גדרי מראית עין

[עובר ושב]

כבודו טועה, זה לא נזכר בהרבה פוסקים. רק כתבו שיש הרהור לגבר הרואה אשה גילוי שיער (וזה פשוט, אם כל הנשים רגילות לכסות), אבל לא כתבו שטעם כיסוי הראש משום הרהורי דגברי. אחסוך לך מראש ואביא לך את כל הראיות שמביאים בזה עסקני הצניעות:

א. פסקי הרי"ד - כוונתו שלאחר שקיים מנהג אצל כל הנשים (אף הנכריות) מדורי דורות לכסות את הראש, ממילא אשה המגלה את שערה, יש בזה פריצות. כי כל דבר הרגיל להיות מכוסה ועתה הוא מגולה, יש בזה פריצות, ומשיכת עין ולב הרואה.

אבל לא העלה על דעתו כלל לומר ש"טעם איסור התורה" הוא משום ששיער בעצמותו הוא פריצות.

ובעצם פסקי הרי"ד לא חידש מאומה, כי הגמ' בברכות כ"ד מסבירה ששיער הוא ערוה ותאווה, רק שכל הראשונים מבארים שכל זה הוא בשיער הרגיל להיות מכוסה, ופשוט. והגמ' מביאה ראיה מ"שערך כעדר העיזים". האם צריך לחפש ראשונים, כיהודה ועוד לקרא?

כותב הטקסט פשוט חיפש את המילה "פריצות" ואסף כל מי שהזכיר מילה זו, אבל "שכח" שגם (ובעיקר) לגבי דת יהודית מצינו בראשונים לשונות של פריצות, והרא"ש (כתובות פ"ז סי' ט') כתב: ו"דת יהודית" משום "חציפותא" ומשום חשד זנות הוא דמפסדא, עכ"ל, והמאירי (כתובות עב.) כתב: "ואח"כ פירש פרטים שבדת יהודית וכולם ענינים של צניעות, ומתוך שהם דברים של פריצות ויוצאים מהם דרכים ושבילים לזנות", ובכל זאת כל זה אינו אלא דרבנן (מנהג בנות ישראל שנהגו לצניעות).

ב. הריטב"א - ביאורו כנ"ל, שפריעת הראש היא פריצות לאשה ששערה רגיל להיות מכוסה.

ג. הרא"ש בכלל דיבר על דת יהודית (וכנ"ל), ואין משפט כזה ברא"ש, אלא כפי שהעתקתי לעיל באות א'. ואיך אפשר להגיע למסקנה כל כך מופרכת, שהרא"ש התכוון לומר שזה טעם התורה, כאשר הוא מדבר על דת יהודית דרבנן. ומה שכתב בתחילת דבריו "איזו היא דת יהודית, יוצאה וראשה פרוע" כבר ביארו בגמ' שהכוונה שיוצאת בכיסוי שהוא טוב מדאורייתא אבל מדין דת יהודית אינו מספיק (קלתה).

ד. תרומת הדשן - כוונתו שלאחר שנהגו בנות ישראל בכיסוי, הרי המגלה ראשה יש בזה פריצות דגברי, וכנ"ל.

ועוד י"ל בפשטות שתרומת הדשן הולך לשיטתו בדעת הרמב"ם שהביא בסי' רמ"ב, שאיסור גילוי הראש עיקרו מדרבנן, ולא גזירת הכתוב, ורבנן אסרו זאת מטעם של פריצות, כי כבר נהגו נשות ישראל לכסות את השיער מזמן מתן תורה, וכיון שנהגו לכסותו, אשה המגלה שערותיה יש בזה פריצות ("דגברי"), ולכן איסור דרבנן הוא רק ברשות הרבים, ששם נהגו ישראל לכסות, ושם שייך טעם זה, ולא בחצר ובבית, שלא נהגו לכסות השיער שם, ולא שייך שם טעם האיסור.

וכמה מגוחך להעמיס בתה"ד שבא לבאר את "טעם התורה" כאשר הוא עצמו כתב בדעת הרמב"ם שעיקר האיסור מדרבנן...

ה. הרמב"ם והטור שהביאו פריעת הראש בהלכות הרחקה מעריות - לא ברור איזו מין ראיה היא זו, האם יש ספק למאן דהו לגבי מיקומה של פריעת הראש באשה? ואם נאמר שטעם התורה הוא גזירת הכתוב או מנהג בנות ישראל, אזי מיקום הלכה זו הוא בהלכות שעטנז?

ו. מעלות המדות - לא כתב ש"טעם התורה" הוא משום ששערות האשה וכו', אלא דיבר על חז"ל, שכאמור דיברו על המנהג הקיים מזמן מתן תורה, שלפי המנהג לכסות - הפועל היוצא הוא ששערות האשה הן פריצות.

ומסתבר שהכותב סמך על כך ש99 אחוזים מתוך הקוראים לא ילכו לבדוק את הדברים בפנים, אבל הקורא בספר "מעלות המדות" רואה ששורה אחר כך הוא כתב "וכן האשה שטווה בשוק, הוא דבר פריצות... שמא יתאוו לה ותבוא לידי עבירה". ופשיטא שאין כוונתו שם לטעם התורה, כי "טווה בשוק" הוא אחד מן הדברים שנאסרו מדין דת יהודית.

עד כאן ראינו שמדברי הראשונים אין שמץ של ראיה.

וכעת אבאר יותר,

יש שתי סוגיות: ברכות כ"ד וכתובות ע"ב. הסוגיא בברכות כ"ד עוסקת בקריאת ק"ש נגד שיער, האיסור הוא מדרבנן והטעם הוא משום הרהור.

עשרה ראשונים שם כותבים שכל האיסור הוא בשיער הרגיל להיות מכוסה, אבל שיער הרגיל להיות גלוי - אין בו הרהור כלל ומותר לקרות כנגדו.

הסוגיא בכתובות ע"ב מלמדת על חיוב כיסוי הראש, והראשונים מבינים שהחיוב הוא בנשואות דוקא, ואין טעם של הרהור וכדומה אלא זו גזירת הכתוב, או מנהג בנות ישראל (אם הטעם משום הרהור, הגמ' בברכות היתה מביאה ראיה מ"ופרע את ראש האשה"... אבל הגמ' הולכת להביא ממרחק לחמה, מפס' בשיר השירים - שערך כעדר העזים).

[עובר ושב]

והחילוק בין פנויה לנשואה [להמחלקים עכ"פ מה"ת], הוא בפשטות [לא מחמת חומר האיסור של אשת איש, דגם נדה היא בכרת] רק מחמת שיעבודה לבעל נצרך לה מדריגת של צניעות יתירה שלא יוכלו אנשים להרהר גם ע"י שערה, ולהרהר ממש אסור גם בהסתכלות על פניה, משא"כ בתולה עומדת להנשא

רגילים לחלק כך, אולי בהשפעת מאמרים שונים שנכתבו לקהל החילוני על מנת להסביר את החילוק בין נשואה לרווקה, אבל אליבא דאמת אין לזה שחר. ואפילו בשו"ת יביע אומר דחה סברא זו, וכתב שאין נפק"מ בין פנויה נדה לנשואה.

ואפשר לזרוק סברות רבות לחלל האוויר, השאלה מה המקור לכך. ולסברתך אין שום מקור.

בעירובין איתא שהאשה התקללה ולכן צריכה לכסות, אין שום רמז לכך שנשואה צריכה להחמיר בצניעותה.

בכתובות איתא "מכאן לבנות ישראל" ולא כתוב מכאן לאשה נשואה, ודיוק זה מובא גם בב"ח וגם בגר"א.

לשיטתך, היה צ"ל "מכאן לאשה נשואה שצריכה להוסיף בצניעותה".

אבל לא, הגמ' רק כותבת שמוכח מהפסוק שכך הוא מנהג בנות ישראל (ראה רש"י שם).

גם ברמב"ם וגם בשו"ע הנוסח הוא "אחת פנויה ואחת אשת איש", ואין שום רמז לכך שהמצווה היא דוקא על אשה נשואה, כי צריכה להוסיף בצניעותה.

ויש עוד ראיות רבות כחול הים, גם מהכתובים (לדוגמא כאשר יצחק אמר "אחותי היא", לא היה מוכח מסגנון לבושה אם נשואה היא או רווקה) וגם מהגמ' (לדוגמא בנדרים איתא שהנשים אינן בכלל שחורי הראש, ואין שום רמז לחלק בין נשואה לבתולה) וגם ממנהג ישראל (בתימן שמקפידים ללכת כפשט הרמב"ם, הנשואות והרווקות היו נראות אותו דבר, עד שעלו לארץ.

אז לבוא ולהמציא טעם שאין לו שום יסוד, כי נדמה לנו שנשואה צריכה להחמיר, למרות שאין שום פרט כלשהו שמחמירים על נשואה ולא על בתולה, זה מופרך.

שנית, אם השיער הוא פריצות וגורם להרהורים, מהיכי תיתי להתיר לרווקות לגרום הרהורים, רק כדי שיוכלו להינשא (ומה בכל השנים הללו שהן עדיין נערות ולא מתכוונות להינשא?) וגם מהיכי תיתי להתיר להם "להחטיא" את רוב הגברים שלא מתאימים להם, או מחמת שהם נשואים או מחמת שפשוט אינם מתאימים להם מהרבה סיבות?

[נהר שלום]

עיינתי קצת במאמר ההוא, והלה עושה בתוך דברי האחרונים כבתוך שלו.

בעמ' 4 החליט ש'עיקר סמיכותו של האג"מ להתיר קר"ש לפני שער פרוע בזה"ז, הוא משום דשער באשה ערוה אינו אלא מדרבנן, ולא משום דדייש ביה'. הלה החליט כן, במקום שבאג"מ אין רמז לזה.

מה רע בזה:

ועוד שח לי משם הגר"מ הינמן שליט"א שגם האג"מ זצ"ל לא הוה ניחא ליה בהיתר זה, וכששאלהו על כך השיב "כבר הורה זקן [הערה"ש]" (וכן לשונו באג"מ או"ח ח"א סוף סי’ לט).

כפשוטו, 'כבר הורה זקן' פירושו שהוא הסכים להכרעה זו ואין אחריו כלום, ולא ד'לא הוה ניחא ליה' בהיתר זה.

זה דלא הוה ניחא ליה זה גם מדברי הגר"מ הינמן

[אראל]

ויש עוד ראיות רבות כחול הים, גם מהכתובים (לדוגמא כאשר יצחק אמר "אחותי היא", לא היה מוכח מסגנון לבושה אם נשואה היא או רווקה)

חששת יצחק שמא יהרגו אותו על היותו בעלה של רבקה, וחשב להציל עצמו ע"י שיאמר 'אחותי' היא, שאז לא יהרגו אותו, כמ"ש בפסוק מפורש 'כי ירא לאמר אשתי פן יהרגני אנשי המקום על רבקה כי טובת מראה הוא'
ולא מפני שאם היא אחותו ע"כ שהיא רווקה או בתולה

[עובר ושב]

ומה שהביא במאמר בשם הגרש"ז אוירבעך זצ"ל – אינו נכון, וז"ל בהליכות שלמה (תפלה ח"א עמ’ רמ-רמא): "ופאה נכרית, אע"פ שהתירו לצאת בה, מ"מ חלק ניכר מהפאות המצויות היום, המשונות בצורתן ובבליטתן, אין היתר ללובשן, כי הן נוגדות לגמרי את רוח הצניעות. וכללא דמלתא שאין זה מדרך הצניעות שיהא המראה דומה לפנויה, אלא צריך שיהא ניכר בקלות שאין זה שער טבעי"

ראשית יש לתמוה על הקביעה כלאחר יד "מה שהביא - אינו נכון" כאשר מדובר בעדות נכדו ונכדתו שהובאו בספר "ועלהו לא יבול" שמחברו הוא דייקן מאוד והעתיק בדקדוק את העדויות ששמע.

