הצעיר באלפי כתב:קונטרס הררים התלוים בחוט השערה
המשך ההערות:
יח. גם כתב ע"פ זה ליישב מדוע ארוסות פטורות מכיסוי הראש למרות שדינן כנשואות, ולא תירץ כלום. אלא רק מחזק את הסברא שמדובר בגזירת הכתוב בנשואות דוקא. אבל לפי כל שיטתו לחלק בין נשואה לרווקה משום פריצות, הרי אין שום מקום לפטור ארוסה מכיסוי הראש, כאשר דינה כנשואה לכל דבר.
יט. בהמשך דבריו כתב בעצמו שאשה שאינה חייבת, ורגילים בשערה, אינה מביאה לידי הרהור. ולפ"ז נפל פיתא בבירא, דהרואה אשה עם פאה ולא ניכר אם פאה או שיער עצמה, יחשוב שהיא רווקה ועושה בהיתר, או שיש לה פאה, ולא יחשוב שגילתה שערה ויהרהר.
כ. בהמשך כתב בכוונת הרמ"א שקול שרגיל בו אין בו משום קול באשה ערוה, דאיירי בקול שמדברת בו, אבל קול ששרה בו, אסור. אבל יסוד זה הוא מדברי הראשונים בברכות כ"ד ושם חילקו בין רגיל ללא רגיל, גם בשיער וגם בקול וגם בשוק (שלושת הדברים המוזכרים שם), ללא שום חילוק בין שיער נאה לשיער מכוער, קול נאה וקול מכוער, דיבור או שירה, וכמובן בשוק שאין מה לחלק בו כלל.
ובביאור הגר"א שם איתא "אבל קול הרגיל בו, כנזכר לעיל". ופירש ה"דמשק אליעזר" שכוונתו לסעיף הקודם, שבתולות שדרכן לילך פרועות הראש, ושערות הנשואות היוצאות חוץ לצמתן, מותר לקרות כנגדן, כי רגיל בהם. וכך הוא גם לשון הבית יוסף שם, "ומה שכתב רבינו אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר. כן כתבו הרא"ש והמרדכי והגהות מיימון (שם), וכתבו עוד הגהות דהוא הדין לכל קול הרגיל בה לא חיישינן".
וראה בדברי חמודות מסכת ברכות פרק ג, "ודוקא קול זמר אבל קול דבורה שאינו זמר שמדברת כדרכה מותר כמו שכתבו תהר"י, וכתבו הגה' מיימון דה"ה לכל קול הרגיל בו לא חיישינן". זאת אומרת, קול שרגיל בו (דהיינו שומע אותה שרה תמיד) אין בו ערוה, כי הוא כמו דיבור שרגיל בו!
וכן הסיק הלכה למעשה הגאון רבי ישראל יעקב פישר, ראב"ד העדה החרדית, בשו"ת אבן ישראל (חלק ט' סי' ס"ג עמ' נ"ח):
"נראה דאין הביאור של קול הרגיל היינו דוקא קול הרגיל, אלא אפי' קול של זמר, אם הוא רגיל בו שרי, וכן משמע לשון הגהות מיימוניות, שכתב "וקול הרגיל בו", ע"ש, וכן משמע בבית יוסף, ולפ"ז שפיר מותר בשבת בשעת זמירות שגם הבתולות משתתפות באמירת הזמירות, כיוון שהם מזמרים מקטנותן והוה קול הרגיל בו".
כא. בהמשך דבריו כתב ש"הסכמת הפוסקים" שנשים החייבות בכיסוי ומגלות שערן, הוי שערן ערוה.... ומציין ביניהם גם את החזו"א שכתב "ובשיער דמותר בפנויה ואסור בנשואה, לכאורה לא היה ראוי לאסור אלא באשה שהוא מכירה ורואה אותה תמיד בשיער מכוסה, וכי מגלה השתא חשיב ערוה, אבל רואה אשה שאינו מכירה וראשה פרוע, לא עדיפא מפנויה" אלא שהסיק שעשאוהו רבנן כערוה למרות שאין בו שום הרהור.
