האם חז"ל "לא ידעו לא זמן ולא מקום" של איוב?

[סליחות]

במו"נ (ח"ג פכ"ב) כתב הרמב"ם:

ענין איוב הנפלא הוא מכת מה שאנחנו בו - רצוני לומר שהוא משל לבאר דעות בני אדם בהשגחה. וכבר ידעת באורם ומאמר קצתם "איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה". ואשר חשבו ש'היה ונברא' ושהוא ענין שארע - לא ידעו לא זמן ולא מקום; אלא קצת החכמים אמרו שהיה 'בימי האבות' וקצתם אמרו שהיה 'בימי משה' וקצתם אמרו שהיה 'בימי דוד' וקצתם אמרו שהיה 'מן עולי בבל'...

לכאורה יש כאן תרתי דסתרי אהדדי, הרי הרמב"ם בעצמו הביא דעות שידעו את הזמן.

[בוצינא]

אולי צ"ל לא יִידעו (י' בחירי"ק), כלומר לא גרמו לנו ידיעה ברורה בזה, מאחר שנחלקו

[עקביה]

כנראה כוונת הרמב"ם שריבוי הדעות לגבי זמנו של איוב מורה על כך שאין שום ידיעה מתי היה, כלומר אין על כך מסורת. מה שיש אלה דיוקים מהפסוקים, שבהם שייכת מחלוקת.

אגב, למ"ד איוב לא היה ולא נברא, י"ל שגם לו אין ידיעה על כך שאיוב באמת לא היה, אלא מכיון שהסיפור של איוב מחוסר כל הקשר היסטורי, ואין לו שייכות לעם ישראל, מסתבר שכל העניין של הסיפור הוא המסר שהוא מלמד אותנו, ואין צריך לומר שמדובר בסיפור אמיתי (להבדיל מסיפורי האבות ויציאת מצרים וכו' שחשובה מאד העובדה שכל זה אירע לאבות שלנו דווקא).

[יבנה]

במו"נ (ח"ג פכ"ב) כתב הרמב"ם:

ענין איוב הנפלא הוא מכת מה שאנחנו בו - רצוני לומר שהוא משל לבאר דעות בני אדם בהשגחה. וכבר ידעת באורם ומאמר קצתם "איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה". ואשר חשבו ש'היה ונברא' ושהוא ענין שארע - לא ידעו לא זמן ולא מקום; אלא קצת החכמים אמרו שהיה 'בימי האבות' וקצתם אמרו שהיה 'בימי משה' וקצתם אמרו שהיה 'בימי דוד' וקצתם אמרו שהיה 'מן עולי בבל'...

לכאורה יש כאן תרתי דסתרי אהדדי, הרי הרמב"ם בעצמו הביא דעות שידעו את הזמן.

כוונתו שאם כל א' אמר זמן אחר, אין כאן ידיעה, אלא השערות על סמך ראיות.

[צלעובר]

שאלות שתים:

צוטטו לעיל דברי הרמב"ם במו"נ:
"כבר ידעת באורם ומאמר קצתם 'איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה' "
ואיירי דאיירינן בה, אשאלה כאן את שמעולם לא הבנתי.
הרי כך היא לשון הגמרא שם (ב"ב ט"ו א')

יתיב ההוא מרבנן קמיה דר׳ שמואל בר נחמני, ויתיב וקאמר:
איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה.
א״ל, עליך אמר קרא: איש היה בארץ עוץ איוב שמו.
אלא מעתה, ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה וגו׳ מי הוה, אלא משל בעלמא, הכא נמי משל בעלמא.
א״כ, שמו ושם עירו למה.
עכ"ל הגמרא.

א)
פשטות כוונת הגמרא שדעת ההוא מרבנן נדחתהע"י ר׳ שמואל בר נחמני.
א"כ למה נותרה דעה זו בין הדעות ?

