי בנוסח הפסוק של רש"י מהמקובל? כלומר דברים אלו אמורים רק לציטוט פסוקים ולא לגוף הפירוש שבו כידוע יש שינויי נוסח, וכן במקומות בהם רש"י כותב במפורש שיש לו נוסח אחר כגון הפלגשים.

[לבי במערב]

עדיף שלא יגעו ו'יתקנו'; כך יותר "בריא" עבור הפירושים המוהדרים, וד"ב.

[זאב ערבות]

עדיף שלא יגעו ו'יתקנו'; כך יותר "בריא" עבור הפירושים המוהדרים, וד"ב.

לא מדובר כאן בתיקון, אלא בהבאת הפסוק בנוסח שלנו, ובסוגריים ניתן לציין שבכ"י כתוב כך וכך. אך בדוגמא הזו הבעיה יותר חמורה, שכן בכמה מקומות באותה מהדורה מובא הפסוק כצורתו כפי שמופיע במקרא שלנו ובכמה בצורה אחרת (בכוונה אני כותב אחרת ולא מוטעת), מדוע שלא יצטטו את הפסוק כפי שמופיע אצלינו, האם אסור להשתמש בשכל הישר ולהבין שפשוט יש כאן איזושהי טעות סופרים, ונשאיר את המדעיות למהדורת הכתר שם יוכלו להשתעשע בכל הנוסחאות הקיימות ויום אחד להו"ל תנ"ך חדש עפ"י נוסח רש"י כפי שהוא מצטט את הפסוקים. זה יהיה ספר מאוד מענין לפרופסורים דוקטורים ומדענים.
ושוב, איני טוען שיש להזניח את השינוי, אלא במקום להביא את הנוסח כפי שמופיע בכ"י בתוספת עיין לפני המ"מ, יש להביא את הנוסח המקובל ולכתוב שבכ"י יש נוסח כזה וכזה.

[לבי במערב]

בעיקר דבריו מסכים אני עמו (כמובן, בתנאי שיצוין כראוי, בחצ"ר וכו'), אך לדאבון־לב - קשה לסמוך על הוצאות הספרים דזמננו בזה, ומוטב שלא יהנו מדובשם ולא יזיקונו בעוקצם.

[זאב ערבות]

הוצאות הספרים אור לישרים וארטסקרול כותבים בהקדמה שהגיהו עפ"י דפוסים ראשונים וכ"י "מדוייקים", אך לא מציינים לאיזה דפוסים וכת"י, כך שצריכים לסמוך על דעתם, אך מצד אחד טוענים שנאמנים למסורת, ומצד שני נראה שמעדיפים כתבי יד בהם מצוטטים פסוקים לא כפי שמופיעים בספרים שלנו. בקיצור, רוקדים בשתי חתונות בעת ובעונה אחת, גם טוענים לדיוק מדעי - משמע לא לשנות מכפי שמופיע בכ"י, וגם נאמנות למסורת בכדי שיהיה שווה לכל נפש לציבור החרדי, אך זה תרתי דסתרי כפי הדוגמאות שהבאתי, אם הם מדעי - אינם מסורתי, ואם מסורתי - אינם מדעי, ובקיצור, מה זה נוגע לנו היום שאיזה סופרים עלומי שם מלפני שש או שבע מאות שנה ציטטו בכ"י פסוקים פעם בצורה זו ופעם בצורה זו, (אלא מן הסתם סמכו על זכרונם, ופעם זכרו כך ופעם אחרת).

[זאב ערבות]

לדאבון־לב - קשה לסמוך על הוצאות הספרים דזמננו .

האם היה ניתן איפעם לסמוך על איזושהי הוצאת ספרים? או במלים אחרות, איזשהו דפוס שלא היה עמו בעיות אי אלו ואחרות?

[לבי במערב]

אה"נ. אין זה פותר את הבעי'...
[מצרותיו של 'הבחור הזעצער' סובלים אנו עד ימינו, וגם בדפוס ווילנא - שא' ממטרותיהם החשובות היתה הגהת הספרים - 'הצליחו' בהטלת שגיאות לרוב...].

[עושה חדשות]

רש"י בפשת כי תבוא - עד היום הזה - שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמו שכתוב (לקמן לא, ט) ויתנה אל הכהנים בני לוי באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו משה רבינו אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר לא לכם נתנה, לנו נתנה. ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם היום הזה נהיית לעם וגו' (לעיל כז, ט), היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום:

האם מצאו איזה מקור בדברי חז"ל לפנינו לשמועה שהביא רש"י כאן?

