עקביה כתב:אגב נושא האשכול, נדמה לי שהיה כאן פעם אשכול שדן בשאלה כיצד ניתן לומר שאיוב לא היה ולא נברא כאשר הוא נזכר פעמיים בספר יחזקאל (יד יד, כ).
מתוך פי'ר' זרחיה בן יצחק בן שלתיאל ברצלוני "תקוות אנוש" על איוב:
מה שאתה צריך לדעת תחלה הוא כי זה הספר כלו הוא למשל, וכוונתו הראשונה אמנם היתה להודיע בו כוונות תוריות ובלתי תוריות ואמונות מתחלפות אשר אנשי העולם בכללם למיניהם נבדלים בהם, כמו שאנו עומדים לבאר זה אחר זכרנו מה שראוי לזכור.
כבר ידעת כי חז"ל הלכו גם כן בזה הספר אחר זאת ההסכמה באמרם 'איוב לא היה ולא נברא אלא למשל היה'. ומלבד זה יש לכל בעל שכל להשתכל במלות אשר הונחו בתחלת זה הספר והוא שהתחיל 'איש היה' ולא זכר בן מי היה זה האיש וגם זמן לא זכר לענין זה האיש. וכל זה אמנם היה להורות לנו ולהודיענו כי דברים אלו היו דברים מחוברים כאחת ממשלי הממשלים שמחברים שמות אנשים ושמות שאר בעלי חיים ושמות מדינות ועניינים אחרים רבים להודיע בכל זה ענינים מועילים לבני האדם בהנהגתם קצתם עם קצתם והדומה לזה. וגם מלת 'עוץ' כמו שזכר בו הרב ז"ל הוא דבר קרוב מאוד להבין מזה השם שהוא לרמוז בו בענין העצה לומר להנהיג עצה ותבונה בענינו. כי בלא ספק הרבה מדינות היה יכול המחבר לזכור ממדינות העולם שהם נמצאות ונזכרות בספרים, אבל המחבר הזה שחבר ספר איוב בלא ספק כיוון לזכור זה השם הרמוז אליו ענין העצה להורות גם כן שזה הספר חובר וסודר בהסכמה ועצה לרמוז בו סודות ועצות הנבונות והראויות לכל חכם לדעת אותם ולהתעורר על ענינם ...
ואם יבוא המקשה ויאמר: למה היה ענין איוב משל? והלא זכרו הנביא עם נח דניאל שלא היה למשל, כי נראה מזה שהנביא היה מאמין שאיוב היה בלא ספק ולא היה משל! יש לנו על זה שלוש תשובות: האחת היא שאף על פי שהנביא היה בדעתו והסכמתו שאיוב היה ולא היה משל, אין אנו מוכרחים בעבור זה להרחיק דעת מי שאומר שהוא למשל, כי אין מי שיודע סודות הנבואה שיאמין שהבורא אמר לנביא ההוא במראה הנבואה שאיוב היה ונברא. אם כן אין ראיה אם הנביא אמר שאיוב היה. ועוד נוכל לאמר כי הנביא שזכר איוב אף על פי שלא היה מאמין שאיוב היה, זכר אותו כאלו היה כדי להסתיר ענינו מן ההמון ושלא יחשבוהו למשל כדי שלא יקלו בו. והתשובה השלישית היא שהנביאים רגילים לדבר במשלים ורוב דבריהם הם משל על כן אינם חוששים לזכור בתוך דבריהם דבר אחד שאין לו מציאות. על כן אין להקשות או לתפוש על הכוונה האמיתית הזאת הנאמרת בספר איוב מדברי הנביא ההוא ...וממה שנראה לי גם כן שצריך לבקש לו ענין ולהשתכל עליו הוא שם זה האיש איוב שענינו לפי שרשו איבה ושנאה על שהיה נאוב ונרחק מאד מן הבורא יתברך. תחלה שנמסר ביד השטן חנם ולא על פשע כמו שהעיד בו הכתוב באמרו: ותסיתני בו לבלעו חנם. ולא עוד אלא שאפילו מן הבריות היה שנוא ונתאב כאויב שפשע והפליג בעול כמו שתראה כל מה שנגזר עליו מאיבוד הממון על-ידי הכשדים ואיבוד הבנים כשנפל הבית עליהם. ועוד שעם הצרות שחלו עליו חבריו הפליגו להוסיף בכעסו ובצרתו כשהיו חולקים עליו וסותרים דבריו, כי מן הראוי היה על חבריו שאפילו חלו עליו הצרות ההם מפשע שעשה או מחטאים שגרמו עליו האיבוד הגדול ההוא היה להם לקבלו ולנחמו ולנוד לו על כל מה שקרה לו. אבל חבריו באו לו על דעת לעשות כן ועשו ההפך כמו שיורה על זה מה שהפסוק אומר כי אף-על-פי שישבו חבריו אתו לארץ שבעת ימי אבלות לא השיגו לדבר לו דברי נחמות ולא לנוד לו על בניו ועל בנותיו ולא דברו לו דבר מרוב צערו וכאבו עד שהתחיל איוב לדבר להם מתחלה קודם שחבריו ידברו לו שום דבר. ועם כל זה חבריו לא חמלו עליו אבל הרשיעו וחייבוהו כאחד מן הרשעים הגמורים והוא היה לפי שהכתוב מעיד עליו איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע. אבל כל משכיל ומבין ספר יוכל לדעת אל כמה עולה סכלות מי שלא יבחין בשכלו כי כגון אלו הענינים הכתובים והמסודרים בלא שום סדר טבעי לפי פשוטיהם ושאינם הולכים אפילו כסדר הנהוג באנשי העולם כולם הם למשל.