ב)
את"ל שמאיזה סיבה לא נחשבת דעה זו כדחויה, מ"מ נשארת הרושם מדברי הרמב"ם שעכ"פ דעות שקולות הם - שהיה או שלא היה. ועוד, כמדומני שהמציאות היא (אולי בהשפעת הרמב"ם הנ"ל) שבחלק גדול מהצבור דעה זו היא נקודת ההתחלה (ואפילו הפשוטה) שלהם כל שבאים לדבר על ספר איוב.
והרי דעה זו היא לכל היותר דעה יחידית, אנונימית, בין כל האמוראים המוזכרים שם, שהרי מזה שהביעו דעותיהם איפה ומתי חי איוב, מבואר שפשוט היה להם שאכן האדם הזה התהלך על פני האדמה.
ומדוע בנידון זה נחשבת דעת היחיד האנונימי, דעה בת שווי משקל, ואפילו עיקרית, לעומת דעת הרוב ?

ואם יבא הטוען ויטען ששונים גדרי ההכרעה בענינים שאינם נוגעים למעשה, ומכללם האגדות, אנא הביאו ראיה לא רק לקיום עצם יסוד זה במובנה הכללי, אלא גם למובן הפרטי שבכאן - שדעת יחיד אנונימי תקבל אותה חשיבות כדעת הרוב. אשמח אם אפשר למצוא מקרה אחד דומה.

ללמוד אני צריך, לכן אבקש לציין לאיזה שאלה מכוונת תשובות החכמים שיחיו.

[סליחות]

ראית כבר את דברי הירושלמי בסוטה פ"ה ה"ו?

[צלעובר]

ראה ראיתי.
הבאתי את הבבלי שהרי משם לקוח לשון הרמב"ם: "לא היה ולא נברא אלא משל היה".
ולכן באתי בשאלתי הראשונה.
ומה גם שמסקנת הירושלמי, שאפי' ריש לקיש מודה שהיה אלא שלא עברו עליו ייסורין, אינה תואמת דברי הרמב"ם שלא היה ולא נברא.
ואפי' נדחוק שכוונת הרמב"ם הוא לשיטת ר"ל בירושלמי, שהיה, אך לא עברו עליו ייסורין, מ"מ הרי בבבלי אין זכר לדעה זו, ופשטות הסוגיא היא שכולהו תנאי וכולהו אמוראי שם ס"ל שהיה וגם עברו עליו ייסורין. וא"כ יש לנו מצד אחד את שיטת הבבלי דלכו"ע היה ועברו עליו ייסורין, ומצד שני שיטת הירושלמי, שכולהו תנאי ואמוראי שם, חוץ מריש לקיש, ס"ל שהיה ועברו עליו ייסורין, וריש לקיש ס"ל שהיה אך לא עברו עליו ייסורין. ומצלצלים באזנינו דברי הרי"ף סוף עירובין שכתב "דכיון דסוגיין דגמרא דילן להתירא לא איכפת לן במאי דאסרי בגמרא דבני מערבא דעל גמרא דילן סמכינן דבתרא הוא ואינהו הוי בקיאי בגמרא דבני מערבא טפי מינן ואי לאו דקים להו דהאי מימרא דבני מערבא לאו דסמכא הוא לא קא שרו ליה אינהו".
וידעתי שיבאו ויטענו שהרמב"ם לא ס"ל כהרי"ף בזה. וכמדומני שראיתי פעם שאכן דרכו לנטות אחר הירושלמי. ויתכן שהצדק אתם. אך מ"מ תוכן הקושיא השניה שנשאלה לעיל, במקומה עומדת. דהיינו (בקיצור), וכי מפני שלא נדחתה שיטה זו, יותן לה שווי משקל, ועוד תיטול חלקה בראש, כנגד שיטת כל שאר החכמים בירושלמי, וכל החכמים בבבלי ?
ובפרט שנראה בעליל שדברי הרמב"ם לקוחים מדברי ההוא מרבנן בבבלי, וכנ"ל.
כדברי אליהוא, צעיר אני לימים ואתם ישישים (עכ"פ בפורום) על כן זחלתי ואירא מחות דעי אתכם, אך לבי אומר לי שאין מענה השאלות בנוי על הירושלמי.

