.השוחט כתב:פג.
א. מי שאחזו בולמוס. מכל הסוגיא נראה שזה מה שנקרא בלשונינו נפילת סוכר. זה מתאים לתחושה הזו של "שחור בעיניים" והרפואה היא אכן דבש ומיני מתיקה ופחמימות (סולת או קמח שעורים) כמבואר בעמ' ב'. וגם מובן מה שאמר אביי בסמוך ובטעמא, כי בעת הנפילה מאבדים את תחושת הטעם. אבל מה שאמרו בעמ' ב' דמהני רק לאחר אכילת פת לכ' צ"ב במציאות.
ראה המצורף עוד מזיהוי ה"בולמוס" שבלשון חז"ל.
עוד כתב כאן ס' עלי תמר: ודע דנראה פשוט מהתלמודים, שאפילו אם מונחים לפניו די לחם ובשר להאכילו, הם [מיני מתיקה] רפואה מיוחדת למחלת הבולמוס, דאל"כ למה הוציאו דבש ומיני מתיקה מהכלל, ובבבלי ל"ש אלא לאחר אכילה וכו'.
וחשתי הדבר פעם בנפשי, שקבלתי התקפות של חולשה גדולה שהיו מעין מחלת הרעבון, ועפ"י פקודת הרופא דר. וואלף ה"מ (= המנוח?) היה עלי לאכול בשעת התקפת החולשה, ולאכול כמות של סוכר, וסיבת הדבר היתה כפי שקבעו ע"י בדיקת הדם בבדיקה כימית רפואית, שכמות הסוכר בדם שהיא אצלי במדה זעומה, ירדה בהרבה בשעת ההתקפה, ובגללה באה החולשה הגדולה בצורות שונות, ומשום כך הייתי זקוק לאכול ולקבל כמות של סוכר, כדי למלאות חוסר הסוכר בדם בשעת ההתקפה. ולפיכך אומרת ההלכה, שאעפ"י שיש לפניו די אוכל להאכילו כל צרכו, יש להאכילו גם מיני מתיקה, ואפילו של תרומה, משום שזאת היא הרפואה למחלת הרעבון, המתהווה עקב ירידה של כמות הסוכר בדם. וצ"ע שלא הביא הרמב"ם והשו"ע הלכה מפורשת זו, שמאכילין אותו מיני מתיקה ודבילה וצימוקין של תרומה, מלבד מה שמאכילין אותו מלחם ובשר עד שיאירו עיניו, והיא הלכתא רבתי במחלה זו.
ועלי לציין עוד, שע"פ מצות הרופאים, כ"ז משך המחלה, בעת שמצבי היה נורמלי בלי התקפה, קבלתי דיאטה של חולים החולים במחלת סוכר, שאצלם הוא ההיפך, שכמות הסוכר בדם עולה אצלם יותר מן המדה, היינו למעט דווקא בכל דבר המכיל סוכר, אבל בשעת ההתקפה, היה עלי לקבל כמות גדולה של סוכר...
ב. מנין היו יודעים שהאירו עיניו. לכ' צ"ב הא אפשר לשאול אותו. ובלאו הכי בטעמא צריך לשאול אותו, וא"כ מיירי שהוא במצב שיכול לדבר ומדוע לא נשאלנו אם אורו עיניו.
בבית הבחירה למאירי: וכן משהאירו עיניו, מונעין אותו מן הטמאים,
ואם היה בלילה, ואין שם אורה, עד שנכיר אם האירו עיניו אם לאו, יש בזה סימן, שכל שהוא מבחין בטעם המאכל בין טעם יפה לטעם נבאש, כבר נתיישבה דעתו, והאירו עיניו, וכן התבאר בגמרא: ע"ע באחרונים אריכות דברים בזה.
הלא אפשר שעדיין לא יכול דבר, אך יכול לדחות תבשיל רע אשר מאכילים אותו, בלא לדבר בפיו, וזהו "בטעמא".