אבל מה מגוחך הלשון "הסכמת הפוסקים" כאשר רבים וטובים חלקו על זה: בן איש חי, כף החיים, ערוך השולחן, שו"ת שרידי אש, שו"ת אגרות משה, שו"ת תבואות שמש, שו"ת יביע אומר, ומשמעות מהר"ם בן חביב, שהביא בשו"ת ישכיל עבדי... ועוד.
וכן מבואר להדיא בדברי הראשונים לא כך, שהרי הם לא חילקו בדין חיוב הכיסוי, אלא ברגילות, וכל שיער שרגיל בו - אינו מביא הרהור, וממילא הוא הדין לכל שיער, בין אם היא נשואה או רווקה, אם דרכה לגלותו - אין בו הרהור.
כב. כעת מגיע המחבר לפאה נכרית, וכבר בתחילת דבריו הביא מספר לבושה של תורה (המלא וגדוש בסברות הכרס) שאין כוונת שלטי הגיבורים להתיר בפאה הנראית כשיער עצמה, וניסה להעמיס זאת בדבריו באופן מגוחך ביותר, למרות ששלטי הגיבורים כתב יסוד פשוט: אם אין הבשר נראה עם השיער, ואם אין השיער דבוק לבשרה, אין בו ערוה ואין בו פריעת הראש. וכל אופן אחר יהיה מותר. ובפרט שהדגיש שקישוט הוא לה, ונראית בעלת שיער, ולא הועיל לו מול המסלפים דבריו.
כג. וגם את החולק (הבאר שבע) הפך לאחד שאינו יודע מה הוא שח (ח"ו), ולחינם חלק על הש"ג וכתב "לחוש עין הרואה להטעות אותו להחזיק הפאה נכרית לשיער עצמה הדבוק לבשרה ממש"... ולמרות שהפאות היו נפוצות בתקופה ההיא והמהרי"ק (שהב"ש העתיק דבריו) ידע היטב על מה הוא מדבר, ולא דיבר באוויר רק כחולק על הש"ג אלא כרואה את המציאות בעיניו.
כד. הביא ש"הרבה אחרונים" כתבו כב"ש, וביניהם ציין את הברכי יוסף וכנראה העתיק מאיזה פשקוויל שמצא. ואמנם החיד"א כתב שם שנעלמו מהאליה רבה דברי הב"ש. אך שם כתב גם שנעלמו מהיעב"ץ דברי הש"ג, והביא את דברי האוסרים והמתירים, ואין ראיה חותכת מדבריו שדעתו כדעת האוסרים. וראה מש"כ החיד"א בשו"ת חיים שאל (סי' ו'), וזה לשונו: "העידותי בכם היום שכל דין בראשונים ואחרונים שהבאתי בברכי יוסף, אין כוונתי להיות כדל מסכים הולך לענין דינא, שאפשר שלא עמדתי בתשובה ההיא כפי עיוני, רק אגב ריהטא עין לו ראתה והבאתיו כדי להקל מעל המעיין טורח החיפוש... זולת כשאומר בפירוש וכן עיקר, שאז אני מגלה דעתי הקצרה, אבל בלאו הכי רק שאני כותב הדין בסתם בשם אומרו, עדיין טעון לינה בעומקה של הלכה". עכ"ל. וא"כ אין מקום כלל לומר שאסר הפאה.
כה. גם ציין ל"בית יצחק" ומנה אותו בין הסוברים כב"ש, אבל הבית יצחק האריך להצדיק את הש"ג מכל המשיגים עליו, והשיב דברים נכוחים לחזק את ראיותיו מהגמ'. ולבסוף כתב בזה הלשון: "היוצא מזה לדינא אין להוכיח לאסור פאה נכרית... אמנם יש לחוש", ותו לא, וכתב שם טעם לאסור שמא ילכו בשערות עצמן. והיום נהפוך הוא, שטעם זה שייך ברוב הנשים הלובשות מטפחת. עכ"פ אין שום מקום לומר שהבית יצחק סבר כב"ש.