[סליחות]

ראה ראיתי.
הבאתי את הבבלי שהרי משם לקוח לשון הרמב"ם: "לא היה ולא נברא אלא משל היה".
אי מהאי, לאו דוקא.
ולכן באתי בשאלתי הראשונה.
ומה גם שמסקנת הירושלמי, שאפי' ריש לקיש מודה שהיה אלא שלא עברו עליו ייסורין, אינה תואמת דברי הרמב"ם שלא היה ולא נברא.
היכן מסקנת ירושלמי זאת? אשמח מאוד להבין איך הכרחי לפרש כן בירושלמי שם.
ואפי' נדחוק שכוונת הרמב"ם הוא לשיטת ר"ל בירושלמי, שהיה, אך לא עברו עליו ייסורין, מ"מ הרי בבבלי אין זכר לדעה זו (זה לא הלכה...), ופשטות הסוגיא היא שכולהו תנאי וכולהו אמוראי שם ס"ל שהיה וגם עברו עליו ייסורין. וא"כ יש לנו מצד אחד את שיטת הבבלי דלכו"ע היה ועברו עליו ייסורין, ומצד שני שיטת הירושלמי, שכולהו תנאי ואמוראי שם, חוץ מריש לקיש, ס"ל שהיה ועברו עליו ייסורין, וריש לקיש ס"ל שהיה אך לא עברו עליו ייסורין. ומצלצלים באזנינו דברי הרי"ף סוף עירובין שכתב "דכיון דסוגיין דגמרא דילן להתירא לא איכפת לן במאי דאסרי בגמרא דבני מערבא דעל גמרא דילן סמכינן דבתרא הוא ואינהו הוי בקיאי בגמרא דבני מערבא טפי מינן ואי לאו דקים להו דהאי מימרא דבני מערבא לאו דסמכא הוא לא קא שרו ליה אינהו". (זה לא הלכה...)
וידעתי שיבאו ויטענו שהרמב"ם לא ס"ל כהרי"ף בזה. וכמדומני שראיתי פעם שאכן דרכו לנטות אחר הירושלמי. ויתכן שהצדק אתם. אך מ"מ תוכן הקושיא השניה שנשאלה לעיל, במקומה עומדת. דהיינו (בקיצור), וכי מפני שלא נדחתה שיטה זו, יותן לה שווי משקל, ועוד תיטול חלקה בראש, כנגד שיטת כל שאר החכמים בירושלמי, וכל החכמים בבבלי ?
ובפרט שנראה בעליל שדברי הרמב"ם לקוחים מדברי ההוא מרבנן בבבלי, וכנ"ל.
כדברי אליהוא, צעיר אני לימים ואתם ישישים (עכ"פ בפורום) על כן זחלתי ואירא מחות דעי אתכם, אך לבי אומר לי שאין מענה השאלות בנוי על הירושלמי.

.

[צלעובר]

הרב סליחות, כתבת ארבע הערות. ומקוצר דעתי לא הבנתי.
תורה היא וללמוד אני צריך ע"כ אבקש שתואיל נא לבאר את דבריך.

א)
לשון ההוא מרבנן בבבלי: "לא היה ולא נברא אלא משל היה"
לשון ר"ל בירושלמי: "איוב לא היה ולא עתיד להיות"
לשון הרמב"ם: "איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה" (עכ"פ לפי תרגומם של קאפח ושל שורץ)
מעתה, מאיפא לקוח לשון הרמב"ם, מן הבבלי או מהירושלמי ?

ב)
לשון הירושלמי מלה במלה.
רבי שמעון בן לקיש אמר איוב לא היה ולא עתיד להיות.
מחלפה שיטתיה דר׳ שמעון בן לקיש. תמן אמר רבי שמעון בן לקיש בשם בר קפרא בימי אברהם אבינו היה והכא הוא אמר הכין
אלא הוא היה וייסורין לא היו. ולמה נכתבו עליו אלא לומר שאילולי באו עליו היה יכול לעמוד בהן.
ואשאלה, האם אין ברור שמסקנת הירושלמי שאפילו לר"ל היה איוב אדם שחי על פני האדמה ?
אנא הבינני איך לפרש את הירושלמי בדרך אחרת.

