באמונתו כתב:עח, א
מכאן ואילך היה מתגבר ועולה עד שמגיע לפתח בית דוד, כיון שמגיע לפתח בית דוד - נעשה כנחל שוטף, שבו רוחצין זבין וזבות נדות ויולדות, שנאמר ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד ולישבי ירושלים לחטאת ולנדה.
אהרן תאומים כתב:זה מה שכתבתי במחזור הלימוד הקודם https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=25999
נוטר הכרמים כתב:ויש כאן עוד נקודה עמוקה, שהמקור הנפתח ככל שהוא קרוב לבית קדשי הקדשים הוא קטן יותר, ממש כקרני חגבים, ורק בהמשך הוא מתרחב,
מעורר מחשבה.
באמונתו כתב:אהרן תאומים כתב:זה מה שכתבתי במחזור הלימוד הקודם https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=25999
תודה!
חדושי ר' אלעזר משה הורוויץ: גמ' מכאן רמז לנדה שצריכה לישב עצ"ב. נ' משום דבעמידה א"א, דסכנתא היא בנחל לכ"ע. וע"ז רמז קרא וכתב וליושבי ירושלים:
לפניו, בפירוש רבינו אליקים: מיכן רמז, מדכת' וליושבי ירושלם. שצריכה לישב, כשהיא יושבת, יהו המים עמוקין כל כך שיגיעו עד צוארה, ולא שיהו המים נמוכין ותשטח עצמה במים, דהא מהכא רמזא דדרך טבילה בישיבה...
בהע"ש פ' אחרי סי' צ"ו אות י"ג ביארנו שמחולק בזה הרמב"ם עם ר"ת ז"ל. דהרמב"ם מפרש לישב ממש, עי' בפי' המשניות נגעים פ"ב מ"ו, ובפ"ט מטומאת צרעת. והגמ' שפסק ולית הלכתא כוותי' דרב יוסף, היינו בתרי מילי מה שאמר לישב ומה שאמר עד צווארה. ור"ת מפרש לישב דהיינו עמידה. ע' בספר הישר לר"ת סי' תרכ"ב. ותליא בנוסחא בפרק תנוקת דף ס"ז א'. עיין שם בהע"ש בארוכה בע"ה.
נ"ב משמע דנדה רשאה לטבול מיושב וע' שו"ת מהר"י ברונא סי' ק"ו דכ' לאסור, ע"ש. וצע"ג מכאן דמפורש להיפוך. וע"ע לעיל ל"א א' תוד"ה עין עיטם.
ובפשטות לשון זו לאו דוקא דלשון תשב היינו לשון שהייה, ואפילו נאמר דלשון זו דוקא, הרי מבואר דלית הלכתא כוותיה, א"כ אפשר דה"נ לית הלכתא כוותיה בהא דיכולה לישב.
יל"פ בענף כמו ראש יניקותיו (יחזקאל יז) ועוד רבות. אך בטוש"ע איתא בתינוק ובטלה דעתי.
הכי אמר רבינו האיי יש שגורסין מצטנן בינוקא ומפרשים כי התינוק הקטן גו בשרו מקבל מן האויר את החום ואת הקור ולאלתר וכשאתה ממעכו על גוף אחר יוצא חומו. ויש שגורסין מצטנן בינוקא ומפרשים קיתון של חרס שינק מים ומניחו על לבו ועל כריסו ועל פניו להצטנן בו כדרך שעושין לעין שמרדה לצנן אותה.
ועוד שאלתי על הא דאמר רבנן רבא מצטנן בינוקא כו' אפילו בשום דבר, מה איכפת לן בינוקא, ומה בינוקא, מפני כי יש מפרשים בינוקא ממש וי"א קיתון חדש שינק מים, מהו הענין.
והשיבו: אוי לפתאים אשר עברו ונאלחו ודעת אין להם עם אדם, והלוא דבר זה ביום התענית הוא, וביום התענית צריך לבקש התשובה, ודבר התשובה להתקרר דעתו ולשוב לקונו, דהא אמרו לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר רע, ואי אזיל מוטב עד יזכיר יום המיתה, וכשיזכיר לו יום המיתה אז מתקרר ומצטנן בדעתו ע"י שנקפא דמו ונשפך על קיר המזבח.
ואחר שעה השיבו: רבא דמתנהג בחסידות נמצה דמו ומצטנן בדינא דמטטרון נער היושב על יד המלאך. האיך יוכל לשבת על גב מעלה בהר הבית שלו וכל החסידים וצבא השמים עומדים מימינו ומשמאלו ואזי מצטנן ומתקרר כהאי ינוקא לשוב לבוראו, וההוא יום שהשיבו זה שמחנו על התשובה.