שנית יש לגחך על מה שהביא ראיה מ"הליכות שלמה" ועוד נקט "וזה לשונו"... כאשר המעיין שם באותיות הקטנות יראה שמקור הענין הוא שמועות בשם תלמידיו, ואידך זיל גמור.

גם מה שהביאו בשמו הוא תרתי דסתרי, כיצד יתכן ש"חלק ניכר" מהפאות הן "משונות בצורתן", ממה נפשך, אם חלק ניכר אז כבר לא משונות.

והאמת היא שהנאמר בשמו שהפאות המשונות בצורתן ובבליטתן אסורות (שזה כבר דבר פשוט לכל בר בי רב), הוא מתוך ספר אחר, ו"על פי כתב יד" (כפי המצויין בהערות) ולא כתב יד ממש, והתוספת שבאה אח"כ ש"צריך שיהיה ניכר בקלות", זה מתוך "רשימות", כמצויין שם, ובהקדמה לספר מצויין שפירוש הדבר "מפי השמועה".

ואכן, הגרש"ז כתב במפורש ב"מנחת שלמה" שסומכים על זה שרוב האנשים יודעים להבחין, ו"הבחנה" אינה מבט קליל אלא מבט בוחן לעומק, ולא "ניכר בקלות".

[עובר ושב]

וגדר דת יהודית וחוקות הגוי ההולך ומשתנה ע"י עושי הפאות ותרד פלאים ככדור שלג במורד ההר ובדיעבד הופך לענין לכתחילה והכל במסוה של פרישות של לא תתגנה בעיני הבעל ולא נוכל להחמיר בדור פרוץ

אם תעיין בספרים תראה שעוד לפני 90 שנה בשנת תרפ"ח, התריעו על ההתדרדרות האיומה והנוראה שאי אפשר להכיר כלל את הפאות.

ואצטט מהספר ברכה שלמה שנדפס בתרפ"ח: "התחילו עתה ללכת בפאות העשויות משערות קצרות תלויות באופן שאין ניכר כלל אם היא נשואה או פנויה, ונראית ממש כהולכת בגילוי שיער... גם הנשים שהולכות בפאות שהיא ניכר קצת שאינה פנויה, התחילו עתה ללכת בפאות העשויות משערות קצרות כנ"ל".

והשאלה היא, לאן אפשר עוד "להתדרדר" מ"אין ניכר כלל"... (וכן הוא גם בלשונות הפוסקים שקדמוהו, לפני 200 שנה ולפני 400 שנה... אבל אליבא דאמת אין כל חדש תחת השמש). והשורה התחתונה היא שמאז ומעולם הפאות לא היו ניכרות כלל. ולכן אסרו משום מראית העין, והמתירים חלקו והתירו.

[ליטוואק פון בודאפעסט]

טרם הספקתי לעיין בכל החומר כאן, אבל רצוני להוסיף ענין חשוב.

שלא ישלה שום בן אדם את עצמו. חשש 'מראית עין' אינו אלא לענין דרוש וקבל שכר. אין אדם שפוי שחושב באמת שאשה מסוימת גילתה את שערה בלבשה פאה יוקרתית הנראית כמו שערה. אם זה לוקסוס יתירה, פריצות, משיכת עיני אנשים זרים, ועוד ועוד, מראית עין איננו. אף אחד אינו טועה למעשה בזה, ולכן לא צריכים לחפש סברות רבות להתיר את לבישת הפאה מחמת מראית עין.

[אראל]

וגדר דת יהודית וחוקות הגוי ההולך ומשתנה ע"י עושי הפאות ותרד פלאים ככדור שלג במורד ההר ובדיעבד הופך לענין לכתחילה והכל במסוה של פרישות של לא תתגנה בעיני הבעל ולא נוכל להחמיר בדור פרוץ

אם תעיין בספרים תראה שעוד לפני 90 שנה בשנת תרפ"ח, התריעו על ההתדרדרות האיומה והנוראה שאי אפשר להכיר כלל את הפאות.

ואצטט מהספר ברכה שלמה שנדפס בתרפ"ח: "התחילו עתה ללכת בפאות העשויות משערות קצרות תלויות באופן שאין ניכר כלל אם היא נשואה או פנויה, ונראית ממש כהולכת בגילוי שיער... גם הנשים שהולכות בפאות שהיא ניכר קצת שאינה פנויה, התחילו עתה ללכת בפאות העשויות משערות קצרות כנ"ל".

והשאלה היא, לאן אפשר עוד "להתדרדר" מ"אין ניכר כלל"... (וכן הוא גם בלשונות הפוסקים שקדמוהו, לפני 200 שנה ולפני 400 שנה... אבל אליבא דאמת אין כל חדש תחת השמש). והשורה התחתונה היא שמאז ומעולם הפאות לא היו ניכרות כלל. ולכן אסרו משום מראית העין, והמתירים חלקו והתירו.

ממש נפלא
עוד מעט ויכתבו כאן שהסוסים והעגלות של אז פרחו באותו מהירות כהאויטאבאסים של היום, והבאנען של קיטור נסעו באותו מהירות כמטוס ברקיע השמים, כמעט שלא היה ניכר הבדל ביניהם.....

אולי שתסביר לי, האיך הצליחו בתקופה של אז, לייצר פיאות מן אניצי פשתן, באופן שיראו ממש כשערות בלי היכר כלל???

[בהחלט שלא היה אז עדיין ייצור של פיאות משערות בני אדם]

[עובר ושב]

אולי תסביר לי אתה, איך הצליחו לטוות מעל גבי העיזים? מישהו יודע לעשות את זה היום? (כָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ...)

אבל עליך נאמר "שאלת חכם חצי תשובה". קודם הנחת הנחה שהיו מייצרים פאות מאניצי פשתן, נגד כל הראשונים והאחרונים שביארו שמדובר בשיער טבעי לחלוטין, של עצמה או של חברתה. ואחר כך הקשית כיצד אפשר לעשות פאה בלי היכר...

[בהחלט שלא היה אז שיער סינטטי - עדיין לא הומצא].

[אראל]

אולי תסביר לי אתה, איך הצליחו לטוות מעל גבי העיזים? מישהו יודע לעשות את זה היום? (כָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ...)

אבל עליך נאמר "שאלת חכם חצי תשובה". קודם הנחת הנחה שהיו מייצרים פאות מאניצי פשתן, נגד כל הראשונים והאחרונים שביארו שמדובר בשיער טבעי לחלוטין, של עצמה או של חברתה. ואחר כך הקשית כיצד אפשר לעשות פאה בלי היכר...

[בהחלט שלא היה אז שיער סינטטי - עדיין לא הומצא].

אף אם הראשונים מדברים מן שיער טבעי, אבל בודאי שלא הי' משוכלל כ"כ כמו היום, עד שלא היה ניכר כלל הבדל בין שער לשער

דבר ידוע ומפורסם, הפיאות שהשתמשו בהן נשות ישראל מלפני מאה שנה בפולין וברוסיא, היו עשויות מאניצי פשתן, ולא משיער טבעי כלל, וגם לא סינטטי
בידי תמונות מן הסבתות שלי, עם הפיאות שלהן [במדינת פולין], מי שיאמר שאינו רואה הבדל בין שערות הפיאה הללו לבין שערות טבעיי, בודאי שהוא לקוי-ראייה...

מה שאתה מביא כאן מירחון 'המאור', נראה לי פרסומת מוגזם ומופרז...., תשאל ותברר המציאות אצל מי שתרצה, ומן איזה אשה יהודית שהיתה אז בעולם בשנת תשי"ג, אם הפיאות של אז איך היו ....

[עובר ושב]

מעולם לא השתמשו בפשתן עבור פאות. גם לא בזמן המשנה והגמרא. זה מפורש בדברי הראשונים והאחרונים.

אבל לא בכל מקום ובכל זמן היו הפאות זהות. וגם אופי השיער, התסרוקת, הנפח, הצורה, לא היה זהה. בדיוק כמו שהלבוש של הסבתות לא היה זהה להיום. אם תשווה את השיער דאז, לפאות דאז, תראה שאין הבדל.

גם מצוי מאוד שלוקחים פאה של הסבתא שלא עברה חפיפה מזה מאה שנה, ומשווים לפאה חדשה שהרגע יצאה מבית החרושת. וברור שלא קרב זה אל זה.

במאה האחרונה נרדפו היהודים ועונו במדינות רבות, ומטבע הדברים יתכן שהפאות לא עברו חפיפה כלל. אי אפשר לדעת ע"פ תמונה. אבל פוסק הלכה שמתאר בספרו את מראה הפאה כמראה השיער במדוייק, זו האמת לאמיתה.

[עובר ושב]

ואילו במטפחת אף אם מגלה ב’ אצבעות - להרבה פוסקים הדבר מותר, וכ"כ מרן היבי"א (בגיליונות החדשים ביבי"א ח"ה סי’ ה מס’ 8), ואף להאוסרים נראה שאינו מדאורייתא (עי' בשו"ת תשורות ש"י ח"א סי' נא)

כל מה שכתב בשתי שורות אלה, אינו נכון.

ראשית, אין "הרבה פוסקים" אלא רק הגר"ע יוסף והגר"מ פיינשטיין כתבו להקל בזה (ואולי כוונתו שמיעוט רבים שניים). וגם הם התירו בדיעבד גדול, ולא כלשון הכותב "מותר" כביכול מדובר בהיתר בשופי.

והגר"ע יוסף כתב ההיתר בשם מהר"ם אלשקר, ועל זה נכתבו לשונות חריפים ביותר בפוסקים, שלא מצאנו דוגמתן בשום מקום (אפילו לא בפשקווילים על פאה נכרית).

ובשדי חמד הביא מספר "משא למלך" דקצת חכמים שלמדו בבחרותם ושנו ופירשו, רצו לפקפק בהסכמתם, ותלו עצמם באילן גדול המהר"ם אלשקר, אמנם טח עיניהם מראות מהשכיל לבותם, ותלו בוקי סריקי באיש אלהים קדוש, דכל השקלא וטריא שלו היא בשערות שיצאו חוץ לצמתן וכו' ולא בכל הראש או אפי' קצת שיער.

ובחרם שנעשה בעיר סלוניקי בשנת תר"כ (הובא בשדי חמד שם) ע"י רבני העיר, כתבו "ואשר יעשה בזדון ולבבו פונה היום באמרו כי אין איסור בזה, הרי הוא מופרש ומובדל מעדת ישראל ומין ואפיקורס הוא, לא יאבה ה' סלוח לו".

והמעיין בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' ל"ה) יראה שכן הוא הדבר, וצדקו דברי "משא מלך", כי כל דבריו שם הוא בענין שיער שחוץ לצמתן, ולא דן כלל להתיר גילוי שיער מהראש עצמו. וזה לשונו שם: "שאלת ממני הידיד אם יש לחוש לאלו הנשים שנהגו לגלות שערן מחוץ לצמתן להתנאות בו... כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו בברכות זה לשונו, והא דאמר רבי יצחק טפח באשה ערוה ואוקימנא באשתו לק"ש, פירש הראב"ד ז"ל דאפשר במקום צנוע שבה, ועלה קאתי רב חסדא למימר דשוק מקום צנוע וערוה הוא אפי' לגבי בעלה, אף על פי שאינו מקום צנוע באיש. אבל פניה ידיה ורגליה וקול דיבורה שאינו זמר, ושערה חוץ לצמתה שאינו מתכסה, אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד. ובאשה אחרת אסור להסתכל אפילו באצבע קטנה ובשערה ע"כ. וכן נמי כתב בעל ארחות חיים אבל פניה ידיה ורגליה ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם, מפני שהוא רגיל בהן. וכן שמעתי שכתב בעל המכתם.