[זאב ערבות]

בספרים מכתב לחזקיהו ותולדות יצחק יש דברים מענינים בענין הפסוקים שרש"י מצטט

[זאב ערבות]

במלאכי ב ה כתוב: בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא. (מנוקד חיריק פתח)
רש"י מפרש: נחת: לשון חתת (בראשית לה ה), נתירא (דרך אגב, במ"ג המאור מובא הפסוק באיוב ו כא)
השאלה היא מהו שרש נחת?
בקונקורדנציה של אבן שושן וכן מנדלקורן מסווגים בשרש חתה, ולפי זה אין לשרש זה דמיון במקרא ומופיע רק פעם אחת כאן בפסוק, וכל שאר המקומות בהם מופיע חתת מסווגים בערך חתת שלו יש שלש מובנים: לשון שבר (כגון ישע' ח ט, ט ג, חבקוק ב יז). לשון יתרוצץ (ישע' ז ח), לשון פחד ויראה (עובדיה ט, איוב לט כב, לא לד, ו כא).
מרש"י משמע שהשרש הוא חתה, ואכן הראב"ע בפירוש העיקרי כותב שהוא מבנין נפעל כמו (תהלים נא יט) לב נשבר ונדכה מגזרת תראו חתת, אך בשיטה אחרת כותב שדמיונו כמו ויהי חתת בבראשית לה ה. הרד"ק כותב בפסקנות ששרשו חתת מלשון נשבר.
כלומר יש כאן מחלוקת האם השרש חתה או חתת, במשמעות שבר או פחד.
בספר פרקי לשון מחנוך ילון מקדיש לחתת פרק שלם אך שם דן בהבדל בין נחת לחתת ולא מזכיר את הפסוק שלנו (מצורף בקובץ)

[זאב ערבות]

האם העובדה ששיש שינוי בין הפסוק לד"ה ברש"י או כאשר מצטט את הפסוק במקום אחר, יכול ללמד מה היה הנוסח שהיה לפניו?
הנה דוגמא מהמלה ישגה באיוב ח יא: היגאה גמא בלא בצה ישגה אחו בלי מים. במהר"י קרא הד"ה ישגא באל"ף והמנחת שי בד"ה ישגא אחו כותב שבספרים רבים כתוב ישגה בה"א וכפי שכתוב (שם פסוק ז) וכן במסורת ישגה ג'. לעומת זאת בד"ה ישגה אחו בלי מים מביא את הרד"ק בשרשים שצ"ל באל"ף... וכדאי הוא הרד"ק לסמוך עליו.
במ"ג ארטסקרול, הכתר, תנ"ך הכתר ירושלים כתוב ישגה, אך במ"ג אור לישרים והמאור ישגא באל"ף.
והנה הפסוק הזה מובא ע"י רש"י בבראשית מא ב בד"ה באחו, ושם בכל המ"ג המוגהים, ארטסקרול, המאור, עוז והדר, הכתר מצוטט ישגא באל"ף! האם ניתן אם כך ללמוד מהנוסח המובא בציטוט?

[זאב ערבות]

בשופטים ו לא ד"ה תושיעון אותו מפרש רש"י: תנקמו נקמתו, וכן (ש"א כה כו) והשע (בפסוק והושע) ידך לך דדוד בנבל, וכן (שם לג) והשע (בצירי תחת השין) ידי לי. כך הנוסח במ"ג ארטסקרול. בפירוש שם אפרים על רש"י (מובא שם) כותב: וכן והושע ידך לך, כן צריך לומר (כנראה היה לו נוסח אחר). במ"ג וורשא מובא: תושיעון אותו - תנקמו נקמתו, וכן והושיעה (שימו לב לשינוי) ידי לי דדוד בנבל. כלומר מביאים רק את פסוק לג ומסרסים את המלה והשע שזה דבר מצוי בדפוס הזה שהוא מלא טעויות כרמון. במ"ג המאור מובא רק פסוק לג בתוספת בסוגריים: עיין ש"א כה כו, ושם לג).
עד כאן טוב ויפה, אך הבעיה העיקרית היא עם מ"ג, שם הד"ה תושיעו (חסר נו"ן) אותו - תנקמו נקמתו, וכן הושיעה ידי לך (ש"א כה כו) דדוד בנבל, הושיע ידי לי (שם לג).
פרט לד"ה שאינו תואם לפסוק, הציטוט הראשון אינו קיים בתנ"ך! ובציטוט השני מעוותים את המלה והשע להושיע (קצת שונה מדפוס וורשא).
אמנם מהדורת הכתר בחרה לה דרך אחרת ובין השאר אינם מתיחסים לדפוסים ובוחרים להם מתוך כתבי יד לפי איזה נוסח שמפרטים במבוא, אך לצטט פסוקים שאינם קימים ולצטט אחרים בעיוות מהמקור בלי לציין זאת על אתר נשמע כאילו יש להם תנ"ך אחר ומעניין יהיה לאסוף את כל השינויים שלהם ונוכל להוציא מהדורת תנ"ך לפי כת"י מ"ג הכתר ולא מסתבר שידרשו מהקוראים שיגלשו לאתר שלהם בשביל שיראו את הנימוקים לשנות את נוסח המקרא. תתארו לכם שעוז והדר יאמרו לרוכשי הש"ס שלהם לעיין באתר את ההגהות והציונים