כי איך יעלה אפילו בלב הסכל שהבורא יתברך שמו יהיה נפתה לשטן או לשום נברא מנבראיו ואפילו אם היה מלאך כל שכן שהיה שטן מזיק לבריות בלא פשע ובלא עון, כי זה לבדו היה מספיק להוציא כל סכל וכל פתי מהיותו מאמין שאיוב היה כלל בשום זמן או נברא בשום פנים, כמו שיחשבו אנשים שמוחם מלא מזוהמא שאינה נפסקת מהם לעולם ואין ראוי שתפסק מהם כיון שעלה בהמותם וסכלותם לזה הגדר כלו שיאמינו שאיוב היה או נברא בשום פנים בעולם.
ואם לא יספיק לזה הכת מה שזכרנו מראיות על שאיוב היה משל נוסיף עוד להביא ראיה על שזה הספר הוא מחובר למשל. ואם תרצה לאמר שאיוב וחבריו היו על כל פנים, יבוא השואל וישאל אותך איך חוברו סדרי אלו המענים? ואם תאמר שהאנשים ההם התקבצו יחד וכל אחד מהם דבר דבריו וכתב במליצתו, ושאליהו בא אחר מיכן ודבר דבריו וכתבם, והשם בא אחר מכן ודבר דבריו, יענה השואל וישאל עוד: ומי חבר דבריהם בספר אחד אחר שגמרו מלדבר דבריהם? אין לך בזה תשובה. ואם תאמר כי משה רבינו מצא דבריהם כתובים מפוזרים ומפורדים וחברם וכתבם, דברי האל אנא מצאם ומי חברם מפי השם וכתבם?
אם תאמר: החברים ואיוב כתבו דברי השם, ישיב השואל עוד ויאמר: וזה דבר מופלא שיהיה ששה מדברים ולא יהיה הפרש במליצתם וכל אחד מהם ידבר דבריו כדברי חברו המליצה! והלא אנו רואים דברי הנביאים שכל דבריהם מרצון אחד והוא רוח הקודש (אין) מליצת אחד כמליצת חברו ודבריהם נכרים זה מזה ונבדלים כהבדל הלבן מן האדום והארוך מן הקצר, שהרי בתרי עשר נראה כי כל נביא מהם מדבר במליצה מבדלת מאוד ממליצת חברו, וזה באמת דבר טבעי באדם כי בהשתנות המזגים והטבעים באנשים ישתנו גם כן מעשיהם ודבריהם. על כן אם היה ענין איוב וחבריו כפשוטו וכמשמעו ולא היו למשל, היה נראה מדבריהם ההפרש המבואר אשר בין זה לזה במליצה ובדיבור לבד כי בענין כבר נראה הפרשם ודעתם הנבדל זה מזה, כמו שאנו רואים שדברי הנביאים נבדלים במליצתם ואחד אינו מדבר כדמות חברו. אם כן כל יודע ספר ודקדוק הלשון יכיר וידע כי איוב מראשו ועד סופו מליצה אחת היא ועל אופן אחד הולך, ומליץ אחד חברו וחדשו ואין בדבריו ומליצתו הפרש. וההפרש הוא בענינים ובדיעות לבד. ודע זה והבינהו.
ומלבד אלו הראיות, כי לפי מה שספר בסוף ספר איוב מהכפלת הקנינים שנכפלו לו היה מספיק להבין בו כי הכל היה משל. אך זה החולי התפשט מאוד במוחות אנשי דורנו להאמין שיהיו דברי הנביאים כלם כפשוטם ושאין בהם משל כל שכן שהוא קשה עליהם להאמין כי ספר איוב כלו יהיה משל, ודי בזה רמז וראיה שזה הספר משל...