ביקורת תהיה כתב:.השוחט כתב:אי אתה מוצא אלא במפרש חצי שיעור. ברש"י משמע דמיירי דוקא באכל חצי שיעור.
ולא הבנתי התחבטותו של מר על מה ולמה.
ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול, מאי גדול? אמר רב יוסף אמר רב: שגדלו בשם המפורש. רב גידל אמר: ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. אמר ליה אביי לרב דימי: ודילמא שגידלו בשם המפורש? - אמר ליה: אין אומרים שם המפורש בגבולים. - ולא? והכתיב ויעמד עזרא הספר על מגדל עץ אשר עשו לדבר ואמר רב גידל: שגדלו בשם המפורש! - הוראת שעה היתה.
ויצעקו אל ה' אלהים בקול גדול מאי אמור? - אמר רב ואיתימא רבי יוחנן: בייא, בייא! היינו האי דאחרביה למקדשא, וקליה להיכליה, וקטלינהו לכולהו צדיקי, ואגלינהו לישראל מארעהון, ועדיין מרקד בינן. כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא - לא איהו בעינן. ולא אגריה בעינן. נפל להו פיתקא מרקיעא, דהוה כתב בה אמת. אמר רב חנינא, שמע מינה: חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא, מסרוהו ניהליהו. נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים. אמר להו נביא לישראל: היינו יצרא דעבודה זרה, שנאמר ויאמר זאת הרשעה. בהדי דתפסוה ליה אשתמיט ביניתא ממזייא, ורמא קלא, ואזל קליה ארבע מאה פרסי. אמרו: היכי נעביד? דילמא חס ושלום מרחמי עליה מן שמיא. אמר להו נביא: שדיוהו בדודא דאברא, וחפיוהו לפומיה באברא, דאברא משאב שאיב קלא, שנאמר ויאמר זאת הרשעה וישלך אתה אל תוך האיפה וישלך את אבן העופרת אל פיה. אמרו: הואיל ועת רצון הוא נבעי רחמי איצרא דעבירה. בעו רחמי ואמסר בידייהו. אמר להו: חזו דאי קטליתו ליה לההוא - כליא עלמא. חבשוהו תלתא יומי, ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח. אמרי: היכי נעביד? נקטליה - כליא עלמא! ניבעי רחמי אפלגא - פלגא ברקיעא לא יהבי. כחלינהו לעיניה, ושבקוהו. ואהני דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתה.
במערבא מתנו הכי: רב גידל אמר: גדול שגדלו בשם המפורש, ורב מתנא אמר: האל הגדול הגבור והנורא. והא דרב מתנא מטייא לדרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה - שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר האל הגדל הגבר והנורא, אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא. אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר גבור. אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו - שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות? ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה! - אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו.
רש"י: אמת - כלומר, מסכים אני עמכם... שהוא אמתי - מסכים על האמת ושונא את השקר.
שם שנה תרצב:איתא במשנה יומא היה מהלך בהיכל עד שמגיע לבין שתי הפרוכת וכו' מהלך לשמאלו עם הפרוכת עד שהוא מגיע לארון וכו' נותן וכו' בין שני הבדים ומקשה בגמ' במקדש שני מי הוה ארון והתניא משנגנז ארון וכו' ומשני ומאי הגיע לארון מקום ארון וכו', הכה"ג יצא מהתלבשות הטבע וראה מקום הגניזה של הארון... באותו היום כיפר הכהן על כל ישראל, וכתיב ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזירה וגו', ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד, ואיתא בגמ' שכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה, וזה הוא מפני שהיה צריך אז לבוא במחתרת, אז היה גמר הכפרה, וכתיב לאל גומר עלי, והיינו ופשט את בגדי הבד, שיצא מהתלבשות הטבע להיות כולו להקב"ה, לאל גומר עלי.