ואין זה צריך לפנים, דלדברי כולם אין בו צד איסור כלל, אדרבה, שהתירוהו בפירוש, ואפילו לק"ש, והעידו שנהגו לגלותו, ובודאי כי כן היו נוהגות בנות ישראל בימי חכמי המשנה והתלמוד ז"ל, ואפשר דאפילו בעודן על אדמתן, בזמן שבית המקדש קיים, כדאיתא בהדיא בפרק חזקת הבתים, דאמרינן התם עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט. מאי היא, רב אמר בת צדעא, שנאמר אם אשכחך ירושלם וגו', ופירש בעל הערוך ז"ל, דכתיב בתשובות כשהאשה קולעת שערה משיירת ממנו דבר מועט בין אזניה לפדחתה כנגד צדעתה, ומביאה סיד טרוף כשהוא חבוט, וטחה אותו שיער, ואינה קולעת אותו אלא מטילה כנגד פניה זה עושה בת עניים. אבל עשירה שורקתו בבשמים ובשמן טוב כדי שיתחברו שערות זו בזו ולא תהיה כאבלות ויתייפו ע"כ. וזה המנהג בעצמו הוא מנהג הנשים היום, שהאשה קולעת כל שערה ומשיירת שיער הצדעים יורד על פניה והוא הנקרא בלשון חכמים בת צידעא כמו שנתבאר".

והאוסרים הם מאחרוני דורנו, כי עד דורנו אף אחד לא חשב להתיר "שתי אצבעות" אלא רק בדורנו נתחדש שיעור זה ע"י הגר"מ פיינשטיין והגר"ע יוסף (איני יודע מי קדם למי), ועד דורנו היה פשוט לכולי עלמא שכל הראש צריך להיות מכוסה מדאורייתא.

ומהאוסרים בדורנו שחלקו על ההיתר, כתבו במפורש שהאיסור הוא דאורייתא. ראה להגר"מ שטרנבוך בספר דת והלכה סימן א בשם החזו"א, "ולפני הרבה שנים נתפשטה שמועה בעיה"ק ירושלים על אחד שם שהתיר גילוי שערות עד טפח, ונכנסתי לרבינו החזון איש זצ"ל ושאלתי אותו מהי דעתו בזה, והוא ענה מיד שכל השערות אסורין בגילוי מדינא, ואלו שיצאו חוץ לצמתן אסורין ממנהג ישראל דור אחר דור. ושאלתי אותו האם האיסור במקצת שערות הוא מן התורה, והשיב שכן, הדבר אסור מהתורה. ושוב ביקשתי ממנו לפרש מהו שערות שיצאו חוץ לצמתן, ואמר שהכוונה השערות בצדדין או במצח, אבל בראש גופא אסור מן התורה כל גילוי, ואמר לי שאוכל לפרסם דבר זה משמו. וכל שכן הגדולים בגליציה והונגריה, שאסרו כל גילוי באיסור חמור מאוד מאוד".

והדברים פשוטים, כי אם נקטינן בגמ' "דאורייתא היא" וכדעת רוב הפוסקים, מנין לחדש ששתי אצבעות אין בהן איסור. והתירו מדאורייתא רק "קלתה" ששערותיה נראות בקושי בין הנסרים הדקים של קלתה (סל). אבל לא שהראש היה מגולה במקצת.

ומה שניסו פוסקים בודדים להביא ראיות להוכיח שמדאורייתא די בכיסוי רוב הראש, יש לדחות את כולן. ואכמ"ל.

[מעיין]

להרב עובר ושב
לסברא של פריצות והרהור יש סמך בלשון רש"י [לא אכניס עכשיו בחילוק שני הלשונות] רק אחת אומר שהוא התנאה בפני הנואף הכוונה בגילוי הראש [ואין כוונת רש"י להיא פרסה לו סודרין נאין, רק לגילוי ראשה וכבר הבאתי סמוכין לפירושי כאן https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f ... 63#p500963 ועל זה בא עונש מדה כנגד מדה, והגם שעשתה זאת בכוונת ניאוף אבל מ"מ מדעושין זאת לעונש משמע שיש בזה ענין פגם של מעילה בבעלה.
ועיין עוד במ"מ פכ"א מהלכות איסו"ב ה"א בענין קריבה לעריות שהביא ענין פריעת ראש וז"ל אחר ישוב דברי הרמב"ם סיים "וכבר אמרו ביוצאה וראשה פרוע שהוא אסור מן התורה..."[ורבים נבוכו בכוונתו,עיין מש"כ בזה השואל בשאילת יעב"ץ, והיעב"ץ לא השיבו בזה כי לא העתיק התשובה שלימה בכל הפרטים רק מהרשום ל ראשי פרקים, ומ"מ ביאורו במ"מ הוא בורכא למבין] ולענ"ד פשוט שכיוון להביא ראי' שיתכן שקריבה אף שאין בזה שום נגיעה ממשית לערוה ממש יכול להיות דאורייתא ממש, והביא ראי' מענין פריעת ראש שנאסר מעין ענין קריבה, דוק [שמוכרח מזה שענין כיסוי הראש תחילתה בקירוב ערוה והרהור ולא בגזירת הכתוב שמוליד חיוב כיסוי מטעם ערוה].
מלבד הרבה אחרונים שכתבו כן בפירוש השנות חיים הישועות יעקב וספר יהושע ועוד
ולענין סברא שכתבתי מענין שיעבוד לבעלה, עיין עוד לשון המעיל צדקה סי' ס"א הגם שהוא מיירי בדת יהודית נקט לשון קלות ראש ומעילה בבעלה שהוא מקפיד בכך, הגם שיש לחלק ולכרכר בכוונתו.

[ליטוואק פון בודאפעסט]

להרב עובר ושב
ענין של מהלך של כיסוי הראש מטעם פריצות דאתתא והרהור דגברא זה נזכר בהרבה פוסקים וגם יש לדרך זה משמעות בקצת ראשונים, וזאת גם לפני החיוב של תורה [היינו שלא זו בלבד שהגזירת הכתוב של התורה עושה זאת למקום מכוסה] רק מצד עצם ענין השער, ודאי אין זה בדרגא של הרהור של שאר מקומות המכוסים, והחילוק בין פנויה לנשואה [להמחלקים עכ"פ מה"ת], הוא בפשטות [לא מחמת חומר האיסור של אשת איש, דגם נדה היא בכרת] רק מחמת שיעבודה לבעל נצרך לה מדריגת של צניעות יתירה שלא יוכלו אנשים להרהר גם ע"י שערה, ולהרהר ממש אסור גם בהסתכלות על פניה, משא"כ בתולה עומדת להנשא, ולפי"ז צריך לומר דאנוסה וגרושה אסור מדרבנן מטעם לא פלוג, [ויש שכתבו דהחילוק היא מחמת שטעמה טעם ביאה ולענ"ד זה דברי נביאות ואין לזה רמז בתורה, משא"כ חילוק של שיעבוד הבעל אפשר שהוא] משמעות הכתוב של פרשת סוטה של תשטה תחת אשה ודי למבין.

אתה קופץ מענין לענין.
פריצות פירושה שהאדם פותח דבר הסתום. על האשה להיות משועבד אך ורק לבעלה, ולאחרים מתנהגת בפורמליות ובדרך ארץ. המדברת דברים פרטיים ברבים, חסר לה במדת הצניעות והיא פרוצה. הל' צניעות הולכות בקו הזה. האשה המגלה בשרה לאחרים, במקום שהמנהג לכסות, הרי היא מזמנת אותם לענינים הפרטיים שלה, והיא צעד אחת לזנות ממש. שערות האשה הם דברים פרטיים שלה, ואין לה לגלותן לאחרים אלא להחזיקן לעצמה. ע"י פאה, ככל היופי שבה, איננה מגלה את עצמה לאחרים אלא את פאתה.

האדם המסתכל בטלוויזיה ורואה שם תמונות תועבה, יעבור על איסור 'ונשמרתם מכל דבר רע', אבל אין זה פריצות. אין קשר בין פריצות להרהור.

[מעיין]

לא נכנסתי להלכות פאה כאן רק שיש שכתבו בענין טעם כיסוי הראש לשונות של פריצות והרהור
הא לך לשון השנות חיים להגר"ש קלוגר [שאגב מדבר שם גם מפאה עיי"ש]

דהרי עיקר האיסור שלא תצא אשה בשערה מכח שיבא לידי הרהור דברים בה ולידי פריצות

וגם לשון המגיד משנה פכ"א מהלכות איסורי ביאה ה"א משמע שהרהור ופריצות חופפין זה בזה
ודאי הרהור יש בזה איסור ונשמרתם, אבל יש הרהור של איסור ונשמרתם ויש איסור הרהור שיש לזה קשר לקריבה דעריות כענין רמיזה וקריצה, עיין בחינוך בענין נשים באיסור הרהור על האנשים מלאו דלא תקרבו, באופן שפריצות והרהור מישך שייכי

[תורת המן]

כמו שכבר כתבתי - מכל הפוסקים והאג"מ בכללם - מבואר דאין צריך גזירה מיוחדת על כל דבר ודבר, וחז"ל מעולם לא דיברו על חלב שקדים, אך כל הפוסקים כולם אסרו אותו עם בשר.
וע"כ דברי הגרמ"פ ש"כיון שלא מצינו בגמרא שאסרו אין למילף ממקומות אחרים שאסרו משום מראית עין, ואין למילף חדא מאידך, ולכן נאמר איסור מראית עין ביחוד בכל דבר שאסרו" עכ"ל, א"א לקבלם כפשוטם לאור הנ"ל.
לעצם הנידון, אינני משוכנע דיש בזה מראית עין בעצם, ויש לדון לכאן ולכאן כדרכו של תורה, ורק על האומרים ד"אין מה לדון כלל, כי חז"ל לא גזרו", אינו אמת כלל, ואינו אלא ליתן מחסום לפי האוסרים.

אדרבה, מבואר בפשטות מדברי הפוסקים, עם ראיות ברורות, שצריך גזירה מיוחדת על כל דבר ודבר, כי על זה גזרו ועל זה לא, ואפילו שזה בקל וחומר מזה.

והאג"מ לא חידש כלום כי כבר קדמו הפרי חדש בזה (סי' פז סק"ז), "דאעיקרא מה שאסר הרשב"א בחלב אשה משום מראית העין חידוש הוא, והבו דלא להוסיף עלה, משום דלא גזרינן משום מראית העין זולת מה שנתבאר בש"ס להדיא" (ציטוט מהגר"ע שהעתיקו), והביא ראיה דא"כ נאסור בשר חיה בלי ניקור שלא יטעו בחלב בהמה, והביא ראיה מתוס' בחולין שאין לדמות גזירות חז"ל זל"ז, וראיה מהרמב"ם שהתיר דם דגים שכנסו בכלי, ובשר חיה בבישול בחלב ולא חש למראית העין, וכן הרשב"א עצמו התיר בשר בהמה בחלב זכר ובחלב קיבה וא"כ כל שכן בחלב אשה.

וגם רבינו יהונתן אייבשיץ הביאו ופסק כמותו.

ואגב, זו לא עיקר טענתו של האג"מ אלא אחת מהטענות.

