קי"ל דמצוות לאו ליהנות ניתנו, וקי"ל דה"ה במצוות דרבנן דאפשר לעשותם אפי' באיסוה"נ דאו' מה"ט דמצוות לאו ליהנות ניתנו.
(ודלא כדעת בעה"מ בר"ה דס"ל דמצוות דרבנן שאני).
וילה"ס מה הדין לגבי מנהג. ונפק"מ רבו מספור. ונסתפק בזה בכת"ס יו"ד סי' קעז.
גם איני יודע הגבול בזה, דאת"ל דאף מנהג לאו ליהנות ניתן, איזה דרגה של מנהג נצרך לזה וכו' ואכמ"ל בדוג' של מנהגים
ויש לזה כמה מקורות לכאו', והמוסיף עליהם שכמ"ה.
עי' בפוס' סי' תקפו לגבי שופר שאסור בהנאה או לגבי מותר הנאה, (משנ"ב סקי"ד וסקכ"ב), והתירו מצד מצוות לאו ליהנות ניתנו, ולא הזהירו והגבילו לתקיעות חובה, ובסתמא משמע דהקולא היא על כל ק' הקולות.
יל"ע קצת במשנ"ב תרסד-כא האם על מנהג ערבה אמרי' מצוות לאו ליהנות ניתנו.
יל"ע בפמ"ג קעא א"א סק"א שכ' "יראה לי פירות האסורין בהנאה בערלה וכלאי הכרם אסור לבזות אותם להשליכם לפני חתן וכלה לשמוח בהם במקום טיט ורפש, אע"ג דמצות לאו להנות נתנו ועוד שאין נהנה מגוף הפרי, מכל מקום ביזוי איכא", האם מתיר מצד המנהג, או רק מצד מצוות שמחת חתן וכלה.
שוב נתבוננתי להסתפק גם בספק מצווה, (כשאין דין ודאי לחומרא), האם מותר באיסוה"נ לכל הצדדים, כי סו"ס אין כוונתו להנאה אלא למצווה. וא"כ אולי יל"ד עוד במי שסבור שהוא עושה מצווה והאמת אינה כן. אלא דאין בזה נפק"מ בסתמא כי אם אין כאן מצוה הרי גם אינו נהנה כלום, אלא הנפק"מ היא רק להסוב' דיש להתיר משום מצוות לאו ליהנות ניתנו גם כשמצטרפת לזה הנאה צדדית.