ירושת הארץ - כיבוש וישיבה, לדעת רמב"ן

[אור עולם]

אני כותב כעת בסוגיא זו ומעלה כאן את מה שכבר כתבתי,
אשמח לכל הערה/הארה/מ"מ בעניין.

אעיר, הדברים לא נכתבו בסגון "חבורה ישיבתית, אלא יותר בסגנון "מאמר" וכיוצ"ב מטעמים שונים. אשמח להתייחסות בעיקר לתוכן.

[אור עולם]

בתוך הציווים על ירושת הארץ אומרת התורה (במדבר לג, נג): "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה".

רמב"ן בפירושו על הפסוק הנ"ל כותב: "על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה', ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם יעברו על מצות ה'. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי:) במצות הישיבה בארץ ישראל, ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו כי הכתוב הזה היא מצות עשה ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים באו ורשו את הארץ (דברים א, ח)".

וכ"כ בהערותיו לספר המצוות לרמב"ם וז"ל: "שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם יצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אומרו להם "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה"... והראיה שזו מצווה אומרו יתעלה בעניין המרגלים (דברים א, כא) "ראה נתן הוי"ה א-להיך לפניך את הארץ עלה רש כאשר דבר הוי"ה א-להי אבתיך לך אל תירא ואל תחת" ואמרו עוד (דברים ט, כג) "ובשלח הוי"ה אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם" וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה כתוב "ותמרו את פי הוי"ה" וכן "לא שמעתם" הוראה שהוא מצווה לא יעוד והבטחה... וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם כמאמרם... נצטווינו אנו לבוא אל הארץ ולכבוש הערים ולהושיב בה שבטנו וכן אחרי הכריתנו העמים אם רצו שבטינו לעוזבה ולכבוש להם ארץ שנער או ארץ אשור וזולתם מן המקומות אינם רשאים שנצטווינו בכיבושה ובישיבתה... הרי נצטווינו בכיבוש בכל הדורות. ואומר אני כי המצווה שחכמים מפליגים בה והוא דירת ארץ ישראל עד שאמרו בכתובות (ק:) "כל היוצא ממנה ודר בחוץ לארץ יהא בעיניך כעובד ע"ז..." וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה, הכל הוא ממצוות עשה הוא שנצטווינו לרשת הארץ לשבת בה. א"כ מצוות עשה היא לדורות מתחייב כל אחד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה...".

ובהמשך דבריו בפירושו עה"ת שם מביא: "אבל רש"י פירש והורשתם את הארץ והורשתם אותה מיושביה אז וישבתם בה תוכלו להתקיים בה ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה. ומה שפירשנו הוא העיקר". עכ"ל.

וכדעת רש"י, כן היא המשמעות בשיטת הרמב"ם – מהשמטתו את מצווה זו.

וב'מגילת אסתר' כתב ליישב את השמטת רמב"ם: "נראה לי כי מה שלא מנאה הרב הוא לפי שמצות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מארצם, אבל אחר שגלו מעל אדמתם אין מצוה זו נוהגת לדורות עד עת בוא המשיח, כי אדרבא נצטוינו לפי מה שאמרו בסוף כתובות (דף קי"א.) שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ בחזקה, והוכיחו מפסוק השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו', ודרשו בו שלא יעלו ישראל בחומה. ומה שאמר הרמב"ן שהחכמים אמרו כי כבוש הארץ היא מלחמת מצוה, זהו כאשר לא נהיה משועבדים לאומות. ומה שאמר עוד שהחכמים הפליגו בשבח דירת הארץ, זה דוקא בזמן שבית המקדש קיים אבל עכשיו אין מצוה לדור בה, וכן פירשו התוס' שם גבי הוא אמר לעלות, ועוד ראיה שאין בו מצוה ממה שאמרו ג"כ התם כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה שנאמר "בבלה יובאו ושמה יהיו", ואם היה מצוה בדירת א"י בכל הזמנים איך יבא נביא אחר משה לסתור את דבריו והא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וכ"ש לסתור... לכך נאמר שבודאי מצוה זו אינה נוהגת אחר חורבן הבית שיבנה במהרה בימינו אמן". עכ"ל.

