דרשות חז"ל במקרא המבוססות על לשון חכמים

[סגי נהור]

מצוי שדרשות חז"ל בכתובים מפרשות את המקרא באופן המיוסד על הלשון המדוברת בימיהם, עליה נאמר לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן.
לדוגמא: וכתבתם על מזוזות ביתך, ביאתך מן הימין. אבל בלשון תורה אין אומרים ביאתך אלא בואך.
קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקבלו כבר. לכאורה קיום לשון אשרור (קיום שטרות) הוא לשון חכמים.
ועוד כהנה.
השאלה היא האם דרשות אלה (ההלכתיות) הן בהכרח אסמכתא בלבד, וביסודם של דברים אינן שונות מדרשות נוטריקון וכיו"ב במלים שיסודן בלשונות לעז, או שמא יש לחלק שהתורה ניתנה מאת קורא הדורות לידרש גם בלשון חכמים.
האם נכתב על נושא זה מנקודת מבט תורנית?

[בן ראובן]

הנושא ראוי לדיון, אבל הדוגמאות אינן מובהקות כ"כ. מצינו בכתוב "שבתם וקימתם הביטה", וקיום לשון אשרור אינו כ"כ רחוק מקיום שבועה ("נשבעתי ואקימה").

[יחיאל מ]

אקצר דרשת פת באפריקי שתים יש בה צורך ואינה רק סימן כדמוכח מלשון ר"ע על דרשת ר' ישמעאל החולקת, "אינו צריך".
יסוד הדרשה עירפול שנוצר על ידי טוטפות שהוא לשון רבי ומשמיעשיש שני תכשיטים על הראש.כיון שיש ארבע פרשיות יש בעיה איך לחלק ביניהן וגם לא מסתבר אלא הכל יחד או כל אחד בנפרד והצורך בפתרון גורם לדרשה רחוקה כעין מ"ש רש"י בסנהדרין פ"ו א, לעניין דרשת למד מעניינו.
אפריקי היא קרטגו שדברו בה כנענית וכנראה גם טט היתה מוכרת.
כנ"ל דרשת ביתך ביאתך, אולי לשון זו היתה סלנג בזמן מתן תורה, ואפשר גם ש"בית" לשון פנים, מביתומחוף בכפר, 8משמעות שו רומזת לכניסה רמז מספיק, ולשון חכמים אומרת אץ התוכן שנלמד בלבד, יש מקומות כאלה.
יצירת עירפול ע"י הכתוב גורמת גם לדרשות נוטריקון כמ בנזיר קדוש יהיה 30 יום שאמרי "ימי ניזרו" נשמע לפחות שנים ושוב יהיה מטסות עוד ריבוי שאינו מבואר

[יחיאל מ]

הוספה
בסתם קשה לומר שנתנה דרשה שתתברר רק בעתיד כיון שאז כשנתנה זו היתה הלכה לחשה מסיני ואין למדים ממנה
אכן לגבי וצרת הכסף - שיש לו צורה אם אמנםבזמן בית ראשון לא היה לכסף צורה צריך לומר ששם כסף שונה מסחורה בזה שהוא מהלך או עכ"פ שעיקר החזקתו תהיה כאמצעי תשלום ולא כסחורהעכ"פ צריך שכסף יהיה מהלך כדי שיהיה כסף חשוב וכשכסף היה רק בעל צורה שוב רק הוא היה מהלך ואינו סחורה ולזמן ההוא ניתנה הדרשה שתתברר בעתיד וצרת כסף שיש לו צורה

[ביקורת תהיה]

כמ בנזיר קדוש יהיה 30 יום שאמרי "ימי ניזרו" נשמע לפחות שנים ושוב יהיה מטסות עוד ריבוי שאינו מבואר

כנענית?

[יחיאל מ]

כוונתי שתוכן מעורפל של ריבוי ימים ב"יהיה" גורמת דרשה רחוקה של נוטריקון. וה"ה תוכן מעורפל במקומות אחרים יגרור שאר דרשות רחוקות

[ביקורת תהיה]

"בית" לשון פנים, ומשמעות זו רומזת לכניסה רמז מספיק, ולשון חכמים אומרת את התוכן הנלמד בלבד.