ג-ד) כתבת "זה לא הלכה..."
וכבר ידעתי שיגידו זאת, וכך כתבתי בראשונה:

ואם יבא הטוען ויטען ששונים גדרי ההכרעה בענינים שאינם נוגעים למעשה, ומכללם האגדות, אנא הביאו ראיה לא רק לקיום עצם יסוד זה במובנה הכללי, אלא גם למובן הפרטי שבכאן - שדעת יחיד אנונימי תקבל אותה חשיבות כדעת הרוב. אשמח אם אפשר למצוא מקרה אחד דומה.

[זהו לפני הבנתי שהסתמך הרמב"ם על הבבלי, ואת"ל שהסתמך איכשהו על הירושלמי יש למחוק את המילה "אנונימי"]
ובכן לא הבנתי הערותיך.
אנא באר היטב.

[אור עולם]

כבר אמר חכ"א דתרי איוב הוו, חד דהיה ונברא, וחד דלא היה ולא נברא...

[סליחות]

הרב סליחות, כתבת ארבע הערות. ומקוצר דעתי לא הבנתי.
תורה היא וללמוד אני צריך ע"כ אבקש שתואיל נא לבאר את דבריך.

א)
לשון ההוא מרבנן בבבלי: "לא היה ולא נברא אלא משל היה"
לשון ר"ל בירושלמי: "איוב לא היה ולא עתיד להיות"
לשון הרמב"ם: "איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה" (עכ"פ לפי תרגומם של קאפח ושל שורץ)
מעתה, מאיפא לקוח לשון הרמב"ם, מן הבבלי או מהירושלמי ?

במקרה זה אין המדובר בתרגום. הרמב"ם משלב דברים רבים בלשוה"ק, וזה אחד מהם.
ברור שהלשון לקוחה מהבבלי, אבל לאו דוקא לומר שהסתמך רק על הבבלי. חוץ מזה, שלא תישמע נימת זלזול על 'ההוא מרבנן' כיון שלרמב"ם מדובר בדמות חשובה. וכלל לא ברור שדעתו נדחתה, וכנראה כך מפרש הרמב"ם.

ב)
לשון הירושלמי מלה במלה.
רבי שמעון בן לקיש אמר איוב לא היה ולא עתיד להיות.
מחלפה שיטתיה דר׳ שמעון בן לקיש. תמן אמר רבי שמעון בן לקיש בשם בר קפרא בימי אברהם אבינו היה והכא הוא אמר הכין
אלא הוא היה וייסורין לא היו. ולמה נכתבו עליו אלא לומר שאילולי באו עליו היה יכול לעמוד בהן.
ואשאלה, האם אין ברור שמסקנת הירושלמי שאפילו לר"ל היה איוב אדם שחי על פני האדמה ?
אנא הבינני איך לפרש את הירושלמי בדרך אחרת.

גם לפי מסקנא זו משמע שהכל משל... (ואז גם אם נאמר שאיוב היה, למאי נפק"מ).

ג-ד) כתבת "זה לא הלכה..."
וכבר ידעתי שיגידו זאת, וכך כתבתי בראשונה:

ואם יבא הטוען ויטען ששונים גדרי ההכרעה בענינים שאינם נוגעים למעשה, ומכללם האגדות, אנא הביאו ראיה לא רק לקיום עצם יסוד זה במובנה הכללי, אלא גם למובן הפרטי שבכאן - שדעת יחיד אנונימי תקבל אותה חשיבות כדעת הרוב. אשמח אם אפשר למצוא מקרה אחד דומה.

[זהו לפני הבנתי שהסתמך הרמב"ם על הבבלי, ואת"ל שהסתמך איכשהו על הירושלמי יש למחוק את המילה "אנונימי"]
ר' כאן.
ובכן לא הבנתי הערותיך.
אנא באר היטב.