באמת איני מבין הנהגתך בכל האשכול הזה ואחרים, מפני הנראה מר יושב ומצפה עד שמישהו יכתוב א' מן ג' או ד' טענות מסוימות, ואז מעתיק (ctrl+c) מאמרים גדולים של טקסט ממקום אחר עד שילאה הקורא לקוראם כ"ש להשיב עליהם.

ועכשיו להודעתך הזה - כתבתי בהודעתי הראשונה - "עכשיו לעצם הדין, בעיקר הדבר אני מסכים כי מריהטת לשונו של האג"מ משמע דלא שייך מראית עין על פאות נכריות. וכן מרגלא בפיהם של כל המתירים למיניהם, כי אפילו אם בטלו כל הטעמים להתירא בהאג"מ, "לא גזרו". וכמה לא חלי ולא מרגיש דהן אמת דכן הוא שיטת הפר"ח ביו"ד סימן פ"ז דאין לנו לגזור מראית עין מדעתנו, ורק מה שאסרו חז"ל אסור, אך מלבדו כל הפוסקים כולם שם חלקו עליו בבשר בחלב שקדים וחלב אשה, אף כי לא הוזכרה בחז"ל כלל. וכמו שכבר הראה לנכון הרב פאלק ובעקבותיו הרב פעלדער כי באג"מ עצמו בהרבה פעמים בתשובותיו חשש למראית העין אע"פ שחז"ל לא גזרו עליו." וע"ז השבת מהרב עבאדי, והשבתי כנ"ל, וע"ז כתבת, לא כי יש פר"ח! איזה תגלית! למה לא חשבתי על זה?

אבל האמת, כי הפר"ח חלק - בסימן זה בלבד - על הרשב"א, והמחבר, והמהרש"ל, והרמ"א, והש"ך, והט"ז, והפמ"ג, והפתחי תשובה, והשיורי ברכה. וכן הוא ההלכה הרווחת בישראל, וכל ספרי השו"ת מלאים מזן אל זן עם הרבה דיונים במראית עין אשר אינם מוזכרים בחז"ל. ובאג"מ או"ח ח"ב סימן מ' אסר לאכול במסעדה שיש שם מאכלות אסרות מפני מראית עין אף כי לא הוזכרה בחז"ל.

ומדברי האג"מ נראה כי עיקר יסודו הוא דאין לאסור הפאות כי חז"ל לא גזרו, וע"ז הולך ומונה כמה טעמים שלא גזרו חז"ל בזה. וע"ז סמכו הרבה מן המתירין בעניננו דאפי' או תימא דכל הטעמים שכתב האג"מ אינם שייכים לכאן, "לא גזרו", וע"ז בלבד השבתי, וכמו שכבר כתבתי אם באמת יש בזה מראית עין יש לדון טובא.

[ליטוואק פון בודאפעסט]

לא נכנסתי להלכות פאה כאן רק שיש שכתבו בענין טעם כיסוי הראש לשונות של פריצות והרהור
הא לך לשון השנות חיים להגר"ש קלוגר [שאגב מדבר שם גם מפאה עיי"ש]

דהרי עיקר האיסור שלא תצא אשה בשערה מכח שיבא לידי הרהור דברים בה ולידי פריצות

וגם לשון המגיד משנה פכ"א מהלכות איסורי ביאה ה"א משמע שהרהור ופריצות חופפין זה בזה
ודאי הרהור יש בזה איסור ונשמרתם, אבל יש הרהור של איסור ונשמרתם ויש איסור הרהור שיש לזה קשר לקריבה דעריות כענין רמיזה וקריצה, עיין בחינוך בענין נשים באיסור הרהור על האנשים מלאו דלא תקרבו, באופן שפריצות והרהור מישך שייכי

אף איסור הרהור אינו כמו שכתבת.
העין רואה, הלב חומד וכלי המעשה גומרים. ההרהורים שיש לו להאדם גורמים לו לאדם לחטוא, וזהו האיסור. המסתכל בתמונה משוקצת של אשה שאינה בין החיים, לא עבר על איסור ולא תתורו, אבל עבר על ונשמרתם.

[עובר ושב]

באמת איני מבין הנהגתך בכל האשכול הזה ואחרים, מפני הנראה מר יושב ומצפה עד שמישהו יכתוב א' מן ג' או ד' טענות מסוימות, ואז מעתיק (ctrl+c) מאמרים גדולים של טקסט ממקום אחר עד שילאה הקורא לקוראם כ"ש להשיב עליהם

אדרבה, רוב מה שהגבתי כאן הם דברים שהקלדתי מחדש תוך עמל ויגיעה בדברי הפוסקים, ואם יש קופי פייסט הוא נקודתי (לולא זה לא הייתי יושב שעות ארוכות על כך). ואפילו כשהוצרכתי להעתיק לשונות הפוסקים, חלק מלשונו של הפר"ח הקלדתי מתוך מהדורה ישנה שמצאתי בהיברובוקס.

[עובר ושב]

ועכשיו להודעתך הזה - כתבתי בהודעתי הראשונה -
דהן אמת דכן הוא שיטת הפר"ח ביו"ד סימן פ"ז דאין לנו לגזור מראית עין מדעתנו, ורק מה שאסרו חז"ל אסור, אך מלבדו כל הפוסקים כולם שם חלקו עליו בבשר בחלב שקדים וחלב אשה, אף כי לא הוזכרה בחז"ל כלל. וכמו שכבר הראה לנכון הרב פאלק ובעקבותיו הרב פעלדער כי באג"מ עצמו בהרבה פעמים בתשובותיו חשש למראית העין אע"פ שחז"ל לא גזרו עליו." וע"ז השבת מהרב עבאדי, והשבתי כנ"ל, וע"ז כתבת, לא כי יש פר"ח! איזה תגלית! למה לא חשבתי על זה?
אבל האמת, כי הפר"ח חלק - בסימן זה בלבד - על הרשב"א, והמחבר, והמהרש"ל, והרמ"א, והש"ך, והט"ז, והפמ"ג, והפתחי תשובה, והשיורי ברכה. וכן הוא ההלכה הרווחת בישראל
ומדברי האג"מ נראה כי עיקר יסודו הוא דאין לאסור הפאות כי חז"ל לא גזרו, וע"ז הולך ומונה כמה טעמים שלא גזרו חז"ל בזה. וע"ז סמכו הרבה מן המתירין בעניננו דאפי' או תימא דכל הטעמים שכתב האג"מ אינם שייכים לכאן, "לא גזרו", וע"ז בלבד השבתי, וכמו שכבר כתבתי אם באמת יש בזה מראית עין יש לדון טובא

מחילה שלא זכרתי את תגובתך הראשונה ו"גיליתי" לך את הפר"ח, קשה לזכור מה כתב כל אחד בשטף דיון ארוך. אבל עדיין דבריך אינם נכונים.

ראשית, הפר"ח הוא גדול האחרונים וסברתו אינה מבוטלת, וגם אינה יחידה כי הגאון רבינו יהונתן הביאו. ממילא בוודאי אפשר להשתמש בו כסניף להקל.

שנית, אין יסוד דברי האג"מ בגלל שחז"ל לא גזרו, אלא כסניף בעלמא, מתוך כמה וכמה טענות שטען (והבאתי לעיל את הסיכום המצויין של הגר"י עבאדי). וכן הגר"ע יוסף הביאו כסניף ולא נסמך עליו סמיכה מעליא. אלא בצירוף מה שכתב הפר"ח, ובצירוף מה שכתבו אחרים לגבי מראית העין בדבר שמצוי היתרו, וכו'. אלא שהאג"מ הוסיף וחידש את הענין שכיסוי ראש אינו איסור לאו, וגם שבפועל אין לדמות מילתא למילתא, וכדהוכיח הפר"ח שהרשב"א גזר על חלב אשה ומאידך התיר חלב זכר.

שלישית, לדינא הפר"ח לא חלק על הרמ"א אלא כתב שהורה זקן (הרשב"א) לגבי חלב אשה (למרות שיש ראיות נגד זה) ולכן בבשר בחלב יש להקל רק בדרבנן (עוף בחלב) וכדברי הרמ"א.

וכעת ארחיב בתשובת האג"מ, שטעית בה.

פתח דבריו הוא שרוב הפוסקים מתירים ולא חשו למראית העין. "אף דאיכא מאן דחושש לאסור פאה נכרית משום מראית עין, עיין בעטרת זקנים או"ח סימן ע"ה, מ"מ רוב רבותינו וגם מאלו שסומכין עיקרי ההוראה עליהם מתירים, והם הרמ"א שם ובסימן ש"ג בדרכי משה, והמג"א והפמ"ג, וכן משמע גם מהגר"א שסובר כן, שלא אסרו בזה משום מראית העין. וכמעט שמוכרח מהגמ' פרק במה אשה".

לאחר מכן ניסה להסביר טעמם, שלא גזרו מראית העין ואין למילף חדא מחברתה (ואכן רואים שהרבה דברים לא גזרו משום מראית העין וכל הפוסקים מודים בזה, וכפי שהוכיח הפר"ח באורך).

ועוד, שאין זה איסור לאו.

ועוד, שברוב הפעמים ניכר, כי הנשים מכירות.

ועוד, שהרואים "יודעים" שהפאות נראות כשיער ממש, וגם יודעים שנשים כשרות מכסות בפאה.

וכו'

[עובר ושב]

לסברא של פריצות והרהור יש סמך בלשון רש"י [לא אכניס עכשיו בחילוק שני הלשונות] רק אחת אומר שהוא התנאה בפני הנואף הכוונה בגילוי הראש [ואין כוונת רש"י להיא פרסה לו סודרין נאין, רק לגילוי ראשה ועל זה בא עונש מדה כנגד מדה, והגם שעשתה זאת בכוונת ניאוף אבל מ"מ מדעושין זאת לעונש משמע שיש בזה ענין פגם של מעילה בבעלה

אין לי מושג כיצד כבודו הגיע ל"מעילה בבעלה", בסך הכל מדובר כאן במדה כנגד מדה - מה שעשתה להתנאות לעבירה, מנוולים אותה.

ולשון רש"י הוא "מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה, כמו שעשתה להתנאות על בועלה, מכלל דאסור. אי נמי, דכתיב ופרע, מכלל דההיא שעתא לאו פרועה הות, שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש, וכן עיקר".

פירושו העיקרי הוא שמדובר ב"גזירת הכתוב", מנהג בנות ישראל המוזכר בתורה. וכך גם הבין ה"חסד לאברהם" שהעיר על עצמו (כי ניסה לומר שהטעם הוא פריצות, והעיר על עצמו שרש"י מפורש כותב לא כך אלא גזירת הכתוב היא).

ובפירושו הראשון יש לבאר ע"פ הגמ' בסוטה, שהיא התנאתה בסודרין, וכהן פורעה ומנוולה. ומכך שמדובר בניוול עבורה, ומתביישת בזה, משמע שבדרך כלל ראשה היה מכוסה. ומוכרח לבאר כן, כי זו גמ' מפורשת בסוטה.

וכן העיר הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ד' אה"ע סי' ג'), וזה לשונו: בסוטה (ח' סוף ע"ב), "היא פירסה לו סודרין נאין על ראשה, לפיכך היה הכהן נוטל כיפה מעל ראשה ומניחו תחת רגליה". ע"ש. וע"פ זה גם כן יש לפרש כוונת רש"י, שכיון שהיא כיסתה ראשה בשיראין להתנאות על בועלה, הכהן היה מנוולה ע"י פירוע ראש. והוה ליה מדה כנגד מדה. ומכיון שנחשב לניוול, אלמא דאסור. וכן משמע בתוס' רי"ד". עכ"ל.