בזאת יבא אהרן אל הקודש בפר בן בקר וגו', ובמדרש זש"ה כי בתחבולות תעשה לך מלחמה וכו' בפר בן בקר זה אברהם וכו' ואיל לעולה זה יצחק וכו' עז בזכותו של יעקב וכו', איתא חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי, וזה היה הכח של הכהן גדול לקשר בקדושת האבות, איתא במשנה עירה דם הפר לתוך דם השעיר היינו אברהם ויעקב, ונמנעו מלערב את יצחק כדי שלא תהיה אחיזה לעשו... שכדי לנצח את עשו והשר שלו צריכים תחבולות, ולילך עמו בעקמניות, ועל זה נאמר ויעקבני זה פעמים ברישא וסופא, את בכורתי לקח זה ברישא והנה עתה לקח ברכתי זה בסופא, זה הוא והסר שטן מלפנינו ומאחרינו, אצל הכהן גדול היה ג"כ כך, זו היא אותה המלחמה, כתיב בזאת יבא אהרן אל הקודש וגו' ובכל הפרשה עד לבסוף לא נזכר יוה"כ, וכתיב ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד, ואיתא (רש"י מגמ' יומא לב א) שאין זה מקומו של מקרא זה וכו' כל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה, ואיתא ברמב"ן שהמקרא הזה אומר דרשני, דלמה באמת לא נכתב במקומו, אולם זה הוא כדי שהמקטרג לא ירגיש, זה הוא ג"כ עקמניות, זה הוא בסופא, ועוד מקשה הרמב"ן, מה ופשט את בגדי הבד, וכי נשאר הכהן מופשט וערום בלי בגדים בקדש הקדשים, אולם הכה"ג, קדוש עליון, היתה לו התפשטות הגשמיות, נבואה, כמו דכתיב בשאול כשהיה בנוית ברמה, ויפשט גם הוא בגדיו ויתנבא, כששילחו את השעיר, והתקיים ונשא השעיר עליו את כל עונותם, אז בא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד...
באמונתו כתב:סט, ב
בלשון: נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים, מחלוקת ראשונים אם ר"ל כרש"י סנהדרין סד, א: כגוריא - ארי קטן. גם ביד רמ"ה: נפק כי גוריא דנורא - צורת ארי גור אריה של אש מבית קדשי הקדשים...
אך לפי פירוש רבינו אליקים: כי גוריא, ככלב קטן של אש. ע"כ. כן הערוך ערך גר יא: נפק כי גוריא דנורא מבית קדש הקדשים - פירוש כלב קטן.
לכאורה, הדימוי של ע"ז אל ארי או אל כלב, שייך לגמרא מגילה טו, ב: ותעמד בחצר בית המלך הפנימית. אמר רבי לוי: כיון שהגיעה לבית הצלמים - נסתלקה הימנה שכינה, אמרה: אלי אלי למה עזבתני, שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון? או שמא על שקראתיו כלב, שנאמר הצילה מחרב נפשי - מיד כלב יחידתי. חזרה וקראתו אריה, שנאמר הושיעני מפי אריה.
המפרשים נתקשו בקשר שבין "הגיעה לבית הצלמים" וכו', ובין "קראתיו כלב... חזרה וקראתו אריה", אמנם ייתכן עפ"י הגמרא אצלנו, השאלה על גדר הכינוי של ע"ז, וכמוהם יהיו עושיהם - כל אשר בוטח בהם, אשר גם אחשורוש ממילא מיקרי כן.
.השוחט כתב:באמונתו כתב:סט, ב
בלשון: נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים, מחלוקת ראשונים אם ר"ל כרש"י סנהדרין סד, א: כגוריא - ארי קטן. גם ביד רמ"ה: נפק כי גוריא דנורא - צורת ארי גור אריה של אש מבית קדשי הקדשים...
אך לפי פירוש רבינו אליקים: כי גוריא, ככלב קטן של אש. ע"כ. כן הערוך ערך גר יא: נפק כי גוריא דנורא מבית קדש הקדשים - פירוש כלב קטן.
לכאורה, הדימוי של ע"ז אל ארי או אל כלב, שייך לגמרא מגילה טו, ב: ותעמד בחצר בית המלך הפנימית. אמר רבי לוי: כיון שהגיעה לבית הצלמים - נסתלקה הימנה שכינה, אמרה: אלי אלי למה עזבתני, שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון? או שמא על שקראתיו כלב, שנאמר הצילה מחרב נפשי - מיד כלב יחידתי. חזרה וקראתו אריה, שנאמר הושיעני מפי אריה.