מזה אני תמה על ספר התרומות שהביא הב"י באו"ח סי' שי"ז והגר"א שם בסק"ו שת"ח ישנים כל ימות השבוע במנעליהם ומסאני היינו מנעלים כדמוכח לעיל.
נוטר הכרמים כתב:עח, ב
בגמ', סנדל לא אפשר דמאתמול עבדי ליה, דאמר שמואל האי מאן דבעי למיטעם טעמא דמיתותא ליסים מסאני וליגני.
כתב בהגהות הרש"ש:מזה אני תמה על ספר התרומות שהביא הב"י באו"ח סי' שי"ז והגר"א שם בסק"ו שת"ח ישנים כל ימות השבוע במנעליהם ומסאני היינו מנעלים כדמוכח לעיל.
ובספר חשוקי חמד כאן הביא שבביאור תועפות ראם (על ספר יראים עמוד ז איסורים שאינם נעשים רע לבריות הערה פד) כתב לתרץ על פי הלשון המבואר בסמ"ג בשם ר"י שכתב וז"ל: ואין חולצין מנעליהם מרגליהם אלא בליל שבת, לפי שלומדים בכל הלילות של חול, ושוכבים מעט במלבושיהם, עכ"ל, אין לחוש לטעם מיתה לזמן מועט שכזה.
ונראה לבאר עוד ע"פ דברי הזוה"ק פר' ויגש (רז א), וז"ל, ודוד מלכא הוה נטיר כל יומוי דלא יטעם טעם מיתה בגין דשינתא חד משתין במיתה איהו ודוד בגין דוכתיה דאיהו חי לא הוה נאים אלא שיתין נשמי דעד שתין נשמי חסר חד איהו חי מתמן ולהלאה טעים ב"נ טעמא דמותא ושליט ביה סטרא דרוח מסאבא ודא הוה נטיר דוד מלכא דלא יטעם טעמא דמותא ושליט (ס"א ולא ישליט) ביה סטרא דרוחא אחרא בגין דשתין נשמי חסר חד איהו רזא דחיים דלעילא.
הרי שבשינה מועטת ליכא טעם מיתה כלל, ופשוט שהטעם המיוחד של 'מאן דבעי למיטעם' קאי על אותו טעם מיתה הבסיסי בשינה.
באמונתו כתב:אהרן תאומים כתב:זה מה שכתבתי במחזור הלימוד הקודם https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=25999
תודה!
חדושי ר' אלעזר משה הורוויץ: גמ' מכאן רמז לנדה שצריכה לישב עצ"ב. נ' משום דבעמידה א"א, דסכנתא היא בנחל לכ"ע. וע"ז רמז קרא וכתב וליושבי ירושלים:
לפניו, בפירוש רבינו אליקים: מיכן רמז, מדכת' וליושבי ירושלם. שצריכה לישב, כשהיא יושבת, יהו המים עמוקין כל כך שיגיעו עד צוארה, ולא שיהו המים נמוכין ותשטח עצמה במים, דהא מהכא רמזא דדרך טבילה בישיבה...
נוטר הכרמים כתב:בגמ', רבה מצטנן בינוקא.
כתב הרש"ש:יל"פ בענף כמו ראש יניקותיו (יחזקאל יז) ועוד רבות. אך בטוש"ע איתא בתינוק ובטלה דעתי.
אולם באמת מצינו פירוש נוסף ל'ינוקא' בדברי הגאונים, בהלכות רי"ץ גיאת (הלכות יום הכפורים עמוד עג) מובא:הכי אמר רבינו האיי יש שגורסין מצטנן בינוקא ומפרשים כי התינוק הקטן גו בשרו מקבל מן האויר את החום ואת הקור ולאלתר וכשאתה ממעכו על גוף אחר יוצא חומו. ויש שגורסין מצטנן בינוקא ומפרשים קיתון של חרס שינק מים ומניחו על לבו ועל כריסו ועל פניו להצטנן בו כדרך שעושין לעין שמרדה לצנן אותה.
ובשו"ת מן השמים (סימן פב) כתב:ועוד שאלתי על הא דאמר רבנן רבא מצטנן בינוקא כו' אפילו בשום דבר, מה איכפת לן בינוקא, ומה בינוקא, מפני כי יש מפרשים בינוקא ממש וי"א קיתון חדש שינק מים, מהו הענין.
והשיבו: אוי לפתאים אשר עברו ונאלחו ודעת אין להם עם אדם, והלוא דבר זה ביום התענית הוא, וביום התענית צריך לבקש התשובה, ודבר התשובה להתקרר דעתו ולשוב לקונו, דהא אמרו לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר רע, ואי אזיל מוטב עד יזכיר יום המיתה, וכשיזכיר לו יום המיתה אז מתקרר ומצטנן בדעתו ע"י שנקפא דמו ונשפך על קיר המזבח.