[עקביה]

ב)
את"ל שמאיזה סיבה לא נחשבת דעה זו כדחויה, מ"מ נשארת הרושם מדברי הרמב"ם שעכ"פ דעות שקולות הם - שהיה או שלא היה. ועוד, כמדומני שהמציאות היא (אולי בהשפעת הרמב"ם הנ"ל) שבחלק גדול מהצבור דעה זו היא נקודת ההתחלה (ואפילו הפשוטה) שלהם כל שבאים לדבר על ספר איוב.
והרי דעה זו היא לכל היותר דעה יחידית, אנונימית, בין כל האמוראים המוזכרים שם, שהרי מזה שהביעו דעותיהם איפה ומתי חי איוב, מבואר שפשוט היה להם שאכן האדם הזה התהלך על פני האדמה.
ומדוע בנידון זה נחשבת דעת היחיד האנונימי, דעה בת שווי משקל, ואפילו עיקרית, לעומת דעת הרוב ?

דברי הרמב"ם שצוטטו לעיל נקטעו באבם, ללא התוספת החשובה שבהמשך, ולכן הנני מעתיקם שנית עם אותה תוספת:

ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק כב
ענין איוב הנפלא וכו', וכבר ידעת באורם ומאמר קצתם איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה, ואשר חשבו שהיה ונברא ושהוא ענין שאירע, לא ידעו לו לא זמן ולא מקום, אלא קצת החכמים אמרו שהיה בימי האבות, וקצתם אמרו שהיה בימי משה, וקצתם אמרו שהיה בימי דוד, וקצתם אמרו שהיה מעולי בבל, וזה ממה שיחזק מאמר מי שאמר לא היה ולא נברא,

דברים אלה מזכירים מה שאמר הרב יעקב מדן, שהוא מכיר עשרים טעמים לקריאת מגילת רות בשבועות, אבל רק טעם אחד לקריאת מגילת אסתר בפורים..
הוא בא לומר שההבדל הזה שבין המגילות מלמד שהמחייב לקריאת מגילת אסתר בפורים הרבה יותר ברור וחזק מאשר המחייב לקריאת מגילת רות בשבועות. כלומר ריבוי הטעמים מעיד על חולשה ולא על תוקף.

לענ"ד כך הבין הרמב"ם לגבי איוב.
הריבוי העצום של הדעות מתי היה איוב מלמד שאין ביד אף אחד ידיעה חיצונית לגבי זמנו של איוב, ומה שהם אומרים על זמנו של איוב הוא בעצם חלק מהלימוד שלהם את ספר איוב. שהרי למאי נפק"מ מתי חי איוב? העיקר זה הסיפור שלו! אבל באמת יש קשר בין זמנו של איוב ללקח שהוא מלמד אותנו.
עכ"פ זמנו של איוב נלמד מתוך דיוקים שונים מספר איוב עצמו, ומכיון שאין לו קשר עם עם ישראל, ואין שום דיבור על איזה יחוס אליו, יש מקום לקבל כעמדת מוצא (כלומר כך אולי סבר הרמב"ם) שהאיש איוב עצמו לא היה ולא נברא, שכן אין לאיש עצמו חשיבות, ומה שהיה ונברא זה הסיפור שלו הכולל בתוכו גם את הלימודים על זמנו.

[עקביה]

אגב נושא האשכול, נדמה לי שהיה כאן פעם אשכול שדן בשאלה כיצד ניתן לומר שאיוב לא היה ולא נברא כאשר הוא נזכר פעמיים בספר יחזקאל (יד יד, כ).

[הים הגדול]

אגב נושא האשכול, נדמה לי שהיה כאן פעם אשכול שדן בשאלה כיצד ניתן לומר שאיוב לא היה ולא נברא כאשר הוא נזכר פעמיים בספר יחזקאל (יד יד, כ).