[זאב ערבות]

בש"ב יג ו נאמר תבוא נא תמר אחותי ותלבב לעיני שתי לבבות. ותלבב מנוקד הוי"ו בשורק ורש"י מפרש ותחלוט
בדפוס וורשא ובעקבותיו בפרויקט השו"ת ובמ"ג הכתר ובמ"ג המאור ובמ"ג אור לישרים מובא הפירוש עם ציון לפסוק ח, שם מובאת המלה ותלבב ג"כ אך ותלבב הוא עם פתח תחת הוי"ו ות"י הוא וחלטת! (במ"ג אור לישרים חלה טעות נוספת, שכן שם מנוקד ותחלט עם פתח תחת הוי"ו בעוד שבת"י בפסוק ו' הוי"ו מנוקד בשווא).
לעומת זאת במ"ג ארטסקרול הפירוש מובא עם סימון לפסוק ו' והוי"ו מנוקד בשווא, ובסוגריים (תרגום אונקלוס) ותחלוט. כלומר לפי ת"י ברור שרש"י כתב את פירושו ל"ותלבב" בפסוק ו' ולא לזה שבפסוק ח'. וצ"ע ששאר המהדורות החדשות לא שמו לב לכך כולל הכתר שרק הלכו עפ"י כתבי יד.

[זאב ערבות]

הערה דומה לזו הקודמת. בש"ב יט לג ד"ה אם נשאת - כמו מַשְׂאַת, פרס מבית המלך.
בכל המ"ג פרט לארטסקרול וספר שמואל עם פירוש רש"י הוצאת מה"ק, המ"מ הוא לבראשית מג לד, אך שם כתוב מַשְׂאֹת, ולכאורה המראה מקום לש"א יא הוא הנכון, אך הפליאו לעשות במ"ג אור לישרים שהמ"מ אצלם הוא לבראשית, אך הניקוד הוא כמו בש"ב.

[זאב ערבות]

במ"א ב ה בד"ה ובנעלו אשר ברגלו יש ציטוט "ויטהו יואב אל תוך השער לדבר אתו בשלי, לשון "של נעלך". במ"ג המאור מנוקד נְעָלֶךָ והמ"מ הוא לשמות ג ה, אך שם כתוב מלא יו"ד, נעליך, וכך גם מובא במ"ג הכתר אך שם מובא מלא כפי שמופיע בשמות ובלי ניקוד (ויש שם ט"ד במקום פסוק ה' מציינים לפסוק ד'). לעומת זאת במ"ג ארטסקרול ואור לישרים מנוקד נַעַלְךָ והמ"מ הוא ליהושע ה טו ולכאורה זה המקום הנכון שכן שואל יואב שואל את אבנר גדמת היאך חולצת, משמע נעל אחת ולא שתים.

[איקטורין]

מציאה נפלאה התחדשה לי היום בס"ד ע"פ כת"י לייפציג 1:
רש"י בראשית ט"ו י"ז: זה חילוק בכל לשון נקבה שיסודה שתי אותיות, כשהטעם למעלה לשון שעבר הוא, כגון זה, וכגון: ורחל ב֗אה (בראשית כ״ט:ט׳), קֽמה אלומתי (בראשית ל״ז:ז׳), הנה שבה (רות א׳:ט״ו). וכשהטעם למטה, לשון הֹווֵה, דבר שנעשה עכשיו והולך: באה עם הצאן (בראשית כ״ט:ו׳), בבקר היא שבה (אסתר ב׳:י״ד).
רש"י מביא שלוש דוגמאות ללשון עבר: באה, קמה, שבה. ושתי דוגמאות מקבילות ללשון הווה: באה, שבה.
וכל מעיין שואל מדוע לא הביא רש"י מקבילה בהווה למילה קמה?
ברם, עיון בכת"י לייפציג מגלה לנו תוספת של שתי מילים: "קמה באמה" - והכוונה לפסוק בספר מיכה (ז', ו'): כִּי־בֵן֙ מְנַבֵּ֣ל אָ֔ב בַּ֚ת קָמָ֣ה בְאִמָּ֔הּ כַּלָּ֖ה בַּֽחֲמֹתָ֑הּ אֹֽיְבֵ֥י אִ֖ישׁ אַנְשֵׁ֥י בֵיתֽוֹ׃
והרי לנו מקבילה בהווה גם למילה קמה - ובלצ"ג!

