הדברים דלהלן נכתבו בדיבוק חברים יראי ה' וחושבי שמו, בצירוף סגנונות.
נשמח מאד לכל הערה והארה.
לחלק מהדברים לא נכתבו עדיין המקורות, ועוד חזון למועד.
תשעה באב – יוה"כ
איתא בגמ' (תענית ל:): "האוכל ושותה בט' באב כאילו אוכל ושותה ביוה"כ". דברי הגמ' צריכים ביאור, אך לא מצאנו טעם לדבר בתלמוד, וכן ברבותינו הראשונים. ונראה להציע תוכן בהשוואה זו. (ואמנם בליקוטי הפרדס כתב בסמוך לזה שאפ' עוברות ומניקות צמות בו (בט"ב) עד הערב, ומשמע שלמד את דברי הגמ' כבאים ליתן חומרא בט"ב. אך אין בזה טעימה לעניין מהות ותוכן ההשוואה בין ט"ב ליוה"כ).
שרשי הקלקולים
הקב"ה ברא את העולם כדי לגלות את כבודו והשפעתו בעולם, כנודע. (אין מקום איתנו להיכנס כאן לביאור סוגיא זו על כל פרטיה ודיקדוקיה. רק נאמר שכל הסיבות שהובאו ברבותינו חותרות אל מקום אחד ושוות בתכנן. ואכ"מ). והצורה המושלמת המוכנה לזה היא בשבת עם ישראל בארץ ישראל והם עושים רצונו של מקום, או אז הקב"ה משרה עליהם את שכינתו, ומפרסמים הם את כבודו בעולם.
אך לאחר שאדה"ר קלקל ע"י חטאו, נפגמה הבריאה, ושוב לא הלכו הדברים במסלולם הראשוני, והיה צורך במהלך של תיקון. תיקון זה נעשה ע"י האבות וע"י בניהם במצרים וכנודע, עד ליצא"מ ומתן תורה אז נתקן החטא ונא' "אני אמרתי אלהים אתם...", בטלה זוהמתן, ואז באמת היו בדרך לא"י אל היעוד המקורי. וכשחטאו בעגל נתקלקלו שוב וחזרה זוהמתן, "אכן כאדם תמותון...", והיה צריך תיקון חדש. תיקון זה תחילתו בכפרת יוה"כ והיה צריך להמשיך ולהיתקן בהליכתם לא"י. אך קלקלו שוב בט"ב ששבו המרגלים והוציאו דיבת הארץ רעה, והיה צריך להתחיל את התיקון שוב בהליכתם במדבר עד שיוכלו להיכנס לארץ.
ונודע מאד שחטא העגל הוא שורש כל החטאים. (כנודע שכל פורענות יש בה פרעון על חטא העגל, ובמהר''ל ועוד ביארו ששורש החטא הוא בעגל).
וכן נאמר לערכינו, דט"ב הוא מחד תוצאה מחטא העגל, ומאידך שורש לחורבן דביהמ"ק שהוא מקום השראת השכינה בא"י ובעולם, וכנודע.
ניתוק מהארץ
ביאור העניין, שבחטא המרגלים נתקו עצמם ישראל מהארץ, וכשהעם מנותק מארצו ואינו רוצה בה, זהו הקלקול הכי גדול. ושמענו בשם הגר"ה זקס זצ"ל שיש בגלות ב' חלקים: "ומפני חטאינו": א'- "גלינו מארצינו", ב'- "נתרחקנו מעל אדמתנו", היינו גלות פיזית וריחוק רעיוני. וכנגד זה אנו מבקשים: א'-"שתעלנו בשמחה לארצנו" (היינו תיקון הפיזי) וב' – "ותטענו בגבולנו" (תיקון הרוחני), ובלשונו הציורית (לאיזה בחור): "עד שהמשיח לא יקח אותך וישתול אותך עם הראש באדמה זה לא נקרא תטענו בגבולנו", היינו שלא רק שנהיה בא"י אלא שנהיה נטועים בה ומחוברים אליה באמת. וביאר, שסדר השתלשלות השפע בעולם הוא שהשמיים משפיעות לארץ וממנה האדם מצמיח ויונק, ולכן לכ"א יש השפעות מאדמה מיוחדת לו (ולשבט לוי - מהמזבח וכדאיתא בפרשתן, וכן לבני תורה - מהתורה וכדאיתא ברמב"ם), ובגלות - אין לנו כי אם מעט מזעיר של השפעות חיוניות לקיום בלבד.
הכפרה
הכפרה על חטא העגל נעשתה ע"י מרע"ה ביוה"כ, וכן אז אנו אומרים "סלחתי כדברך" שנא' למשה בכפרה על חטא המרגלים, וביוה"כ נצטוו להקים משכן היינו מקום לקב"ה בעולם. וחזינן דביוה"כ מתחיל תיקון חדש ומהלך לא"י.