מתוך פי'ר' זרחיה בן יצחק בן שלתיאל ברצלוני "תקוות אנוש" על איוב:
מה שאתה צריך לדעת תחלה הוא כי זה הספר כלו הוא למשל, וכוונתו הראשונה אמנם היתה להודיע בו כוונות תוריות ובלתי תוריות ואמונות מתחלפות אשר אנשי העולם בכללם למיניהם נבדלים בהם, כמו שאנו עומדים לבאר זה אחר זכרנו מה שראוי לזכור.
כבר ידעת כי חז"ל הלכו גם כן בזה הספר אחר זאת ההסכמה באמרם 'איוב לא היה ולא נברא אלא למשל היה'. ומלבד זה יש לכל בעל שכל להשתכל במלות אשר הונחו בתחלת זה הספר והוא שהתחיל 'איש היה' ולא זכר בן מי היה זה האיש וגם זמן לא זכר לענין זה האיש. וכל זה אמנם היה להורות לנו ולהודיענו כי דברים אלו היו דברים מחוברים כאחת ממשלי הממשלים שמחברים שמות אנשים ושמות שאר בעלי חיים ושמות מדינות ועניינים אחרים רבים להודיע בכל זה ענינים מועילים לבני האדם בהנהגתם קצתם עם קצתם והדומה לזה. וגם מלת 'עוץ' כמו שזכר בו הרב ז"ל הוא דבר קרוב מאוד להבין מזה השם שהוא לרמוז בו בענין העצה לומר להנהיג עצה ותבונה בענינו. כי בלא ספק הרבה מדינות היה יכול המחבר לזכור ממדינות העולם שהם נמצאות ונזכרות בספרים, אבל המחבר הזה שחבר ספר איוב בלא ספק כיוון לזכור זה השם הרמוז אליו ענין העצה להורות גם כן שזה הספר חובר וסודר בהסכמה ועצה לרמוז בו סודות ועצות הנבונות והראויות לכל חכם לדעת אותם ולהתעורר על ענינם ...
ואם יבוא המקשה ויאמר: למה היה ענין איוב משל? והלא זכרו הנביא עם נח דניאל שלא היה למשל, כי נראה מזה שהנביא היה מאמין שאיוב היה בלא ספק ולא היה משל! יש לנו על זה שלוש תשובות: האחת היא שאף על פי שהנביא היה בדעתו והסכמתו שאיוב היה ולא היה משל, אין אנו מוכרחים בעבור זה להרחיק דעת מי שאומר שהוא למשל, כי אין מי שיודע סודות הנבואה שיאמין שהבורא אמר לנביא ההוא במראה הנבואה שאיוב היה ונברא. אם כן אין ראיה אם הנביא אמר שאיוב היה. ועוד נוכל לאמר כי הנביא שזכר איוב אף על פי שלא היה מאמין שאיוב היה, זכר אותו כאלו היה כדי להסתיר ענינו מן ההמון ושלא יחשבוהו למשל כדי שלא יקלו בו. והתשובה השלישית היא שהנביאים רגילים לדבר במשלים ורוב דבריהם הם משל על כן אינם חוששים לזכור בתוך דבריהם דבר אחד שאין לו מציאות. על כן אין להקשות או לתפוש על הכוונה האמיתית הזאת הנאמרת בספר איוב מדברי הנביא ההוא ...
וממה שנראה לי גם כן שצריך לבקש לו ענין ולהשתכל עליו הוא שם זה האיש איוב שענינו לפי שרשו איבה ושנאה על שהיה נאוב ונרחק מאד מן הבורא יתברך. תחלה שנמסר ביד השטן חנם ולא על פשע כמו שהעיד בו הכתוב באמרו: ותסיתני בו לבלעו חנם. ולא עוד אלא שאפילו מן הבריות היה שנוא ונתאב כאויב שפשע והפליג בעול כמו שתראה כל מה שנגזר עליו מאיבוד הממון על-ידי הכשדים ואיבוד הבנים כשנפל הבית עליהם. ועוד שעם הצרות שחלו עליו חבריו הפליגו להוסיף בכעסו ובצרתו כשהיו חולקים עליו וסותרים דבריו, כי מן הראוי היה על חבריו שאפילו חלו עליו הצרות ההם מפשע שעשה או מחטאים שגרמו עליו האיבוד הגדול ההוא היה להם לקבלו ולנחמו ולנוד לו על כל מה שקרה לו. אבל חבריו באו לו על דעת לעשות כן ועשו ההפך כמו שיורה על זה מה שהפסוק אומר כי אף-על-פי שישבו