הערות והארות במסכת יומא

ביקורת תהיה · הודעהעל ידי **ביקורת תהיה** » ב' יוני 14, 2021 2:05 pm

נח, ב

'מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי יְיָ' – מִזְבֵּחַ לִפְנֵי הַשֵּׁם, וְאֵין כֹּהֵן לִפְנֵי הַשֵּׁם. הָא כֵּיצַד? עוֹמֵד חוּץ לַמִּזְבֵּחַ וּמַזֶּה.

viewtopic.php?f=46&t=44878&p=611094&hilit=%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%9B%D7%AA#p611094

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ב' יוני 14, 2021 2:22 pm

ביקורת תהיה כתב: ברם הדברים המצוטטים משם 'הכתב והקבלה' בלתי מובנים כלל, וחוששני שדברים בטלים המה.

חס ושלום!
נדמה לי כוונת אותו הגאון, הכותב בשם רש"פ (= רבי שלמה פפנהיים - מגדולי המדקדקים בדורות אחרונים), שאילו אמר יוּעמד, משמע מעשה חד פעמי, ר"ל שציווי הוא להעמידו חי, כאשר אם מעמידו חי שם פעם אחת, כבר יצא י"ח.
אך יעֳמד משמע "מעשה נמשך", ר"ל שהציווי הוא להשאירו שם עומד חי, ולא מספיק שהעמידו בתחילה חי שם.
לדבריו, הרי אף יוּחרם משמע פעולה חד פעמית, אך לשון המקרא שהוא יחֳרם, משמע פעולה נמשכת קבועה. ועיין עוד היטב בדוגמאות רבות שלו בפנים.
סמך לדעתו, מצאנו בפר' בחקותי: כׇּל־חֵ֗רֶם אֲשֶׁ֧ר יׇחֳרַ֛ם מִן־הָאָדָ֖ם לֹ֣א יִפָּדֶ֑ה - מ֖וֹת יוּמָֽת׃ רש"י: מן האדם וגו' – היוצא ליהרג, ואמר אחד: ערכו עלי, לא אמר כלום. מות יומת – הרי הולך למות, לפיכך לא יפדה. אין לו דמים ולא ערך.
כן הוא בספרא שם: מנין למחוייבי מיתות שאמר ערכי עלי לא אמר כלום, ת"ל חרם לא יפדה, אין לי אלא מחוייבי מיתות החמורות, מחוייבי מיתות הקלות מנין, ת"ל כל חרם לא יפדה, יכול עד שלא נגמר דינו - ת"ל אשר יחרם מן האדם לא יפדה, ולא עד שלא נגמר דינו.
"יומת" משמע מעשה המתה חד פעמי, אך יחֳרם משמע מעשה נמשך, לכן נדרש במחויָבי מיתות, כלשון רש"י "הרי הוא הולך למות, אין לו דמים ולא ערך", כי כל מצבו ומעמדו משנגמר דינו ועד הריגת מותו הוא "חרם" ממושך, גם בטרם "יומת".

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ב' יוני 14, 2021 5:26 pm

ביקורת תהיה כתב:נח, ב
'מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי יְיָ' – מִזְבֵּחַ לִפְנֵי הַשֵּׁם, וְאֵין כֹּהֵן לִפְנֵי הַשֵּׁם. הָא כֵּיצַד? עוֹמֵד חוּץ לַמִּזְבֵּחַ וּמַזֶּה.

http://forum.otzar.org/viewtopic.php?f= ... AA#p611094

לכאורה, הרי רש"י זבחים סד, א מפרש: שאין לך קל בעוף - ודבר שהוא קל מאד, אין נוח לזורקו למרחוק. אך ב"עומד חוץ למזבח ומזה על הפרוכת בשעה שהוא מזה", המדובר בהזאת דמים בלתי קלים, ואין רבותא בזריקתם למרחוק.
ראה המצורף ממרן רבינו הגדול, שהמקום יהיה בעזרו.

טור תלגא · הודעהעל ידי **טור תלגא** » ב' יוני 14, 2021 7:42 pm

ביקורת תהיה כתב:נח, ב
'מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי יְיָ' – מִזְבֵּחַ לִפְנֵי הַשֵּׁם, וְאֵין כֹּהֵן לִפְנֵי הַשֵּׁם. הָא כֵּיצַד? עוֹמֵד חוּץ לַמִּזְבֵּחַ וּמַזֶּה.

http://forum.otzar.org/viewtopic.php?f= ... AA#p611094

באיזהו מקומן מביא המרכבת המשנה שמפרש הגמ' באופן אחר מתוך קושיא זו דהאיך יתכן שבפרים הנשרפין יעמוד הכהן חוץ למזבח ויזה כ"כ למרחוק ויגיעו לפרוכת.

מרכבת המשנה הלכות עבודת יום הכיפורים פ"ד ה"ב

וראיתי לעורר בדברי רבנו מה שלא הרגישו המפרשים דלמה השמיט רבנו הך ברייתא דר' נחמיה שבסוגיין שבפר הבא על כל המצות הכהן עומד חוץ למזבח ומזה ואדרבה מסתימות לשון רבנו משמע דאין חילוק בין פר יום הכפורים לפרים ושעירים הנשרפים. וכפי הנראה דרבנו איננו מפרש ברייתא דר' נחמיה כפרש"י דכיון דקיי"ל דהמזבח היה בשליש ההיכל וממנו לצד מערב עד הפרכת כ"ו אמה ושני שלישים האיך אפשר שיעמוד הכהן חוץ למזבח ויזה באצבעו מרחק רב על הפרכת. ולעיל בגמ' דף נ"ז ע"א כשדחה הגמ' דלמא דפר העלם דבר הו"ל למפרך דאי אפשר כיון שהוא עומד חוץ למזבח ומזה. אלא רבנו מפרש דפי' חוץ למזבח היינו משוך מן המזבח לצד דרום וסמוך לפרכת מפני שאין צריך להזות נגד אמצעו של פרכת שהמזבח מכוון נגד בין הבדים באמצע ובפר של יוה"כ דכתיב ויצא אל המזבח משמע שעומד מכוון בין המזבח לפרכת דבעומד מן הצד אין זה יציאה אל המזבח אלא יציאה אל המנורה ומשו"ה כתב רבנו ומזה ממנו על הפרכת כנגד הארון שמונה הזאות משא"כ בפרים הנשרפים דכתיב לפני ה' מזבח לפני ד' נגד בדי ארון ואין כהן לפני ה'. ומצאתי און לי בירושלמי דפרקין הקדש צריך לכוון הזאותיו נגד הקדש (פי' בין בדי ארון) א"ר נחמיה לפי שמצינו וכו' אלמא דמלתא דר' נחמיה מישך שייכי לענין זה שמכוון נגד בדי ארון. ומשו"ה כתב רבנו פ"ה מהל' מעשה הקרבנות הי"ג זורק דם כל אחד מהן על הפרוכת המבדלת וכו' ולא התנה שיהיה נגד בדי ארון ובהכי מיושב קושיית המל"מ שם שנדחק בזה ולפמ"ש דחה רבנו התורת כהנים הואיל דברייתא דר' נחמיה שהובאה בבבלי חולקת ועיין מ"ש הכ"מ שם הי"ד בשם הר"י קורקוס בפי' עד דנפיק מכלה מזבח וכו' עיי"ש והנכון כמ"ש:

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ג' יוני 15, 2021 3:08 am

אִיךְ-מֶיְין כתב:... ושמעתי להקשות: איך יתכן לומר שב' השעירים הם אם ובנה, הא מפורש להדיא בקראי דאחרי מות, דב' השעירים זכרים הם, (ויקרא טז, ח–י) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל: וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת: וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה:
וודאי דזכרים הם, דבנקבות כתיב 'שעירה'.
וראיתי שעמד בזה במשמר הלויים חולין (ריש פרק אותו ואת בנו), והביא כמה ראיות שהשעירים זכרים הם (ולא ידעתי למה לא הביא ראיה מקראי הנ"ל)...

יש אומרים ששעיר המשתלח בהכרח זכר, מדין קרבנות ציבור שאין נוהגים אלא בזכרים, אך לכאורה, הרי פרה תוכיח, אלא שאין הפרה נחשבת קרבן לעניין הזה, וכך יש לומר אצל שעיר המשתלח, אלא בוודאי כדברי מר, שהטעם משום שנאמר בפירוש "שעיר" ולא שעירה.

אִיךְ-מֶיְין

באמונתו כתב:
אִיךְ-מֶיְין כתב:... ושמעתי להקשות: איך יתכן לומר שב' השעירים הם אם ובנה, הא מפורש להדיא בקראי דאחרי מות, דב' השעירים זכרים הם, (ויקרא טז, ח–י) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל: וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת: וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה:
וודאי דזכרים הם, דבנקבות כתיב 'שעירה'.
וראיתי שעמד בזה במשמר הלויים חולין (ריש פרק אותו ואת בנו), והביא כמה ראיות שהשעירים זכרים הם (ולא ידעתי למה לא הביא ראיה מקראי הנ"ל)...

יש אומרים ששעיר המשתלח בהכרח זכר, מדין קרבנות ציבור שאין נוהגים אלא בזכרים, אך לכאורה, הרי פרה תוכיח, אלא שאין הפרה נחשבת קרבן לעניין הזה, וכך יש לומר אצל שעיר המשתלח, אלא בוודאי כדברי מר, שהטעם משום שנאמר בפירוש "שעיר" ולא שעירה.

אכן זו אחת הראיות של הגרממ"ש שם...

: משמ''ר.jpg (87.18 KiB) נצפה 4393 פעמים

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ג' יוני 15, 2021 12:58 pm

אִיךְ-מֶיְין כתב:
באמונתו כתב:יש אומרים ששעיר המשתלח בהכרח זכר, מדין קרבנות ציבור שאין נוהגים אלא בזכרים, אך לכאורה, הרי פרה תוכיח, אלא שאין הפרה נחשבת קרבן לעניין הזה, וכך יש לומר אצל שעיר המשתלח, אלא בוודאי כדברי מר, שהטעם משום שנאמר בפירוש "שעיר" ולא שעירה.

אכן זו אחת הראיות של הגרממ"ש שם...

במנחת חינוך - פרשת אמור מצוה רצד אות ב:

והנה אם שחט האם, ואח"כ [דחה בנה] השעיר של יוה"כ לצוק. ואח"ז שחט בנו של השעיר. אף דפסקינן דחוששין לזה"א, ואיסור יש לשחוט אב ובנו ג"כ כמבואר, והשעיר א"א להיות נקבה, כי שעירי חטאת צבור כולם באים זכרים, כמבואר בר"מ פ"א מה' מעה"ק, מ"מ בכה"ג, אף איסורא לא עביד משום אב ובנו, כי השעיר המשתלח נפסל מחמת מח"ז [= מחוסר זמן], וה"ל כמו נתנבלה, כי באמת לא נשחטה, וכיון דלא נעשתה כמצוותו, א"כ אין כאן איסור או"ב, כמו נוחר, דאין בו משום או"ב. אך אי אמרינן כהצד הזה שנסתפקתי לעיל, דאף דהוא מח"ז, מ"מ לוקין על שעיר המשתלח, כי דחייתו הוא שחיטתו בכ"ע, אף שנפסל מטעם מח"ז, א"כ הוי שחיטה לענין בנו נמי אח"כ...

ביקורת תהיה · הודעהעל ידי **ביקורת תהיה** » ג' יוני 15, 2021 1:25 pm

באמונתו כתב:שעיר המשתלח בהכרח זכר, מדין קרבנות ציבור שאין נוהגים אלא בזכרים.

תיקון מונח: הא ד'קרבנות הצבור אין נוהגין אלא בזכרים', כללא הוא ולא דינא.
לאמר, לא מצאנו קרבן ציבור נקבה.

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ג' יוני 15, 2021 2:24 pm

ביקורת תהיה כתב:
באמונתו כתב:שעיר המשתלח בהכרח זכר, מדין קרבנות ציבור שאין נוהגים אלא בזכרים.
תיקון מונח: הא ד'קרבנות הצבור אין נוהגין אלא בזכרים', כללא הוא ולא דינא.
לאמר, לא מצאנו קרבן ציבור נקבה.

הא בכריתות כו, א: השתא דאמרת: חטא שאין מכיר בו אלא המקום יוה"כ מכפר, אימא: כי מתיידע ליה בתר יוה"כ נמי לא מייתי חטאת! אמר ר' זעירא: לא מצית אמרת, דכתיב קרא ידיעה גבי חטאת וגבי נשיא וגבי צבור. צריכי! דאי כתב קרא גבי יחיד, הוה אמינא: כולהון מיחיד לא אתאן, דאיכא למיפרך: מה ליחיד שכל קרבנו נקבה!... וצבור מנשיא לא אתי, דאיכא למיפרך: מה לנשיא שכן בקרבנו נקבה!... מחדא ידיעה לא אתיא, תיתי חדא ידיעה מתרתי... לא נכתוב קרא ידיעה גבי צבור ותיתי מידיעה דיחיד ונשיא, איכא למיפרך: מה ליחיד ונשיא שכן יש בקרבן נקבה, תאמר בצבור שאין בקרבן נקבה! לא נכתוב גבי נשיא ותיתי מידיעה דיחיד וצבור, מאי פרכת?... ואי משום דיש בכל קרבנו נקבה! צבור יוכיח, דאין בקרבנן נקבה - עד דאית להון ידיעה לא מחייב...