המפרשים נתקשו בקשר שבין "הגיעה לבית הצלמים" וכו', ובין "קראתיו כלב... חזרה וקראתו אריה", אמנם ייתכן עפ"י הגמרא אצלנו, השאלה על גדר הכינוי של ע"ז, וכמוהם יהיו עושיהם - כל אשר בוטח בהם, אשר גם אחשורוש ממילא מיקרי כן.
דומני שיש פלוגתא אי האש הרבוצה על המזבח היתה ככלב או כארי. ולא עיינתי כעת.
.השוחט כתב:... ואולי מותר לומר שמשעה זו נגרם החיסרון, וזה הגוריא דנפק, וכידוע מהספרים בענין זה לעומת זה, דכל עוד היה יצרא דע"ז היתה נבואה, וכשבטל האי יצרא, לא נצרך החיזוק של הנבואה וממילא בטלה, ויתכן דגילוי זה של אש משמים הרבוצה אף היא בכלל מערכת הנבואה, הקשר והחיבור בין העליונים לתחתונים, בסוד וזה שער השמים, מקום עליית התפילות וירידת השפע. הארי או הכלב דקדושה מול ארי או כלב דע"ז, וזה מחזק את דברי הרב לגבי הסוגיא המופלאה דמגילה הנזכרת. ובפרט דע"ז עניינה עזיבת האיש והליכה אחר אחר רח"ל, ניתוק הקשר לגבוה, והאש דהקרבנות היא היא המעבירה את המנחה דילן לבחינת לחם אשה לגבוה כביכול. והיא העזות דקדושה (הקשר בין עזות לאש ראה ביצה כה:, וכמ"ש מהר"ל באבות ה,כ), לקבל עזות דע"ז, ועל זה וכגון זה נאמר העזת פניך ככלב, ודוק מעט בכל זה.
ואף אם שגינו, מ"מ יהא זה כהכנת הלב לקראת שבועות האבילות על חורבן בית מקדשינו...
וכי תימ' בעריות קא משתעי קרא הרי הוא תענו עינוי שהוא אבית הנפש.
אִיךְ-מֶיְין כתב:עה.
א) בגמרא: "תניא אר"י בא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם, קלל את כנען, אוכל מה שרבו אוכל".
ואינו מובן: הא בפסוק מפורש שנח קילל את כנען, ולא הקב"ה, "וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן: וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית ט, כד-כה) ומצוה ליישב (לפלגות ראובן ב' -להגרז"ר בנגיס).
ב) בגמרא: "והנשאים הביאו את אבני השוהם תנא: נשיאים ממש, וכן הוא אומר נשיאים ורוח וגשם אין".
יש לעיין למ"ד זה שנשיאים היינו עננים, והא כתיב קחו מאתכם?.
"קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: וְשֶׁמֶן לַמָּאוֹר וּבְשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: וְאַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן", (שמות לה, ה-ט).
י. אברהם כתב:נט.
כדאמרי אינשי טהר טיהרא והוי פלגי' דיומא.
מצינו כדאמרי אינשי כאן לענין חצות היום, ולענין יציאת השמש בבוקר בב"ב טז, ב דאמרי אינשי אידלי יומא אידלי קצירא, ובריש ברכות על סוף היום כדאמרי אינשי איערב שמשא ואידכי יומא.
.השוחט כתב:עו.
א. וכבר היה רבי טרפון. זו לשון מאד אופיינית למדרשי ההלכה, המכילתא והספרי. למשל בקידושין י: וכבר שלח יוחנן בן בג אצל רבי יהודה בן בתירא. או בסנהדרין וכבר היו משה ואהרן מהלכין ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן, וכן בכמה מקומות שהצד השווה שבהן שמקורן במדרשים הנ"ל.
עו:
ב. אפילו נהמי דחיטי דכייתא לא אכל. נראה דכוונתו לא מיבעיא שלא אכל כל מיני מעדנים, אלא אפילו לחם שהוכרח לאכול כדי חייו מ"מ מלחם נקי נמנע. והבן.
כן הוא בהג' ר"ש מדעסוי
עז.
אייתוה לדוביאל שרא דפרסאי. מה מאד יתאים עם מה שאמרו דהני פרסאי אוכלין כדוב ומסורבלין בשר כדוב וכו'. ושר שלהן נקרא על שם עניינם, או דעניינם נובע משרש השר שלהם.