כו. לאחר מכן ציין לחת"ס, וראה בשו"ת אמרי סופר (ערלוי) שכתב בשם ספר "באר מרים" (עמ' ל"ו, להאדמו"ר מערלוי זצ"ל, נכד החת"ס), "בנוגע דעתו של קדושת זקני מרן החת"ס זצ"ל בענין לבישת פאה נכרית ברה"ר, היות שבהגהותיו לשו"ע כתב ק"ז מרן זצ"ל "אבל פאה נכרית לא עדיף מקלתה דאסור", ואילו בצוואתו לא אסר אלא לבנותיו וכלותיו, יש מקום לומר שבשו"ע כתבו דרך משא ומתן של הלכה להראות שאין דברי הב"ש דחויים, אבל אין כוונתו לפסוק לאסור. כי באמת לא מצאנו בשום מקום שהחת"ס אסר לבישת פאה נכרית, וגם בדרשותיו שדרש ברבים לא אסרם במפורש, והא דלא אסר החת"ס בהחלט לבישת פאה נכרית, י"ל דהתחשב בדעת הגדולים המתירים, וביניהם המג"א, ויתכן דגם הגאון רבינו משולם איגרא זצ"ל שכיהן בפרשבורג לפני החת"ס, לא אסרה".
כז. לאחר שפירט באריכות שמות האוסרים וביניהם גם הלא אוסרים, הביא בקיצור שמות המתירים... אובייקטיבי לגמרי. ומתוך מאה ושלושים מתירים ציין לרמ"א ומג"א "ועוד אחרונים"... דברי חמודות, שו"ע הרב, "ועיין במשנ"ב" (כביכול לא ברור שהתיר), ופמ"ג.
כח. ומתוך גדולי דורנו שהתירו הלכה למעשה ואף כתבו שעדיפה הפאה על מטפחת (יש כעשרים כאלה), מצא רק את השבט הלוי, שכתב "חלילה לי לתקוע עצמי בזה". וכל מילה נוספת מיותרת.
כט. וכאן הגיע לעיקר הקונטרס, שאפי' לדעת המתירים צריך שיהיה "ניכר דהוא דבר זר על ראשה" (ומעניין שלא זכר שהשבט הלוי שהביא בסעיף הקודם, ולא רצה לתקוע עצמו להתיר, הוא זה שכתב כן...) וכתב שהדבר "מבואר בכמה פוסקים". ומי הם הפוסקים? שו"ת מהרי"ל דיסקין שהוא בכלל מהאוסרים פאה (וכתב זאת בזמנו ובמקומו בירושלים שאף אשה לא חבשה פאה והיה שייך בזה מראית העין).
ל. הביא את הגרש"ז אויערבאך שבענין פאה נכרית "חושבני שסומכים שרוב האנשים יודעים להבחין", והסיק מזה שלרוב האנשים צריך להיות ניכר. אבל "להבחין" אינו "ניכר מרחוק", אלא הבחנה היא מקרוב, למתבונן, והכרה היא גם מרחוק, וכן הוא גם לשונו של הגרח"ק: "אם המתבונן יכול להבחין" (בספר חו"כ ולאחרונה גם בוידאו). וגם כתב "חושבני" ובדרך לימוד ולא בדרך פסיקת הלכה כלל.
לא. כתב "וכעין זה איתא בשו"ת אגרות משה" אבל שם כתב ממש להיפך, וביאר שלא שייך מראית העין כלל בפאה, וגם אי אפשר לגזור, ולמעשה התיר אע"פ שלא ניכר.
לב. הביא מספר "חוט שני" (להגרנ"ק) דבמקום שיש בו משום מראית העין לכ"ע אין לילך בפאה, והדגיש דבריו אלה, אבל אלה הם גם דברי הרבה אחרונים, ואין להם שום קשר לנדון, כי מראית העין שייך היכן שלא מצוי הפאה, והיכן שמצוי תולים בהיתר ולא שייך מראית העין... רק מה שכתב "לכ"ע" זה צ"ע ונעלם ממנו האחרונים שכתבו שלא שייך כלל מראית העין, כי לא גוזרים גזירות מדעתנו.