[צופה_ומביט]

יפה מאד! יישר כוח.

[זאב ערבות]

מציאה נפלאה התחדשה לי היום בס"ד ע"פ כת"י לייפציג 1:
רש"י בראשית ט"ו י"ז: זה חילוק בכל לשון נקבה שיסודה שתי אותיות, כשהטעם למעלה לשון שעבר הוא, כגון זה, וכגון: ורחל ב֗אה (בראשית כ״ט:ט׳), קֽמה אלומתי (בראשית ל״ז:ז׳), הנה שבה (רות א׳:ט״ו). וכשהטעם למטה, לשון הֹווֵה, דבר שנעשה עכשיו והולך: באה עם הצאן (בראשית כ״ט:ו׳), בבקר היא שבה (אסתר ב׳:י״ד).
רש"י מביא שלוש דוגמאות ללשון עבר: באה, קמה, שבה. ושתי דוגמאות מקבילותללשון עתיד: באה, שבה.
וכל מעיין שואל מדוע לא הביא רש"י מקבילה בעתיד למילה קמה?
ברם, עיון בכת"י לייפציג מגלה לנו תוספת של שתי מילים: "קמה באמה" - והכוונה לפסוק בספר מיכה (ז', ו'): כִּי־בֵן֙ מְנַבֵּ֣ל אָ֔ב בַּ֚ת קָמָ֣ה בְאִמָּ֔הּ כַּלָּ֖ה בַּֽחֲמֹתָ֑הּ אֹֽיְבֵ֥י אִ֖ישׁ אַנְשֵׁ֥י בֵיתֽוֹ׃
והרי לנו מקבילה בעתיד גם למילה קמה - ובלצ"ג!

שלש פעמים אתה הופך לשון הווה ללשון עתיד. ואכן מפתיע שנשמט הדבר מכיוון שזה מופיע בחומש רש"י השלם ומופיע בדפוס רומא ובדפוס אלקבץ ובחומש עם פירוש אשל אברהם (שלפי עניות דעתי הוא אחד מהפירושים הטובים ביותר על רש"י שי"ל בשנים האחרונות ומשום מה הוסר מאוצר החכמה) מציין ג"כ שמופיע בדפוס שני וכן מובא בחומש שי למורא מהדורת כתר תורה.

[צופה_ומביט]

חומש עם פירוש אשל אברהם (שלפי עניות דעתי הוא אחד מהפירושים הטובים ביותר על רש"י שי"ל בשנים האחרונות ומשום מה הוסר מאוצר החכמה).

אם הכוונה לזה אזי לא הוסר. רק נקרא בשמו העיקרי שנתן לו המחבר. תורה ופירושה.

[זאב ערבות]

חומש עם פירוש אשל אברהם (שלפי עניות דעתי הוא אחד מהפירושים הטובים ביותר על רש"י שי"ל בשנים האחרונות ומשום מה הוסר מאוצר החכמה).

אם הכוונה לזה אזי לא הוסר. רק נקרא בשמו העיקרי שנתן לו המחבר. תורה ופירושה.

אכן, אך בפתח דבר כותב שקורא לפירושו גם בשם אשל אברהם וכף כמדומני הספר ידוע וע"י השמטת השם הזה לא ניתן למצוא ע"י חיפוש. אולי היה ראוי לכתוב בכותרת תורה ופירושה - אשל אברהם. ודרך אגב לספר בראשית יש מהדורה חדשה המופיעה אף היא באוצר.

[זאב ערבות]

אני מצרף מאמר נפלא של הרב יעקב חיים סופר מספרו מנוחת שלום ח"ד סימן ט' ובפרט "הערה" בעמ' נ"ט כיצד לאות אחת ברש"י יש נפקא מינה גדולה.
והערה ביבליוגרפית קטנה בענין הספר שלהוי ידוע שהרה"ג רי"ח סופר בקי נפלא בכל התורה כולה והספר הנ"ל הוא י"ב חלקים כאשר בכל חודש מחדשי שנת האבל על אביו יצחק שלום הוציא לאור חלק. משמע בי"ב חדשים י"ב ספרים ובהם למעלה מאלפיים עמודים! וכנ"ל עשה כשנפטרה אמו שולמית סופר ונקראים שובי השולמית וזאת בנוסף לעשרות ספרים רבים שיצאו מתחת ידו ובינהם תורת יעקב על החומש שהוא כרך עב כרס עם למעלה מ1200 עמ'. ממש הפלא ופלא.