[אור עולם]

לכאורה, אחת מראיותיו של רמב"ן לדבריו אינה מוכרחת. כי בתוך דבריו מביא רמב"ן להוכיח לשיטתו מדבר המשנה בכתובות, וז"ל: "וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל וכן האיש". דהלוא במשנה שם כתבו (כתובות פי"ג, מי"א): "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין. הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין". אמנם דבריו זקוקים לביאור, הלוא בפשטות אין מצווה בישיבה בירושלים יתר על המצווה הכללית ליישב את א"י. אם כן – דין המשנה ש"הכל מעלין לירושלים" אין הוא נובע ממצווה שיש בזה אלא כנראה מ'עניין' או 'מעלה' ושאר כינויים כיוצא באלו. וממילא אין ראיה שדין הרישא ש"הכל מעלין לארץ ישראל" מצביע הוא על ציווי שכזה.

נראה עתה את דברי הגמ' מהם הקשה ה'מגילת אסתר', וזה לשון הגמרא (כתובות קיא.): "ר' זירא הוה קמשתמיט מיניה דרב יהודה דבעא למיסק לארץ ישראל דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה שנאמר (ירמיה כז, כב) בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה' ורבי זירא ההוא בכלי שרת כתיב ורב יהודה כתיב קרא אחרינא (שיה"ש ב, ז) השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה וגו' ורבי זירא ההוא שלא יעלו ישראל בחומה ורב יהודה השבעתי אחרינא כתיב ורבי זירא ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא...". א"כ מצאנו שם דעת רב יהודה דאסור לעלות לא"י בזמן הזה. ומשם הקשה ה'מגילת אסתר': " ואם היה מצוה בדירת א"י בכל הזמנים איך יבא נביא אחר משה לסתור את דבריו והא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וכ"ש לסתור".

נציין, כי בהמשך הגמ' שם מצאנו מימרא נוספת של רב יהודה, וז"ל: "אמר רב יהודה אמר שמואל כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות". וברש"י שם פי' טעם האיסור הזה: "כך אסור לצאת מבבל. לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד". היינו דלדברי רש"י ישנם ב' איסורים שאמר ר"י, הראשון - לעלות מחו"ל לא"י, והוא מטעם העשה שניבא ירמיה "בבלה יובאו ושמה יהיו", והשני – לעזוב את בבל בזמן שהיא מקום תורה, ואין חילוק אם עובר לא"י או לשאר ארצות. אמנם בדברי רמב"ם (פ"ה ממלכים הי"ב) נראה שלמד אחרת בגמ', והאריכו רבותינו האחרונים בביאור דבריו. לא נאריך בזה, כי רוצים אנו לתפוס כאן בדרכו של רש"י, וממילא נצטרך להתעסק רק במימרתו הראשונה של רב יהודה העוסקת באיסור העלייה מבבל לא"י, ולא בדבריו האחרונים המצווים על איסור עזיבת מקום תורה וישיבות.

[אור עולם]

הנראה לי בעניי לומר בדעת רמב"ן, כי באמת גם רב יהודה מודה שיש מצווה בישוב א"י הנלמדת מ"וישבתם בה...", רק סבר ר"י שמצווה זו תלויה היא בקיומו של המשך הפסוק המדבר על מצב של "לכם נתתי. על כן, ר"י שראה לנגד עיניו מצב של גלות ברורה, ופשוט היה לו שאין זה בכלל המצב של "לכם נתתי", ועל מצב כזה דיבר הנביא ד"בבלה יובאו ושמה יהיו".