כן הוא במהרש"א
עט.
א. אושלא מיקרי (או חושלא). צ"ב הא חושלא היא מילה ארמית ולא מצינו מילה עברית לשעורה קלופה, א"כ מה הראיה מכך שהמשנה אמרה כשעורה על קלופה ולא השתמשה בביטוי הארמי כחושלא. ואפשר דאם בארמית יש לזה מילה מיוחדת, הרי שזו מציאות בפני עצמה, וא"כ בלה"ק יש להקפיד ולומר שעורה קלופה. ויל"ע.
ב. כותבת הגסה יתירה מכביצה. יש לציין שבעמוד הבא פליג רב זביד והלכה כמותו דהיינו פחותה מכביצה.
ג. שתי כותבות. משמע קצת להלן דס"ד שהביאו לו פת בשיעור שתי כותבות ומזה מביא ראיה בסמוך. ורבא דחה דהוי פירות ממש ובזה אין חיוב סוכה אף ביותר מכביצה. אמנם יתכן דהס"ד דפירות דינם כפת וחייבין בסוכה בכביצה. וכך משמע טפי להלן כשאמרו לימא מסייע ליה עי"ש.
ד. פחות מכביצה. משמע להו דמה שנקט פחות מכביצה בעובדא דר' צדוק הוא בגלל כל א' מג' הקולות, כלומר דפטור מנט"י משום פחות מכביצה ודוקא בשיעור זה פטור מסוכה ודוקא בשיעור זה פטור מברכהמ"ז. ולא משמע להו דנקט שיעור זה משום חדא מתלת.
עט:
ה. וסריח. עי' רש"י והוא מקרא בפ' השבוע.
פ.
א. ואימא בן פקועה. כלומר בגדי פירש"י דלא האם ולא הולד נקראים אוכל כל עוד הם מחוסרים שחיטה, אבל כאן האם שחוטה והולד אינו צריך שחיטה.
ועיין רש"ש שביאר עפי"ז מדוע בביצה א"ש
ב. טעון קריעה. רש"י מביא כאן את המשנה בחולין. ויל"ע שם היטב אם זה חיוב דאורייתא הקריעה הזו, שאל"כ תישאר הקושיא ואימא בן פקועה.
ג. לא שב מידיעתו. לכ' צ"ב מדוע אם היו אומרים לו שזה חלב והיה נמנע מלאכול, חשיב שב מידיעתו, ואילו אם היו אומרים לו שכזית קטן זהו כזית, הרי גם היה נמנע מלאכול ומדוע זה לא שב מידיעתו. וע"כ משום דאין כזו מציאות שיאמרו לו, שהרי בדור ההוא ההלכה באמת בכזית בינוני, וכל עוד הב"ד לא חזרו בהם אין מצב שישוב מידיעתו. ודוק.
ד. שכחום וחזרו ויסדום. לכ' בזה גופא פליג ת"ק וס"ל שמעולם לא נשתכחו. ומה שנקטו יעבץ, הוא ע"פ מאי דאי' בכ"מ שאלפי הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה והחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו. וקצ"ב איך אפשר לחדש הלכות למשה מסיני שאין להן שורש במקרא אחר שנשתכחו.
ה. כל שאילו יסלקנו לצד אחד. מדידה זו קצת קשה כידוע. והגרש"ז היה נותן עצה למלא את כל פיו ולחלק לחצי. וקצ"ב דלכ' צד אחד הוא בלי האמצע וכשממלא כל פיו מתמלא גם באמצע. גם צ"ב אם אין לו שיניים האם זה נמדד לפי כשהיה שיניים. דהא לא מסתברא דיתובי דעתיה ישתנה לפי חלל פיו עם שיניים או בלעדיהן. ואי נימא כך, מה הדין כשיש לו תותבות. ודומני שדנו בכל זה רבני הזמן.
פ:
ו. וכותבת בכדי אכילת פרס. נמצא דשונה במהותו שיעור אכיל"פ דיוכ"פ מכל התורה. דבשאר דוכתי האיסור הוא אכילה, ואין אכילה פחות מכזית, ואין כזית מצטרף ונחשב אכילה אלא כשנאכל כולו תוך שיעור זה. אבל ביוכ"פ יסודו שונה לגמרי, ששיערו שיישוב הדעת אינו אלא בנאכל כותבת בכדי אכיל"פ ללא כל קשר לגדרי צירוף ואכילה.