בחדושי ר' אריה לייב מאלין - חלק ב סימן נג: ונראה להוסיף בזה ביסוד הדברים, דנאמר בזה דעצם החפצא דקרבן ציבור - פרשה אחרת של קרבנות הן, ואינו שייך להפרשה של קרבנות יחיד, וזהו עיקר הדין המבואר במשנה - דיש בקרבנות היחיד שאין בקרבנות הציבור וכו' קרבנות היחיד נוהגת בין בזכרים ובין בנקבות וכו' יעו"ש, ונאמר בזה דיש פרשה מיוחדת של קרבנות ציבור, ולא שייכי אהדדי, וממילא דתורת תמורה ג"כ לא נאמר אלא בקרבן יחיד, ולא בקרבן ציבור...

ביקורת תהיה · הודעהעל ידי **ביקורת תהיה** » ג' יוני 15, 2021 3:38 pm

באמונתו כתב:תאמר בצבור שאין בקרבנן נקבה.

https://tora-forum.co.il/viewtopic.php? ... 9A#p295902

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ד' יוני 16, 2021 3:27 am

סו, ב
שאלו את רבי אליעזר: חלה, מהו שירכיבהו על כתפו? - אמר להם: יכול הוא להרכיב אני ואתם. חלה משלחו, מהו שישלחנו ביד אחר? - אמר להם: אהא בשלום אני ואתם. דחפו ולא מת, מהו שירד אחריו וימיתנו? - אמר להם: כן יאבדו כל אויביך ה'.
וחכמים אומרים: חלה - מרכיבו על כתפו, חלה משלחו - ישלחנו ביד אחר, דחפו ולא מת - ירד אחריו וימיתנו.

פה, השאלה: "חלה, מהו שירכיבהו על כתפו", היא לאו דווקא בשבת, כמו בסמוך לעיל: עתי - ואפילו בשבת. למאי הלכתא? - אמר רב ששת: לומר שאם היה חולה - מרכיבו על כתפו.
בפשטות, משום לשון הגמרא שם: אמר רפרם: זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת, ואין עירוב והוצאה ליום הכפורים. אך פסק הלכה הוא שכשם שעירוב והוצאה לשבת - כך עירוב והוצאה ליוה"כ.

רש"י: יכול להרכיב אני ואתם - בריא וחזק היה השעיר להרכיב אותי ואתכם עליו, לקמן אמרינן שלא היה חפץ להשיב על שאלתם, מה שלא שמע מפי רבו. אהא בשלום אני ואתם - כלומר, מה לכם לשאול על זאת, לא אני ולא אתם נזקק לשילוחו. דחפו - לצוק ולא מת, מהו שיהא צריך לירד אחריו וימיתנו.

הרי רש"י מפרש: "יכול להרכיב אני ואתם", שהשעיר יכול להרכיב את כולנו, וכן חדושי הריטב"א: יכול להרכיב אני ואתם, חלה משלחו מהו שישלחנו ביד אחר, אמר להם אהא בשלום אני ואתם. פי' יכול להרכיב אני ואתם, כלומר, דבר שאינו שאלתם, כי חזק ובריא הוא השעיר, שיכולין להרכיב עליו לי ולכם, וכן בריא היה המזומן לשלחו, ומי יתן ואהיה אני ואתם בשלום כמותו, אבל רש"י ז"ל פירש, מה לכם לשאול על זאת, לא אני ואתם נזקקין לשלחו, ואין פירוש זה מחוור...

וכ"כ בבית הבחירה למאירי: וכן מדרכי המוסר לתלמיד, שלא להטריח את הרב שלא לצורך, בדברים שאינם מצויים, וזהו ששאלוהו חלה השעיר מהו להרכיבו על כתיפו, והשיבם יכול להרכיב אני ואתם, כלומר, דבר רחוק הוא זה, אדרבא, השעיר בריא וחזק - עד שיכול להרכיב אני ואתם, וכן כששאלוהו חלה מהו לשלחו ביד אחר, אמר להם, אהא בשלום אני ואתם, כלומר, שלא תחושו על חליו של משלח, וכן כששאלוהו דחפוהו ולא מת, מהו לירד אחריו ולהמיתו, אמר להם, כן יאבדו כל אויביך וכו' כלומר, שאי אפשר שלא ימות בדחיפתו:

ברם, בפירוש רבינו אליקים: חלה, שעיר המשתלח מהו וכול'. יכול להרכיב אני ואתם, כלומ', לכשיחלה, יכולין אני ואתם להרכיבו, כלומ', לא הוצרך מעולם לכך. אהא בשלום אני ואתם, במשלח מעולם לא אירע שנחלה אותו, שהיה מזומן. דחפו, שעיר בהר. כן יאבדו כל א[ו]יביך ה', כלומ', דמעולם לא אירע דלא מת בדחיפה ראשונה, וכן יאבדו וגו' כמהו. וחכמ' א', חלה מרכיבו וכול', ורבנ' סבירא להו, דכל אילו דברים איפשר שאירעו.

פירוש שלישי, יש במהרש"א [חדושי אגדות]: ונראה לפרש דהשיב להן ברמז, וה"ק לא שהפליגן בדברים, דודאי השיב להן ברמז, אלא שלא היה רוצה לומר בפירוש, כיון שלא שמע מרבו, והכי פירושו, יכול הוא השליח אתם ואני להרכיבו, דאנו בריאים והחי נושא את עצמו, אבל השעיר שהוא חולה אסור לנושאו ביוה"כ, כדבעי למימר לעיל, ואחלה משלחו כו', השיב להם, אהא בשלום אני ואתם, שהכהנים יוכלו לעשות שליח איש עתי אחר במקומו, דהיינו אני ואתם, אבל הוא אינו רשאי לעשות שליח אחר, ולפי זה ל"ג ב"שלוה" בה' אלא ב"שלוח" בח', ואהא דדחפו ולא מת השיב כן יאבדו וגו', דודאי יאבד במיתת עצמו, כמ"ש לקמן, לא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים כו', וא"צ שירד אחריו להמיתו, ואהא פליגי שפיר חכמים בכל ג' תשובותיו שהיו ברמז שלא כדבריהם.

וע"פ המדרשים י"ל שאמרו, כי השעיר הוא כחו של עשו, שנוטל הקדוש ברוך הוא עונות בית ישראל ונותנן על עשו הרשע, דאין שעיר אלא עשו, שנאמר עשו אחי איש שעיר, ולזה אמר חלה מהו שירכיבהו כו', והשיב, יכול הוא להרכיב, כלומר, שהשעיר כחו של עשו הוא, בודאי יכול הוא להרכיב אני ואתם, דהיינו כל עונותינו, אבל המשלח, אם ירכיבהו וישאהו על כתפו, הוא אינו יכול לישא כל עונות בית ישראל, גם עונות עשו אשר השעיר נושא עליו, ועוד שאלו, חלה משלחו, מהו שישלחנו ביד אחר, והשיב ע"פ המדרש, והביאו החזקוני, איש עתי, מזומן למות באותה שנה, שהיה ידוע להם ע"י חכמת המזלות, ולזה השיב להם אהא בשלום, כי המשלח ילך למיתה, ע"ד שאמרו בסוף מס' ברכות, למת א"ל לך בשלום, אבל אני ואתם נהיה בשלום, ולא נלך בשלום, שאין אנו מזומנין למיתה, ולכך לא ישלחו ביד אחר, ועוד שאלו, מהו שילך אחריו וימיתנו, והשיב, כן יאבדו כל אויביך ה', שהוא עשו יאבדו, כן השעיר זה שהוא כחו של עשו, הוא יאבד שם במקום גזירה, ולא תצטרך להמיתו, והשתא פליגי חכמים עליו בכל הג' דברים, ולפי שלא שמען מרבו, לא השיב להם כן בפירוש וק"ל: עכ"ל.

באמת, תלוי הדבר גם בגרסה. לפנינו: יכול הוא להרכיב אני ואתם, ודאי מתפרש על השעיר דווקא, אך בכל עדי הנוסח, "הוא" חסר, בלי יוצא מן הכלל.

לשון המהרש"א שם: ואחלה משלחו כו', השיב להם, אהא בשלום אני ואתם, שהכהנים יוכלו לעשות שליח איש עתי אחר במקומו, דהיינו אני ואתם, אבל הוא אינו רשאי לעשות שליח אחר...
דבר זה חידוש, שנוגד הפשטות שבלשון הגמרא: חלה משלחו, מהו שישלחנו ביד אחר?... חלה משלחו - ישלחנו ביד אחר.
מ"מ, לשיטתו יש לומר ש"אני ואתם", נקט דווקא "אני", כיש מפרשים, שרבי אליעזר הגדול, כהן היה.
ושם בלשונו: ולפי זה ל"ג ב"שלוה" בה', אלא ב"שלוח" בח', היינו מפני גרסת דפוס ונציה לפניו: אהא בשלו', ומלבד הפיענוח: אהא ב"שלום", יכולה להיפתר כאהא ב"שלוה", ואף כאהא ב"שלוח". אמנם, בכל עדי הנוסח: אהא ב"שלום" דווקא.

עוד מלשון המהרש"א ז"ל: "גם עונות עשו אשר השעיר נושא עליו". פלאי הוא! שלכאורה הא לא שמענו מעולם, לומר שהשעיר גם נושא עוונות עשו עליו, מלבד כל עוונות בית ישראל. אטו השעיר מכפר גם על עוונות עשו?!

מ"מ בשאלה השנייה: חלה משלחו, מהו שישלחנו ביד אחר? - אמר להם: אהא בשלום אני ואתם. יש לפרש ע"ד מהרש"א עפ"י המדרשים, אשר מאחר ששילוחו מכפר, שוב "אהא בשלום אני ואתם", לא יארע לנו דבר רע - פורענות מעתה, היות שכבר כל עוונותיהם מכופרים.

דבר מחודש ראינו בס' עלי תמר (מפרש תלמוד הירושלמי): שאלו את ר"א חלה השליח, א"ל, כך תהו בשלום. כלומר, תהו בשלום כמוהו, שכן כלומר היו בוחרין לשליח אדם בריא וחזק באבריו ובכל גופו. חלה המשתלח, א"ל יכול הוא לטעון אתכם ולי, כלומר, שהרי השעיר היה בריא ושמן בגב רחב, שרוחבו כקומתו, כמ"ש לעיל בה"א.

ובתוספתא: א"ל כך תהיו בשלום ואני, בבבלי הלשון אמר להם אהא בשלום ואני, ופירש רש"י, כלומר, מה לכם לשאול על זאת, לא אני ולא אתן נזקק לשליח. אולם, לפי הלשון בירושלמי ובתוספתא, א"ל כך תהיו בשלום ואני, משמע הלואי שאתם ואני כך נהיה בשלום כמו השליח, והיינו שאין להניח שחלה. וכנראה מפני שהיו בוחרים שליח בריא וחזק ובעל כח, שהרי אם חלה השעיר, מרכיבו על כתפיו כמ"ש בבבלי, והרי היה צריך להרכיבו מרחק של י"ב מיל, ואין זה אפשר אלא לאדם בריא וחזק. ואכן בפירוש רבי אליקים שהובא בד"ס סוף אות י"ט פירש כן וז"ל, אהא בשלום כהמשלח, דמעולם לא אירע לו שנחלה אותו שהיה מזומן, עכ"ל. ומהירושלמי והתוספתא ראיה לפירושו.

ובמשנה, אמר רבי יוסי, מעשה והוליכו ערשלא מציפורי וישראל היה, ובמשנה שבמאירי הגירסא, אמר ר"י, מעשה והוליכו ארי שעלה מציפורי וישראל היה. ונראה שארי זה הוא ערשלא, אבל היה לו כינוי ארי, מפני שהיה גיבור... והיינו כמו שכתבתי, שבחרו בשליח שהוא גבור, ולא היה נמצא אז בכהנים שליח בעל כח. ולפיכך בחרו בערשלא הגיבור כארי, שהרי מעצם הדין אף ישראל כשר.

ובבבלי, יכול הוא להרכיב אני ואתם, נראה לפרש ג"כ כנ"ל, מפני שלקחו שעיר גדול בריא וחזק, עיין בבר"ר פס"ה סי"ז, שני תמידין שהיו ישראל מקריבים בחג, היו מרכיבים אותן על שני הוגנין, והיו רגליהם שפופות בארץ (ובירושלמי שביעית פ"ז ה"ג הגירסא, שני תמידין שהיו מקריבין בכל יום, היו מקריבים אותם על גבי גמל, ורגליהם נוגעות בארץ) קינמון היה גדל בא"י, והיו עזים וצביים מגיעים לראשו של אילן ואוכלים ממנו. א"כ, כמו שבחרו לתמידין של חג כבשים גדולים כאלו, כן בחרו בשעיר לה' ג"כ בשעיר גדול כזה שהיה מגיע לראשו של אילן. ושעיר המשתלח מצוותו שיהיה שוה בקומה לשעיר ה', וא"כ שעיר גדול בריא וחזק היה.