וכן נראה לדקדק בדברי התוס' שם (ד"ה בבלה) שכתבו: "בבלה יובאו ושמה יהיו. אע''ג דהאי קרא בגלות ראשון כתיב י''ל דבגלות שני נמי קפיד קרא". הנראה בדברי התוס', דירמיה מגלה לנו על קפידת הקב"ה שבזמני קיום קללות ותוכחות התורה, אז לא יהיו ישראל על אדמתם אלא יגלו בחוצה לארץ.

העומק בזה, שכשם שציווה ה' בתורתו, שבזמנים בהם יעלה הרצון מלפניו להנחיל לנו את הארץ ולגרש את יושביה מפנינו אזי מצווים אנו לרשת אותה ולהתיישב בה, כך כאשר נחטא לפניו ויחפוץ להענישנו נלך בתמימות אחר רצונו ונגלה לארצות אויבינו, נמתין שם עד יום פקדו אותנו.

נראה להמליץ ע"ז דברי רש"י הנודעים (בראשית א, א): "ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם".

[אור עולם]

נניח כעת את דברי הגמרא בכתובות, ונבוא להעמיק בסוגיא נוספת השייכת לעניינינו, משם נוכל בעז"ה לשוב ולקשור את הקצוות יחד.
כי לכאורה, ייתכן לומר, דבאמת בזמן שהבית עומד על מכונו, מצווה יתירא יש בישיבה בירושלים דווקא, ונבאר.

כאן אני זקוק ביותר לעזרה בעניין מ"מ בסוגיא זו.

[אור עולם]

עתה נשוב אל שיטת רב יהודה בכתובות. לכאורה, נסתר רב יהודה מדברי המשנה שם, כי בפשיטות דיני "הכל מעלין" נאמרו בלא הגבלות זמנים ומצבים, ולדברי רב יהודה ישנו איסור לעלות לא"י בזמן הגלות.
ובעל כרחנו נאמר כי למד ר"י שהמשנה בכתובות דברה רק בזמן שישראל יושבים לבטח בארצם, והמקדש עומד איתן על מכונו.
אשר על כן, נקל לומר כי באותו זמן עליו דברה המשנה ישנה אף מצווה בדיורים בירושלים דווקא, והיא שורש דין "הכל מעלין לירושלים".

ובזאת העלנו נפקותא לדינא משיטת רמב"ן. כי אולי אפשר לומר שלמד רמב"ן כי על אף שדין "הכל מעלין לארץ ישראל" קיים הוא בכל הזמנים מחמת המצווה העומדת לעד, אך דין "הכל מעלין לירושלים" הוא רק בזמן הבית כשישנה מצווה בכך. זהו חידוש עצום, אך בכך סילקנו את תמיהתנו על ראיית רמב"ן מהמשנה בכתובות.
ובדרך אחרת אפשר לומר, כי גם בזמן החורבן, קדושתה ומעלתה היתירה של ירושלים לא זזה ממקומה, וכשם שראינו לאורך כל הדורות את התשוקה הבלתי פוסקת לכונן את עפרה של ארץ ישראל בכלל, ולפקוד את עיר אלוקינו בפרט, עד שנזכה לשוב אל מעלת אבותינו ונראה בעינינו בשוב ה' את שבותנו ובבניין היכלנו. ומכח זה קיים ועומד הוא דין "הכל מעלין לירושלים". הוכחת רמב"ן לפי דברינו עתה היא, כי במשנה שם ראינו שמכח מצוות העלייה לארץ נובע דין "הכל מעלין עליה", ובאמת גם שורש "הכל מעלין לירושלים" הוא במצווה, רק מצוות העלייה לירושלים תלויה היא במצב משתנה של קיומו של המקדש, ובכל זאת גם בעת חורבנו נותר ה'עניין' בעלייה ירושלימה, אך מצוות ישוב הארץ שאינה תלויה בדבר, נצבת היא לעד.