ואחר שעה השיבו: רבא דמתנהג בחסידות נמצה דמו ומצטנן בדינא דמטטרון נער היושב על יד המלאך. האיך יוכל לשבת על גב מעלה בהר הבית שלו וכל החסידים וצבא השמים עומדים מימינו ומשמאלו ואזי מצטנן ומתקרר כהאי ינוקא לשוב לבוראו, וההוא יום שהשיבו זה שמחנו על התשובה.
נוטר הכרמים כתב:וכבר קדמו המאירי כאן: ולמדת מ"מ שאינה צריכה למים עמוקים כל כך שתהא יכולה לעמוד בהם עד צוארה במים.
ובמרומי שדה כאן:בהע"ש פ' אחרי סי' צ"ו אות י"ג ביארנו שמחולק בזה הרמב"ם עם ר"ת ז"ל. דהרמב"ם מפרש לישב ממש, עי' בפי' המשניות נגעים פ"ב מ"ו, ובפ"ט מטומאת צרעת. והגמ' שפסק ולית הלכתא כוותי' דרב יוסף, היינו בתרי מילי מה שאמר לישב ומה שאמר עד צווארה. ור"ת מפרש לישב דהיינו עמידה. ע' בספר הישר לר"ת סי' תרכ"ב. ותליא בנוסחא בפרק תנוקת דף ס"ז א'. עיין שם בהע"ש בארוכה בע"ה.
ובגליוני הש"ס:נ"ב משמע דנדה רשאה לטבול מיושב וע' שו"ת מהר"י ברונא סי' ק"ו דכ' לאסור, ע"ש. וצע"ג מכאן דמפורש להיפוך. וע"ע לעיל ל"א א' תוד"ה עין עיטם.
ובהערות מהגריש"א כתב ליישב:ובפשטות לשון זו לאו דוקא דלשון תשב היינו לשון שהייה, ואפילו נאמר דלשון זו דוקא, הרי מבואר דלית הלכתא כוותיה, א"כ אפשר דה"נ לית הלכתא כוותיה בהא דיכולה לישב.
ועי' עוד בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' לה.
אהרן תאומים כתב:...באמונתו כתב:אהרן תאומים כתב:זה מה שכתבתי במחזור הלימוד הקודם https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=25999
תודה!
חדושי ר' אלעזר משה הורוויץ: גמ' מכאן רמז לנדה שצריכה לישב עצ"ב. נ' משום דבעמידה א"א, דסכנתא היא בנחל לכ"ע. וע"ז רמז קרא וכתב וליושבי ירושלים:
לפניו, בפירוש רבינו אליקים: מיכן רמז, מדכת' וליושבי ירושלם. שצריכה לישב, כשהיא יושבת, יהו המים עמוקין כל כך שיגיעו עד צוארה, ולא שיהו המים נמוכין ותשטח עצמה במים, דהא מהכא רמזא דדרך טבילה בישיבה...חשבתי להוסיף לימוד מעניין בנידה דף ס: רב מתנה ונקתה לארץ תישב
.השוחט כתב:עו.
עו:
ב. אפילו נהמי דחיטי דכייתא לא אכל. נראה דכוונתו לא מיבעיא שלא אכל כל מיני מעדנים, אלא אפילו לחם שהוכרח לאכול כדי חייו, מ"מ מלחם נקי נמנע. והבן.
עז.
אייתוה לדוביאל שרא דפרסאי. מה מאד יתאים עם מה שאמרו דהני פרסאי אוכלין כדוב ומסורבלין בשר כדוב וכו'. ושר שלהן נקרא על שם עניינם, או דעניינם נובע משרש השר שלהם.
עט.
א. אושלא מיקרי (או חושלא). צ"ב הא חושלא היא מילה ארמית, ולא מצינו מילה עברית לשעורה קלופה, א"כ מה הראיה מכך שהמשנה אמרה כשעורה על קלופה ולא השתמשה בביטוי הארמי כחושלא. ואפשר דאם בארמית יש לזה מילה מיוחדת, הרי שזו מציאות בפני עצמה, וא"כ בלה"ק יש להקפיד ולומר שעורה קלופה. ויל"ע.