אגב, בגליוני הש"ס - מגילה ו, א: ואולם בגוף הפסוק הנ"ל ומתוק האור,
י"ל דיש למתיקה התייחסות בעצם לאור, ע' יומא פ"ג ב' שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם, ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר, ראו נא כי אורו עיני - כי טעמתי מעט דבש הזה כו', וע"ע שם פ"ג א'
דחוש הטעם הוא עדות על חוש הראות, ע"ש דאמר מניין היו יודעין שהאירו עיניו, משיבחין בין טוב לרע, אמר אביי ובטעמא, פי', משיודע להבחין בין טעם תבשיל יפה לטעם תבשיל רע,
הרי דחוש הטעם והראות אחד הם, ולכן משיש לו חוש הטעם, ידעי' דיש לו גם הראות:
אף בגמרא לעיל עד, ב: המאכלך מן במדבר למען ענתך, רבי אמי ורבי אסי... וחד אמר:
אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל. אמר רב יוסף:
מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין. אמר אביי:
הלכך, מאן דאית ליה סעודתא - לא ליכלה אלא ביממא. אמר רבי זירא: מאי קרא -
טוב מראה עינים מהלך נפש...
פג:
ג. בעציץ שאינו נקוב. לכ' אם רישא דרבה איירי בזה, א"כ גם המשך דבריו טבל ותרומה איירי בטבל דרבנן, ולפ"ז נצטרך לדחוק שגם התרומה הא דרבנן, דאי התרומה דאורייתא ודאי עדיף טבל דרבנן. ויל"ע.
לכאורה הוא אינו דוחק, אלא אדרבה, הסברה נותנת שאם בטבל מדרבנן עסקינן, הרי מסתמא אף בתרומה דרבנן עסקינן, לפי שדוחק להעמידו בתרי גווני.
ו. איתחזי ליה בחלמא. זה ענין נורא למתבונן. אביו בא מעולם האמת לסייעו לפשוע בזה העולם. ובאמת זה צ"ב הייתכן. וכתב על זה רד"כ;
במסכת עירובין דף יט ע"א:
"...אמר רבי שמעון בן לקיש: רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה' שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי וגו' שפשעו לא נאמר, אלא הפשעים - שפושעים והולכין לעולם! - לא קשיא; הא - בפושעי ישראל, הא - בפושעי עובדי כוכבים. הכי נמי מסתברא, דאם כן קשיא דריש לקיש אדריש לקיש. דאמר ריש לקיש: פושעי ישראל אין אור גיהנם שולטת בהן קל וחומר ממזבח הזהב, מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב עמד כמה שנים ולא שלטה בו האור, פושעי ישראל שמליאין מצות כרמון שנאמר כפלח הרמון רקתך".
ולפי זה צ"ל דכידור עובד כוכבים היה, וישראל אינו חשוד אשפיכות דמים חלילה. ודין מים אחרונים שייך גם בנכרי שכן הוא משום סכנה, וגם משום דרך ארץ ונקיות כמשמע בתוספות מסכת ברכות דף נג ע"ב.
אמנם העירו עליו דרש"י פי' חלמא דבי שמשי מתוך המנוחה וכו', משמע דהיה אותו כידור שומר שבת.
אפשר שכידור בן גוי שבא על בת ישראל היה, ומ"מ מסתבר שכלל לא בא אביו בחלום אליו בשביל לסייע בנו בעבירה, אך פשוט בא מפני שהציק לו בקבר "כיסא דמנח ארישא דההוא גברא"!
מעין העניין, נמצא בברכות יח, ב: והתניא: מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה בשני בצורת והקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות. ושמע שתי רוחות שמספרות זו לזו, אמרה חדא לחברתה: חברתי, בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם. אמרה לה חברתה:
איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים, אלא לכי את ומה שאת שומעת אמרי לי... לשנה האחרת הלך ולן בבית הקברות, ושמע אותן שתי רוחות שמספרות זו עם זו. אמרה חדא לחברתה: בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם. אמרה לה: חברתי,
לא כך אמרתי לך: איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים? אלא לכי את ומה שאת שומעת בואי ואמרי לי... אמרו: לא היו ימים מועטים עד שנפלה קטטה בין אשתו של אותו חסיד ובין אמה של אותה ריבה. אמרה לה:
לכי ואראך בתך שהיא קבורה במחצלת של קנים...