אלא שצל"ע מה דאמרינן חלה מרכיבו על חמור, הרי אפילו כשהיו מרכיבים אותו על גמל, היו רגליו מגיעות לארץ, וכבש הוא בן שנה, ואילו שעיר הוא בן שתי שנים, כמ"ש ברמב"ם הלכות מע"ר פ"א הי"ד. וא"כ איך היה אפשר להרכיבו על חמור, הרי רגליו נגררות על הארץ ונגפות באבני נגף. ואולי בתקופה שסמוכה לחורבן, לא היו כבר כבשים ושעירים גדולין כאלו בא"י, וגם יתכן שבחרו בחמור גדול, כמו פרא. בכל אופן, השעיר גדול וחזק ובריא היה... עכ"ל.

שמואל דוד · הודעהעל ידי **שמואל דוד** » ד' יוני 16, 2021 3:54 am

יומא סה:

ומשום גזירה ימותו וכו׳ אלא... ומשום גזירה ימותו וכו׳ אלא... ומשום גזירה ימותו וכו׳

הגמרא כבר דחה ״ומשום גזירה ימותו״ וא״כ מה ההו״א לתרץ אלא..?

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ד' יוני 16, 2021 8:10 am

שמואל דוד כתב:יומא סה:

ומשום גזירה ימותו וכו׳ אלא... ומשום גזירה ימותו וכו׳ אלא... ומשום גזירה ימותו וכו׳

הגמרא כבר דחה ״ומשום גזירה ימותו״ וא״כ מה ההו״א לתרץ אלא..?

בתוספות ישנים: משום גזירה ימותו. לכל הני אמוראי דהכא דפרכינן הך פירכא, סבירא לכל חד וחד דגזירה דיליה חמירא מדחבריה, ויש להן למות משום [אותה] גזירה:
וכ"כ בתוספות הרא"ש: ומשום גזירה ימותו. לכל הני אמוראי פרכינן הך פירכא, וכל חד וחד ס"ל דגזירה דידיה חמירא מדחבריה, ויש להם למות משום גזירה.
וכ"כ בחדושי הריטב"א: והא דפרכינן בכולה שמעתין ומשום גזירה ימותו, והדרינן למעבד אוקימתא דלדידן נמי ימותו משום גזירה, פי' בתוספות, דכל חד וחד מהני אמוראי ס"ל דגזירה דידיה חמירא מדחבריה, ויש להם למות משום אותה גזירה.

שמואל דוד · הודעהעל ידי **שמואל דוד** » ד' יוני 16, 2021 8:11 am

יישר כח!

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ד' יוני 16, 2021 9:19 am

סו, א
במשנה: וכבש עשו לו, מפני הבבליים שהיו מתלשים בשערו, ואומרים לו: טול וצא, טול וצא!
מצאנו מחלוקת מפרשים, מתלשים בשערו של מי? של משלח או של שעיר.

בגמרא בפיסקא: וכבש עשו לו [מפני הבבליים] כו'. אמר רבה בר בר חנה: לא בבליים היו - אלא אלכסנדריים היו, ומתוך ששונאים את הבבליים היו קורין אותן על שמן. תניא [נמי הכי], רבי יהודה אומר: לא בבליים היו אלא אלכסנדריים היו. אמר לו רבי יוסי: תנוח דעתך שהנחת את דעתי.
לפנינו מפורש בתוספתא: כבש עושין לו מפני אלכסנדרין, שהיו מתלשין בשערו, ואומ' לו טול וצא, טול וצא.
אולי משם מקור רבה בר בר חנה, להוציא משנה מידי פשוטה.

הטעם שדווקא אלכסנדריים נהגו בזה, נלע"ד להציע עפ"י הגמרא סוכה נא, ב: תניא, רבי יהודה אומר: מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריא של מצרים - לא ראה בכבודן של ישראל. אמרו: כמין בסילקי גדולה היתה, סטיו לפנים מסטיו, [פעמים שהיו שם ששים רבוא כיוצאי מצרים, ואמרי לה כפלים כיוצאי מצרים], והיו בה שבעים ואחת קתדראות של זהב כנגד שבעים ואחד של סנהדרי גדולה, כל אחת ואחת אינה פחותה מעשרים ואחד רבוא ככרי זהב. ובימה של עץ באמצעיתה, וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו. וכיון שהגיע לענות אמן - הלה מניף בסודר, וכל העם עונין אמן. ולא היו יושבין מעורבין, אלא זהבין בפני עצמן, וכספין בפני עצמן, ונפחין בפני עצמן, וטרסיים בפני עצמן, וגרדיים בפני עצמן...
אמר אביי: וכולהו קטלינהו אלכסנדרוס מוקדן. מאי טעמא איענשו? - משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, ואינהו הדור אתו. כי אתא, אשכחינהו דהוו קרו בסיפרא ישא ה' עליך גוי מרחוק. אמר: מכדי, ההוא גברא בעי למיתי ספינתא בעשרה יומי, דליה זיקא ואתי ספינתא בחמשא יומי, נפל עלייהו וקטלינהו.
הרי שכל מושבם ומצבם במצרים, נגד התורה היה ובחטא, משום דעברי אהאי קרא... לכך פחדו מפורענות על מעשיהם מאוד, כפי שאכן נעשה להם בסוף, והיו מתלשין בשערו, ואומרים לו טול וצא, טול וצא: מה שהי צפירא דין - וחובי דרא סגיאין = מה מתעכב שעיר זה כאן, ועונות הדור מרובין, והן עליו. ה"עוונות - מרובים" דווקא, אשר כפי הריבוי העצום במושבם במצרים לעיל - כן רוב עוונותיהם.

אף בס' עלי תמר: אלכסנדריין היו אומרים. עד מתי אתם תולים את הקלקלה בנו... ונ"ל עפ"י שאמרו בבבלי, אמר רבב"ח, לא בבליים היו אלא אלכסנדריים היו, ומתוך ששונאים את הבבלים היו קורין אותם על שמם. ויש להבין את סיבת השנאה לבבליים, בוודאי לא היתה כאן שנאת חינם, אלא ישנם דברין בגו. ונראה עפ"י יומא ט', שאמר רשב"ל לרבב"ח אלהא סנינו לכו וכו', אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו וכו', ועכשיו שעליתם כדלתות, כלומר מקצתכם, גרמתם שלא היתה השכינה שרויה בבית שני עיין שם בפרוש רש"י, ומזה היתה נובעת השנאה לבבלים. וכמובן שגם האלכסנדריים היו נתפשים באותו עוון שנשתקעו במצרים ולא עלו. וא"כ היו תולין חוסר שריית השכינה גם בהם, וממילא נכלל עון זה בשעיר לעזאזאל. ומפני כן היו אומרים טול וצא ועד מתי אתם תולין את הקלקלה של חוסר שריית השכינה בנו.
ועיין עוד בשהש"ר פ"ח, ר"ז נפיק ליה לשוקא, א"ל אחד, לית את אזיל מן הכא בבליי די חרבון אבהתיה ביהמ"ק, על לבי וועדא, משמע קלא דרבי שילא יתיב ודריש אם חומה היא, אילו עלו ישראל חומה מן הגולה לא חרב ביהמ"ק פעם שניה. אמר יפה למדנו עם הארץ. וכבר ארבעים שנה לפני החורבן ועוד לפני זה פחדו וידעו שיחרב ביהמ"ק, וכאמור תלו זה בתקלת בני הגולה שלא עלו בימי עזרא. וא"כ היו תולין בהם את תקלת חוסר שריית השכינה, ותקלת חורבן בית שני. ומפני כן אמרו עד מתי אתם תולים הקלקלה בנו. ואכן היו [שונאים] בעיקר הבבלים, מפני שהניחו שעל ידם גם האלכסנדריים לא עלו, וקראו אותם בבליים על שמם.

ברש"י: ומתוך ששונאין - בני ארץ ישראל את הבבליים, היו קורין כל קלי הראש ועושי דבר שלא כהוגן על שמם. תנוח דעתך - משפחתו היתה מבבל, והיה קשה לו הדבר.
קצת קשה, וזה לא קשה לו הדבר, ששונאים בני ארץ ישראל את הבבליים, מוצא משפחתו, ועד כי היו קורין כל קלי הראש ועושי דבר שלא כהוגן על שמם?!

בפיסקא: טול וצא. תנא: מה שהי צפירא דין - וחובי דרא סגיאין.
רש"י: מה שהי צפירא דין וחובי דרא סגיאין - מה מתעכב שעיר זה כאן, ועונות הדור מרובין, והן עליו.
בנוסח אחר מופיע בפירוש רבינו חננאל: תנא, משוך, צפירה זו זעיר - וחובי דדרא סגיאין, כלומר, מהר וצא, שעיר זה קטן - וחטאות הדור מרובין:
הערוך ערך צפר: משוך צפירה זו זעיר, חובין דדרי סגיאין - פי' מהר וצא, שעיר זה קטן - וחטאת הדור מרובין. ס"א, מה שהי לצפירא - למה אתם שוהים השעיר.
כדרכו, מעתיק לשון ר"ח ז"ל. אך כאן העתיק גם לגרסה הרגילה ופירושה.
נוסח ר"ח ז"ל מיוצג, גם ברבים מעדי הנוסח.
עכ"פ יש להעיר מגרסת ופירוש ר"ח ז"ל ששעיר זה קטן, נגד האומרים לעיל, ששעיר גדול היה, ויש ליישב.

במהרש"א [חדושי אגדות]: מה שהי צפירא הדין וחובי דרא סגיאין כו'. נראה דר"ל, ע"פ מ"ש ספ"ק דקדושין, דהעולם נידון אחר רובו, והאדם יראה שהעולם חצי זכאי וחצי חייב, והוא יכריע במצוה אחת, ולהכי אמרו שאל ישהה לישא העונות ע"י השעיר, ושמא ישהה ויחטא אחד, ויהיו חובי דרא סגיאין, להיות נידון אחר רובו לרעה:
לפי ר"ח ז"ל, עדיין לא מובן עניין ריבוי החטאות של הדור, כלפי קוטן השעיר בגופו, וכי הם חששו פן השעיר זה הזעיר, ירבץ תחת משאו הרב?! ע"ד כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי עָבְר֣וּ רֹאשִׁ֑י - כְּמַשָּׂ֥א כָ֝בֵ֗ד יִכְבְּד֥וּ מִמֶּֽנִּי:

אמנם לענ"ד להציע ביאורו, בהקדם דברי מהרש"א לעיל: ע"פ המדרשים י"ל שאמרו, כי השעיר הוא כחו של עשו, שנוטל הקדוש ברוך הוא עונות בית ישראל - ונותנן על עשו הרשע, דאין שעיר אלא עשו - שנאמר עשו אחי איש שעיר... כלומר, שהשעיר כחו של עשו הוא בודאי יכול הוא להרכיב אני ואתם, דהיינו כל עונותינו, אבל המשלח, אם ירכיבהו וישאהו על כתפו, הוא אינו יכול לישא כל עונות בית ישראל, גם עונות עשו אשר השעיר נושא עליו. עכ"ל.
מעתה, הרי יש לומר, שבמדרשים אחרים מבואר, כי ימי הדין, ר"ה ויוה"כ, דין הוא בעצם אשר מתנהל בין בני ישראל לאומות כל שנה, היינו בין עשו וישראל. נמצא אפוא שהבדיקה, הדרישה והחקירה היא, עוונות של מי מרובים, אם מרובין עוונות של אומות, מנצחים ישראל, אך באם חלילה התרבו העוונות של בני ישראל, אומות מנצחות, והיינו: מהר וצא, שעיר זה קטן - וחטאת הדור מרובין, ר"ל שלא ירבו העוונות של בני ישראל מעוון עשו הרשע חלילה, וע"ד מהרש"א לעיל.

בעבודה זרה יא, ב: אמר רב יהודה אמר שמואל: עוד אחרת יש [להם] ברומי, אחת לשבעים שנה מביאין אדם שלם ומרכיבין אותו על אדם חיגר, ומלבישין אותו בגדי אדם הראשון, ומניחין לו בראשו קרקיפלו של רבי ישמעאל, ותלו ליה [בצואריה] מתקל [ר'] זוזא דפיזא, ומחפין את השווקים באינך, ומכריזין לפניו: סך קירי פלסתר, אחוה דמרנא זייפנא, דחמי חמי ודלא חמי לא חמי, מאי אהני לרמאה ברמאותיה ולזייפנא בזייפנותיה, ומסיימין בה הכי: ווי לדין כד יקום דין...
רש"י: עוד אחרת - עוד איד אחרת יש להם לרומיים, שאינה שנויה במשנה. אדם שלם - כנגד עשו. אדם חיגר - כנגד יעקב צולע על יריכו, כלומר, עדיין עשו שולט על יעקב. של אדם הראשון - והן בגדי חמודות שהיו לעשו. קרקיפלו של ר' ישמעאל - כהן גדול, ומהרוגי מלכות היה, ומתוך יפיו נכנס בלב בת קיסר והפשיט עור פניו וחנטה באפרסמון שתהא מקויימת ולא ישתנה, ועדיין מונח בגינזי רומי. דפיזא - פז, והוא אבן יקרה עד מאד, ואינו מצוי בעולם. סך קירי פלסתר - חשבון הקצין כזב, [הוא] נבואת יעקב שקרא לבניו לאחרית [הימים] שסופן ליגאל, כזב הוא. סך - חשבון. קירי - קצין. אחוה דמרנא זייפנא - אחיו של אדונינו עשו זייפן הוא, יעקב שרימה לעשו, וחשב ליטול ברכה להיות גביר לאחיו. דחמי חמי - הרואה בשמחה זו עכשיו רואהו, ומי שאינו רואה עכשיו לא יראה עוד, דעד ע' שנה אינה נעשית. מאי אהני לרמאה - ליעקב, שרימה את עשו, ולקח את ברכתו. ווי לדין - לעשו. כד יקום דין - כשיקום יעקב.