מחולת המחנים כתב:יומא דף ע"ח ע"ב "אמר רבה בר בר חנה אני ראיתי את רבי אלעזר דמן ננוה שיצא בסנדל של שעם בתענית צבור", ולכאורה היה בבבל, ויש לעיין קצת, הרי אמרו בגמ' (פסחים דף נ"ד ע"ב וכן תענית דף י"א ע"ב) "אין תענית צבור בבבל", ויש ליישב בכמה אופנים, ואולי היה ר"א בא"י ונקרא על שם המקום שהגיע משם.
מחולת המחנים כתב:יומא דף ע"ח ע"ב "אמר רבה בר בר חנה אני ראיתי את רבי אלעזר דמן ננוה שיצא בסנדל של שעם בתענית צבור", ולכאורה היה בבבל, ויש לעיין קצת, הרי אמרו בגמ' (פסחים דף נ"ד ע"ב וכן תענית דף י"א ע"ב) "אין תענית צבור בבבל", ויש ליישב בכמה אופנים, ואולי היה ר"א בא"י ונקרא על שם המקום שהגיע משם.
שלחו ליה בני נינוה לרבי כגון אנן דאפילו בתקופת תמוז בעינן מטרא היכי נעביד כיחידים דמינן או כרבים דמינן כיחידים דמינן ובשומע תפלה או כרבים דמינן ובברכת השנים שלח להו כיחידים דמיתו ובשומע תפלה
בנינוה צרכון מיעבד תענית בתר פסחא אתון שיילון לרבי אמר לון רבי לכו ועשו ובלבד שלא תשנו מטביעה של תפילה
נוטר הכרמים כתב:עו, ב
בתוד"ה גמר שכר. ואם תאמר כי גמרינן שכר שכר מנזיר דשכר חמרא הוא מנלן דשתיה בכלל אכילה היא דילמא ביין קרוש הבא משניר להכי כתב ואכלת... ויש לומר דילמא לא חזי לאכילה אלא שורין אותו במים ושותין.
יש לדון ביין קרוש זה, בעודו קרוש, אי חשיב כאוכל לגבי קבלת טומאה, וכפי הנראה שנחלקו בזה הראשונים, הר"ש בטהרות (פ"ג מ"ב) כתב: וצריך להוסיף על דברי ר"ת ולומר דבקרש וחזר ונמחה איירי דבתוספתא משמע דכ"ז שהוא קרוש אינו לא אוכל ולא משקה. אולם בדעת התוס' כאן הוכיחו כמה אחרונים דסבר דאית ליה דין אוכל, וכך פירשו כוונת קושייתו, יעויין בשו"ת יד אליהו מלובלין סי' כו, ובשו"ת חת"ס או"ח סי' מה.
והנה בסוטה (מח, ב) איתא: משחרב מקדש ראשון בטלה שירא פרנדא, וזכוכית לבנה, ורכב ברזל; וי"א: אף יין קרוש הבא משניר, הדומה כעיגולי דבילה. ונראה שהוא ענין מעליותא.
וביאר בהערות מהגריש"א שם: וצ"ל דה"נ כל האי מעליותא דיין הבא משניר אינו כשהוא עדיין קרוש, דבכה"ג אין ראוי לאכילה, ולית ביה שום מעליותא, אלא כשהיו שורין אותו במים ושותים, אז הוה מעלה גדולה.
ובפשוטו נראה שענין יין קרוש היינו סגולת הקפאה מחמת קור, שהרי הוא בא משניר, והיו שורים אותו במים ושותים את המים ולא את היין הקפוא, וזו סגולת 'שניר' שזהו הר חרמון כמפורש בתורה בפרשת דברים (ג, ט): צִידֹנִ֛ים יִקְרְא֥וּ לְחֶרְמ֖וֹן שִׂרְיֹ֑ן וְהָ֣אֱמֹרִ֔י יִקְרְאוּ־ל֖וֹ שְׂנִֽיר. ופירש"י: צידנים יקראו לחרמון וגו' - ובמקום אחר הוא אומר (דברים ד, מח) ועד הר שיאון הוא חרמון, הרי לו ארבעה שמות למה הוצרכו ליכתב, להגיד שבח ארץ ישראל, שהיו ארבעה מלכיות מתפארות בכך, זו אומרת על שמי יקרא, וזו אומרת על שמי יקרא: שניר - הוא שלג בלשון אשכנז [שנעע] ובלשון כנען.
.השוחט כתב:עז.
אייתוה לדוביאל שרא דפרסאי. מה מאד יתאים עם מה שאמרו דהני פרסאי אוכלין כדוב ומסורבלין בשר כדוב וכו'. ושר שלהן נקרא על שם עניינם, או דעניינם נובע משרש השר שלהם.
באמונתו כתב:[size=150]פ, א
שאלת: "ואימא בן פקועה" צ"ב, שהלא עוסקים בשיעורים, וכי יש שיעור בן פקועה?