שמואל דוד כתב:עו.
ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר וגו' מכאן למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בלילה
לכאורה מכאן סמך למנהגנו בארה״ב לאכול עיקר הסעודה בערב וקצת פירכא על בני ארץ ישראל ואנגליה וצ״ע.
איקטורין כתב:כ"ה במ"ב סי' קנז ס"ק ד'.
וכבר הוע\א\ר כאן: https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f ... 23#p689223
שלכאורה אין כן דעת הרש"ש והקיצוש"ע!
שמואל דוד כתב:עו.
אף ישראל מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב
עיין מהרש״א מדוע לא חושש לו ולאשתו ע״ש. אולם עדיין ק״ק מדוע נקט הגמרא ארבעה וחמשה בנים (ובספר הכי איתמר העיר דהול״ל ששה משום שילדו ששה בכרס אחד). וצ״ב.
שמואל דוד כתב:עו.
דבר אחר שהיו אוכלין אותו כשהוא חם.
לא הבנתי כוונת הגמרא, הרי כל המן היה בנס וא״כ אפשר לשמור החום כל השנה וצ״ע.
שמואל דוד כתב:יישר כח, אולם לשון הגמרא עדיין ק״ק. ואולי י״ל שכן דרך הגמרא לנקוט ארבעה וחמשה כמו שמצינו בכ״מ.
שמואל דוד כתב:יישר כח! וע״ע בספר מעינה של תורה פרשת אמור בשם ספר אמרי צבי (לא מצאתי ספר הנ״ל) וכעין זה כתב בספר קהלת משה וז״ל:
״וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהר".
ופריך הגמרא טהור מכלל שהוא טמא, והא כלי עץ העשויה לנחת אינו מקבל טומאה אלא מלמד שהיו מגביהין אותו ומראין לעולי רגלים ואומרים: "ראו חיבתכם לפני המקום, שסילוקו כסידורו, דכתיב: לחם חם ביום הלקחו".
נתחבטו כל המפרשים: הלא עשרה נסים היו בבית המקדש, ולא נראה שום חיבה רק בלחם הפנים שהיה חם כל השבוע.
ותירץ מ"ו הגאון מו"ה משה כהן מטיקטין, דאיתא: למה היה מן יורד בכל יום, ולא פעם אחת על כל השבוע.
ותירצו:
א. כדי שיהא להם פת חמה בכל יום.
ב. ואי בעית אימא משל לבן מלך שאהוב לאביו ביותר, אביו קובע לו פרנסה בכל יום, כדי שיראה עמו בכל יום, וזו מחמת אהבה יתידה, והקב"ה חובב ישראל הוא, לכן קבע פרנסתם בכל יום, כדי שיהיו עיניהם תלויות למקום בכל יום.
אבל הגע עצמך איזה טעם הוא אמת, אי משום פת חמה, אי משום חיבה?
וצריך לומר משום חיבה, דאי משום פת חמה, הא לחם הפנים היה חם כל השבוע, ונמצא גם המן היה יכול להיות חם כל השבוע, אלא מסתמא משום חיבה.
וזה מאמר הגמרא: "ראו חיבתכם לפני המקום", שמפני חיבה היה המן יורד בכל יום, דאי משום פת חמה הא הלחם הפנים סילוקו כסידורו, ונמצא גם המן היה יכול להיות כן, אלא בוודאי משום חיבה ודוּק.
שמואל דוד כתב:חכם אחד שליט״א ציין לתרגום יונתן עה״פ וחמשים עלו בני ישראל (שמות יג יח) וְכָל חַד עִם חַמְשָׁא טַפְלִין סְלִיקוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם.
שמואל דוד כתב:עו.
דנין איש מאיש ואין דנין איש מוהאיש כו׳ צ״ע קצת מדוע לא המשיך הגמרא ״ומאי נפקא מינה והתנא דבי רבי ישמעאל (ויקרא יד, לט) ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה הני מילי היכא דליכא דדמי ליה אבל היכא דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן״ כמו שמצינו בהרבה מקומות בש״ס (למשל יומא ב:).
שמואל דוד כתב:עיין שפת אמת כאן.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 106 אורחים