כעת י"ל כל י"ב חלקי הספר בד' כרכים עם מפתח ענינים רחב בן מאות עמודים

[זאב ערבות]

במ"א ז ז "ואולם הכסא אשר ישפט שם אלם המשפט עשה" מתרגם יונתן: ואולמא לאתקנא תמן כורסי בית דינא דדאין תמן "פורדסא" לבית דינא.
רש"י מביא את ת"י ואח"כ מפרש: פורסדא - לשון פרוסדור. כך מובא במ"ג ארטסקרול, ובמ"ג הכתר פירדסא - לשון פרוזדור. לעומת זאת במ"ג אור לישרים מובא: פרוסדא - לשון פרוזדור (וכך גם מובא שם בת"י), ולכאורה נראה שכך צ"ל.

[זאב ערבות]

בתהלים מה י על ד"ה ביקרותיך מופיע הפירוש הזה (כך מופיע באוצר רש"י מעודכן להיום)
בִּיקְּרוֹתֶיךָ - (לשון) מבקרות... קו"ף דגש לפי שהוא לשון בקור, ואע"פ שכתוב יו"ד לפניה. ראיתי בנקוד רב סעדיה תיבה זו סדורה עם (ישעיהו מב כד) מי נתן למשסה יעקב, שכתוב בו יו"ד והסמ"ך מודגשת. ומנחם (מחברת קר) חברו לשון יוקר, כמו (במ"ג הכתר: עיין איוב כח יז, ובמ"ג ארטסקרול אין מראה מקום) יקר מכלי פז (במחברת מנחם מופיע רק בהערת המבאר, ובמ"ג אור לישרים מובא הפסוק באיוב כח טז: בשהם יקר) [תהלים מה י]
ואכן מנחם מביא את הפסוק בתהלים אך לא את שאר הפסוקים המובאים בדפוסי המ"ג

[עקבי]

רש"י: ספר תהלים פרק מט פסוק טו:
כצאן לשאול שתו - כצאן המתאסף לדיר כן הם לשאול שתו; דגשות התי"ו - במקום תי"ו שנייה: 'לשאול שתתו' , לתוך שתותיה של שאול , למדרגה התחתונה; וכן "שתו בשמים פיהם" (תה' עג , ט) , גם הוא לשון 'שתות': קבעו בשמים פיהם, לשונם הרע.
מהו הקשר בין שתו כאן שהכוונה למדרגה תחתונה ובין שתו בשמים שהכוונה קבעו? לכל היותר הם ב' ענינים משורש אחד?

[זאב ערבות]

במ"ג ארטסקרול ואור לישרים בספר משלי כג כה ד"ה ותגל יולדתך כותב: ראיתי בתלמוד ירושלמי (תענית ג י).
במ"ג הכתר יש תוספת בסוגריים מה תלמוד לומר יולדתך? רבי מנא אמר אומתך. וראה פירושו מש' א ח.
תוספת זו המובאת בכתר לא נמצאת בכתבי היד וראו בהערה המובאת בפירוש רש"י לספר משלי מהדורת ליסה פרדמן.

[זאב ערבות]

בספר שיחות יקרות - ויחי יוסף מהאדמור מפאפא מובא הקטע המצורף (בערך דביקות), שהמהר"י מבעלזא דקדק שברוב המקומות כותב רש"י אין לו דמיון במקרא ובתהלים סג ב השמיט. וצ"ע שכן חיפוש בתכנת בר אילן מראה ש19 פעמים מובא ברש"י אין לו דמיון, 8 פעמים אין לו דמיון במקרא, ופעם אחת (יחזקאל ה א) אין לו דמיון בתורה.
אין לו דמיון - שופטים טז טז, ש"א טו ט, מ"א יח מו, כ כז, ישעיה מד ח, נו י, ירמיה מז ג, נ כו, יחזקאל טז מ, כא כ, כג טו, הושע יא ג, יג ה, יואל ב ז, תהלים כא ג, סג ב, משלי ז יז, איוב לו כא, איכה ד ח.
אין לו דמיון במקרא - בראשית מט יא, שמות ז יא, לא י, ישעיה א כב, ט יח, יא טו, תהלים לא כג, רות ב יד.
אין לו דמיון בתורה - יחזקאל ה א.