ביאורו מן האפשר, שבזמן הזה, מתרחש תהליך להיפך, בו במקום להרכיב עוונות של בני ישראל על שעיר של עשו, מפני
שעוונותיהם מועטים משל אומות, כאן הנה עשו רוכב על יעקב, בעוונותינו הרבים יותר בגלות.
אולי יש להוסיף עוד, כי קרקיפלו של ר' ישמעאל כהן גדול, מהרוגי מלכות, שהופשט עור פניו, מכפר בגדר שעיר משתלח, עיין לעיל מב, א: וההוא יומא נח נפשיה דרביא בר קיסי, ואנחו בה סימנא: רביא [בר] קיסי מכפר כשעיר המשתלח. אף ברש"י פרשת וישב: שעיר עזים – דמו דומה לשל אדם.
אמנם ווי לדין - לעשו. כד יקום דין - כשיקום יעקב, בקרוב!

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ד' יוני 16, 2021 10:00 am

סו, ב
אמר רב יהודה: שבטו של לוי לא עבד עבודה זרה, שנאמר ויעמד משה בשער המחנה וגו'. יתיב רבינא וקאמר להא שמעתא, איתיביה בני רב פפא בר אבא לרבינא: האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו - אביו - אבי אמו מישראל, אחיו - אחיו מאמו מישראל, בניו - בני בתו מישראל.
לפנינו בגמרא, לכאורה הלא אין התייחסות אל "לאמו" המפורש בכתוב.

אמנם ברוב עדי הנוסח, הנה נדרש גם "ולאמו":

אמו אמו מישראל

אמו אם אמו מישראל

אמו אם אמו מישר'

אמו מישראל

אביו אבי אמו מישראל, אחיו אחי אמו מישראל, בניו בני ביתו מישראל

אמו אמו מישר'

אמו אמו מישראל

אמו אמו מישר'

מתברר שרק כ"י אחד (New York - JTS Rab. 218 (EMC 270)) מדלג על "אמו", מעין הנוסח אצלנו בגמרא.

אולם, אף בבית הבחירה למאירי: לא נאמר אביו אלא על אבי אמו מישראל, אחיו על אחים מן האם, בניו על בני הבנות הבאים מישראל...
גם בפירוש רבינו אליקים: ת', ודאי בני לוי לא עבדו ע"ז, ומאי אביו דקאמ', אבי אמו מיש', שלא משבט לוי. אחיו מאמו, ולא מאביו. בני בתו מיש'...
בילקוט שמעוני - פרשת כי תשא רמז שצג: אביו אבי אמו מישראל, אחיו אחיו מאמו, בניו בני בתו מישראל.
מדרש הגדול - פרשת וזאת הברכה: ומה ת"ל האומר לאביו ולאמו, זה אבי אמו מישראל.
על כולם, נציין לשון רש"י שם: האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו – כשחטאו בעגל ואמרתי: מי לי"י אלי, נאספו אלי כל בני לוי, וצויתים להרוג איש איש את אבי אמו והוא מישראל, או את אחיו מאמו, או בן בתו מישראל, וכן עשו. ואי איפשר לפרש: אביו – ממש ואחיו – מאביו וכן בניו – ממש, שהרי לוים הם, ושבט לוי לא חטא אפילו אחד מהם, שנאמר: כל בני לוי.

הלא ברור שאינה השמטה וטעות, אלא מכוון הדרש לומר, ש"לאביו ולאמו" - דבר אחד הוא: אבי אמו! מישראל.
כך בקהלת יעקב - מענה לשון לשון תורה מערכת אות ו סימן שלט: דנראה דדריש לאביו ולאמו, אביו של אמו... וע"ע במשך חכמה לפרשת כי תשא, אילת השחר בפרשת וזאת הברכה.

אִיךְ-מֶיְין

סו:

בגמרא - שאלו את רבי אליעזר: חלה, מהו שירכיבהו על כתפו - אמר להם: יכול הוא להרכיב אני ואתם וכו'

מצורף ביאור השאלות ששאלו את ר' אליעזר, ותשובותיו, לאחד מגדולי האחרונים.

שיטה.pdf: (999.29 KiB) הורד 197 פעמים

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ד' יוני 16, 2021 2:59 pm

אִיךְ-מֶיְין כתב:סו:
בגמרא - שאלו את רבי אליעזר: חלה, מהו שירכיבהו על כתפו - אמר להם: יכול הוא להרכיב אני ואתם וכו'
מצורף ביאור השאלות ששאלו את ר' אליעזר, ותשובותיו, לאחד מגדולי האחרונים.
שיטה.pdf

יישר כוח!
בפנים מפרש שאֵלת: דחפו ולא מת, מהו שירד אחריו וימיתנו? משום חילול יוה"כ.
ברם, יש להעיר, שלכאורה המתת שעיר המשתלח, הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכעין המפורש בשולחן ערוך אורח חיים סימן שטז סעיף י: כל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי, נהרגים בשבת, אפילו אין רצין אחריו; ושאר מזיקין, כגון: נחש ועקרב, מקום שאינם ממיתין, אם רצין אחריו, מותר להרגם; ואם לאו, אסור. אבל מותר לדורסם לפי תומו, ואפילו במתכוין, אלא שמראה עצמו כאילו אינו מכוין.
המשנה ברורה: אם רצין וכו' - לדעת הרמב"ם דמחייב במלאכה שאין צריך לגופה, צ"ל דהכי קאמר, שאין ממיתין ודאי, אלא הוא ספק פקוח נפש, ולכן ברצין אחריו, איכא חשש סכנתא ושרי, מיהו לדידן דסבירא לן מלאכה שאין צריכה לגופה, מדרבנן הוא דאסירא, אף שאין ספק פקוח נפש כלל, שרי, משום צערא בעלמא, כדי שלא יוזק... ואפילו במתכוין - דמלאכה שאין צריכה לגופה היא, והכא כשהן מזיקין, אפילו מדרבנן לא גזרו, כשאין הורגן להדיא, אלא שיראה לפני הרואה כאלו אינו מתכוין, שלא יאמרו, זה נוטל נשמה בשבת במתכוין, ולא ידעו לחלק...

נוטר הכרמים · הודעהעל ידי **נוטר הכרמים** » ד' יוני 16, 2021 7:31 pm

סז, א

רש"י ד"ה בא וישב לו - חוזר עד סוכה האחרונה, אף על פי שהיוצא חוץ לתחום אפילו ברשות אין לו אלא אלפים אמה ממקום שיצא לשם ברשות, לזה התירו לפי שהוא מעונה וחלש, ועוד, שירא לעמוד יחידי במדבר משתחשך.

[א] הקשה בגבורת ארי,

וזה תימה למה התירו לו לצאת חוץ לתחום אפילו אי תחומין דרבנן כיון דאפשר בתקנתא לעשות עוד סוכה א' שלא תהא רחוקה מן הצוק יותר ממיל ויבא וישב שם ולא צריך לצאת חוץ לתחום.

ובהמשך דבריו הביא דברי התוס' ישנים (נדפס לקמן סח, א), וז"ל:

ואין להקשות למה [לא] תיקנו סוכה ישב שם עד למחר אצל הצוק, כי רש"י פירש יפה שירא לעמוד במדבר וגם הוא חלוש ומעונה, ואין לומר שיושיבו אחרים אצלו ולא יעמוד יחידי כי אין נכון לראות כולן אם הולבן החוט אם לאו. ואומר רבי אפילו למאן דאמר תחומין דאורייתא כיון שלא היתה שם שביתתו קבועה עוד מתחילת היום, אם חוזר לו אין כאן איסור מן התורה ורבנן נמי לא גזור בכי האי גוונא. מ"ר.

וכן הוא בתוס' הרא"ש ובריטב"א כאן.

ובמנחת חינוך מצוה כד הביא דברי התו"י "שוב האיר השי"ת את עיני ומצאתי בת"י הנדפסים בסוף המסכת", והרחיב יריעת הביאור:

והנה עמדו בקושיא זו וחידשו דבר חדש דאיסור תורה הוא דוקא להתרחק מתחומו שהיה בתחלת שבת אבל בחוזר אפי' ביותר מתחום דאורייתא אין כאן איסור תורה ממקום זה כיון דלא הי' שביתתו במקום זה מתחלת היום א"כ זכינו בדין זה דלוקין היוצא חוץ לתחום היינו מתחלת התחום שהיה שביתתו מבע"י והמהלך אפי' כמה פרסאות מתחלת ליל שבת בודאי לוקין על כל ד' אמות כמ"ש היינו במתרחק בכ"פ אבל אם יצא דרך משל אפי' י' פרסאות ואח"ז חזר אפילו יותר מג"פ אין כאן איסור תורה כיון דלא הלך הג"פ ממקום שביתתו בתחלת היום אין כאן איסור תורה והא דילפינן מקרא דשבו איש תחתיו שיש לו ד' אמות ל"ל דהתורה התירה להתרחק עוד עד ד"א אבל בחזרה אין כאן איסור תורה רק איסור דרבנן דגזרו על היוצא חוץ לתחום דלא יחזור כמבואר בש"ס ור"מ וש"ע והוא דבר חדש א"כ כל הדינים המבוארים בהבלעת תחומין ער"מ וש"ע נוהג ג"כ אפילו חוץ לי"ב מיל כי החזרה הוא רק דרבנן ועוד כמה דינים וכו'.

ובשו"ת שואל ומשיב (תניינא ח"ג סי' צט) השיב על דברי התו"י, וז"ל,

והנה זה דבר חדש דתחומין לא שייך רק במה שהיה שביתתו שם קבוע מבעוד יום. וקשה לי טובא דא"כ בקידוש החדש דמבואר בר"ה דחללו שבת ומבואר בר"ה דף כ"ג דבתחלה לא הי' זזין משם כל היום ובא ר"ג והתקין שיהי' מותרין לילך אלפים אמה. וקשה הא לא היה שם שביתה קבועה ולשתרי. וגם גוף קושיתם של התוס' צ"ע דאם בקידוש החדש התירו מכ"ש בשעיר המשתלח שהוא כפרתן של ישראל שהיה מותר לו לילך לסוכה ולא לישב במדבר שהיה מתירא שם כמ"ש רש"י ותוס' שם ומה קשיא להו עד שחדשו דבר גדול כזה וצע"ג. ולפי דבריהם נראה לי להיפך ג"כ דלהלך חוץ לתחום ג"כ לא שייך כיון שהיה מתחלה עומד לכך שילך שם ולא היה לו אפשר לילך כי אם ביוה"כ עצמו א"כ גם שביתתו בביתו מבע"י לא היה קבועה שהרי היה איש עתי. ובזה מיושב מה שהקשו למה לא אמרו דעתי אתי לדחות תחומין. ולפמ"ש יש לומר דלא שייך תחומין כיון שהיה מוכן בתחלה ללכת שם ודו"ק היטב.

ודבריו אינם מובנים, מה שהקשה מהמשנה בראש השנה יש ליישב בקל דמ"מ הוצרכו לתקנה מיוחדת מחמת האיסור דרבנן, וגם מה שהקשה שהאיש עתי אין לו שביתה קבועה כיון שצריך לילך, אינו מובן כלל, הא ודאי ליכא דין שביתה בביתו, ואזלינן בתר מקומו בתחילת השבת, וכמפורש להדיא בדברי התו"י, ומאי שנא אם דעתו לילך, אתמהה.

אלא שראיתי מעירים שיש לדון אם אמנם כוונת התו"י שאיסור תחומין הוא להתרחק ממקום שביתתו אלפים אמה, וכל שאינו מתרחק אלא חוזר אין כאן איסור וכהבנת המנ"ח, או שיש לדון שהנקודה היא שאם כבר יצא ממקום שביתתו, מן התורה אין איסור להוסיף וללכת, ועי' בשו"ת עמודי אור סי' יד אות יט ובספר דברי יחזקאל סי' ז.

[ב] ובגבורת ארי נראה שהסכים עם יסוד הדברים בסברא, אלא שלא מצא להם הכרח, משום שתירץ באופ"א טעמא דמילתא שלא תקנו עוד סוכה, וז"ל,

ולי נראה אם באנו להקל מאיסור תורה ולעמוד על איסור דרבנן הא דהתירו למשלח לחזור עד סוכה אחרונה חוץ לתחום יש לומר אפילו למאן דאמר תחומין דאורייתא אינו אלא בשבת דחמיר דבסקילה אבל יום הכיפורים דקיל דאינו אלא בכרת ואין בו מיתת בית דין אין בו איסור תחומין מן התורה דהא כל עצמו של איסור תחומין למאן דאמר דאורייתא לא למדנו בסוף פרק קמא דעירובין אלא מקרא דאל יצא איש ממקומו ביום השביעי והא גבי שבת נאמר דחמיר אבל ביום הכיפורים אין לנו שאין למידין קל מחמור להחמיר עליו והא לרפרם אין איסור הוצאה ליום הכיפורים אף על גב דהוצאה בשבת מל"ט מלאכות היא וחייבין על זדונה סקילה כשאר מלאכות אפילו הכי אין איסור הוצאה ליום הכיפורים הואיל והוצאה מלאכה גרועה היא כדפרישית התם ואפילו למסקנא דליתא לרפרם ויש איסור הוצאה ליום הכיפורים היינו משום דמכל מקום מלאכה היא והוי בכלל איסור מלאכה שנאמר אצל יום הכיפורים אבל תחומין אפילו למאן דאמר דאורייתא לאו מלאכה הוא דהא אין בה לא סקילה וכרת במזיד ולא חטאת בשוגג אלא לאו גרידא גבי שבת דגלי גלי אבל ביום הכיפורים אין לנו דאין למידין קל מחמור להחמיר עליו.
ועכשיו אין אנו צריכים להקל למשלח מאיסור תורה מטעמא שלא היתה קבוע שם שביתתו תחילת היום דמנלן לחלק בזה ולא מצינו שום רמז לחילוק זה אבל מה דפי' הדברים נכונים בטעמם בעצמן. ומכל מקום עדיין אין דעתי נוחה דאף על גב דאין כאן אלא איסור דרבנן מאי טעמא התירוה הא אפשר בתקנתא לעשות עוד סוכה וכמו שכתבתי לעיל.

ובשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' צה) הביא דברי הגבורת ארי, והעיר על דבריו מדברי רש"י והתוס' בחגיגה (יז, ב) המפורשים דאיסור תחומין ביו"ט דאורייתא, וציין לדברי הטורי אבן בחגיגה שם דאזיל לטעמיה כאן, ופליג על דברי רש"י והתוס' שם.

וציין עוד בענין זה לדברי הפר"ח בהל' יו"ט סי' תצה ס"ק ג, ולספר יום תרועה ר"ה לב, ב ד"ה מתני' והגהות הגרע"א שם, ושו"ת חת"ס או"ח סי' קמט וסי' קנב. ויעו"ש עוד.

[ג] והנה בשו"ת הרי"ד (סי' פט) הכריח מכח קושיא זו דתחומין דרבנן, וז"ל,

ותו דתנן סתמא ביומא בפרק שני שעירי: בא וישב לו תחת סוכה האחרונה עד שתחשך, פירוש, ומוכח התם דמסוכה אחרונה ועד הצוק הן שני מילין ד' אלפים אמה, ואי תחומין דאוריתא היאך התירו לו להלך בחזירתו ד' אלפים אמה, נהי דבהולכתו מצוה קעביד ומצות היום בכך שיוליך את השעיר, אלא בחזירתו מאי מצוה קא עביד אלא משום דתחומין דרבנן התירו לו שיהלך ב' מילין מן הצוק ועד סוכה האחרונה כדי שינוח שם, ואילו היו תחומין דאוריתא היה להם לתקן עוד סוכה אחרת בין האחרונה לצוק ולא יחזור אלא מיל אחד, אלא מפני שהן מדרבנן לא חשו לעשות לו סוכה אחרת והתירו לו לחזור ד' אלפים אמה.

ומוכח מדבריו דלא ס"ל היסוד הראשון דשאני היכא דחוזר לשביתתו, וגם לא ס"ל היסוד השני דביוה"כ קיל טפי.

ביקורת תהיה

באמונתו כתב:יש להעיר, שלכאורה המתת שעיר המשתלח, הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה.

בפרק האורג אמרינן, דקריעה הויא מלאכה שצריכה לגופה, כיון שהיא צורך מצוה, והא נמי דכוותה.

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ה' יוני 17, 2021 2:19 am

ביקורת תהיה כתב:
באמונתו כתב:יש להעיר, שלכאורה המתת שעיר המשתלח, הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה.
בפרק האורג אמרינן, דקריעה הויא מלאכה שצריכה לגופה, כיון שהיא צורך מצוה, והא נמי דכוותה.

לכאורה, הדימוי הזה אינו עולה יפה. נקדים שאין גמרא בפרק האורג שאומרת כך! רק יש שם מחלוקת רש"י - תוספות, כלפי קורע על מת דידיה;
לרש"י: שאינה צריכה לגופה היא, לתוספות: ובמת דידיה דאיכא מצוה חשיב מתקן, אף על גב דלקמן משמע דלצורך מצוה לא חשיב ר"ש תיקון, דהא יליף ממילה והבערת בת כהן דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב, התם מקלקל הוא לגמרי, שאינו צורך אחר אלא מה שהוא צורך מצוה, אבל גבי קריעת אבל, הוי תיקון הבגד על ידי קריעה, שיוכל ללובשו בכל שעה, ואית בו חימום, ועוד כמו שמחלק לקמן ר"ת, דהתם התיקון בא לבסוף, שבשעת חבורה והבערה אינה באה הכשר מצוה עד הגמר, אבל הכא בשעת קריעה בא התיקון, ולא חשיב קלקול.
גם בתוספות רא"ש שם: אבל בקריעת מתו אפי' ר"ש מודה דמיחייב, והיינו טעמא דדומיא דמילה ובת כהן פטר ר' שמעון מקלקל בעלמא חוץ מחובל ומבעיר, והתם מקלקל גמור הוי, כיון שאינו אלא לצורך מצוה, אבל קריעה דגבי אבל הוי תקון גמור, כיון דאינו יכול ללובשו כי אם ע"י קריעה, דבקריעה זו חזי ללבשו, ועוד, הא דפטרינן מקלקל בעלמא, היינו דומיא דחובל וצריך לכלבו, ומבעיר וצריך לאפרו, שאין התיקון בא אלא לאחר הקלקול... אבל קריעה על מת, בשעת הקריעה בא התקון, הילכך מחייב לי' ר"ש. עכ"ל.

מפורש, שדווקא גבי קריעת אבל, הוי תיקון הבגד על ידי קריעה, שיוכל ללובשו בכל שעה, ואית בו חימום, ולא במקום שמקלקל הוא לגמרי, שאינו צורך אחר, אלא מה שהוא צורך מצוה.

ובחדושי הרשב"א שם: ובתוספות מפרשים, דלעולם מתו אמתו צריכינן לתרוצי כדתרצינן, דאי במתו ממש, שראוי להתאבל עליו, אפילו רבי שמעון מודה דחייב, דמלאכה הצריכה לו מיקריא, הואיל ומצוה קא עביד, ואינו מחוור, דאם כן אף המוציא את המת לקוברו יהא חייב - דמצוה קא עביד, ודוחק הוא לומר דהתם לא רמי עליה ממש להוציאו, דאפשר על ידי אחרים, אבל קריעה הוא חייב בכך, דמת מצוה מאי איכא למימר, ואנן המוציא את המת סתמא תנן... ודברי רש"י ז"ל נראין לי עיקר.

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ה' יוני 17, 2021 4:54 am

נוטר הכרמים כתב:סז, א
רש"י ד"ה בא וישב לו - חוזר עד סוכה האחרונה, אף על פי שהיוצא חוץ לתחום אפילו ברשות אין לו אלא אלפים אמה ממקום שיצא לשם ברשות, לזה התירו לפי שהוא מעונה וחלש, ועוד, שירא לעמוד יחידי במדבר משתחשך.
[א] הקשה בגבורת ארי,
וזה תימה למה התירו לו לצאת חוץ לתחום אפילו אי תחומין דרבנן כיון דאפשר בתקנתא לעשות עוד סוכה א' שלא תהא רחוקה מן הצוק יותר ממיל ויבא וישב שם ולא צריך לצאת חוץ לתחום.

...
לענ"ד, כאן דבר שבמציאות אשר צריך להדגיש, שאולי כבר רמז רש"י שם;
מסתבר שלמעשה, המִדבר תחילתו היה אחר סוכה האחרונה! וסמוך לה. הסוכות אמנם חוץ לחומת ירושלים, אך כולם ביישוב עדיין, לא במדבר כלל.
לשון הרמב"ם בחיבורו: וסוכות היו עושין מירושלים - ועד תחילת המדבר; ושובת איש אחד או אנשים הרבה, בכל סוכה וסוכה מהן--כדי שיהיו מלווין אותו, מסוכה לסוכה. ועיין לקמן על "הגיע שעיר למדבר".

מתברר אפוא, שעקרונית, לא עשו במדבר סוכות, אולי מפני המפורש ברש"י שם: סוכות עשו לו בדרך, ובני אדם הולכין לגור שם לפני יום הכפורים, שמלוין אותו מסוכה לסוכה... לזה התירו, לפי שהוא מעונה וחלש, ועוד, שירא לעמוד יחידי במדבר משתחשך.
לא מפורש ברש"י מה המספר של בני אדם, שהולכים לגור שם לפני יוה"כ. ייתכן לומר שרק אחד הלך לכל סוכה, "ובני אדם הולכים" לשון רבים, ר"ל שביחד הם רבים. לשון הרמב"ם: ושובת "איש אחד" או אנשים הרבה, בכל סוכה וסוכה מהן... גם יש לדקדק לשון המשנה: חוץ מאחרון שבהן, שאינו מגיע עמו לצוק, אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו.

מ"מ, ממילא לא תועיל שום סוכה נוספת שם במדבר, שעדיין "הוא מעונה וחלש" מדיי, מלהישאר במדבר! גם אם בצל איזו סוכה. "ועוד, שירא לעמוד יחידי במדבר משתחשך", כי אין האנשים הולכים לגור במדבר! שם לפני יוה"כ, גם לא בשום סוכה. נמצא אפוא שאין הבדל אם יישאר בצוק, או ילך לסוכה נוספת שבמדבר כלל.ִ

כמדומני שהעניין נמצא מבואר בלשון התפארת ישראל [הלכתא גבירתא]: מירושלים עד הצוק שהוא הר הזקוף שמשם דחף השעיר היה י"ב מיל, ועשר סוכות היה מירושלים עד תחלת המדבר שהיה רחוק ב' מיל מהצוק שנשאר ארץ גזירה בלי סוכה וישוב, ובסוף כל מיל סוכה, שבה איש אחד או רבים ששבתו בה מעיה"כ, ללות המשלח מסוכה לסוכה... וחוזר והולך לסוכה אחרונה, ונשאר שם עד שתחשך, דחזרה עד שם מותר - אף על גב שהוא חוץ לתחום, מפני סכנת המדבר...

ברם, יש להקשות ממשנה וגמרא לקמן סח, ב: משנה. אמרו לו לכהן גדול: הגיע שעיר למדבר. ומניין היו יודעין שהגיע שעיר למדבר? דירכאות היו עושין, ומניפין בסודרין, ויודעין שהגיע שעיר למדבר. אמר רבי יהודה: והלא סימן גדול היה להם: מירושלים ועד בית חדודו - שלשה מילין, הולכין מיל וחוזרין מיל ושוהין כדי מיל, ויודעין שהגיע שעיר למדבר... גמרא. אמר אביי: שמע מינה - בית חדודו במדבר קיימא, והא קא משמע לן, [דקסבר רבי יהודה]: כיון שהגיע שעיר למדבר - נעשית מצותו.
רש"י: דירכאות - בני אדם עומדים מירושלים לצוק, בכדי שיראה זה סימנו של זה, ומניפין אותם הסמוכין למדבר בסודרין, וזה הסמוך לו, רואה ומניף גם הוא, ורואה חבירו הסמוך לירושלים, דירכאות בלעז רידר"יגרדש +משמר עורפי+. עד בית חדודו - הוא ראש המדבר, ושם נתקיים ושלח את השעיר במדבר. הולכין מיל - כדאמרן לעיל: מיקירי ירושלים מלוין אותו עד סוכה הראשונה.
ובפירוש המשנה לרמב"ם: ור' יהודה סובר, כי משהגיע שעיר למדבר נעשת מצותו, אף על פי שעדיין לא הגיע לצוק, ולפיכך משער כדי שיגיע לבית חורון שהיא במדבר בלבד. ואין הלכה כר' יהודה.

הרי שמירושלים ועד בית חדודו - הוא ראש המדבר - שלשה מילים בלבד, והלא לעיל במשנה: עשר סוכות מירושלים ועד צוק תשעים ריס, שבעה ומחצה לכל מיל. בגמרא: תנו רבנן: עשר סוכות ושנים עשר מילין היו, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: תשע סוכות ועשרה מילין. רבי יוסי אומר: חמש סוכות ועשרה מילין היו...
היוצא שהסוכות נמשכו הרבה אחר ראש מדבר, ואיך כתב ברמב"ם שם: וסוכות היו עושין מירושלים - ועד תחילת המדבר דווקא?!
אף רש"י, הרי מפרש שם: דירכאות - בני אדם עומדים מירושלים לצוק... ומניפין אותם הסמוכין למדבר בסודרין... ורואה חבירו הסמוך לירושלים... מבואר ש"אותם הסמוכים למדבר" זהים אל בנ"א שעומדים אצל צוק, כאשר תכ"ד המשיך לכתוב: עד בית חדודו - הוא ראש המדבר...
מסתבר אפוא שנחלקו התנא קמא עם ר"י, כגרסתנו [דקסבר רבי יהודה]: כיון שהגיע שעיר למדבר - נעשית מצותו. ולתנא קמא טרם נתקיים ושלח את השעיר "במדבר", רק כשהגיע לצוק.