חיים סגל כתב:באמונתו כתב:[size=150]פ, א
שאלת: "ואימא בן פקועה" צ"ב, שהלא עוסקים בשיעורים, וכי יש שיעור בן פקועה?
פשוט שזה המשך הקושיא 'ואימא גדי', ששייך שיהא אוכל הראוי כשהוא בן פקועה
ויתכן שיש באמת גם הבדל בשיעור, כי גדי בינוני גודל מעט יותר מגדי הנמצא במעי אמו
.השוחט כתב:...פא.
א. שבלע שזיפין של תרומה והקיאן. היינו לאחר עיכול מסויים ולכן אינן ראויין אלא להסקה, אבל אם הקיאן מיד אחר שבלען והם שלמים לגמרי מסתמא חשיבי ראויין לאכילה ומשלם השני דמי הפרי, (ויל"ע למי משלם). ובר"ח פירש דהקיאן דרך בית הרעי, וא"כ פשיטא דהן מעוכלין.
ג. מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי. יל"ע לר"ל האם כוונתו דזה נחשב אזהרה מכיון שברור לנו שחוסר אפשרות לכתוב היא הגורמת, או דסו"ס אין אזהרה. ולכ' לכרת אין זה נפ"מ דעונשי שמים א"צ אזהרה, אבל נפ"מ להלקות. ויל"ע.
ד. מופנה. לכ' היינו כדי שלא נשיב, אבל הרי מופנה מצד אחד הוא ומשיבין עליו. ומה שאמרו בסמוך איכא למיפרך כבר פירש"י דאינו פירכא על הגז"ש הזו, אלא על הק"ו שגרם לעונש דמלאכה להיות מיותר. אמנם להלן בדברי רבינא באמת צ"ב דהוא קאמר על הגז"ש דעצם עצם דהוא מופנה וכדי שלא נפרוך, והרי לכ' שם זה ג"כ מופנה רק מצד א'.
פא:
ה. תשבתו שבתכם. עי' רש"י ודבריו צ"ב איך יתכן דמנוחה הוא גם לשון נקיבה וגם לשון זכר. ולכ' היה אפשר להגיה בדבריו דהיכא דכתיב הוא לשון זכר קאי על המרגוע, והיכא דכתיב היא לשון נקיבה קאי על המנוחה. או דהוא קאי על מנוחה בצורתה "מנוח".
ז. כל האוכל ושותה בתשיעי. עי' רש"י דמשמע ליה ועיניתם, תתכוננו לעינוי. וזה כא' הטעמים שבס' שערי תשובה כידוע.
באמונתו כתב:.השוחט כתב:...פא.
א. שבלע שזיפין של תרומה והקיאן. היינו לאחר עיכול מסויים ולכן אינן ראויין אלא להסקה, אבל אם הקיאן מיד אחר שבלען והם שלמים לגמרי מסתמא חשיבי ראויין לאכילה ומשלם השני דמי הפרי, (ויל"ע למי משלם). ובר"ח פירש דהקיאן דרך בית הרעי, וא"כ פשיטא דהן מעוכלין.
עיין מנחות סט, א: בעי רמי בר חמא: פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי, מהו? למאי? אילימא למבטל טומאתה, תנינא: כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה, ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה! לא צריכא, דבלע הוצין ועבדינהו כפיפה מצרית, מי הוה עיכול, הוה ליה ככלי גללים ככלי אדמה ואין מקבלין טומאה, דאמר מר: כלי אבנים וכלי גללים וכלי אדמה - אין מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, או דלמא לא הוי עיכול? תפשוט ליה מהא, דאמר עולא משום ר"ש בר יהוצדק: מעשה ובלעו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן, ובא מעשה לפני חכמים וטהרו את הבשר! שאני בשר, דרכיך. ולפשוט מסיפא: וטמאו את העצמות! שאני עצמות, דאקושי טפי.
מיללער כתב:... על הערת הרב השוחט עי' בתוס' ישנים כאן הקשו על מה שהשני אינו משלם אלא דמי עצים משום דלא חזו אלא להסקה מגמ' בחולין שמצינו שאף לאחר ההקאה מיקרי מאכל הראוי, ותירצו בשני אופנים.
א. אם הקיאן שלא בפניו ואין האוכל יודע מזה הוי ראוי (וכאן היה חייב קרן וחומש כמו שאר אוכל תרומה בשוגג) אלא דהכא מיירי שהקיאן בפניו לפיכך נמאסו ולא חזי אלא לעצים והאוכלים משלם רק דמי עצים ופטור מחומש דלא מיקרי אכילה.