[עובר ושב]

ולענין סברא שכתבתי מענין שיעבוד לבעלה, עיין עוד לשון המעיל צדקה סי' ס"א הגם שהוא מיירי בדת יהודית נקט לשון קלות ראש ומעילה בבעלה שהוא מקפיד בכך, הגם שיש לחלק ולכרכר בכוונתו.

הדברים האלה פשוטים, כי כל ענין דת יהודית הוא שבעלה מתבייש במה שעושה ולכן יכול לגרשה, דומיא דמקללת יולדיו בפניו או תובעת בקול רם.

אבל מהיכי תיתי להוציא מהם "טעם האיסור" שכביכול יש לו קשר לבעלה...

וכבר הבאתי ראיות רבות שאי אפשר לחלק בין נשואה לרווקה בשום אופן. אלא אם כן תאמר שהטעם הוא ע"פ סוד, וגזירת הכתוב דיברה בסוטה שהיא נשואה ולכן דוקא נשואה, אבל כל חילוק אחר לא יעלה על הדעת.

והגאון רבי נחום רוטשטיין שליט"א, ראש ישיבת נזר התורה, כתב לבאר ע"פ סוד את טעם כיסוי הראש, וההבדל בין שיער טבעי לשיער תלוש ובין נשואה לרווקה. ואביא כאן מקצת דבריו לאחר שציטט דברי הזוה"ק, וזה לשונו: "בזמן הנישואין בצירופא דמדת החסד מצד האיש ומדת הדין מצד האשה, אז על האשה שהיא ככלה תעדה כליה משוך חוט של חסד, שעל ידה יבואו כל החסדים שבאים לעולם, ואז היא מכסה שערות ראשה שהדינים יהיו מכוסים ונכנעים והרחמים מנצח את הדין, וע"י זה היא משפיעה החסד לכל העולם... ואחר אודיעך כל זאת בין תבין, ביסוד השערה מסטרא דדינין היא השערה היונקת מהגומה שלה, אבל כאשר פסקה יניקתה של השערה, ובפרט כאשר היא מעם הדומה לחמור, שוב לית לן בה, ואדרבה מאחר ונגזר יניקתה נשברו הדינים, והבן".

[עובר ושב]

לא נכנסתי להלכות פאה כאן רק שיש שכתבו בענין טעם כיסוי הראש לשונות של פריצות והרהור
הא לך לשון השנות חיים להגר"ש קלוגר [שאגב מדבר שם גם מפאה עיי"ש], דהרי עיקר האיסור שלא תצא אשה בשערה מכח שיבא לידי הרהור דברים בה ולידי פריצות

הגר"ש קלוגר הוא מאחרוני האחרונים, לפני כמאה וחמישים שנה, ומה ראיה יש בזה, הרי יש אחרונים שקדמוהו וכתבו אחרת, כמו הגאון רבי אהרן וירמש זצ"ל, רב ואב"ד בעיר מיץ, מתלמידיו הגדולים של בעל "שאגת אריה", בספרו "מאורי אור" (חלק קן טהור דף קצ"ד ע"א, למסכת נדרים דף ל') וזה לשונו: "וגם החוש מכחיש, דשיער אינו [מעורר] הרהור כגילוי שוק וקול זמר. והלא לא אסרו לקרות כנגד פנים יפות. אלא על כרחך שיער [נאסר] מטעם כמוס, שליטת הקליפה, ואינו תימהון דוקא במחובר. וכמו בשיער אשה מונח לפניו, אינו כלום. וכמה דברים שלא נגלו טעמם... אלא טעמם ונימוקם עמם".

עכ"פ דברי הגר"ש קלוגר שייכים אך ורק באופן שרוב הנשים מכסות הראש ואשה אחת מגלה ראשה, ואז יש מקום לומר ששיער גורם הרהור, אבל באופן שפשט המנהג, ורוב הנשים היהודיות מגלות ראשן לגמרי, ורוב הנשים החרדיות מכסות בפאה, מהיכי תיתי לומר שגורם הרהור. הרי זה נגד כל הראשונים בברכות כ"ד.

[עובר ושב]

ויותר מכך מצינו לשיטת הרמב"ם והרי"ף בענין ק"ש, שסוברים שמותר לקרות ק"ש כנגד שיער, דסבירא ליה ששיער אפי' שיש חיוב לכסותו ויש איסור פריעת ראש ברה"ר, אינו גורם להרהור כמו גילוי בשר.

ויותר מכך מצינו שיש פוסקים (בן איש חי, כף החיים, ערוך השולחן, שו"ת שרידי אש, שו"ת אגרות משה, שו"ת תבואות שמש, שו"ת יביע אומר, ומשמעות מהר"ם בן חביב, שהביא בשו"ת ישכיל עבדי) שסוברים שכיון שנפרץ המנהג לילך בפריעת ראש (באיסור), מותר לקרות כנגדה דליכא הרהור כיון שכולם רגילים כך, אפי' שרגילים באיסור. ואע"פ שאיסור פריעת ראש נותר בכל אופן. ולעומת זאת גילוי בשר פשוט לכל הדעות שאסור לקרות כנגדו אפי' אם כולן רגילות לגלותו, וטעם החילוק הוא מפני ששיער אינו מכשיל כלל בהרהור, ולכן מהני מה שכולן הולכות כך.

עוד מצינו בחיי אדם שמסתפק על שיער נכרית אי שרי לקרות ק"ש כנגדו, כיון שאין לה חיוב מהתורה של כיסוי הראש וא"כ מותר, או דילמא לא פלוג. ושוב חזינן שאין שיער בעצם גורם הרהורים, שהרי פשיטא שגילוי בשר גם בנכרית אסור לקרות ק"ש כנגדו.

וכן נראה להדיא מהחזו"א (ט"ז, ח' ד"ה ובשיער), שכתב "ובשיער דמותר בפנויה ואסור בנשואה, לכאורה לא היה ראוי להחמיר אלא באשה שהוא מכירה וראה אותה תמיד בשיער מכוסה, וכי מגלה השתא חשיב ערוה, אבל אשה שאינו מכירה וראשה פרוע לא עדיפא מפנויה". אך מסיק ד"לא פלוג", ע"ש.

ועוד מבואר בפוסקים שגילוי רגל עד הברך במקומות שדרך לגלות מותר לקרות ק"ש כנגדו, אבל זרועות ושוק אפי' דרכן לגלותן אסור לקרות כנגדן. וא"כ דיני צניעות ודיני ק"ש שווים, ובמקום שיש חיוב לכסות משום צניעות, א"כ זה גורם הרהורים ומאותו הטעם אסור גם לקרות ק"ש כנגדו. וצריך ביאור אמאי בשיער מבואר שרק משום שיש חיוב לכסות הוי דרכה לכסותו וכו', הוי ליה למימר בפשיטות דכמו שבצניעות מצינו שחייבה התורה לכסות ועל כרחך זה גורם הרהור, מאותו טעם אסור גם לקרות ק"ש כנגד שיער.

אלא חזינן מכל הנ"ל ומכל הראשונים והאחרונים שגילוי שיער אינו גורם לשום הרהור, אלא רק במקום שדרך כולם לכסותו והיא מגלה, וא"כ פשוט שאין טעם חיוב התורה לכסות משום הכשלה בהרהורים, דא"כ לא תחייב התורה לכסות ולא יהיו הרהורים... ואדרבה נתבאר שפני האשה הוי טפי גורם להרהורים משיער, ועל כרחך יש טעם אחר לאיסור פריעת ראש. ולפ"ז כל שכן בפאה נכרית שרגילה לגלותה שלא שייך ענין הכשלה בהרהור, כי אין חיוב לכסותה.

ועוד, ברא"ש ובטור (אה"ע סי' ס"ה) פסקו שאע"פ שקיימא לן שאסור להסתכל בפני הכלה, מ"מ בפריעת שערה מותר, וכן פסק הרמ"א שם. וא"כ פני האשה נחשב גורם טפי להרהורים, ואע"פ כן לא הצריכה התורה ללכת בפנים מכוסות (ולהשאיר העיניים מגולות כמו הערביות), וחזינן שאין טעם הכיסוי משום הכשלה בהרהורים. אמנם כמובן שעל האנשים להיזהר ב"לא תתורו", וגם במקומות שאין צריך כיסוי אמרו חז"ל "המסתכל באצבע קטנה" וכו'. אבל זה לא גורם חיוב לאשה לכסות ה"אצבע קטנה".

ועוד, מבואר בכתובות (דף עב.) שבמבוי שאין רבים בוקעים אין חיוב כיסוי שיער מדאורייתא, ואם האיסור משום הרהורים, לא מובן, וכי מותר להכשיל מעטים? ומאידך היוצאת לשוק פרועת ראש ולא היה שם שום אדם, ג"כ עוברת על חיוב התורה, אע"פ שלא הכשילה אף אחד.

וכפי שכתבתי לעיל, גם במקור הדין בגמ' (כתובות עב.), הוצרכו לפס' מיוחד לאסור פריעת ראש, ולא ידעינן מסברא לאסרו כמו שאר גילוי בשר. וכן לק"ש (ברכות כד.), אבל גילוי בשר אין צריך קרא שאסור.

ועוד והוא העיקר, שאם היה טעם האיסור בכתובות ע"ב משום הכשלה בהרהורים, לא מובן מדוע הגמ' בברכות כ"ד מביאה ממרחק לחמה, מאיזה פסוק בשיר השירים "שערך כעדר העיזים" שאינו ראיה כלל (כי כתוב שם גם שיניך כעדר הרחלים ולא למדו חיוב לכסות שיניים, וכתוב גם הסבי עינייך מנגדי שהם הרהיבוני, ואין חיוב לכסות עיניים, וצווארך כמגדל השן ולא למדו משם לכסות הצוואר, כפלח הרימון רקתך וכן הלאה), ומדוע לא יביאו ראיה מהפסוק "ופרע" שרואים שאסור משום הרהור?

[עובר ושב]

אתה קופץ מענין לענין.
פריצות פירושה שהאדם פותח דבר הסתום. האדם המסתכל בטלוויזיה ורואה שם תמונות תועבה, יעבור על איסור 'ונשמרתם מכל דבר רע', אבל אין זה פריצות. אין קשר בין פריצות להרהור

הקשר בין פריצות להרהור הוא פשוט, כי כל דבר פריצות מביא הרהור. וכי יתכן שאדם יראה תמונות תועבה ולא יהרהר?

אלא מאי, יש לחלק בין דברים שהם "פריצות בעצם" שהיא ערוה דאורייתא ולעולם מביאים הרהור, גם אם הרגילות לגלותם (כגון כל איברי האשה, והזרוע מעל המרפק, והרגל מעל הברך), לבין דברים שהם פריצות מדרבנן, ותלויים ברגילות, ואם רגילים לראותם - לא מביאים הרהור. וממילא גם התירו הראשונים לגלותם.

וכבר הבאתי לעיל את דבריהם של עשרה ראשונים לגבי שיער, אבל לא רק לגבי שיער מצינו בדברי הראשונים להתיר מה שדרכו להיות מגולה, אלא לגבי כל שלושת הדברים המוזכרים שם: שוק, קול, ושיער. לגבי שוק, כתב בספר האגודה (מסכת ברכות פרק ג' סי' ע"ג) וזה לשונו: "שוק באשה ערוה, במקום שדרך לכסות". דהיינו שאינו ערווה במקום שאין דרך לכסות.