לענ"ד, מן האפשר ששם "מדבר" אינו מוחלט, אלא מתחדד והולך, "מתגזר ויורד", כי המדבר מראש סמוך ליישוב, ועדיין קצת מיושב, בגדר "קצה המדבר", בעוד השם מובהק "ארץ גזירה" הייחודי כאן, ראה התרגומים ומפרשים, מתקיים דווקא במדבר גמור, שאינו מיושב כלל. מסתבר אפוא שהצוק נחשב כשיא [= שפיץ] של שם מדבר, שאין למעלה הימנו, ו"שעירים ירקדו שם", והיינו מצוותו: לְשַׁלַּ֥ח אֹת֛וֹ לַעֲזָאזֵ֖ל הַמִּדְבָּֽרָה... וְנָשָׂ֨א הַשָּׂעִ֥יר עָלָ֛יו אֶת־כָּל־עֲוֹנֹתָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ גְּזֵרָ֑ה - וְשִׁלַּ֥ח אֶת־הַשָּׂעִ֖יר בַּמִּדְבָּֽר: ר"ל אל עז ואילי הארץ, שהוא מדבר שבמדבר דווקא.

אִיךְ-מֶיְין

סו.

במשנה: בא לו אצל שעיר המשתלח, וסומך שתי ידיו עליו, ומתודה. וכך היה אומר: אנא השם חטאו, עוו, פשעו לפניך עמך בית ישראל.

ובירושלמי כאן הלכה ב' "תני בר קפרא עוו פשעו חטאו, שלא להזכיר גניין של ישראל" ופרשו הקרבן העדה (בפירוש הראשון) והפני משה: "כלומר סתם אמר, ולא סיים עמך בית ישראל, שלא להזכיר גנותן של ישראל"

וקשה על פירוש זה מפסוקים: "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה" (ויקרא טז, כא) ומשמע: שצריך להזכיר בוידויו עוונות בני ישראל, וכן מפסוק: "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב" (שמות לב, לא), הרי שהזכיר משה מי הם שחטאו. (חוקת היום - ויעויין שם שפירש את הירושלמי אחרת).

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ה' יוני 17, 2021 1:26 pm

אִיךְ-מֶיְין כתב:סו.

במשנה: בא לו אצל שעיר המשתלח, וסומך שתי ידיו עליו, ומתודה. וכך היה אומר: אנא השם חטאו, עוו, פשעו לפניך עמך בית ישראל.

ובירושלמי כאן הלכה ב' "תני בר קפרא עוו פשעו חטאו, שלא להזכיר גניין של ישראל" ופרשו הקרבן העדה (בפירוש הראשון) והפני משה: "כלומר סתם אמר, ולא סיים עמך בית ישראל, שלא להזכיר גנותן של ישראל"

וקשה על פירוש זה מפסוקים: "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה" (ויקרא טז, כא) ומשמע: שצריך להזכיר בוידויו עוונות בני ישראל, וכן מפסוק: "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב" (שמות לב, לא), הרי שהזכיר משה מי הם שחטאו. (חוקת היום - ויעויין שם שפירש את הירושלמי אחרת).

לכאורה, הרי כך היה אומר: אנא השם! חטאו, עוו, פשעו לפניך עמך בית ישראל. אנא השם! כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו, ושעוו, ושפשעו לפניך עמך בית ישראל, ככתוב בתורת משה עבדך לאמר, כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו.
ממילא מזכיר כ"ג "עמך בית ישראל" בווידויו, בבקשת כפרתם, ולכן ס"ל לבר קפרא שאין סיבה להרבות ולהזכיר גנותם פעמיים, ולפיכך לא מסיים "עמך בית ישראל" בראשונה.
"העם הזה" היינו הערב רב.

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ה' יוני 17, 2021 4:05 pm

סז, ב
תנו רבנן: עזאזל - שיהא עז וקשה, יכול בישוב - תלמוד לומר במדבר, ומנין שבצוק - תלמוד לומר גזרה.
בפירוש המשנה לרמב"ם: והיה מירושלם עד המקום ששמו צוק שנים עשר מיל, והם תשעים ריס...
מפורש ברמב"ם, אשר "צוק" שם מקום.

למעשה, השערות שונות קיימות, כלפי השאלה, היכן הוא "עזאזל" של שעיר המשתלח מהמקדש בירושלים, שאין ספק כי מקום קבוע היה להם לקיום מצווה הזאת כל שנה ושנה. ועיין המצורף בזה.

המשנה מציינת שהצוק שממנו נדחף השעיר אל מותו היה במרחק של תשעים ריס מירושלים, כלומר בין 12 ל-14 קילומטר. הועלו מספר השערות לגבי מקום הצוק - חלקן דבקות במרחק המצוין במשנה, וחלקן רחוקות יותר, והידועה שבהן היא הר מונטר, המכונה כיום "הר עזאזל" בשל כך. חלק מההצעות, כמו סרטבה וצוקי נחל מכמש מתאימות יותר לשילוח מהמשכן בשילה. בתרגום יונתן הנוסח הוא "דהוי בית הרודי", ולפיו יש שהציעו לזהות את העזאזל עם ההרודיון. כמו כן, יש שהציעו לזהות את צוק העזאזל עם האתר "צוקא" שבנחל תקוע, וזאת על פי דברי הרב והחוקר אשתורי הפרחי מראשית המאה ה-14: "מירושלים לעזאזל כשלוש שעות, וחלחול ותקוע שם סמוכים". הכוונה בחלחול זו אינה לחלחול הידועה שמצפון לחברון, אלא למרחב מדברי כעשרה ק"מ דרומית מזרחית לתקוע, המכונה עד ימינו בשם "חלחול אלכביר" (חלחול הגדולה).

אבי ששון הציע לזהות את מקום הצוק על סמך מיקומו של "בית חדודו" הנזכר במשנה כנמצא על הדרך לעזאזל, במרחק של שלושה מיל מירושלים. הצעת זיהוי אחת של "בית חדודו" היא ב"עין חוּד" שבאלעיזריה. לפי הצעה זו, מיקום העזאזל הוא בחאן אל חתרורה, צוק סמוך למעלה אדומים. ייתכן ששמו של המקום בערבית, "חתרורה", נגזר מהמילה "חתור", שמשמעה "ארץ גזרה" - מיקום השילוח בתורה.

יהודה אליצור הציע כי הנוסח המקורי של המשנה אינו "בית חדודו" (בדפוסים) או "בית חרורו" (בכתבי יד משובחים של המשנה), אלא "בית חרודן". בהתאם לכך, הלה הציע לזהות את האתר הקדום הנזכר בדרך לעזאזל עם חורבה הקרויה עד ימינו בשם "ח'רבת חרד'אן", המצויה כ-5 ק"מ דרומית מזרחית לירושלים, שהם כשלושה מיל רומיים, בהתאם לתיאור במשנה. זאת, כאשר השם "חרודן" נזכר בשטר כתובה יהודי עתיק שנמצא במדבר יהודה.

https://did.li/oikTY

יואל אליצור: לאחר שעומדים שני השעירים לפני אהרן, נבחר אחד מהם ללכת אלא ארץ גזירה לעזאזל המדברה. היכן הוא מקום זה?
העזאזל שאליו שלחו את השעיר בזמן הבית ובו השליכוהו נקרא בלשון המשנה 'צוֹק'. מקומו של צוק זה היה ככל הנראה דרומית-מזרחית לירושלים.

החוקר גוסטף דלמן הפנה את תשומת הלב למקור נוצרי - חיי ח'ריטון (מהמאה הרביעית לספירת הנוצרים) - בו מתואר כך:
"... והלך לחלק אחר של המדבר, למקום הרחוק פחות או יותר ארבע עשרה סטדיות מתקוע, כך נקראת אחוזה מסוימת... ובכן, יסד ח'ריטון גם במקום זה לַאורה קדושה Suka"
14 סטדיות הן בערך 2.5 ק"מ. חורבות המנזר, ובקרבתם המעיין הקטן והמערה התלויה שבה חי ח'ריטון עצמו, ידועים היטב כיום ונחקרו מבחינה ארכיאולוגית. מקומם מתחת לישוב תקוע ובמרחק 2.8 ק"מ צפונית מזרחית לתקוע העתיקה בצוקי נחל תקוע.

דלמן סבור שSuka אינו אלא צוקא - הצוק, מקום השלכת השעיר, שנשתמר במסורת המקומית מאז ימי הבית. הוא משער שהיה זה שם טריטוריאלי שהתייחס לאיזורי המצוקים העליונים של נחלי תקוע ודרגות, והוא מפנה למקורות נוצריים אחרים של הנזירים במדבר יהודה, המזכירים שמות של שני חבלים נוספים במדבר יהודה.
סביבתו של המנזר עצמו, כיום בקטע הואדי שבין הישובים תקוע ונוקדים אינה די מדברית, ומסתבר שהשלכת השעיר היתה במצוקים מזרחיים יותר במרחב...

אִיךְ-מֶיְין

באמונתו כתב:
אִיךְ-מֶיְין כתב:סו.

במשנה: בא לו אצל שעיר המשתלח, וסומך שתי ידיו עליו, ומתודה. וכך היה אומר: אנא השם חטאו, עוו, פשעו לפניך עמך בית ישראל.

ובירושלמי כאן הלכה ב' "תני בר קפרא עוו פשעו חטאו, שלא להזכיר גניין של ישראל" ופרשו הקרבן העדה (בפירוש הראשון) והפני משה: "כלומר סתם אמר, ולא סיים עמך בית ישראל, שלא להזכיר גנותן של ישראל"

וקשה על פירוש זה מפסוקים: "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה" (ויקרא טז, כא) ומשמע: שצריך להזכיר בוידויו עוונות בני ישראל, וכן מפסוק: "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב" (שמות לב, לא), הרי שהזכיר משה מי הם שחטאו. (חוקת היום - ויעויין שם שפירש את הירושלמי אחרת).

לכאורה, הרי כך היה אומר: אנא השם! חטאו, עוו, פשעו לפניך עמך בית ישראל. אנא השם! כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו, ושעוו, ושפשעו לפניך עמך בית ישראל, ככתוב בתורת משה עבדך לאמר, כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו.
ממילא מזכיר כ"ג "עמך בית ישראל" בווידויו, בבקשת כפרתם, ולכן ס"ל לבר קפרא שאין סיבה להרבות ולהזכיר גנותם פעמיים, ולפיכך לא מסיים "עמך בית ישראל" בראשונה.
"העם הזה" היינו הערב רב.

פשטות כוונת בר קפרא לחלוק - ולומר שלא הזכירו כלל 'בית ישראל'.

מחולת המחנים

יומא דף ס"ז ע"ב "את חוקותי תשמרו - דברים שהשטן משיב עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח, ושמא תאמר מעשה תוהו הם ת"ל אני ה', אני ה' חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן".
רש"י בפרשתן (במדבר י"ט ב') "זאת חוקת התורה - לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה".

ויש לעיין קצת מפני מה לא נזכר בגמרא גם פרה אדומה?

נוטר הכרמים

סז, א

בגמ', מה היה עושה חולק לשון של זהורית.

[א] כתב בתוס' ישנים (נדפס סח, א): ו

אם תאמר למה ידחה הבאת הלשון חוץ לתחום וכי הוי זה כמו דחיית השעיר בשבת וטומאה ויש לומר] שאין מביאין אותו ביום הכפורים שכבר הביאו אותו מאתמול אי נמי על ראש שעיר מביאין אותו דמחמר כלאחר יד הוא.

[וכ"כ בתוס' הרא"ש].

והגרע"א בתוס' למשניות (פ"ו מ"ז אות כט) הביא דבריהם וכתב "מדבריהם אלו נשמע דס"ל דיש שביתת בהמתו ביה"כ אף שלא כתיב רק בשבת וא"כ ממילא ה"ה ביום טוב, ועמ"ש במגילה ז' ע"ב, ואפשר לדחות דס"ל להת"י דסתמא קתני דהיו עושים בכל יוה"כ אף אם חל בשבת".

והנה בדברי הגרע"א שמעינן תרתי, חדא, שהשווה נידון מחמר דאיירו ביה התוס' ישנים לנידון שביתת בהמתו, ועוד, שהשווה נידון שביתת בהמתו ביוה"כ לנידון שביתת בהמתו ביו"ט.

ברם, שתי הנחות אלו אינם פשוטות ומוכרעות כ"כ, הנה בשו"ת שאגת אריה סי' עב דן אי נוהג לאו דמחמר ביוה"כ, ובסי' עג דן אי נוהג ביוה"כ מצות שביתת עבד ובהמה, ומסקנתו להלכה דלאו דמחמר נוהג ביוה"כ, ו"מ"מ אין ללמוד מכאן דאיסור שביתת עבד ובהמה נוהג בו דאיכא למימר שאני לאו דמחמר דהוי מלאכה שהרי איכא למ"ד שחייבין עליו חטאת במסכת שבת אפילו למאן דפטר התם היינו משום דגלי לן קרא דלכתוב רחמנא לא תעשה כל מלאכה ובהמתך אתה למה לי הוא נהי דמיחייב בהמתו לא מחייב כדאמרינן התם מ"מ המלאכה זו נעשית ע"י האדם עצמו שמחמר אחר הבהמה וגם עוברין עליו בלאו דמחמר, אבל שביתת עבד ובהמה שאין המלאכה נעשית ע"י עצמו רק ע"י עבדו ובהמתו לא הוי בכלל לאוי דמלאכה של יה"כ. ועוד שהרי קילא שאין בהם אלא עשה דלמען ינוח וקי"ל דאיסור עשה קיל מאיסור לאו, ויעו"ש דהכי מסיק להלכה שמצות שביתת בהמתו אינה נוהגת ביוה"כ".