ב. אה"נ דמצד ראוי למאכל הוי ראוי, והפטור כאן מחומש הוא משום שכבר נתחללה מקדושת תרומה דכת' ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת - אולם הקשה 'רבי' על זה דא"כ למה אינו משלם רק דמי עצים ולא דמי כל הפרי, ועוד דהכא הרי איירינן באכל דברים שאינם ראוין לאכילה ומאי שייטיה לכאן מדיני תרומה. עכתדה"ק
ונראה דלעצם היסוד שקדושת תרומה מתחללת ע"י אכילה מודה לזה גם 'רבי' וכן כתב רבינו חיים בתוס' מנחות שם (סט. ד"ה דבלע הוצין - בסוגיא דפיל שבלע כפיפה מצרית שהובא ע"י הרב באמונתו) דבקושיית התוס' שם ס"ל דמיירי כאן שהשזפין הקיאן דרך הרעי ולכן ירדו מקדושתן משום "דהוו עיכול" וע"ז כתב ה"ר חיים "דהתם לאו משום עיכול אלא לפי שכבר נתחללה התרומה כדאשכחן בפ"ק דכריתות כהן שסך בתרומה, בן בתו מתעגל בה ואינו חושש ומפ' התם טעמא משום דמחוללת כבר".
נמצא למסקנא שיש כאן ג' מהלכים להבין למה השני פטור מחומש
א. שאכל דברים שאינם ראוין לאכילה (ומיירי שהקיאן בפניו)
ב. שכבר נתחללה מקדושת תרומה (ע"י שכבר נאכל פע"א ונעשית מצוותה)
ג. שהקיאן דרך רעי ונעשה עיכול (דהיינו שאינם עוד שזפין בכלל אלא כלי גללים)
וצ"ע על קושית התו"י שהקשו מתחלה מחולין (קג:) שאם אכל חצי זית והקיאו וחזר ובלעו דחייב שהרי נהנה בגרונו, למה לא חילקו דהכא מיירי שהקיאן דרך רעי ולכן מיקרי אינו ראוי לאכילה יותר משהקיאן דרך פיו.
ונפק"מ לכאורה במי שאכל תרומה והקיאן באופן שעדיין ראויה לאכילה ובא שני ואכלן במזיד אם חייב משום אכילת תרומה, ובשוגג אם משלם קרן וחומש ומה שמשלם נעשים תרומה וצריך לשלם דבר הראוי להיות קודש וכל דיני תשלומי תרומה עליה - ואולי אף על הראשון שאכלן והקיאן באופן שעדיין הם ראוין לאכילה אם יפטור מתשלומי חומש בזה ובמזיד אין עליו חיוב מיתה בידי שמים וצ"ע.
לכאורה עשירי מיותר דהא באמת מתענה בעשירי, לכן נראה דאכילת תשיעי עצמו הוי כתענית ט' וי' לבד תענית עשירי שמתענה באמת, ונלע"ד דמה"ט מתודין בעיו"כ במנחה דלכאורה תמוה הטעם דלקמן (פז ב) דקאמר שמא תטרף דעתו בסעודה והיא גופא קשיא דמ"מ מה מועיל וידוי דיום ט' [דהוידוי היא מצוה בעשירי שהוא יום העינוי], והיה אפ"ל דכיון שהוא מתודה שוב לא ישתכר כלל, אך לא משמע הכי מהא דאמרינן התם הטעם דמתודה ערבית שמא אירע דבר קלקלה בסעודה דמשמע דבלא"ה היה די בוידוי דקודם הסעודה וקשה כנ"ל, ולמ"ש א"ש דאכילת תשיעי הוי כתענית עשירי באמת.
שתי עוברות באו לפני ר' טרפון שלח לגבון תרין תלמידים אמר לון אזלון ואמרון לון צומא רבה הוא אמרין לקדמייא ושדך וקרוי עלוי [תהילים כב יא] מבטן אמי אלי אתה אמרין לתיניינא ולא שדך וקרון עלוי [שם נח ד] זרו רשעים מרחם תעו מבטן דברי כזב.
נראה דעיקר הקריאה דקרי עליה הוא סיפא דקרא ובטרם תצא מרחם הקדשתיך כדאמרינן בפרק קמא דתעניות כל היושב בתענית נקרא קדוש יע"ש ורמיזת הפסוק הוא לומר דהעובר העתיד להיות צדיק הקדוש ברוך הוא מקדישו טרם יצא מרחם אמו שיוכל להתענות ויקרא קדוש ונפיק מינה רבי יוחנן דהוה קדוש לה' כדאשכחן פ"ג דברכות דרבי יוחנן הוה יתיב בשערי טבילה כו' דכל הגדור מן הערוה ואין יצה"ר שולט בו נקרא קדוש ודוק.