ואמנם סדר החטאים היה דחטא העגל קדם לחטא המרגלים, אך כפי שהוא לפנינו בסדר השנה שלנו יש כאן סדר תיקון ותשובה מט"ב עד יוה"כ.
ט"ו באב
המעבר מהחטא של ט"ב לתיקון של יוה"כ נעוצה בט"ו באב, שבו פסקו מתי המדבר מלמות, וברמב"ם (פה"מ תענית): "ובחרו יום חמשה עשר באב לפי שבו נסתלקה המגיפה ממתי מדבר בשנת הארבעים, כי המות היתה הרבה בכל תשעה באב, ובשנה האחרונה נסתלקה והמתינו עד חצי החודש, ואז בטחו בנפשם והאמינו בעצמם והרגישו בו רצון הבורא והשבת אפו וסילוק חמתו מהם, ולפיכך עשו אותו משם והלאה יום משתה וששון", היינו הפך המרגלים שאמרו "בשנאת ה' אותנו" ולא האמינו באהבת ה' אותם. וכן כל כפרת יוה"כ תלויה באמונת האדם ביכולת להתכפר וכדאיתא ברמב"ם (פ"ג משגגות): "אין יום הכפורים ולא החטאת ולא האשם מכפרין אלא על השבים המאמינים בכפרתן אבל המבעט בהן אינן מכפרין". (כ"ז שמענו מהגרמ"י קרויזר שליט"א).
ונודע שמט' באב עד ט"ו בו הם כעין 'שבעה' על החורבן, ואז מתחיל תיקון (ובאמת ייתכן להציע דלעת"ל יהיו ז' ימי משתה מט"ב עד טו"ב על בניין ביהמ"ק). ואולי הוא רמוז במקרא "הפכת מספדי למחול לי", דעי' מועד קטן דף כ"ז דמספד היינו ישיבת שבעה, וזה ייהפך למחול, אותו מחול שבנות ישראל היו יוצאות בכרמים בטו"ב.
ונראה כי אותם מחולות שהיו שם הלא הם המה יעירו את המחול לצדיקים לעת''ל וכפי שנאריך לקמן.
סיכום
עלה בידנו דצום ת''ב מתאחד עם צום יוה''כ לתקן את קלקולו של חטא המרגלים. ת''ב ויוה''כ שני צדדים חלוקים למטבע תיקון זה. כי חטא המרגלים ניתק את עם ישראל מביאת הארץ, ויום הכפורים המכפר על העגל מהווה כפרה על שורש הנטייה לחטא [וכאן העגל הוא זה שמאפשר את המרגלים]. צום ת''ב מתקן את צורת העם כלפי השתייכותו אל ארצו, וצום יוה''כ מתקן את היסוד להשתייכות זו, וזהו מה שמאפשר לנו את צורת העם כתיקונה [הגם שטושטשה המציאות מחמת חטא המרגלים, ונעלם מהארץ בחינת יוצאי מצרים והוזקקו למהלך חדש]. ט''ו באב שבאמצע, הוא המכשיר להיותנו העם המתוקן, המתקן את חורבנו ומעותד לכפרתו וזיכוכו ביוה''כ. ט''ו באב הוא המעבר לצד השני.
ביאור הגמ'
ולכן מי שאינו מתחיל את התהליך באבלות על החורבן, מפקיע את עצמו גם מהמשך התיקון ביוה"כ. (ונודעו דברי המהרש"א על הכ"א ימים). וכן שמענו מהגר"מ מינצברג שליט"א שמי שלא מתעניין בסילוק השכינה והקדושה בט"ב, לא יכול להיכנס אל הקדושה ולהשיב את השכינה ביוה"כ. היינו שאין כוונת המימרא רק לגלות את חומר דינו של האוכל בת''ב, אלא לגלות שאותו בן אדם ניתק את עצמו מהמהלך המתחיל בת''ב וממשיך עד יוה''כ. (נציין בזה דברי הילקוט בפ' פנחס: "אמר רבי לוי, בכל חודש וחודש שבקיץ ביקש הקב"ה ליתן לישראל מועד, בניסן נתן להם פסח, באייר נתן להם פסח קטן, בסיון נתן עצרת, בתמוז היה בדעתו ליתן להם מועד גדול ועשו העגל ובטל תמוז ואב ואלול, ובא תשרי ופרע להם ראש השנה ויום הכפורים והחג, א"ל הקב"ה, לאחרים הוא פורע ושלו אינו נוטל, תן לו יומו, ביום השמיני עצרת תהיה לכם". ע''כ. וכאן מבואר שיש קשר בין חודש אב ליוה''כ. עוד נזכיר שיש את הפטרות תלתא דפורענותא שבעא דנחמתא וב' דתיובתא שהם סדר אחד מת"ב ליוה"כ).