וכן נקט הפר"ח בסי' תצה לחלק בין איסור מחמר למצות שביתת בהמתו לגבי יו"ט מן הטעם הראשון שנקט השאג"א, והאריך בזה הגר"י פערלא בביאורו על סה"מ לרס"ג עשה לד.
אולם הגרע"א לא ס"ל לחלק ביניהם כמבואר גם בדבריו בגליון הש"ס מכות כא, ב.

ועוד מבואר מתוך דבריו שם דאין להשוות יוה"כ לכל יו"ט בעלמא, ודלא כמו שהשווה הגרע"א ביניהם.

ובאמת בכל יו"ט בעלמא אי ישנו איסור שביתת בהמתו הוא נידון גדול, הרמ"א בהל' שבת (סי' רמו סעיף ג): אבל בי"ט אין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביום טוב (ב"י סי' ש"ה בשם שבולי הלקט). ובמשנ"ב (ס"ק יט): דשביתת בהמתו ילפינן ממה דכתיב למען ינוח שורך וחמורך כמוך והאי קרא בשבת כתיב ואפ"ה לא ישכירם אלא בהבלעה דלא יהיה שכר יום טוב. והנה המרש"ל חולק ע"ז ודעתו דיו"ט ושבת שוין הן בזה כמו בכל מלאכות ועין במג"א שהאריך בזה ומביא דהב"י בסימן תצ"ה הביא דעות הראשונים בזה ומצדד שם לאיסור וע"כ יש להחמיר ובביאור הגר"א ג"כ האריך בזה ומסיק דהעיקר כדעת מהרש"ל הנ"ל וגם לקמן בסימן תצ"ה ס"ג מפרש הגר"א מה שכתוב שם בשו"ע דאין מוציאין משא על הבהמה ביום טוב הטעם הוא משום שביתת בהמתו.

ויעוי' עוד בלשון המשנ"ב בהל' יו"ט (סי' תצה ס"ק יד) "ולעיל בסימן רמ"ו הבאנו דעת החולקים דאדם מצווה על שביתת בהמתו ביום טוב כמו בשבת וכ"ש כשהוא מחמר אחר בהמתו". משמעות דבריו שיש מקום לחלק ולומר דמחמר נוהג אע"פ ששביתת בהמתו אינו נוהג.

ובדברי הב"י שם נראה שהשווה הנידונים דמחמר ושביתת בהמתו, וכן נראה בהרבה מלשונות הראשונים והפוסקים. ולכן אין זה קושיא על מה שהשווה הגרע"א ביניהם.

[ב] אמנם עיקר התמיהה על הגרע"א במה שהשווה הנידונים אהדדי, היינו מטעם אחר, וכפי שיתבאר, דהנה בדין שביתת בהמתו דבר פשוט ומוסכם בכל הראשונים והפוסקים דאינו עובר באם הבהמה אינו שלו, והכי כתיב בקרא למען ינוח שורך וחמורך, ואילו לגבי מחמר זהו נידון גדול, ובפשוטו היה נראה לדון שעובר גם אם הבהמה איננה שלו, ואפילו בבהמת עכו"ם, ויש בזה אריכות עצומה בראשונים ובפוסקים, ובמשנ"ב (סי' רסו ס"ק ח כתב: ואפילו אם אין הבהמה שלו צריך ליזהר בכך דאיסור מחמר שייך אפילו בבהמת אחרים, ובשעה"צ ס"ק י: רמב"ן ורשב"א ור"ן וריטב"א וריב"ש, ועיין בנשמת אדם שכתב, דאין לצרף דעת הלחם משנה שהביא באליה רבה אפילו לסניף. ועי' בזה בספר אפיקי ים ח"ב סי' ד ענף ב שסיכם השיטות וביארם. [וראה עוד בשו"ת דובב מישרים ח"ב סי' יב].

[יעויין בשו"ת הריב"ש (סי' כד): וה"נ בכה"ג שביתת בהמתו אין כאן שאין בהמה זו שלו אלא של לוקח. אבל מ"מ איסור מחמר יש כאן, דכיון דשמעה לקליה ואזלא מחמתיה אין הפרש בין בהמתו לבהמת חבירו. שהרי איסור זה הוא עצמו עושה אותו.
ומאידך, יעויין בתוס' ישנים (יבמות ו, א): אלא לאו דמחמר. וא"ת למאי ס"ד למימר בשחוט לי ובשל לי מעיקרא יותר מבלאו דמחמר. וי"ל משום דכתיב שבתותי תשמורו דמשמע דבעיקר שמירה איירי והיינו במלאכה שבגופו דהיינו שחוט לי בשל לי אבל לאו דמחמר אינו אלא מלאכה בנחלתו.
משמע דר"ל שמחמר אינו איסור מלאכה אלא כאיסור שביתת בהמתו ממש].

והנה בנידון דידן בפשוטו שעיר המשתלח אינו נחשב כבהמה של האיש עתי המוליכו, וא"כ משום שביתת בהמתו בודאי לא שייכא גביה, ומאי מקשה התו"י, ובע"כ דהתו"י בדווקא נקט מחמר, ונימא דס"ל להתו"י דעובר באיסור מחמר גם אם אין הבהמה שלו.

וכבר עמד בחילוק זה בשו"ת בית אפרים (או"ח סי' נג), וז"ל,

ולכאורה נראה להביא ראיה דאיסור מחמר אינו נוהג ביוה"כ מדאמרינן ביומא דף ס"ז בראשונה היו קושרין לשון של זהורית כו' התקינו שיהיה קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו ומשמע דעל ראש השעיר היו מביאים אותו וכדמשמע לעיל דף מ"א ע"ב דקאמר של שעיר המשתלח דבעי חליקה בעי שיעור ע"ש ואם כן קשה כיון דמשמע דהך דלשון זהורית שהביא עמו למדבר אינו מן הדין שהרי מתחלה היו קושרין אותו על פתח האולם רק לפי שהיו עצבין התקינו שיהיו חולק כו' ואיך מתקני רבנן מלתא כי האי דאית ביה איסור דאורייתא שעובר בלאו דמחמר. וע"כ לומר דאיסור מחמר אינו נוהג ביוה"כ ופשיטא שאין סברא לומר דעביד כדאמרינן בשבת כשהוא מהלך מניחו עליה כיון שהיה הצוק רחוק מהלך עשרה מילין ולא יספיק לו כל היום אם יעשה כן, ואין לומר דהתם היינו טעמא דלא חיישינן למחמר לפי שאין השעיר שלו אלא של מוקדשין, זה אינו דדוקא לענין שביתת בהמתו אין איסור רק בשלו, אבל לענין מחמר אפילו בבהמת חבירו אסור כמ"ש הר"ן פ"ק דע"ז וכ"כ הריב"ש בתשובה והביאו המ"א סימן רס"ו.

וכן כתב במנחת חינוך (מצוה לב סוף מוסך השבת אות לט) הביא דברי התו"י והעיר: ובל"ז לפמ"ש הא השעיר הוי הקדש ואין מוזהר על מחמר בבהמה שאינה שלו וליכא אפילו משום שבות, ומ"מ הראשונים כ' שמחמר בכ"ע עובר וצ"ע.

ומעתה תימה רבתא על הגרע"א שנקט בלשונו כאן מענין 'שביתת בהמתו' דלכאורה לא שייך הכא. וכן הקשה אלופי ומיודעי הג"ר עקיבא מדלוב שליט"א בספרו החדש.

[ג] אכן מצאתי בס"ד בשו"ת תורת חסד או"ח סי' לג כתב בתו"ד במאמר המוסגר:

מיהו אין להוכיח מכאן מדברי הת"י דס"ל כהר"ן דלאו דמחמר הוא אף בבהמה שאינה שלו. ממ"ש הכא דבשעיר המשתלח שייך מחמר. די"ל דכיון דהשעיר הוא של הציבור ה"ל כבהמה של שותפין דשייך איסור מחמר לכ"ע. ואף דלר"ש בספ"ק דשבועות אין להכהנים חלק בכפרת שעיר המשתלח. מ"מ הא מבואר במתניתין דזימנין שהיה ישראל מוליכו. וגם דהתוספות בעי לשנויי נמי לרבנן דר"ש כו').

והובאו דבריו בשו"ת הר צבי או"ח ח"א סימן קמו.

וכן צידד בשו"ת בית יצחק (או"ח סי' צז) בתוך דבריו "ה"א דשלוח השעיר דוקא בכהן דאין מתכפרין בשעיר לר"ש ולא הוי שלו ואינו עובר בלאו דמחמר, משא"כ זר שמתכפר ואמרינן חולין מ"א כיון דקניה לכפרה כדידי' דמי ה"א דאסור לשלוח שלא יעבור בלאו דמחמר".

ומעין זה כתב בספר מרגניתא דרבי מאיר להג"ר מאיר שפירא מלובלין כאן.

[ד] אולם באמת יש כאן עוד כמין הכרח גדול דהתוס' ישנים מיירי רק מלתא דאיסור מחמר ולא מלתא דשביתת בהמתו, וכמו שהאיר בספר הערות להגריש"א כאן: ו

לכאורה נראה דכל האי סברא דשלא כדרך שייך לומר היכא דאיירי דמלאכה דידיה דהיינו מחמר שהוא עושה כאן המלאכה ובזה שייך לומר כיון דלא הוה כדרך לאו מעשה המלאכה הוה. אמנם כשאנו באים לדון מדין שביתת בהמתו ומדין מלאכת הבהמה לא שייך לומר בזה שלא כדרך לאו מלאכה דלגבי מלאכת הבהמה איירי ובמלאכת הבהמה לא שייך האי מילתא דכדרך ושלא כדרך, ולעולם אין כאן שביתת בהמתו. וצ"ל דכל קושיתו כאן לא היתה אלא מצד מחמר וע"ז קתריץ שפיר דלא הוה כדרך אי תחבו שלא כדרך. אבל מצד שביתת בהמתו לא אמרי הכא כלל, דלאו בהמתו הוה דהוה בהמת הקדש ולא קעבר כלל על שביתת בהמתו אלא מצד מחמר דזה שייך גם בבהמת חבירו, וע"ז קמתרץ שפיר.

נוטר הכרמים

בגמ', ואין השולח את המשלח מטמא בגדים.

ופירש"י: השולח את המשלח - המלוים אותו מירושלים.

ובשפ"א: ואינו מובן דמאי הוי ס"ד שגם המלוים טמאים דבמה נקראו משלחים.

ובהג"ה הוסיף עוד, דלפרש דאתי למעט שאין הכ"ג המוסר השעיר להמשלח מטמא בגדים אי אפשר דפשיטא היא דאל"כ האיך עובד עבודה, ועי' בהערות מהגריש"א.

ובביאור שיטת רש"י, יעויין מהלך נפלא בשו"ת דבר אברהם ח"ב סי' ח באריכות, ונצטט עיקר דבריו הנוגע לדברי רש"י:

ולדעתי הפירוש הנכון כרש"י ז"ל ושפיר הו"א דהמלוין נמי טעונים כיבוס בגדים. דהתם בסיפא איפלגו ר"י ור' יוסי ור"ש מאימתי מטמא בגדים דר"י סבר משיצא חוץ לחומת ירושלים ור"ש סבר זורקו בבת ראש ומטמא בגדים, והיינו טעמיי' דר"ש סבר דמשלח פירושו הדוחפו לצוק וזה אינו אלא בשעת דחיפה ור"י סבר דמשלח פירושו מלוה שמלוה את השעיר על דרכו המדברה כדכתיב ואברהם הלך עמם לשלחם שפירושו ללוותם כדפירש"י התם. וכ"ה בחי' המאירי במשנה שם וז"ל משיצא חוץ לחומת ירושלים כו' דכתיב והמשלח כלומר משהתחיל להיות משלח ר"ל מלוה והשלוח מתחיל משיצא מחומת העיר שכל שהוא בתוך העיר אינו קרוי לויה כו', ור"ש אומר משעת דחייתו לצוק מפני שהוא מפרש משלח לשון זריקה עכ"ל... ולכן לר"י דמשלח היינו מלוה הו"א דמלוה את המשלח נמי מטמא בגדים משום דאיהו מקרי נמי משלח, וממעטינן לי' משום דמשלח את השעיר כתיב ולא משלח [כלומר מלוה] את המשלח.

HaimL · הודעהעל ידי **HaimL** » ו' יוני 18, 2021 1:02 am

מחולת המחנים כתב:ויש לעיין קצת מפני מה לא נזכר בגמרא גם פרה אדומה?

בפשטות כל טומאה וטהרה הוא בכלל חוקה חקקתי. והאי דנקט דווקא טהרת המצורע במקום טהרת מת, י"ל משום דבעי למתני חליצת יבמה, דדמיא קצת למצורע, דתרווייהו ה"ל איסור שהותר מכללו (הכנסת בהונות לעזרה, ואשת אח).

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ו' יוני 18, 2021 3:19 am

מחולת המחנים כתב:יומא דף ס"ז ע"ב "את חוקותי תשמרו - דברים שהשטן משיב עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח, ושמא תאמר מעשה תוהו הם ת"ל אני ה', אני ה' חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן".
רש"י בפרשתן (במדבר י"ט ב') "זאת חוקת התורה - לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה".
ויש לעיין קצת מפני מה לא נזכר בגמרא גם פרה אדומה?