חוש הריח הוא כח הנשמה כדאמרי' בברכות כל הנשמה תהלל וגו' איזה דבר שהנשמה נהנית ממנו הוי אומר זה הריח, אבל חוש הטעם הוא כח גופני, ומזה הותר ביוה"כ הרוחני שהוא הריח, ונאסר כח טעם שהוא גופני, כי יוה"כ הוא כעין עוה"ב כדאמרי' בברכות עוה"ב אין בו אכילה ולא שתיה כו', ולזה ההיא עוברה דארחא ואלחישא הוי סגי לה ולולדה בריח שהוא כח הנשמה ומותר ביוה"כ נפק מיניה ר"י, וההיא דלא אלחישא לא הוה סגי לה בדבר היתר דהיינו הריח שהוא כח הנשמה, והיתה מתאוה לדבר האסור ביוה"כ שהוא חוש הטעם כח גופני.
קרי עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך כו' נפק מינה רבי יוחנן נראה דעיקר הקריאה דקרי עליה הוא סיפא דקרא ובטרם תצא מרחם הקדשתיך כדאמרינן בפרק קמא דתעניות כל היושב בתענית נקרא קדוש יע"ש, ורמיזת הפסוק הוא לומר דהעובר העתיד להיות צדיק הקדוש ברוך הוא מקדישו טרם יצא מרחם אמו שיוכל להתענות ויקרא קדוש, ונפיק מינה רבי יוחנן דהוה קדוש לה' כדאשכחן פ"ג דברכות דרבי יוחנן הוה יתיב בשערי טבילה כו', דכל הגדור מן הערוה ואין יצה"ר שולט בו נקרא קדוש ודוק.
נוטר הכרמים כתב:פא, ב
בגמ', דתני חייא בר רב מדפתי ועניתם את נפשתיכם בתשעה וכי בתשעה מתענין, והלא בעשור מתענין, אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי.
כתב בשפ"א:לכאורה עשירי מיותר דהא באמת מתענה בעשירי, לכן נראה דאכילת תשיעי עצמו הוי כתענית ט' וי' לבד תענית עשירי שמתענה באמת, ונלע"ד דמה"ט מתודין בעיו"כ במנחה דלכאורה תמוה הטעם דלקמן (פז ב) דקאמר שמא תטרף דעתו בסעודה והיא גופא קשיא דמ"מ מה מועיל וידוי דיום ט' [דהוידוי היא מצוה בעשירי שהוא יום העינוי], והיה אפ"ל דכיון שהוא מתודה שוב לא ישתכר כלל, אך לא משמע הכי מהא דאמרינן התם הטעם דמתודה ערבית שמא אירע דבר קלקלה בסעודה דמשמע דבלא"ה היה די בוידוי דקודם הסעודה וקשה כנ"ל, ולמ"ש א"ש דאכילת תשיעי הוי כתענית עשירי באמת.
[יסוד הרעיון דאכילת תשיעי הויא כתענית תשיעי ועשירי יחד מבואר גם בדברי ר"צ הכהן ב'פרי צדיק', ופירשו באופ"א לפי מה דאיתא בכתבי האריז"ל דתענית שני ימים רצופין חשיב כעשרים ושבע תעניות, יעו"ש].
ונראה לבאר ע"פ פשוטו ממש, דהנה בלשון הטור איתא "פירוש כאילו נצטוה להתענות בשניהם", וכן מבואר בלשון התוס' בריש ברכות (ח, ב ד"ה כאילו), ובלשון רבינו יונה בספר שערי תשובה שער ד אות ח נראה שהיתה לפניו גירסא כזאת בעצם דברי הגמ'.
והיינו שאין לזה סתם גדר של תענית נדבה או סתם מצוה בעלמא, אלא זה בבחינת תענית של תשיעי כאילו נצטוו להתענות תענית יוה"כ ביום התשיעי, ובזה מבואר היטב הלשון 'כאילו התענה תשיעי ועשירי', היינו שהאוכל בתשיעי ומתענה בעשירי כאילו התענה פעמיים עשירי, ולא סתם תוספת תענית בעלמא.
ועוד יש לפרש בדרך החידוד, דיש לדון במי שמוכרח לאכול בעשירי כהרגלו מחמת דהוי פיקו"נ, ואינו בכלל התענית כלל, אם הוא בכלל מצות אכילת ערב יוה"כ, ויש לדון בזה לפי הטעמים השונים בדברי הראשונים למצוה זו. ובשו"ת כתב סופר או"ח סי' קיב הכריע שעכ"פ האנשים ולא הנשים הוו בכלל מצוה זו גם מי שאינו מתענה, יעו"ש.