הרחבת הדברים:
נושא העיון של חכמינו הוא: כינוי־הקנין (ךָ) שהוסיף הכתוב ל'בית' מה בא ללמדנו?
לא יתכן שבא למעט בית משותף, שהרי מסיים 'למען ירבו ימיכם' ('וְהָנוּ לָא בָּעוּ חַיֵּי?!');
אלא לא נוסף כי אם בגלל המשמע הנוסף שבשם 'בית': פְּנִים, וללמדך כי הכתיבה תהיה על מזוזת פנימך, כלומר, המזוזה שבצד כניסתך, דהיינו צד ימין, 'דְּכִי עָקַר אִינִישׁ כַּרְעֵהּ, דְּיַמִּינָא עָקַר בְּרֵישָׁא'.

[אשר ברא]

ויחן את פני העיר אמר רב מטבע תיקן להם וכו' (שבת לג:)
תיקן להם - דברי חן וחנייה ולי נראה מויקן את חלקת השדה לשון תיקון: (רש"י שם)
ורש״י פירש דדריש ויקן את חלקת וגו' מלשון תיקון עכ׳יל והוא דחוק דלא מצינו לשון תיקון רק בקהלת ולא נמצא בזולת תי״ו השורש ודו״ק: (חי' אגדות מהרש"א)

[סגי נהור]

דוגמא שנתקלתי בה: ואכלת ענבים כנפשך שבעך. במקרא כנפשך היינו כרצונך (וכפרש"י). אבל בארמית נפשך - עצמך. וכן הוא נדרש לכאורה בפרק השוכר את הפועלים (פז, ב, ושוב להלן שם כמה פעמים).

[מקדש מלך]

דוגמאות נוספות, אם כי יתכן ששנויות במחלוקת.

הגמרא בר"ה דף ח. דנה מניין ש"תקעו בחודש שופר" הולך על ראש השנה, ומדייקת זאת מ"בכסה", שכן ראש השנה הוא חג שהחודש מתכסה בו.
ולכאורה זה בלשון חכמים ש"חודש" הוא כינוי לכל החודש. אבל בלשון תורה "חודש" הוא כינוי לראש חודש (מדוע את הולכת אליו לא חודש ולא שבת", "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי", "והיה מידי חודש בחדשו יבוא כל בשר", ועוד), ואם כן אין צורך לדיוק (אמנם עיין רש"י על התורה בפסוק החודש הזה לכם ראש חודשים. ועיין עוד אבן עזרא בפסוק "ובראשי חדשיכם תקריבו עולה").

בסוגיית הגמרא בקידושין דף יב. "מה כלים שנים אף כסף שנים, ומה כלים דבר חשוב וכו'" ובראשונים שם מוסבר שאחד היתורים הוא ממה שכתוב "כלים" ולא כתבו "כספים", שבכך מרויחים את לשון הרבים במלה אחת. דא עקא שבכל המקרא לא מצינו "כספים" ולכאורה המילה כסף אינה מקבלת רוב בלשון המקרא (אך עיין אבן עזרא בפסוק "ויראו את צרורות כספיהם המה ואביהם". ומפרשי אבן עזרא כתבו שהמדקדקים האחרונים מסכימים עם הדעה הראשונה שהביא שם, שכסף אינו מקבל רוב בלשון המקרא).

וכבר דנו בעבר איך לבאר את חכמת הדקדוק עם דרשות חז"ל. והנושא קצת משיק לכאן.

[עקביה]

אצרף סוגיא שהתקשיתי בה מאד. אולי קשורה לכאן.

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף נב עמוד ב
- בעא מיניה ר' יוסי בן שאול מרבי: כלים ששימשו בהן בבית חוניו, מהו שישתמשו בהן בבית המקדש? וקא מיבעיא ליה אליבא דמ"ד: בית חוניו לאו בית עבודת כוכבים היא, דתנן: כהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש שבירושלים, ואינו צריך לומר לדבר אחר; כהנים הוא דקנסינהו רבנן משום דבני דעה נינהו, אבל כלים לא, או דלמא לא שנא?
- א"ל: אסורים הן, ומקרא היה בידינו ושכחנוהו.
- איתיביה: כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו והקדשנו [והנם לפני מזבח ה'], מאי לאו הכנו - דאטבלינהו, הקדשנו - דאקדישננהו!
- א"ל: ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבדתי, הכנו - שגנזנום והקדשנו - שהקדשנו אחרים תחתיהם.

ריב"ש מקשה לרבי מפסוק מפורש בד"ה (ב' כט יב) בו רואים שלא כדברי רבי, ורבי מפרש את הפסוק הזה עצמו כראיה לדבריו. לא ברור לי מה קורה כאן. האם יתכן שהבדלי משמעות לשון תורה ולשון חכמים הם אלה שגרמו לפער הזה?

