עץ הזית כתב:עזריאל ברגר כתב:אליהו בן עמרם כתב:עץ הזית כתב:זו לא מחלוקת תנאים?
אדרבה. ילמדני היכן?
לא תנאים אלא אמוראים - פסחים עב,ב, והרמב"ם (סוף פ"ב מהלכות שגגות) פסק כמ"ד שחייב חטאת.
א. זו כן מחלוקת תנאים (והמחלוקת בין הלישנות היא כאיזה תנא פוסק ר' יוחנן).
ב. מדוע פשיטא לך לדמות זאת דווקא לצלי ונותר שפסק הרמב"ם שחייב, ולא למל בשבת תינוק שזמנו במוצאי שבת במקום תינוק שזמנו בשבת שפטור מפני שזמנו בהול אע"פ שלא עשה מצוה?
רמב"ם שגגות פ"ב הל' ח'
"כל העושה מצוה מן המצות
ובכלל עשייתה נעשית עבירה שחייבין עליה כרת בשגגה הרי זה פטור מחטאת מפני שעשה ברשות, כיצד הבא על יבמתו והרי היא נדה והוא לא ידע הרי זה פטור מחטאת שהרי עשאה ברשות, אבל אם בא על אשתו והרי היא נדה חייב חטאת מפני שלא שאלה ואח"כ יבעול אבל יבמתו אינו רגיל בה כדי שישאל לה, וכן מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול בערב שבת או באחד בשבת ושכח ומל שניהן בשבת פטור מחטאת, שהרי יש לו רשות למול אחד מהן בשבת ושבת דחויה היא אצלו
ומצוה עשה אף על פי שהם שני גופין
הואיל וזמנו בהול אינו מדקדק, אבל אם לא היה אחד מהן ראוי למול בשבת ושכח ומל בשבת מי שאינו ראוי למול בשבת חייב חטאת"
ובכס"מ שם כתב:
"כל העושה מצוה מן המצות וכו' כיצד הבא על יבמתו והיא נדה וכו'. בפסחים פרק אלו דברים (דף ע"ב:) ר"י [אמר] אשתו נדה בעל חייב (דה"ל לשיולי) יבמתו נדה בעל פטור וכו' מ"ש יבמתו דקא עביד מצוה אשתו נמי קא עביד מצוה באשתו מעוברת והאיכא שמחת עונה שלא בשעת עונתה והאמר רבא חייב אדם לשמח אשתו סמוך לוסתה א"ה אפילו יבמתו נמי יבמתו בזיז מינה אשתו לא בזיז מינה, ומשמע דבאשתו נמי פטור אא"כ היתה מעוברת ושלא בשעת עונתה וסמוך לוסתה.
ורבינו שסתם וכתב דבאשתו חייב נראה שסובר דכי אמרינן אשתו לא בזיז מינה תו לא צריכי לאוקמי בהני אוקמתי אלא בכל גוונא חייב כיון דלא בזיז מינה ה"ל לשיולה"
אמנם איני מצוי עכשיו בתוככי הסוגיא, אך נלענ"ד, שלפי ביאור הכס"מ בדעת הרמב"ם, אמנם עשה גם מצוה וגם עבירה, וכיון שהיה צריך לשאול ולברר לפני שעבר, חייב כפרה.
וכל דברי הרמב"ם איירי לענין העבירה, אם צריך כפרה עליה או לא. ובזה פסק הרמב"ם שאם היה צריך לברר ולהישמר - חייב כפרה. אך לא נאמר כאן שלא קיים מצוה.
מ"מ דבריו איירי במעשה אחד, שיש בו גם מצוה משום סיבה א' (יבמתו/אשתו), ויש גם עבירה משום סיבה ב' (נידה).
אך עדיין קשה לי מה ששאלתי:
אמנם נכון שיצטרך כפרה על אכילת החמץ בפועל (ואין שתי סיבות במעשה אחד), מפני שלא נשמר ובירר מה הוא אוכל לפני אכילתו.
אך מצד שני הרי
נתכוון לעשות מצוה (אכילת מצה) ולא עבירה, ולמה לא יקבל שכר על
כוונתו ומחשבתו הטובה, כב"נתכוון לאכול חזיר וכו'"?
הרי אלו שני עניינים, מצד אחד
שכר על כוונתו ומחשבתו שקדמה למעשהו, ומצד שני
כפרה על ש"לא נשמר" ממעשה עבירה בפועל.(ובמחשבה שניה, קשה "להעתיק" את דברי הגרי"ז ב"נתכוון לאכול חזיר" לנדו"ד, כי לכאורה קשה להבין כיצד
מעשה אחד יחשב גם
מעשה מצוה בגלל כוונתו הטובה, וגם
מעשה עבירה כי לא נשמר מחמץ. אך לדברי התרוה"ד ב"נתכוון לאכול חזיר" - שחייב כפרה על כוונתו ומחשבתו הרעה, למה כאן לא יקבל שכר על
כוונתו ומחשבתו הטובה?)