ומעתה י"ל דזהו דקאמר כאילו התענה תשיעי ועשירי, שאינו מותנה בקיום תענית העשירי.
מיללער כתב:
נמצא למסקנא שיש כאן ג' מהלכים להבין למה השני פטור מחומש
א. שאכל דברים שאינם ראוין לאכילה (ומיירי שהקיאן בפניו)
ב. שכבר נתחללה מקדושת תרומה (ע"י שכבר נאכל פע"א ונעשית מצוותה)
ג. שהקיאן דרך רעי ונעשה עיכול (דהיינו שאינם עוד שזפין בכלל אלא כלי גללים)
ונפק"מ לכאורה במי שאכל תרומה והקיאן באופן שעדיין ראויה לאכילה ובא שני ואכלן במזיד אם חייב משום אכילת תרומה, ובשוגג אם משלם קרן וחומש ומה שמשלם נעשים תרומה וצריך לשלם דבר הראוי להיות קודש וכל דיני תשלומי תרומה עליה - ואולי אף על הראשון שאכלן והקיאן באופן שעדיין הם ראוין לאכילה אם יפטור מתשלומי חומש בזה ובמזיד אין עליו חיוב מיתה בידי שמים וצ"ע.
.השוחט כתב:בענין אכילה בתשיעי.
האדמור מביאלה רמת אהרן זצ"ל היה רגיל לומר תמיד בעיוכ"פ בעת הטעימה הציבורית לאחר התפילה, ווארט בשם איזה צדיק, דומני ר' יהושע מבעלז אבל איני בטוח, שמכיון שהתענית הוא מיעוט חלב ודם, ונחשב למקריב חלבו ודמו על המזבח לנח"ר לבוי"ת, והמתמעט היינו בעיקר החלב ודם שנוצר באכילת היום לפני התענית, ורצה הקב"ה לזכות את ישראל שיהא זה חלב ודם של מצוה ולא של רשות, ובזה קרבנו ייחשב טפי.
מן הסתם הלומדים כאן יוכלו להראות מקורו טהור של רעיון זה.
מיללער כתב:מיללער כתב:נמצא למסקנא שיש כאן ג' מהלכים להבין למה השני פטור מחומש
א. שאכל דברים שאינם ראוין לאכילה (ומיירי שהקיאן בפניו)
ב. שכבר נתחללה מקדושת תרומה (ע"י שכבר נאכל פע"א ונעשית מצוותה)
ג. שהקיאן דרך רעי ונעשה עיכול (דהיינו שאינם עוד שזפין בכלל אלא כלי גללים)
ונפק"מ לכאורה במי שאכל תרומה והקיאן באופן שעדיין ראויה לאכילה ובא שני ואכלן במזיד אם חייב משום אכילת תרומה, ובשוגג אם משלם קרן וחומש ומה שמשלם נעשים תרומה וצריך לשלם דבר הראוי להיות קודש וכל דיני תשלומי תרומה עליה - ואולי אף על הראשון שאכלן והקיאן באופן שעדיין הם ראוין לאכילה אם יפטור מתשלומי חומש בזה ובמזיד אין עליו חיוב מיתה בידי שמים וצ"ע.
מה שכתבתי לשאול על מי שאכל תרומה והקיאן באופן שעדיין הם ראוים לאכילה אם חייב מיתה במזיד וחומש בשוגג, בוודאי שחייב שהרי על קאמר ר' יוחנן 'ראשון משלם קרן וחומש' דבוודאי על הנאת גרונו קפיד רחמנא (כמו בחולין קג:) והרי נהנה.
אולם לכאורה אם הפירות ראוים לאכילה ולא נחסרו משוויותן נמצא שא"צ לשלם קרן, והשני שאכלם אח"כ משלם ג"כ קרן וחומש בשוגג להשיטות שהתרומה לא נתחללה מקדושתה, ונמצא שיש היכי תימצי של תשלומי קרן ושני חומשים על אותו כזית של תרומה, ואם שניהם אכלוהו במזיד יתחייבו שנים מיתה על אותו כזית (והוא הדין באכל כזית חלב והקיאו ואכלו השני שלא בפני המקיא, יתחייבו שני בני אדם חטאת על אכילת כזית אחד).
אבל באמת מאי דקאמר ר' יוחנן אכל "שזפין של תרומה" הרי שזפין הם פירות האילן ותרומתן רק מדרבנן ממילא אין כאן מיתה במזיד, ובדגן תירוש ויצהר שמחויב בתרומה מה"ת לכאורה לא שייך ההיכי תימצי.
ברוך שבחר בהם ובמשנתם
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 58 אורחים