וכן משמע מתוס' הרא"ש (ברכות דף כ"ד), "שוק באשה ערוה. דלא תימא פעמים שהאשה מגבהת בגדיה ואין דרכה להיות מכוסה, קמ"ל דהוי ערוה". וכן בשיטה מקובצת (שם): "קא משמע לן שאע"פ שפעמים הוא נגלה, דינו כמקום מכוסה שהוא מביא לידי ערוה". ומשמע שהוא ערוה מחמת שרק לפעמים הוא נגלה, ודרכו להיות מכוסה, אבל אם אכן היה דרכו להיות מגולה, אין בו ערוה.

וכן משמע מראבי"ה (שם) ומהמרדכי שהביאו, וזה לשונו: "וכל הדברים שהזכרנו למעלה לערוה [דהיינו שוק, קול, שיער] דווקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן בקולה לרגיל בו". משמע מדבריו שהוא הדין לשוק, שאם יש רגילות בזה, לא חיישינן, אמנם הדגיש דוקא שיער וקול.

וכן כתב בהגהות מיימוניות לגבי שיער וקול: "בתולה הרגילה בגלוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן בקול הרגיל בו".

ולפ"ז מתורץ קושיית הב"ח באורח חיים סימן ע"ה, "לאיזה צורך נקט שוק יותר משאר מקומות מכוסין שבה", וביאר דהו"א שמותר כיוון שהוא מלוכלך בדרך כלל, וקמ"ל שאסור. ולדברינו לא קשיא מידי, כי דוקא גילוי השוק תלוי ברגילות, כמו שיער, אבל שאר איברים לא.

[וכן הזרוע עד המרפק, דינו כשוק עד הברך, וכן הביא הגרי"ש אלישיב זצ"ל בגליון צהר (ח', ונדפס אח"כ בקובץ תשובות) מה"דברי חמודות", וזה לשונו: "וצריך לפרש דשוקה אינה בכלל רגליה וכו', וא"כ גם זרועותיה אינן בכלל ידיה, ומסתבר דכל מקום לפי מנהגו, דמידי הוא טעמא אלא דדברים שרגילה שלא לכסותו לא מיקרי ערוה, משום דלא אתי בהו לידי הרהור, כיון דרגיל בהן". והביא סייעתא לדבריו מדברי הר"ן במסכת שבת (דף ס.), "נשי דידן דאזלי בזרועות מגולות". ובשו"ת יביע אומר חלק ו (אורח חיים סי' י"ד) ביאר שאין כוונת הלחם חמודות "על חלק הזרוע העליון הסמוך לכתף, אלא על הפרק שמגיע לאצילי ידיהן, שהוא המרפק, כההיא דזבחים (יח:) ולא יחגרו ביזע, שאין חוגרין לא למטה ממתניהם ולא למעלה מאציליהם אלא כנגד אצילי ידיהם, ופרש"י כנגד המרפק... ועיין בספר עוד יוסף חי (פרשת בא סעיף א) שכתב, פה עירנו בגדאד משנים קדמוניות נוהגות כל הנשים ללכת בזרועות מגולות עד סוף אצילי ידיהן, ונמצא כל הזרוע דרכו להיות מגולה, ודינו כמו כפות הידים והאצבעות שאין בהן איסור משום טפח באשה ערוה... וע"ז נתכוון הלחם חמודות להקל לפי המנהג של העיר". עכ"ל].

ולפ"ז מובן מדוע הגמ' בברכות (דף כ"ד) הוצרכה להביא ראיה שהשוק הוא ערווה מהפס' בישעיה, וראיה שהשיער הוא ערווה מהפס' בשיר השירים. כי מדאורייתא השוק אינו נכלל ב"והיה מחניך קדוש" ואינו ערווה בעצם אלא תלוי ברגילות, וכן קול אינו ערוה בעצם, ומדאורייתא אמנם אסור לאשה לפרוע שערה אבל הוא גזירת הכתוב בלי טעם (או משום קללת חוה, או ע"פ סוד) וגם השיער אינו ערווה בעצם אלא תלוי ברגילות. ובמקום שרגילים בכל הנ"ל, אינם ערווה כלל. אבל אם היה זה ערוה מדאורייתא, לא היה צריך פסוק מיוחד לשם כך.

ועיין בספר חזון איש (הלכות ק"ש סי' ט"ז), שכתב "כל הני אינה ערווה בעיקרו, אלא חכמים אסרוה משום הרהור וטרדא". כלומר שכל הפרטים המוזכרים בברכות דף כ"ד שהם שוק קול ושיער, אינם ערווה בעצם אלא מדרבנן אסרום מחמת שרגילים להיות מכוסים ומביאים הרהור. ולכן הסיק להקל בבנות קטנות, אף גדולות מגיל שלוש, כל שגופן קטן ואינו מביא הרהור (ובנדון זה הסתפק אם הלכה כפמ"ג וכמשנ"ב והסיק שקשה להכריע).

וכן כתב בשו"ת שלמת חיים (אורח חיים סי' פ"ו) להגאון רבי יוסף חיים זוננפלד, רבה של העדה החרדית בירושלים, שנשאל "בענין נערות קטנות שמגולה השוק לקרות כנגדן - מש"כ כיון דליכא הרהור לית לן בה כי אם בערוה ממש, ומה דנקרא ערוה. הרי בהדיא אמרו "שוק באשה ערוה" וכאן איירינן בזה". והשיב: "הרי אמרו גם "קול באשה ערוה", וגם כאן לא למדו כי אם מדכתיב "גלי שוק" וגו', משמע שדרכו להיות מכוסה, וזה אינו ערוה כי אם באשת איש ובגדולה, אבל לענין במקום שאין כאן הרהור לא אמרו".

ובהערות שם ציין לה"פנים מאירות", "דכל ערוה דרבנן הוא דוקא היכא דיכול לבוא להרהור", וציין שכן כתב הפר"ח (סי' ע"ג), וזה לשונו: "ומסתברא לי שכל אלו הדינים המוזכרים בכאן... לאו טעמא משום ולא יראה בך ערות דבר, אלא משום דמיטרד ואתי להרהורי".

וכן בספר "אגרות ורשימות קהילות יעקב" (חלק ג' עמ' ק"ד, זכרון שאול - להגאון רבי שאול ברזם זצ"ל), הקשה דבגמ' כתובות איתא דהמגלה זרועותיה עוברת על דת יהודית, ומדוע לא נקטו לרבותא שאפילו בגילוי שוק עוברת על דת. והסיק "משמע דבגילוי שוק לא הוי עוברת על דת אע"ג שהנשים מכסות, ויש לפרש הטעם משום דשוק הוי רק מנהג הנשים לכסות ואינו מוטבע בטבעיות [דשוק הכוונה לעצם התחתון] ולכך כשמגלה לא הוי עוברת על דת, דזה דוקא במגלה מקום שמוטבע בטבעיות לכסות, ולא במה שנהגו להוסיף לכסות".

וע"פ הנ"ל הרווחנו טעם לזכות את הגרש"ז אויערבאך זצ"ל במה שכתב בספרו "מנחת שלמה" חלק ב' (סי' ק"ג אות ט"ו): "לענין שוק ידוע שיש סוברים שזה רק הירך אבל רבו החולקים על זה, ולכן צריכים ודאי להקפיד שלא לצאת לרחוב בלי גרביים, אבל אין לגעור במקום שההמון הפשוט לא מקפיד על כך". וכן בספר "מעדני שלמה", כתב בזה"ל: "חובת לבישת גרביים (כיסוי הרגל מתחת לברך) תלוי הדבר במנהג המקומות, ובמקום שלא נהגו ללבוש אין לגעור בהן. ואף שלרוב הפוסקים הרגל התחתון חשיב שוק וצריך כיסוי, יש להן על מי לסמוך, שהרי דעת המשנה ברורה דלא הוי שוק".

וכן כתב הגרי"ש אלישיב זצ"ל בקובץ הנ"ל, לאחר שהקדים שאין רצונו לתקוע עצמו בדבר הלכה אודות מיקום השוק, אבל תקף את הרב השואל (שעסק הרבה בזה והריץ מכתבים לכל הגדולים) שכתב "וזה פשוט וברור, אין בזה דעות ומחלוקת", שאין זה נכון כי בסדרי טהרות להגה"ק מראדזין זצ"ל הוכיח בפ"ק דאהלות דדעת הרי"ף והרמב"ם וכן דעת הרע"ב דשוק ששנינו במתניתין דאהלות הכוונה למן הארכובה ולמעלה, ושוק האמור באדם ה"ה כשוק האמור בבהמה". עכ"ל.

ועוד כתב, "אי אפשר לעניות דעתי להוציא דברי הפמ"ג בסי' ע"ה מפשוטם, וכפי שהבינו אותו המשנה ברורה והחזון איש והפת"ע דכוונת הפמ"ג הוא דר"ח לא כיון אלא על למעלה מהקניא, ואף שהחזו"א העיר עליהם ממתני' דאהלות, מ"מ לא משוי להו כטועה בדבר משנה, ורק מסיק "וקשה להכריע בדבר".

עוד הביא ראיה ממסכת בבא בתרא (נ"ז) "שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה", ופירש רשב"ם "שצריכות לעמוד שם יחפות לגלות שוק", וכתב הגריש"א: "מלשון הגמ' דקאמר שאין דרכן להתבזות, משמע שאין בזה משום סרך עבירה, ואינה עוברת בזה על דת משה או יהודית, אף ששפת הנהר הוה מקום פרהסיה ובני אדם עוברים ושבים שם כדמשמע בסוגיה שם".

וכן כתב הגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א בספר "אום אני חומה" (ח"ב סי' ק"ב) לגבי גרביים שקופות, "כיון שאיכא שסוברים דלדעת המשנ"ב ליכא איסורא, להכי אין למחות בביתו בתוקף ולהכריח לזה אלא באמירה נעימה".

ו"כוותיה ולא מטעמיה", דהגאונים הנ"ל סמכו על המשנ"ב, וכבר הקיפוהו ראיות רבות לדחות דבריו, ולהוכיח שהשוק הוא החלק התחתון של הרגל, וגם נראה כך בפשטות. אבל לדברינו אתי שפיר, דאין לפקפק במנהג בנות ישראל הקדושות.

כל הנ"ל הוא ביאור מחודש שהעתקתי מספר חו"כ, אבל לאחר שכתב זאת הוסיף שזכה לכוון להגאון רבי יצחק עבאדי שליט"א בשו"ת אור יצחק (חלק ב' או"ח סי' ל'), וזה לשונו: "בשוק באשה ערוה כבר כתבנו במקום אחר ששוק הוא מן העקב עד הברך, דמן הברך ולמעלה נקרא ירך, ודלא כמשנה ברורה בשם הפמ"ג ועוד אחרונים שהסתפקו בזה. ולכך תמיד החמרתי בזה לאשר שאלוני. אבל לפי דברי האגודה, שכתב מפורש ששוק באשה ערוה תלוי בדרך לכסותו, א"כ הכל תלוי במנהג המקום. וכן נראה לפי הלחם חמודות".

[ליטוואק פון בודאפעסט]

הפריצות של גילוי מקומות שדרכן להיות מכוסות אינה קשורה למה שלגבר אסור להרהר באשה זו. כאשר היא מזמינה אנשים לזנות אתה הרי היא חוטאת, והפריצות היא הזמנה לאנשים אחרים.
ואיסור הרהור של הגברים גם הוא מיסודו גדר בזנות, שדרך הזנות הוא עין רואה לב חומד וכלי המעשה גומרים, ולכן אסור אפילו בשלב הראשון.
מה שאסור לו לאדם להרהר הרהורים זרים ומלוכלכים, היינו משום איסור דונשמרתם ואין זה ולא תתורו.