פד.
ב. גובתא דדהבא, מסתמא הכוונה שעשה כל הסגולה אלא שבמקום גובתא דנחושת עבדא ליה דדהבא. (והוא דף היומי דעש"ק פ' זהב וכסף ונחושת).
כמדומני ששום סגולה לא קיימת אצל "גובתא דנחשא", אלא בלשון הגמרא: והנך תריסר ירחי שתא, כי שתי מיא - לא לישתי אלא בגובתא דנחשא,
דילמא חזי בבואה דשידא וליסתכן.
רש"י: בגובתא דנחשא - על ידי קנה של נחשת.
דילמא חזי לבבואיה דשד - שקפץ מן הכלב עליו, ומסתכן.
הערוך ערך גבתא: לא לישתי מיא אלא בגובתא דנחשא - פירוש גובתא דנחשא בפ' יוהכ"פ, יניח קנה של נחושת ארוך, ראש אחד בכוס, וראש א' בפיו, והוא שלא כנגד הכוס, ושותה,
דילמא אישתי בכוס, או כנגד הכוס, חזי בבואה דיליה, ומסתכן.
פירוש רבינו אליקים: ובהנך תריסר ירחי שתא כד שתי מיא לא נישתי מיא אלא בגובתא דנחשא,
בשפופרת שאין פיו רחב, דאי הוי פיו רחב, דיל' חזי ביה בבואה, ורוח רעה שורה על כך.
"גובתא דנחשא" בפשטות אפוא, אמצעי טכני הוא בעלמא, לא להסתכן ע"י ראיית אותה הבבואה, וכמובן, "גובתא דדהבא" לא ביכולת כלכלית של כל אחד הוא.
ג. ורבי יוחנן היכי עביד הכי וכו'. אין זו הקושיא ששואלו רחב"א בסמוך, דכאן מקשה איך עשה רפואה בשבת בכלל, ועל זה מיישב דזה באופן המותר, ומסתמא כוונתו דזה נחשב מכה של חלל כיון שגומרת בבני מעיים, ושוב הקשה לו רבי חייא ב"א דאף כשמותר רפואה לא הותרה אלא רפואה בדוקה וכאן לכ' לרבנן דר' מתיא אינה בדוקה.
וברש"י:
ורבי יוחנן היכי עביד הכי וכו' - לא גרסינן לה הכא, אלא במסכת עבודה זרה. וע"ע ב"הגהות וציונים".
פד:
ה. ולא שבת זו בלבד וכו' ולא ספק שבת זו בלבד. כמדו' דתרי מילי נינהו. בתחילה מתיר לחלל שבת זו בשביל סכנת נפש ודאית אף דהסכנה רק לשבת אחרת, ושוב חוזר ומוסיף להתיר לחלל שבת אף כשהוא רק ספק סכנה וגם ספק זה אינו אלא לשבת אחרת.
ראה "הגהות וציונים".
ו. גדולי ישראל. העירוני להסתפק בפירוש המילות. וכתבתי; בשו"ע שכח, יב כתב משתדלין שלא לעשות ע"י אינם יהודים וקטנים וכו', אלא ע"י ישראל גדולים ובני דעת. הרי שאת פירוש המילה גדולי ישראל פירשו הפוסקים במובן של ההיפך מקטנים. אבל המ"ב אכן מביא את דברי פירוש המשנה שהועתק בריא"ז ותשב"ץ שעדיף על ידי חכמים אם ישנם באותו מעמד. ועדיין יל"ע באמת אי הר"מ הוציא זאת מתוך שכך פירש גדולי ישראל, או זו הוספה משלו.
בית יוסף אורח חיים סימן שכח: והא דקתני אלא על ידי גדולי ישראל,
לאו גדולים בחכמה קאמר, כדמשמע לכאורה ממה שכתב הרמב"ם אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם, דאם כן מאי איריא נשים וכותיים, אפילו שאר אינשי נמי,
אלא ודאי גדולים לאפוקי קטנים, ישראל לאפוקי גוים, והוסיף הרמב"ם וחכמיהם,
כלומר, שהם בני דעת, לאפוקי נשים ועבדים שדעתן קלה.
