נחומצ'ה כתב:בתור פותח האשכול, אבהיר כמה דברים.
א. עיקרו נועד למדור 'ויתהלך חנוך'. כי היתה כאן שאלה, עד כמה אנו משועבדים לבנינו בכל רצונותיהם.
ב. ומדוע הבן ישיבה צריך לקבל צ'ופרים, על 'הסכמתו' לילך לישיבה [לפני 20 שנה, זה לא היה].
ג. הטשולנט היה כדוגמא, עד כמה ה'עולם-גולם' הידרדר עד לבחורי ישיבה קטנה.
ב. עצם השאלה היא אבסורד, היום המציאות שונה לאין ערוך מלפני 20 שנה. מכמה וכמה סיבות וא"צ לפורטן. וכן, להסכים ללכת לישיבה ואפעס ללמוד מסכת, שתיים, שלוש, ובכלל להישאר יהודי מאמין ועם איזה רצון ליראת שמים, זה דבר עצום בדור המדורדר הזה. הפיתויים והסכנות שאורבים לבחור (ולבת סמינר, ולאברך, ולאשת אברך, ולכולם) כיום מבית ומחוץ
(כן, לא רק בטשולנטיה יש חבר'ס עם סמארטפון...) הם פשוט הזויים לעומת מה שהיה פעם. יאמר האומר - מה הקשר בין זה לבין צ'ולנט וסיפוק צרכים גשמיים?! התשובה, לענ"ד היא מאוד יסודית ונוגעת בנימי הנפש, והיא הרצון של אדם (כל אדם, גם מבוגר, גם יר"ש וגם לא, ובפרט צעירים) לראות שמקשיבים לו ונותנים לו רצונו. הבחור מרגיש שהוא מקריב הרבה מעצמו בכך שהולך לישיבה, ובפרט אם עושה שם "תמימות", ו"אלול" שלם, ונפרד מביתו ומחומותיו, הוא רוצה לדעת שעדיין יש לו עוגן בבית, שיקשיבו לו, וזה מתבטא, בין היתר בהוזלת ממון (אא"כ ההורה הוא מאוד מיוחד, שמוכן לתת מעצמו יותר הקשבה וכו' וכו', עד שזה מוריד מהבן את הצורך בממון וכיו"ב, וגם אז - יש עדיין את הטבע והרצון הזה). כל ההלוך-ילך המשתקף מכל מיני שיחות, ותגובות כאן, כאילו "אף אחד לא חייב לך כלום על זה שאתה הולך לישיבה", הוא מצחיק (בלשון המעטה, ומחריד והרה אסון בלשון הרבה), כי אנחנו מאוד מאוד צריכים להכיר לבחורים טובה שהם הולכים לישיבה, ומתחתנים ואח"כ הולכים לכולל. זה בכלל לא מובן מאליו
(תחזרו לכאן עוד כמה חודשים/שנים כשגיל הפטור באמת ירד ל20-21, ואז (ח"ו ח"ו ח"ו) נראה מי באמת מוכן לישב בישיבה, ומי הישיבה היוותה לו מגן וצינה מהטירונות...). לכן מן הראוי שיהיה מקום להקשיב לצרכים שלהם באמת ובאהבה, וכן, גם אם מדובר באיזה ארוחה.
אלא מאי, וכמש"כ בס"ד לעיל, לעתים מלווה עם זה גם עצת היצר, והדרך היא להפריד בין מה שהוא עצת היצר (ללכת להתברבר בחוץ, ולשהות בחברת אינשי דלא מעלי) לבין סתם להתאוורר קצת, ולאכול איזה משהו טוב מאשר השגרה בישיבה (שבד"כ גם עולה כמה גרושים יותר, כדרכו של עולם), ואם אפשר למצוא דרך המיצוע, הנה מה טוב (יעויין לעיל מה שהבאתי דוגמא דבדידי הוה עובדא). אבל הטענה כאילו הבן לא מגיע לו צ'ופרים, במחכ"ת, איני יודע ממה היא נובעת. הרי כולנו (למעט איזה חמשה-ששה בדור, שאולי ויתרו על העוה"ב שלהם) נהנים לקרוא מדרשים וספרי מוסר על העוה"ב הצפון לצדיקים, הגם שאיננו יודעים בכלל מהו (לחשוב שמדובר בסעודות לויתן ושור הבר אינסופיות...), אז מה לעשות שהבחור (וגם אני, אגב) לא אוחז שם, וכמה שתדבר איתו על המעלה של לימוד ברצף, וש"התורה היא חיינו", לא תמיד הכל יחלחל מיד, ומן הראוי להסתכל גם על עצמנו האם אנחנו שלמים בזה. לכן, מה רע שניתן איזה דחיפה קלה לבחורים שלנו? (כמובן דלא בסחטנים עסקינן, וכשיש לנו עסק עם סחטן, בד"כ שמים לב לזה).
לפני מספר חודשים, שמעתי מאחד המשפיעים והמחנכים החשובים (וכן כמדומני קראתי כאן שאחד מחו"ר הפורום עושה בעצמו), שהוא נוהג עם ילדיו מגיל צעיר לקנות להם כמעט כל ספר (קודש) שיבקשו כדי ללמוד בו, ולו רק לעורר בהם הרצון אל הקודש, בעוד שדברים גשמיים אחרים (לילדים שמתחת גיל בר מצוה) הוא עושה להם 'מבצעים' וכדו', ואומר שהוא מרוויח בזה שני דברים - האחד, שהילד בא ומדבר עם האבא, כי הוא מרגיש בנוח איתו לדבר איתו על כל דבר בעבודת ה', והשני שבאמת נוצרת אצלהם משיכה אל הקדושה, כי הם 'עשירים' בספרים וכיו"ב, ובאמת יצא לי קודם לכן להכיר כמה מילדיו והם ממש עדינים ויראי שמים מופלגים.
לענ"ד, הגם שהנדו"ד הפוך בעצם, יש מקום בראש לומר ששייך לתת לבחור כמה שקלים עבור זה, כמובן באופן שאינו מתחבר שם עם רשעים (וזו עיקר הבעיה כנ"ל), ואדרבה, הקירוב הזה בין האבא לבחור, שווה פי מיליון יותר מהX שקלים לקופסה של פסוליע...