חבריו אתו לארץ שבעת ימי אבלות לא השיגו לדבר לו דברי נחמות ולא לנוד לו על בניו ועל בנותיו ולא דברו לו דבר מרוב צערו וכאבו עד שהתחיל איוב לדבר להם מתחלה קודם שחבריו ידברו לו שום דבר. ועם כל זה חבריו לא חמלו עליו אבל הרשיעו וחייבוהו כאחד מן הרשעים הגמורים והוא היה לפי שהכתוב מעיד עליו איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע. אבל כל משכיל ומבין ספר יוכל לדעת אל כמה עולה סכלות מי שלא יבחין בשכלו כי כגון אלו הענינים הכתובים והמסודרים בלא שום סדר טבעי לפי פשוטיהם ושאינם הולכים אפילו כסדר הנהוג באנשי העולם כולם הם למשל.
כי איך יעלה אפילו בלב הסכל שהבורא יתברך שמו יהיה נפתה לשטן או לשום נברא מנבראיו ואפילו אם היה מלאך כל שכן שהיה שטן מזיק לבריות בלא פשע ובלא עון, כי זה לבדו היה מספיק להוציא כל סכל וכל פתי מהיותו מאמין שאיוב היה כלל בשום זמן או נברא בשום פנים, כמו שיחשבו אנשים שמוחם מלא מזוהמא שאינה נפסקת מהם לעולם ואין ראוי שתפסק מהם כיון שעלה בהמותם וסכלותם לזה הגדר כלו שיאמינו שאיוב היה או נברא בשום פנים בעולם.
ואם לא יספיק לזה הכת מה שזכרנו מראיות על שאיוב היה משל נוסיף עוד להביא ראיה על שזה הספר הוא מחובר למשל. ואם תרצה לאמר שאיוב וחבריו היו על כל פנים, יבוא השואל וישאל אותך איך חוברו סדרי אלו המענים? ואם תאמר שהאנשים ההם התקבצו יחד וכל אחד מהם דבר דבריו וכתב במליצתו, ושאליהו בא אחר מיכן ודבר דבריו וכתבם, והשם בא אחר מכן ודבר דבריו, יענה השואל וישאל עוד: ומי חבר דבריהם בספר אחד אחר שגמרו מלדבר דבריהם? אין לך בזה תשובה. ואם תאמר כי משה רבינו מצא דבריהם כתובים מפוזרים ומפורדים וחברם וכתבם, דברי האל אנא מצאם ומי חברם מפי השם וכתבם?
אם תאמר: החברים ואיוב כתבו דברי השם, ישיב השואל עוד ויאמר: וזה דבר מופלא שיהיה ששה מדברים ולא יהיה הפרש במליצתם וכל אחד מהם ידבר דבריו כדברי חברו המליצה! והלא אנו רואים דברי הנביאים שכל דבריהם מרצון אחד והוא רוח הקודש (אין) מליצת אחד כמליצת חברו ודבריהם נכרים זה מזה ונבדלים כהבדל הלבן מן האדום והארוך מן הקצר, שהרי בתרי עשר נראה כי כל נביא מהם מדבר במליצה מבדלת מאוד ממליצת חברו, וזה באמת דבר טבעי באדם כי בהשתנות המזגים והטבעים באנשים ישתנו גם כן מעשיהם ודבריהם. על כן אם היה ענין איוב וחבריו כפשוטו וכמשמעו ולא היו למשל, היה נראה מדבריהם ההפרש המבואר אשר בין זה לזה במליצה ובדיבור לבד כי בענין כבר נראה הפרשם ודעתם הנבדל זה מזה, כמו שאנו רואים שדברי הנביאים נבדלים במליצתם ואחד אינו מדבר כדמות חברו. אם כן כל יודע ספר ודקדוק הלשון יכיר וידע כי איוב מראשו ועד סופו מליצה אחת היא ועל אופן אחד הולך, ומליץ אחד חברו וחדשו ואין בדבריו ומליצתו הפרש. וההפרש הוא בענינים ובדיעות לבד. ודע זה והבינהו.
ומלבד אלו הראיות, כי לפי מה שספר בסוף ספר איוב מהכפלת הקנינים שנכפלו לו היה מספיק להבין בו כי הכל היה משל. אך זה החולי התפשט מאוד במוחות אנשי דורנו להאמין שיהיו דברי הנביאים כלם כפשוטם ושאין בהם משל כל שכן שהוא קשה עליהם להאמין כי ספר איוב כלו יהיה משל, ודי בזה רמז וראיה שזה הספר משל...