לג. הביא מספר "הליכות שלמה", שיהיה ניכר בקלות שאין זה שיער טבעי (אמנם לא בדרך פסיקת הלכה אלא שאין זה מדרך הצניעות) אבל המעיין בהערות יראה שזה נכתב בשם "רשימות" ובפתח הספר הם מבארים שאלה הן "שמועות" בשמו, וד"ל. ובספר "ועלהו לא יבול" חלק ג' ביאר בפשטות שכל פאה שנוהגות בה בנות ישראל הכשרות, מותרת.
לד. כתב שראה לנכון להקדיש כמה שורות להוציא מליבם של התולים עצמם בהאג"מ, וטועים... "אשר בקצת עיון בדבריו רואים שלא אמר ולא כיוון לזה מעולם".
ואני אומר, בקצת עיון בדבריו אפשר למצוא את המשפט "ולכן בשביל מה שנזדמן לפעמים רחוקות שלא ניכר לא אסרו". ושוב בהמשך דבריו: "וממילא אין לאסור גם כשלא ניכר לפעמים". והסיבה היא, "שאפשר שליכא כלל איסור מראית עין בזה!" ואידך זיל גמור.
לה. בראשית דבריו ניסה לסלף מה שכתב האג"מ "דאין זה איסור לאו אלא איסור עשה, דעל האשה להיות צנועה ולכסות ראשה, ואין למילף ממה שאסרו בשבת ועוד איסורי לאוין", כי כתב זה בדרך אפשר. אבל לא כתב זה בדרך אפשר, אלא הלך ומנה כמה וכמה סיבות מדוע אין מראית העין בפאה, וזו הסיבה הראשונה מביניהן.
לו. המשיך לסלף דברי האג"מ, כאשר מדגיש דבריו ש"ברוב הפעמים יכירו שהיא פאה", ומתעלם משאר דבריו (שציטט בעצמו) שהיא מוחזקת לאשה כשרה, זאת אומרת שכל הרואה ואינו יודע אם פאה או לא, אבל יודע שהיא אשה כשרה, אינו חושד בה שהולכת בלי פאה.
ואצטט מדברי האג"מ, "באשה, שבעיקר היא נמצאת בין הנשים, שהן מכירות שהיא פאה נכרית, שאין לאסור בשביל שיטעו אנשים שאין מכירים זה דנחשב כידוע גם להם". וברור ופשוט שכל אשה החובשת פאה, חברותיה ומכרותיה יודעות שהיא חובשת פאה, גם אם מדובר בפאה הכי יוקרתית.
לז. גם מה שדימה האג"מ פאה לגילוח, טעה בכל מהלך דבריו, וזה לשון האג"מ: "מ"מ כיון שלהמתגלחים הוא ניכר כבר, כידוע זה לכל דחברך חברא אית ליה, ויידעו הכל שפלוני מתגלח במספרים ובסם וכדומה ולא בתער".
זאת אומרת שלא ניכר הגילוח בין תער למכונה, אלא ש"חברך חברא אית ליה"... ואחד אומר לשני שהנ"ל מתגלח במכונה ולא בתער! והוא הדין בפאה וכנ"ל.
לח. ולאחר שכתב שטעו בדעת האג"מ, וניסה לסלף דבריו ללא הועיל, כתב בהערה ש"צריך עיון המשך דבריו...." זאת אומרת שהוא עצמו נתקע בפירוש הדברים לשיטתו העקומה, ונשאר בצ"ע, במקום לפרש לפי הפשט הפשוט.
לט. יש להעיר גם על מה שהעתיק האג"מ והתעלם מכל האחרונים שכתבו שאין בפאה מראית העין, והסבירו דבריהם שהרואה תולה בהיתר למרות שאין לו מושג אם זה פאה או שיער, וביניהם ה"מגן גיבורים" שקדם לכולם, ולא אלאה את הקורא בהעתקת דבריהם כאן, שמוכח מכולם שפאה שאינה ניכרת מותרת בשופי. אבל זה שהעתיק אג"מ ופלפל בדבריו והשמיט דבריהם של כל האחרים, כבר מגלה על הכותב שאינו נותן לעובדות לבלבל אותו.
עד כאן כבר התבארו יסודי הדברים, ומכאן והלאה האריך לחינם, וכעת אין לי פנאי להמשיך, ואח"כ כמסת הפנאי אי"ה אעיר על המשך דבריו.