הטעם שכתבתי כל זאת להוציא מלבן של דעת נשים, שאם שער הוא יפה אזי מה הבדל בין שער לפאה נכרית. ולכן כתבתי שאין האיסור במראה היפה של השער, אלא במה שמגלה את שערה לאחרים, שהוא קשר בינה לבין אחרים.

[עובר ושב]

הסיפא אינה מדוייקת. האמת היא שהראש צריך להיות מכוסה ואפילו אם קירח הוא (ואם מגלה ראשה כשכולן מכסות נחשבת פרוצה) אבל השיער יכול להיות מגולה בשופי אם יוצא חוץ לכיסוי (היכן שנהגו בכך) ולכן מזמן חז"ל עד ימינו אנו ממש (בארצות ערב) נהגו להוציא צמה מחוץ לכיסוי (ובמקום אחר בפורום הבאתי ראיות רבות לכך) ולא ראו בזה בעיה, וגם מהצמה יצא שיער שלא נקלע כי כך מצוי בצמות, והוא הנקרא שיער שחוץ לצמתה שמפורש היתרו בראשונים ובשו"ע.

וטעם הראשונים שהתירוהו וכתבו שאין בו הרהור, הוא מפני שרגילים לגלותו, וממילא אין נפק"מ כלל בין זה לבין פאה.

[מעיין]

להרב עובר ושב והרב ליטוואק לכל אחד מה שראוי לו
אני מטריח עצמי ומביא ראיות לשון המגיד משנה ולשון החינוך שיש קשר בין הרהור ופריצות, ומעלימין עין מזה ומדברין מגדרי ונשמרתם ולא תתורו בעוד שאני דברתי מגדרי הרהור ולא תקרבו כלשון החינוך.
אני מביא קישור ללשון המדרש של עונש ניוול תחת חטא של גילוי ראשה מביא דברי שיטה מקובצת שפירש כן, ומעלימין עין מזה.
אני מביא לשונות שרואין שיש עכ"פ קצת פוסקים! שכתבו שטעם כיסוי הראש הוא לא גזירת הכתוב [ע"פ סוד, ושוב הפועל יוצא מזה הרהור במקום שדרך לגלות] רק יש קצת פריצות ומקום להרהר יותר מפניה אבל אינו מוכרח להרהר עכ"פ התורה הצריכה לאשה שלא תגלה גם חלק זה שמוסיף יופי לאשה ושייך בה טפי הרהור, עכ"פ כך נראה מדברי קצת פוסקים, וציינתי ישועות יעקב, ר"ש קלוגר. ושוב מעלימין עין מזה שיש שאכן כתבו כן, ומעדיפין שהחילוק בין נשואה לבתולה יהיה כדבר החתום ע"פ סוד או חקה כטעם פרה אדומה, מלומר דברים הפשוטים שהי' מובן מאליו בזמן שהצניעות הי' נטבע בטבע כמו בימים הקדמונים שלאשת איש נצרכת יותר צניעות, ולא בלבד מחמת חומר האיסור של אשת איש.
ומעדיפין דברי המאורי אור, נגד דברי הגר"ש קלוגר שזה הוא מאחרוני האחרונים וזה מתלמידי השאגת ארי'.
לא זה הדרך ולא זה העיר לענות רק על מקצת מהדברים ולהעלים עין מיתר הדברים, ואם לא מצאתם תשובה יש לכתוב הודאה על פרטי הדברים, בפרט שהדברים בעצמם מה שכתבם ידועים בכלל ואין זה רק השנות דברים בעוד שאני לא באתי לכתוב רק נגד מה שאמרתם שאין מקום ללמוד כך אמרתי לציין קצת מקומות שאכן משמע שיש שלמדו כך, ולא באתי להכריע.
וזה בכמה דברים
א. שאין מוכרח מהסוגי' שהפאה הי' יפה ותחליף מושלם לשער
ב. יש מקום לומר שאיסור כיסוי הראש אינה גזירת הכתוב וטעמה היא משום קצת פריצות וגורם קצת הרהור יותר מפניה.
ג. יש מקום לומר דהחילוק בין נשואה לבתולה [גם בלא זה דדרכם לגלותם] רק דמקור הוא מסוטה וקפידא דבעל ומעילתה בבעלה בחסרון צניעות יתירה שהוצרכה התורה לאשה נשואה. וזה גם טעם לחילוק גם בדת יהודית בצניעות יתירה לנשים ולא לבתולות, שזה ודאי אינו חק בלי טעם וע"פ קבלה.
ד. פריצות הגורם הרהור אפשר לחפוף ללאו דלא תקרבו וכמשמעות החינוך והמגיד משנה, וזה כוונת לשון השנות חיים.
---
דרך אגב
הרב עובר ושב
עובר ושב בהרבה תגובות לאורך הפורום שפירוש צמה היא הקליעה, וחוץ לצמתה היא חלק הנשאר שאינה בקליעתה. כאילו זה הוא הפירוש המוסכם בעוד שאינו...

[ליטוואק פון בודאפעסט]

כי כל הראיות והמקורות של הרהור אינם מורים שענין ההרהור הוא שהשער הוא יפה וראיית דבר יפה מביא לידי הרהור. כוונתו לבאר את ענין ההרהור והפריצות, ולא לומר שאין פריצות והרהור בשער האשה. אכן, יש פריצות והרהור, אבל מה פריצות? מה זה הרהור? שניהם הם דרכים לקרב האיש להאשה האסורה לו. זהו היסוד בהענין, וכל המראה מקומות שלך אינם נוגדים את זה.

כאשר נבין את זה, לא נאמר שיופי הוא הבעיא, משום שהפריצות איננה היופי אלא פריצת הגבול שביניהם.

[מעיין]

מהמגיד משנה משמע שטעם התורה לאיסור פריעת הראש היא מעין איסור חשיפת גופה, ורק מעין ואין זה חשיפה ממש מדלא אסור לרווקות, ועל כרחך דיש בזה מעט קריבה שיוכל לגרום להרהור, ואין זה אומר שמכריח להרהור, והגבר המהרהר זה ודאי איסור לעצמה, אבל עצם חשיפת השער שייך למעין פריצות ומעין גורם להרהור. זה מה שרציתי לבאר וזה משמעות כמה מן הפוסקים שסוברים כן, ועכ"פ בטעם דת היהודית שהחמירו בנשים נשואות יותר מן הבתולות כמו בענין הרדיד עיין במור וקציעה, הוא גם מטעם זה שעל הבתולות לא החמירו לצניעות היתירה.

[אראל]

לא נכנסתי להלכות פאה כאן רק שיש שכתבו בענין טעם כיסוי הראש לשונות של פריצות והרהור
הא לך לשון השנות חיים להגר"ש קלוגר [שאגב מדבר שם גם מפאה עיי"ש]

דהרי עיקר האיסור שלא תצא אשה בשערה מכח שיבא לידי הרהור דברים בה ולידי פריצות

וגם לשון המגיד משנה פכ"א מהלכות איסורי ביאה ה"א משמע שהרהור ופריצות חופפין זה בזה
ודאי הרהור יש בזה איסור ונשמרתם, אבל יש הרהור של איסור ונשמרתם ויש איסור הרהור שיש לזה קשר לקריבה דעריות כענין רמיזה וקריצה, עיין בחינוך בענין נשים באיסור הרהור על האנשים מלאו דלא תקרבו, באופן שפריצות והרהור מישך שייכי

אף איסור הרהור אינו כמו שכתבת.
העין רואה, הלב חומד וכלי המעשה גומרים. ההרהורים שיש לו להאדם גורמים לו לאדם לחטוא, וזהו האיסור. המסתכל בתמונה משוקצת של אשה שאינה בין החיים, לא עבר על איסור ולא תתורו, אבל עבר על ונשמרתם.

אגב, מד' הריטב"א מו"ק דף כג ע"א ד"ה מתה אשתו, יש משמעות ששייך 'לא תתורו' גם במהרהר על אשה שכבר מתה עיי"ש

[עקביה]

אגב, מד' הריטב"א מו"ק דף כג ע"א ד"ה מתה אשתו, יש משמעות ששייך 'לא תתורו' גם במהרהר על אשה שכבר מתה עיי"ש

בפשטות כוונת הריטב"א רק לציין לסוגיא בנדרים, ולא לומר שיש בזה 'ולא תתורו'.

אגב, גם בנדרים (כ:) כששתיהן נשיו לכאורה איסור דאורייתא של 'ולא תתורו' ודאי אין כאן, ולכאורה אין זו אלא אסמכתא.

[עובר ושב]

להרב עובר ושב והרב ליטוואק לכל אחד מה שראוי לו
אני מטריח עצמי ומביא ראיות לשון המגיד משנה ולשון החינוך שיש קשר בין הרהור ופריצות, ומעלימין עין מזה

אני לא העלמתי עין מזה, אדרבה כתבתי שהוא טעה והפריצות גורמת הרהור (ואין לי מושג איך הגענו לדיון המשונה הזה).

[עובר ושב]

אני מביא קישור ללשון המדרש של עונש ניוול תחת חטא של גילוי ראשה מביא דברי שיטה מקובצת שפירש כן, ומעלימין עין מזה

מסתבר שרש"י כיוון לגמ' בסוטה דף ח' ולא לדברי המדרש, כי הגמ' בסוטה מפרטת את כל ה"מדה כנגד מדה" באריכות. וכן ביאר הגר"ע יוסף, וכנ"ל.

איך יש להעיר על השיטה מקובצת, שכתב "אמרינן במסכת סוטה" אבל אין הדבר כן בסוטה, וזה לשונו: "ופרע את ראש האשה. ואמרינן במסכת סוטה היא גלתה לו את ראשה לפיכך הכהן מגלה את ראשה אלמא דלא היה לה לגלות את ראשה ומכאן לבנות ישראל שלא יצאו בפריעת ראש כלומר מדאמר רחמנא גבי סוטה לגלות ראשה משמע ששאר הנשים צריך שלא ילכו בפרועת ראש".

ובגמ' סוטה איתא, "היא פרסה לו סודרין נאין על ראשה, לפיכך כהן נוטל כפה מעל ראשה ומניחו תחת רגליה... היא קלעה לו את שערה, לפיכך כהן סותר את שערה". וי"ל בדוחק שזו היא כוונת השטמ"ק, ועכ"פ משמע מדבריו בפשטות שמדובר בגזירת הכתוב - שלמדים ממנו שכך היה דרך הנשים.

ואגב יש להעיר בדברי רש"י, מדוע סבר שהפירוש השני עיקר, ולא הפירוש הראשון: "מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות על בועלה מכלל דאסור" (דהיינו שהתנאתה לפני בועלה בסודרין נאין, כדאיתא בגמ' סוטה ח', והכהן מנוולה ע"י פריעת ראשה). ובספר חו"כ ביאר דבגמ' שם איתא "היא קשטה לו פניה, לפיכך פניה מוריקות; היא כחלה לו עיניה, לפיכך עיניה בולטות", ולא למדו מזה איסור קישוט הפנים והעיניים, ממילא גם כיסוי הראש אין ללמוד מזה.