יצוין שהרד"ק בד"ה מפרש את הפסוק כריב"ש, אבל מציין לדברי רבי.

[סגי נהור]

לא הבנתי את הקשר לענייננו. היכן מצינו בלשון חכמים הכנה לשון גניזה? (ההקדש הרי משמעותו זהה בשני הפירושים)
אם כוונתך לעצם הוצאת הפסוק מפשוטו, זה נושא בפני עצמו שאינו קשור לאשכול.

[עקביה]

אין לי מושג היכן מצינו. מה שקורה שם מאד תמוה בעיני. ונזכרתי בדברי הרמב"ם על רבי יהודה הנשיא:

הקדמת הרמב"ם למשנה
והיה צח לשון ובקי בשפה העברית יותר מכל אדם, עד שהיו החכמים ע"ה לומדין ביאור מלים שנסתפקו להם בלשון המקרא מפי עבדיו ומשרתיו,

לכן חשבתי שמא ביאור העניין תלוי בידיעת לשון מקרא שהייתה אצל ריה"נ ולא הייתה אצל שאר בני דורו.

[בן ראובן]

ולכאורה זה בלשון חכמים ש"חודש" הוא כינוי לכל החודש. אבל בלשון תורה "חודש" הוא כינוי לראש חודש

?!

"חודש" במשמעות כל החודש מופיע עשרות פעמים בתורה.

ואב לכולם - "ובחודש השביעי, באחד לחודש"...

[מקדש מלך]

כשמדברים על ציון מועד מסוים וכותבים "חודש" לא זכור לי שום מקום שמדברים על כל החודש. ומאידך יש הרבה דוגמאות הפוכות (ולא מליבי בדיתי זאת, הרי כן מפורש באבן עזרא שציינתי אליו).

מלבד זאת, הדוגמא שהבאת אינה מוכיחה כלום לכאורה, הרי זה כמו אחד לעומר או שני בשבת. חודש הוא חידוש הלבנה (ומה שמחשיבים את כל היום לראש חודש הוא מדרשה מיוחדת של "חודש ימים"), ולכן יש את "יום החודש" שהוא היום שבו היה החודש, או בקיצור "חודש", וניתן גם למנות ראשון לחודש שני לחודש וכו', בדיוק כמו שמונים שני לעומר שלישי לעומר, או לשבת.

[בן ראובן]

כשמדברים על ציון מועד מסוים וכותבים "חודש" לא זכור לי שום מקום שמדברים על כל החודש. ומאידך יש הרבה דוגמאות הפוכות (ולא מליבי בדיתי זאת, הרי כן מפורש באבן עזרא שציינתי אליו).

מלבד זאת, הדוגמא שהבאת אינה מוכיחה כלום לכאורה, הרי זה כמו אחד לעומר או שני בשבת. חודש הוא חידוש הלבנה (ומה שמחשיבים את כל היום לראש חודש הוא מדרשה מיוחדת של "חודש ימים"), ולכן יש את "יום החודש" שהוא היום שבו היה החודש, או בקיצור "חודש", וניתן גם למנות ראשון לחודש שני לחודש וכו', בדיוק כמו שמונים שני לעומר שלישי לעומר, או לשבת.

אם "החודש" הוא יום א' בחודש, הביטוי "באחד לחודש" הוא חסר משמעות. האם יום השבת ייקרא "אחד לשבת"?

ועוד מצינו "ויהי כמשלש חדשים", "חודש האביב", "מבן חודש ומעלה", "או יומיים או חודש או ימים", ועוד.

[מקדש מלך]

כפי שאמרתי, עיקרה של המילה חודש היא על חידוש הלבנה שקרה באותו יום, ולכן אפשר לומר אחד לחודש, כמו שאומרים אחד לעומר. השימוש לכל היום הוא רק הרחבה של הביטוי.

לגבי מה שמצינו חודש בשימוש לכל החודש, אכן. אבל רק כציון למשך זמן שהוא כמו בין חודש לחודש.

אבל כשמדברים על מועד מסוים, כמו "תקעו בחודש", "לא חודש ולא שבת", חודש מגיע במשמעות של ראש חודש.

זה חשבתי מקודם. ברם כעת כשעוררת אותי לחפש, אני רואה ש"ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה" (וגם "חודש האביב" שכבר ציינת) מוכיח לכאורה שיש משמעות של חודש גם לכל החודש. וכנראה שיש עוד כאלו.

