היוצא מבית הכנסת, נאמרו בו ג' דינים: א. צידוד. ב. כריעה. ג. אמירת הפסוק "ד' נחני וגו'".
מקורו של הראשון במג"א בסי' קלב ס"ק ו. מקורו של השני בהגהת הרמ"א בסוף סימן זה בשם המהרי"ל. ושל השלישי - גם כן בהגהת הרמ"א הנ"ל.
השאלה היא: מה נוהג ומתי?
ראיתי אחד מחברי הנוהג לומר ד' נחני כשיוצא מביכ"נ ובימ"ד גם שלא לאחר התפילה. לי עצמי היה פשוט שהוא רק אחר התפילה ואולי רק לאחר שחרית. ראיתי נוהגים לכרוע ביציאה מביכ"נ גם כשלא סיימו תפילה, ולענ"ד גם זה אינו מאחר שדין זה נאמר רק בסיום התפילה דומיא דעבודה וכמש"כ המשנ"ב (קלב, ס"ק יח). אחד העיר שלכאורה עכ"פ גם לאחר תלמוד תורה ינהג דין זה, אם לא לאחר יציאה של ביאה ריקנית לביהכ"נ. יש להעיר על סברתו שלא מצאנו בתורה את כל הדינים דומיא דעבודה שמצאנו בתפילה בסי' צח סע' ד ועוד. לכאורה מעצם מה שהביא המג"א שיצדד מוכח שישנם מצבים שאין כורעים בהם, שאל"כ ממילא מחזיר פניו להיכל בגלל הכריעה שכורע.
אשמח אם מישהו מחו"ר הפורום יציין לדיון בעניין זה או יאמר בו סברא מעצמו.