[עקביה]

מתוך פי'ר' זרחיה בן יצחק בן שלתיאל ברצלוני "תקוות אנוש" על איוב:

מעניין מאד!
דברים נועזים למדי.
אני תוהה כמה ראשונים ואחרונים היו מסכימים עם דבריו.

[הים הגדול]

מעניין מאד!
דברים נועזים למדי.
אני תוהה כמה ראשונים ואחרונים היו מסכימים עם דבריו.

אל"ק ודאי שפיר קאמרת ברם אתרי לישני בתראי כמדו' שהיש לכה"פ חוג א' של ראשונים שהיו מקבלים , בפרט כאן שכבר אחז"ל שהוא משל .

[עקביה]

מה זה אל"ק?

[תורת המן]

מה זה אל"ק?

אלישנא קמא.
רצונו, התירוץ הראשון בהפירוש הנ"ל, דאע"פ שיחזקאל בן בוזי האמין כן, אנו אינם מחוייבים להאמין כן.
לעומת התירוצים האחרונים, להסתיר מההמון, או שהנביאים מדברים בלשון משל.

אך לדעתי אין דבר מחודש כלל בהב' התירוצים האחרונים, ואני משער שגם כבודו לא כתב מה שכתב, אלא על התירוץ הראשון.

[עקביה]

לענ"ד גם התירוצים האחרונים מחודשים למדי, אבל אה"נ שהראשון מחודש הרבה יותר.

[צלעובר]

מתוך פי' ר' אברהם אבן עזרא לאיוב -

"ולא יתכן לומר שלא היה בעולם, בעבור שאמר יחזקאל 'ונח ודניאל ואיוב'. ואם אמר טוען אולי איוב אחר היה שהזכיר הנביא, יאמר לו אם כן אמור כן בדניאל ונח".

ובס' מעין גנים, הוא פי' ר' שמואל מסנות לאיוב, אחרי שהביא מהבבלי והירושלמי דעות לרוב מתי ואיפה היה איוב, כתב בזה"ל -

"ואע"ג דאפליגו רבנן כולהי פלוגתא, איוב מהוה הוה בעלמא אדעתא דכולהו, הה"ד נח דניאל ואיוב, מקיש איוב לנח ודניאל, מה נח ודניאל הוו בעלמא, אף איוב הוה בעלמא, וזה הנכון".

ובהערת ר' שלמה באבער שם הביא עוד - "ובס' דרשות רבנו שם טוב על פ' אלה הדברים הביא בשם רבינו האיי גאון כי בגמרא שלהם הגי' כך היא איוב לא היה ולא נברא אלא למשל, כי אי אפשר לומר לא היה, שהרי כתיב ביחזקאל והיו שלשת האנשים האלה בתוכה נח דניאל ואיוב ופירש שם כי נברא להיות למשל לבני אדם כי ממנו ילמדו ויבטחו שיחזיר להם למשנה מה שלקח כי היסורים הם לתועלתם".

[הים הגדול]

מה זה אל"ק?

אלישנא קמא.
רצונו, התירוץ הראשון בהפירוש הנ"ל, דאע"פ שיחזקאל בן בוזי האמין כן, אנו אינם מחוייבים להאמין כן.
לעומת התירוצים האחרונים, להסתיר מההמון, או שהנביאים מדברים בלשון משל.

אל"ק-ודאי שפיר קאמרת!...