[בן ראובן]

כפי שאמרתי, עיקרה של המילה חודש היא על חידוש הלבנה שקרה באותו יום, ולכן אפשר לומר אחד לחודש, כמו שאומרים אחד לעומר. השימוש לכל היום הוא רק הרחבה של הביטוי.

לגבי מה שמצינו חודש בשימוש לכל החודש, אכן. אבל רק כציון למשך זמן שהוא כמו בין חודש לחודש.

אבל כשמדברים על מועד מסוים, כמו "תקעו בחודש", "לא חודש ולא שבת", חודש מגיע במשמעות של ראש חודש.

זה חשבתי מקודם. ברם כעת כשעוררת אותי לחפש, אני רואה ש"ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה" (וגם "חודש האביב" שכבר ציינת) מוכיח לכאורה שיש משמעות של חודש גם לכל החודש. וכנראה שיש עוד כאלו.

היכן מצינו "חודש" כהתייחסות לחידוש הלבנה (ולא לכל היום או החודש)?

לכאורה נראה שהסדר הוא הפוך. החודש כולו נקרא בשם "חודש" על שם התחדשות הלבנה בתחילתו. היום הראשון לחודש נקרא "יום החודש", ובמקרים בודדים התקצר שמו ל"חודש".

[מקדש מלך]

קודם כל זה הפירוש המילולי. וחוץ מזה כשאומרים "יום החודש" ודאי הכוונה היום שבו היה החודש.
האם ליום הראשון של השבוע קורים "יום השבוע", או לראש השנה "יום השנה"?
הביטוי קיים רק בחודש, ולפי הפירוש המילולי של המילה.

[בן ראובן]

קודם כל זה הפירוש המילולי. וחוץ מזה כשאומרים "יום החודש" ודאי הכוונה היום שבו היה החודש.
האם ליום הראשון של השבוע קורים "יום השבוע", או לראש השנה "יום השנה"?
הביטוי קיים רק בחודש, ולפי הפירוש המילולי של המילה.

מניין לך מה הפירוש המילולי של "חודש"? זו אינה מילה שמופיעה בהקשר אחר. כל מה שידוע הוא ששורש המילה הוא "חדש".

"יום החודש" יכול להיות היום שבו היה החודש, או היום שבו מציינים את החודש החדש.

[מקדש מלך]

וכי יש לך ספק שהשם חודש אינו על שם חידוש הלבנה? לי אין ספק בזה.

[בן ראובן]

וכי יש לך ספק שהשם חודש אינו על שם חידוש הלבנה? לי אין ספק בזה.

ודאי שהוא על שם חידוש הלבנה. השאלה היא אם פירושו "חידוש הלבנה" או "התקופה שבתחילתה מתחדשת הלבנה".

[מקדש מלך]

לכאורה "יום החודש" הרבה יותר חלק לומר שהוא "היום שבו החודש" מאשר היום שבו התחיל החודש, וכפי שלא מצינו כן בשנה.
אני גם חושב לכאורה שאם קוראים לחידוש חודש, הרבה יותר הגיוני לומר שמרחיבים זאת על כל התקופה שבין חודש לחודש, מאשר לומר שבעצם עיקר המילה היא על כל התקופה. שאם כן איך פתאום יתקצר ראש חודש ויקרא "חודש"?
ובכל זה אני צריך עוד התבוננות, כי הכל היה הבנה טבעית שלי במקרא, ולא ניסיתי לבדוק את כל אפשרויות.

וכעת חיפשתי באוצר ומצאתי כתבה בנידון. מצו"ב

[בן ראובן]

לכאורה "יום החודש" הרבה יותר חלק לומר שהוא "היום שבו החודש" מאשר היום שבו התחיל החודש, וכפי שלא מצינו כן בשנה.
אני גם חושב לכאורה שאם קוראים לחידוש חודש, הרבה יותר הגיוני לומר שמרחיבים זאת על כל התקופה שבין חודש לחודש, מאשר לומר שבעצם עיקר המילה היא על כל התקופה. שאם כן איך פתאום יתקצר ראש חודש ויקרא "חודש"?
ובכל זה אני צריך עוד התבוננות, כי הכל היה הבנה טבעית שלי במקרא, ולא ניסיתי לבדוק את כל אפשרויות.

וכעת חיפשתי באוצר ומצאתי כתבה בנידון. מצו"ב

א"כ מחלוקת ראשונים לפנינו. ובכל אופן לכו"ע אין פירוש "חודש" רק היום הראשון לחודש, ואין צורך להיזקק ללשון חכמים כדי להבין דרשת הגמרא בר"ה.