מחולות
יש לדעת כי לבר מבחינת "כל אחד נכוה מחופתו של חברו", איכא עוד בחינה שהקב''ה עתיד לעשות מחול לצדיקים, שם כולם יהיו שווים ממש לעת"ל. [מחול מלשון עיגול]. וראשית דבר זה מתגלה בט''ו באב [שהוא גם מסוד העיגול, והאות ה15 באלפא ביתא הלא היא אות 'ס']. וזה מורה על חיבור כל המועדות אל יום ט''ו באב. אל הצירוף של כל המציאות. וכן בו ביום חזר הדיבור למשה. הותרו השבטים. כלו מתי מדבר. ניתנו הרוגי ביתר להיקבר. היינו דהדברים חוזרים לשורשם, בחינת עיגול. ירח מלא. סוף השנה.
גם שמענו מהגר"נ רוטמן שליט"א שביאר כי כשם שלעת"ל יהיה מחול לצדיקים וכל צדיק וצדיק יורה באצבעו "ואמר ביום ההוא הנה א-להינו זה קוינו לו ויושיענו", כך גם נקרא ת"ב "ביום ההוא", כהלשון בפסוק: "ויקרא אדנ"י הוי"ה צבאו"ת ביום ההוא לבכי..." וגם בו מראה כאו"א באצבעו ואומר "על זה היה דוה לבנו", על החורבן. והעניין הוא שכשם שלעת"ל מכל הטובות הגדולות שיהיו יידעו הצדיקים לזהות שהטובה האמיתית והשרשית כאן היא "א-להינו זה קוינו לו ויושיענו" כך בגלות מכל הצרות יש לידע שהצרה השרשית והאמיתית היא "הר ציון ששמם שועלים הלכו בו", כך שבעצם יש מעגל בין הגלות והגאולה שמתחיל בת"ב ומסתיים בט"ו באב, והוא מחולם הנצחי של הצדיקים שנמשך לאורך כל הגלות עד לגאולה העתידה. וזהו המבו' בהנ''ל, ששני צדדים למטבע התיקונים עד שמתאחד הדבר לתיקון השלם.
ט"ו באב - מקבלים
נראה שיש כאן יחודיות במה שתיקון זה הא באיתערותא דלתתא, מצד המקבלים. דכבר רמזנו לעיל שהמחול בט"ו באב הוא יעיר המחול לצדיקים לעת"ל. ובט"ו באב הלבנה מלאה (וכנזכר לעיל) היינו מלא כח המקבלים המאירים במלא תקפם. (אכ"מ לבאר השייכות בין חטא העגל והלבנה, ושייכות הנשים המקבלות לזה. רק נאמר שהנשים המתקנות את העגל הן המחוללות בטו"ב. שמענו בזה מהגרמ"י קרויזר שליט"א. ותן לחכם ויוסיף לקח).
ונראה העניין במה שהוא מתקן את המחולות של ''וירא את העגל (והעג"ל הוא העיגו"ל דטומאה) ומחולות ויחר אף משה'' (שמות לב,יט). (אכ"מ בקשר למחולות דמרים).
דבתרי דוכתי אשכחן דכתיב בהו "חג הוי"ה". חדא, "חג להוי"ה מחר" בעגל, ואידך (שופטים כא, יט): "חג הוי"ה בשילו מימים ימימה, ושם קאי על הימים שהיו חולות בכרמים כדאיתא ברד"ק ועוד. ובשניהם כתיב לשון מחולות. ואותו חג לה' ''מחר'', מבו' באר''י שלא נתקיים אז והוא עתיד להיות, והוא ט"ו באב.
נציין לדברי רמד"ו שבחור המוזכר במשנה הוא הקב"ה והבנות ירושלים היינו כנס"י, ואומרות לו אל תתן עיניך בנוי במעשינו כעת תן עינך במשפחה בזכות אבות שלנו. (ולפו''ר שורשו בשיר השירים שהדוד נקרא בחור (ה, טז), והבנות המה בנות ירושלים, והכרמים מוזכרים 9 פעמם בשה''ש).
ויש להעיר שכך היה גם בדוד משיח ה' שהבנות היו הראשונות שעמדו על מלכותו, "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו", וכן במשיח בן דוד לעת"ל (ודוגמא של מעלה כעין דוגמא של מטה, מחולות לשם זיווג וכו'. (ושמענו מהגר"י גינזבורג שליט"א שהוא מענין "בנין המלכות מן הגבורות"
ובאמת המחוללו"ת בכרמי"ם בגימ' ביא"ת משי"ח ב"ן דו"ד.
"אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות?
בחור, שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. שקר החן והבל היופי, אשה יראת הוי"ה היא תתהלל. ואומר: תנו לה מפרי ידיה, ויהללוה בשערים מעשיה.
וכן הוא אומר: צאינה לה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו.
ביום חתונתו, זו מתן תורה.
וביום שמחת ליבו, זה בניין בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו, אמן." (תענית ד, ח)