הנה הקשה בספר 'אור החיים' הקדוש על דברי רמב"ן, וז"ל: "והורשתם את וגו' וישבתם וגו'. רש"י ז"ל פירש... ורמב"ן ז"ל פירש שהמצוה היא וישבתם ... ונראה פשט הכתוב כדברי רש"י ממה שגמר אומר כי לכם וגו' לרשת אותה, ואם הישיבה היא המצוה היה לו לתלות בעיקר המצוה ולומר כי לכם וגו' לשבת בה". עכ"ל.
רוצים אנו להוסיף כעת נדבך נוסף בדעת רמב"ן. אפשר לומר שלמד רמב"ן, כי ב' חלקים ישנם במצוות ישוב הארץ: א- ירושתה וכיבושה מיד האומות. ב- הישיבה והמגורים בה. שני חלקים אלו קשורים הם זה בזה, שורש המצווה הוא לטהר את הארץ מן הטומאה ומן הטמאים כיאה לארץ הקודש (וראה במה שהאריך רמב"ן בפירושו עה"ת בפרשת אחרי מות על הפסוק "ותטמא הארץ"). ועל כן ציוונו הא-ל לסלק ממנה את האומות היושבות בה, ושאנו זרע הקודש נדור בה.
על כן קרא הכתוב לעיקר המצווה בשם "ירושה" משורש ולשון התנחלות ושליטה, וממנה מסתעפות מצוות הכיבוש והורשת הגויים, ומצוות הישוב והדירה.
זהו בדיוק לשון הפסוק: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה". הורישו את הגויים ושבו בארץ, על מנת שתירשוה.
בכך סרה תלונת 'אור החיים' מעל רמב"ן.
נוסיף, שכך נראה אף משאר המקראות שהביא רמב"ן כסייעתא לדבריו: "עלה רש" ו"עלו ורשו את הארץ", בהם נאמרו לשונות ירושה ולא ישיבה.

חידוש גדול טמון בדברינו אלו. העולה מהם הוא כי עיקר המצווה היא הירושה, והישיבה היא סניף ואמצעי.
אם אמת הדבר, באנו לעומק נוסף בשיטת רב יהודה בכתובות. כי למד רב יהודה שבזמני גלות וחורבן, בזמן שגברה יד צרינו עלינו, וירד כוחנו לעפר, אין לנו מצוות ירושה כלל, וממילא אף מצוות ישוב נסתלקה.

הדברים מחודשים, אמנם יש לי סייעתא לזה מדברי שו"ת ריב"ש אך עדיין לא כתבתי א"ז.

[בברכה המשולשת]

על כל נושא דברי כתר"ה שליט"א, כולל חלק מהמהלך, יעויין בקונטרס נפש עדה שבתוך ספר נחלת יעקב לר"י זיסברג שליט"א.

[יושב הארץ]

כמדומני ר' ישראל משקלוב מתייחס לכל הסוגיות שהעלו כאן:

[אור עולם]

זה מה שיצא בסוף.
אשמח לחוו"ד.

[שומר]

במשפטי שאולי לגרש ישראלי החדש כתב שאחרי חורבן בית שני אין מצות כיבוש.
הסדר של התמונות מלמטה למעלה .מתחיל והנראה בכל זה וכו

[לעמל יולד]

נניח כעת את דברי הגמרא בכתובות, ונבוא להעמיק בסוגיא נוספת השייכת לעניינינו, משם נוכל בעז"ה לשוב ולקשור את הקצוות יחד.
כי לכאורה, ייתכן לומר, דבאמת בזמן שהבית עומד על מכונו, מצווה יתירא יש בישיבה בירושלים דווקא, ונבאר.

כאן אני זקוק ביותר לעזרה בעניין מ"מ בסוגיא זו.

האם זה עדיין רלוונטי? יש עמי דברים בענין זה.

[אור עולם]

יש זמן שד"ת מאבדים את הרלוונטיות שלהם?
ייש"כ, ותודה רבה.

[לעמל יולד]

הקטע מתייחס לישוב א"י במשנת הרמב"ן, אבל איני מתייחס לייחודתה של ירושלים בעניין זה.