[עובר ושב]

אני מביא לשונות שרואין שיש עכ"פ קצת פוסקים! שכתבו שטעם כיסוי הראש הוא לא גזירת הכתוב [ע"פ סוד, ושוב הפועל יוצא מזה הרהור במקום שדרך לגלות] רק יש קצת פריצות ומקום להרהר יותר מפניה אבל אינו מוכרח להרהר עכ"פ התורה הצריכה לאשה שלא תגלה גם חלק זה שמוסיף יופי לאשה ושייך בה טפי הרהור, עכ"פ כך נראה מדברי קצת פוסקים, וציינתי ישועות יעקב, ר"ש קלוגר. ושוב מעלימין עין מזה שיש שאכן כתבו כן, ומעדיפין שהחילוק בין נשואה לבתולה יהיה כדבר החתום ע"פ סוד או חקה כטעם פרה אדומה, מלומר דברים הפשוטים שהי' מובן מאליו בזמן שהצניעות הי' נטבע בטבע כמו בימים הקדמונים שלאשת איש נצרכת יותר צניעות, ולא בלבד מחמת חומר האיסור של אשת איש.
ומעדיפין דברי המאורי אור, נגד דברי הגר"ש קלוגר שזה הוא מאחרוני האחרונים וזה מתלמידי השאגת ארי'.
לא זה הדרך ולא זה העיר לענות רק על מקצת מהדברים ולהעלים עין מיתר הדברים, ואם לא מצאתם תשובה יש לכתוב הודאה על פרטי הדברים, בפרט שהדברים בעצמם מה שכתבם ידועים בכלל ואין זה רק השנות דברים בעוד שאני לא באתי לכתוב רק נגד מה שאמרתם שאין מקום ללמוד כך אמרתי לציין קצת מקומות שאכן משמע שיש שלמדו כך, ולא באתי להכריע

א. ביארתי שלשונות הפוסקים לא משמע כן כלל, אלא רק שלאחר שהונהג שמנהג נשות ישראל לכסות, ממילא אותה אחת המשנה מהמנהג היא פורצת גדר וגורמת הרהור. והוא הדין יהיה אם כולן נוהגות לכסות הפנים ואחת מגלה פניה, וכדו'.

ב. מה שמצאת פוסקים שאוסרים הפאה מטעם זה, הרי הם בטלים בשישים גם בקרב הפוסקים שאוסרים הפאה (שכולם דיברו על מראית העין וכדו') וקל וחומר שבטלים בקרב הפוסקים המתירים פאה שלא למדו כך.

ג. לא דחיתי דברי הגר"ש קלוגר רק מטעם שהמאורי אור קדמו. אלא שאין להביא ראיה מאחרוני האחרונים נגד ראשונים כמו רש"י.

ד. גם ביארתי שהחילוק בין נשואה לבתולה נסתר במפורש מדברי הגמ', וכן דייקו הב"ח והגר"א, וכן מלשון הרמב"ם והשו"ע לא משמע כן כלל, אז מדוע שנלך אחר סברות כאלה שהמציאו בימינו.

ה. גם הגמ' בעירובין מבארת מהיכן התחיל כיסוי הראש (אצל רווקות ונשואות, יהודיות וגויות גם יחד כמובא ברש"י סנהדרין דף נ"ח) - והוא משום קללת חוה. ומנין לבוא ולהמציא חילוק בין רווקות לנשואות. והאמת היא שמנהג הבתולות לכסות ראשן הפסיק רק בימי הגאונים, ואז בדיעבד מצאו לו סמך. אבל בזמן הגמ' מוכח שכיסו גם הבתולות את ראשן (וכדהאריך בהקדמת ספר חו"כ).

[עובר ושב]

הרב עובר ושב
עובר ושב בהרבה תגובות לאורך הפורום שפירוש צמה היא הקליעה, וחוץ לצמתה היא חלק הנשאר שאינה בקליעתה. כאילו זה הוא הפירוש המוסכם בעוד שאינו...

לא רק שזה אינו הפירוש המוסכם, גם לא נמצא חן באחד מספרי האחרונים, וזהו חידוש המובא בהקדמת חו"כ. אבל מה שברור ומוסכם על כולם, שמדובר בשיער היוצא חוץ לכיסוי...

[עובר ושב]

וזה בכמה דברים
א. שאין מוכרח מהסוגי' שהפאה הי' יפה ותחליף מושלם לשער
ב. יש מקום לומר שאיסור כיסוי הראש אינה גזירת הכתוב וטעמה היא משום קצת פריצות וגורם קצת הרהור יותר מפניה.
ג. יש מקום לומר דהחילוק בין נשואה לבתולה [גם בלא זה דדרכם לגלותם] רק דמקור הוא מסוטה וקפידא דבעל ומעילתה בבעלה בחסרון צניעות יתירה שהוצרכה התורה לאשה נשואה. וזה גם טעם לחילוק גם בדת יהודית בצניעות יתירה לנשים ולא לבתולות, שזה ודאי אינו חק בלי טעם וע"פ קבלה

א. לא צריך שיהיה מוכרח, כי מהיכי תיתי לחלק להלכה בין פאה יפה לפאה שאינה יפה. וכי אשה שנולדה עם שיער בלונדיני או שיער יפה, תהיה אסורה ביציאה לרה"ר? וכן השיער היוצא חוץ לצמתה והתירוהו, וכי חילקו בו בין יפה למכוער?

אבל עדיין כך משמע מהגמ' והגאונים והראשונים, שהפאה היתה פאה יפה. ראה בתשובות הגאונים שם: "פאה נכרית. שיער שמביאין מבחוץ ומקלעין אותו יפה יפה, ומניחין אותו בראשי כלות כל ימי חופתן".

ב. אדרבה, הוכחתי מדברי הטור שפניה גורמים פחות הרהור משערה, ולכן התירו להסתכל בפריעת שערה (שהוא כמו תכשיטיה) ולא בפניה.

ג. לא מצינו שום חילוק בדיני הצניעות בין נשואה לרווקה, ומהיכי תיתי להמציא חילוקים. גם אין חילוק בין המועלת בבעלה לבין רווקה נדה שמועלת בבוראה. וכדכתב הגר"ע יוסף, "ומכל שכן בזמן הזה שכל הפנויות הן בחזקת נדות, שאינן טובלות אלא סמוך לחופתן, ומשום גדר וסייג נהגו כן, וכמש"כ בשו"ת הריב"ש (סי' תכ"ה). וע"ע באה"ע (סי' כ"ו). נמצא שגם בפנויות יש לאו דקריבה דגילוי עריות, ואיסור כרת בביאה. ומה לי איסור כרת או איסור סקילה".

[עובר ושב]

כאשר נבין את זה, לא נאמר שיופי הוא הבעיא, משום שהפריצות איננה היופי אלא פריצת הגבול שביניהם

מסתבר שגם מה שכתבת לעיל, התכוונת לדבר נכון אך לא ידעת להגדירו נכון. ההגדרה הנכונה היא "צניעות איננה כיעור". והפריצות היא גילוי דבר שרגילים לכסותו (שהוא דבר המביא הרהור) או גילוי ערוה בעצם כמו ירך (שזה לא תלוי ברגילות).

[מעיין]

להרב עובר ושב
אז תניח הדאורייתא שזה היא אכן סוד וגזירת הכתוב, אולי תסביר לי טעם נכון לחלק בדת יהודית מנהג ישראל בין פנויות לנשואות שבמג"א מבואר שיש חילוק גם לדעת הרמב"ם שבתולות מותר בגילוי ולא נצרך רק קליעה, וכן יש אחרונים שכתוב דגם להרמב"ם דלנשואות הי' מנהג של רדיד אבל לפנויות לא מור וקציעה, עכ"פ לכל אלו האחרונים, אז מה החילוק, האם תאמר שזה הי' המנהג ושוב מקרי הבתולות כעם בפני עצמן ונקרא דרכם לגלות לענין קר"ש, נסכים, אבל למה הנשואות המנהג להחמיר יותר מן הבתולות ולא להיפוך.
אולי תאמר לי הטעם... ומזה נקיש שטעם זה אפשר לומר גם אדאורייתא [ואין מוכרח לומר שהם ע"פ הסוד או דרך חק כפרה אדומה] עכ"פ לדברי דרך א' שברש"י וכמדומה שיש מן האחרונים שסוברים דב' הלשונות שברש"י לא פליגי, ואין מוכרח לומר שכל האחרונים שכתבו בזה לשונות של פריצות לא ראו דברי רש"י במקומן שכתב וכן עיקר.
---
דרך אגב
לסברא לאיסור פאה נכרית מטעם דנראה כבתולה כמעט אין שורש ומוזכר באפי זוטרי ובמקרי דרדקי, ולמעשה כהיום הרבה מקפידין רק על זה, ויוצא מזה פרדוקס שיש מנשים נשואות יקפידו מלשאת פאה כדרך שערות הבתולות הולכין, רק תחת זה יעדיפו להלוך בפאה ארוכה על כתפיה באורך שלא יטעו שהוא בתולה שהרי הפאה ארוכה בהרבה.

[עובר ושב]

להרב עובר ושב
אז תניח הדאורייתא שזה היא אכן סוד וגזירת הכתוב, אולי תסביר לי טעם נכון לחלק בדת יהודית מנהג ישראל בין פנויות לנשואות שבמג"א מבואר שיש חילוק גם לדעת הרמב"ם שבתולות מותר בגילוי ולא נצרך רק קליעה, וכן יש אחרונים שכתוב דגם להרמב"ם דלנשואות הי' מנהג של רדיד אבל לפנויות לא מור וקציעה, עכ"פ לכל אלו האחרונים, אז מה החילוק

ערבך ערבא צריך, הרי המג"א הוא נגד רוב האחרונים שפסקו שאין רווקה צריכה לקלוע שערותיה ומותרת בשיער פזור (ראה יבי"א ד,ג) וכל דבריו אינם אלא כעין פשרה (אין לו מקור כלל ופשיטא שהוא כעין פשרה (כפי שכתב בשו"ת אוסרי לגפן חלק ט' עמ' קע"ה) על מנת ליישב הסתירה בדברי מרן, שבסימן עה כתב שרווקות דרכן לגלות ראשן ובאה"ע חייבן לכסות (אף שהיה אפשר ליישב בפשטות דאיירי בבית. ומכאן תוכחת מגולה לכל אלה שהתרגלו לדחוק אוטומטית כל דבר "דאיירי בחצר... או בבית").

וכן המור וקציעה הוא יחידאה בזה ונדחק כנ"ל (והקושיה היא על אוסרי הפאה כיום שמנופפים בדבריו אבל שכחו שלשיטתו רווקה חייבת בכיסוי).

אבל האמת היא שאין שום טעם וסברא או מקום לחלק בין רווקה לנשואה, רק שמנהג הרווקות החל להיות כך בזמן הגאונים והתירוהו בדיעבד מבלי לציין שום טעם.

[ליטוואק פון בודאפעסט]

הגם אשר לדעתי אין צריך שום ראיה, מ"מ אביא מקור לדברי שפריצות פירושו שהיא פותחת את עצמה לזנות ע"י אחרים, וההרהור הוא אחד מהצעדים המובילים לידי זנות, וזהו כל האיסור של פריצות.

בגמ' שבת פ.
תרגמא הילל בריה דרבי שמואל בר נחמני כי תניא ההוא בעירניות

וכ' רש"י
בעירניות - בנות כפרים, אינן צריכות צניעות כל כך, שאין שחוק וקלות ראש מצוי שם, ועמה מועטין, ואינן מכסין פניהם וכוחלות שני עיניהם:

הנשים הצנועות היו מכסות פניהם ואין מגלות אלא עין אחד כדי לראות ממנה, אמנם בנות הכפרים, אשר שם אין הרבה אנשים לייצר מצב של קלות ראש המביאה לידי זנות, אינן צריכות להזהר כ"כ. הרי לך שהפריצות אינה מחמת הראייה אלא מחמת השחוק וקלות ראש שיכול להווצר, ותלוי בכמות האנשים אשר ממנה יש סיכוי שהאחד יזנה אתה. בעם קטן אין סיכוי שיבא מאן דהוא לזנות אתה, אע"ג שאפילו גבר אחד יכול לראות ולחטוא בראייה. הרי לך שאין הראייה הבעיא אלא סיכויי הזנות.