ודאי שאלה גדולה היא, רק אציין נוסח פה, המופיע בדפוס ספרדי קדום, Spanish Print (ca. 1480): תנו רבנן, את משפטי תעשו, דברים שאלמלא לא נכתבו - דין הוא שיכתבו, אלו הן, עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים. את חקותי תשמרו, דבירם שהשטן ואומות העולם משיבין עליהם, ואלו הן, אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח ופרה אדומה, ושמא תאמר מעשה תוהו הן, תלמוד לומר אני יי', אני יי' גזרתים, אין לך רשות להרהר בהם.

אף ברש"י - פרשת אחרי: את משפטי תעשו – אילו דברים האמורים בתורה במשפט, שאילו לא נאמרו, היה כדיי לאומרן. ואת חקתי תשמורו – דברים שהן גזירת מלך, שיצר הרע משיב עליהם: למה לנו לשמרם? ואומות העולם משיבים עליהם, אכילת חזיר ולבישת כלאים וטהרת מי חטאת, לכך נאמר: אני י"י, גזרתי עליהם, אין אתה רשאי ליפטר.
(ברש"י - פרשת תולדת: מצוותי – מצות שאילו לא נכתבו ראויין להצטוות, כגון גזל ושפיכות דמים. חקתי – דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהן: אכילת חזיר, לבישת שעטנז, שאין טעם בדבר, אלא המלך גזר חקו על עבדיו).
ראה צידה לדרך - פרשת חקת.

כיו"ב, פירוש המשנה לרמב"ם - מסכת אבות - שמונה פרקים פרק ו: ואמנם הביא דברים כולם שימעיים: בשר בחלב, ולבישת שעטנז ועריות. ואלה המצוות וכיוצא בהן הן אשר יקראן ה': 'חוקותי', אמרו: "חוקים שחקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהם, ואומות העולם משיבין עליהן, והשטן מקטרג עליהן, כגון פרה אדומה ושעיר המשתלח" וכו'. ואותן אשר קראון האחרונים 'שכליות' - ייקראו: 'מצוות', כמו שבארו החכמים.
אף בחיבורו בשלהי הלכות מעילה: הרי נאמר בתורה "ושמרתם את כל חוקותיי ואת כל משפטיי, ועשיתם אותם"... והמשפטים, הן המצוות שטעמן גלוי, וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה, כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם; והחוקים, הן המצוות שאין טעמן ידוע. אמרו חכמים, חוקים שחקקתי לך, ואין לך רשות להרהר בהן. ויצרו של אדם נוקפו בהן, ואומות העולם משיבין עליהן--כגון איסור בשר חזיר, ובשר בחלב, ועגלה ערופה, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח.
(ראה הספר מורה הנבוכים - חלק ג פרק כו).

וכך בדרשת תורת ה' תמימה להרמב"ן ז"ל: וכאשר הסתכלתי בדברי רבותינו, לא ראיתי שיתמהו, רק על פרה אדומה ועל שעיר המשתלח, כמ"ש חוקים, אלו דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהן וכו', ובמקומות רבים גבי שלמה שכתב וידבר על העצים גו', שהוא ענין הפרה, וכיון שביקש שלמה לעמד עליה אמר, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ובודאי נראה מטעם רז"ל ומן הכתובים עצמם, שהקרבנות הנעשים בפנים בבית ה' על מזבח ה', לא יתמהו להם, שיש להם בדבר טעם ידוע ונכבד ורמז במקומות בכתוב, אבל שעיר המשתלח, שהוא משולח בארץ, זה דומה להם כתקרובת שדים, שכן כתוב בהם, ולא יזבחו עוד לשעירים, כי תקרובת השדים בשדות ובמדבר ובארץ גזרה אשר אין שם ישוב, ולכך אומות העולם משיבין בו ואומרים אף אתם עובדים לשדים כמותנו, ויצר הרע מקטרג לומר שמא יש ממש בעבודתם, וכן פרה אדומה אינה עבודה אלא נשחטת בחוץ ונשרפת חוץ למחנה.
ודבר שעיר המשתלח, כבר למדנו אותו הראב"ע, שכתב ואם תבין הסוד שאחר מלת עזאזל תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא. והוא דבר פשוט ומפורש בב"ר, ונשא השעיר עליו, זה עשו, וכן אמרו בפדר"א שחד לפלוני, והוא מה שכתוב שאין השטן מקטרג ביום הכפורים. וכל אלו הדברים מקושרים יפה בהגדות עשיתי...

אך בפשטות, מקורם במדרש תנחומא - פרשת חקת סימן ז, שמוצאו בפסיקתא דרב כהנא פיסקא ד - פרה אדומה: ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי, ארבעה דברים יצר הרע משיב עליהם, ובכולהון כת' חוקה. ואילו הן, אשת אח, וכלאים, ושעיר המשתלח, ופרה [אדומה]... שעיר המשתלח מנין, והמשלח את השעיר לעזאזל [יכבס בגדיו], הוא עצמו מכפר על אחרים, וכת' ביה חקה, והיתה זאת לכם לחקת עולם. פרה מנין, תמן תנינן כל העסוקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בבגדים, והיא עצמה מטהרת טמאים וכת' בה חוקה, זאת חוקת התורה.

ויש ליישב, עפ"י הנראה לענ"ד, המאמר של גמרא שלנו, ומקורו בספרא, מפני המדרש תנחומא שמזכיר שם בעל צידה לדרך, יסודו בפסיקתא דרב כהנא פיסקא ד - פרה אדומה: גוי אחד שאל את רבן יוחנן בן זכיי א' ליה, אילין מיליא דאתון עבדין, נראין כמן כשפים, מביאין פרה ושוחטין אותה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה ואחד מכם מטמא למת ומזין עליו שתים שלש טיפים ואומרין לו טהרתה (ובפתרון תורה: מעשה שאל הדרינוס שחיק עצמות את רבן יוחנן בן זכאי אמ' לו מה עיסקה של פרה הזו שאתם אומ' מביאין עץ ארז ואזוב ומים ומזין על הטמא ואומ' הרי הוא טהור...). א' לו לא נכנסה רוח תזזית באותו האיש מימיו, א' לו לאו, אמ' לו ולא ראיתה אחר שנכנסה בו רוח תזוזית, א' לו הין. א' לו ומה אתם עושין, א' לו מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרבצים עליה מים והיא בורחת. א' לו ולא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, כך הרוח הזה רוח טומאה היא, דכת' וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה וג'. וכיון שיצא אמרו לו תלמידיו ר' לזה דחיתה בקנה לנו מה אתה משיב, א' להם חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרים אלא גזירתו של הקדוש ברוך הוא הוא, א' הקדוש ברוך הוא חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין אתה רשאי לעבור על גזירתי זאת חוקת התורה.

הוי אומר שדווקא בפרה אדומה, נדמה להם לגויים שמבינים חוקתה: נראין כמן כשפים!
פה נאמר: ואת חקתי תשמרו - דברים שהשטן ואומות העולם משיבים עליהן... ושמא תאמר מעשה תוהו הם, וברש"י: שמא תאמר מעשה תהו הם - מה כפרה יש בשילוח זה, ומה יש ביד צוק זה להועיל... חוק - משמע שאינו אלא גזירת מלך... השטן - יצר הרע משיב עליהן תשובה, להטעות את ישראל, ולומר שהתורה אינה אמת, כי מה תועלת בכל אלו, לכך נכתב בהן חוק, אני ה' גזרתי עליכם... ר"ל עניינים אשר שטן עם אומות משיבים וטוענים לומר ש"מעשה תוהו הם", ללא שום תועלת.
אך פרה אדומה, נדמה להם שהם מבינים. אע"ג ששגויה השגתם, ועקומה הבנתם, והפוכה היא תפיסתם בה, הרי כבר אין הדבר בכלל טענת "מעשה תוהו", ולא שייכת כאן לרשימת מצוות אלה.

מיללער · הודעהעל ידי **מיללער** » ו' יוני 18, 2021 3:33 am

סו:

איתמר רב ולוי חד אמר זיבח וקיטר בסייף וכו' ופירש"י שזביחה והקטרה לעבוד"ז הם עבודות שחייבין עליהם מיתת בית דין ולפיכך מיתתן היתה בידי אדם, ואע"פ שמיתתן בסקילה הם בעגל הומתו בסייף שעדיין לא נתפרשו להן ארבע מיתות בי"ד ונידונו במיתת בני נח שכל מיתתן בסייף.

והקשה המהרש"א בח"א שתי קושיות על רש"י, חדא שכבר היה אחר מתן תורה ולא היו בני נח, ועוד גם אם לא נתפרש להם ד' מיתות היה לו למשרע"ה לשאול באיזה מיתה ידונו כמו שמצינו במקושש ונשאר בצ"ע.

והרש"ש כתב ע"ז דאישתמיטתיה להמהרש"א דברי חז"ל בויקרא רבא (ויקרא א, א) אמר ר' אלעזר אע"פ שניתנה תורה לישראל מסיני, לא נענשו עליה עד שנשנית באוהל מועד.

ולכאורה הרש"ש לא ביאר כוונתו לגמרי, ראשית שבמדרש מבואר שלגמרי לא נענשו על דברי תורה עד שנשנית באוה"מ, והכא הרי חזינן דנענשו, ועוד מה יענה על הקושיא השנייה במהרש"א דלמה לא שאל באיזה מיתה ידונו כמו במקושש.

ויש ליישב עפ"י פירושו של העץ יוסף שם במדרש שהקשה ממעשה העגל ומקושש והמקלל שנענשו אף קודם שנשנה באוהל מועד, ופירש שהמדרש לא מיירי אלא על עונשים של קיום שאר מצוות אבל על עבירות חמורות כמו חטא עבודה זרה או מקלל שכפר בעיקר נענשו תיכף אחר מתן תורה, ועל המקושש תירץ שהיתה הוראת שעה כמ"ש בגמרא סנהדרין (פ:)

אולי יש להוסיף שבעצם לא נתפרש להם לישראל עדיין עונשין שבאיסורי תורה כמ"ש במדרש, אבל אלו העבירות שגם בן נח חייב בה לא יצאו מכלל בן נח לעונשין עד שיתפרט להם עונשין של בני ישראל באוהל מועד, ולכן בעבודה זרה דנו להם בדין בני נח כמ"ש רש"י ולא שאל משרע"ה באיזה מיתה ידונם שעד שלא נתחדשה עונשם של ישראל נשאר עליהם עונשם של בני נח, משא"כ במקושש שבן נח אינו מצווה על השבת, לפיכך שאל משה באיזה מיתה ידונו.

אTKH · הודעהעל ידי **אTKH** » ו' יוני 18, 2021 10:03 am

סה:
בגמ' מבואר דמשכחת לה שעיר שהופרש ליוהכ"פ זה, ואבד, דיכול להביאו ליוהכ"פ אחר, וכדעת רבי דלא עברה שנתו, מפני דמונין שנה תמימה למנין שנות החמה, עיי"ש. וברש"י (דף סו ע"א ד"ה ואם), כתב וז"ל, כגון שהקדישו ביום שמיני ללידתו בערב יום הכיפורים, וכו' עכ"ל.

והק' הלומדים מדוע לא העמיד רש"י דיום הכפורים עצמו היה יום השמיני ללידתו, וצ"ע.
ויש שר"ל דאסור להקדיש בשבת ויו"ט. ואינו נכון, דבגמ' בשבת (דף קמח ע"ב), אמר רבי יוחנן מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט. וכ"פ הרמב"ם להלכה בהל' שבת פכ"ג הי"ד. וז"ל, ומקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב שזו מצות היום היא, עכ"ל. [וכן בהל' קרבן פסח פ"א הי"ט, עיי"ש].

אהרן תאומים · הודעהעל ידי **אהרן תאומים** » ו' יוני 18, 2021 2:57 pm

אTKH כתב:סה:
בגמ' מבואר דמשכחת לה שעיר שהופרש ליוהכ"פ זה, ואבד, דיכול להביאו ליוהכ"פ אחר, וכדעת רבי דלא עברה שנתו, מפני דמונין שנה תמימה למנין שנות החמה, עיי"ש. וברש"י (דף סו ע"א ד"ה ואם), כתב וז"ל, כגון שהקדישו ביום שמיני ללידתו בערב יום הכיפורים, וכו' עכ"ל.

והק' הלומדים מדוע לא העמיד רש"י דיום הכפורים עצמו היה יום השמיני ללידתו, וצ"ע.
ויש שר"ל דאסור להקדיש בשבת ויו"ט. ואינו נכון, דבגמ' בשבת (דף קמח ע"ב), אמר רבי יוחנן מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט. וכ"פ הרמב"ם להלכה בהל' שבת פכ"ג הי"ד. וז"ל, ומקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב שזו מצות היום היא, עכ"ל. [וכן בהל' קרבן פסח פ"א הי"ט, עיי"ש].

ראה תשובה במדור המתאים (שהובדל מהארות והערות למסכת "לדיוקים ברש"י)
viewtopic.php?f=29&t=55928&p=714251#p714251

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ו' יוני 18, 2021 4:35 pm

אTKH כתב:סה:
בגמ' מבואר דמשכחת לה שעיר שהופרש ליוהכ"פ זה, ואבד, דיכול להביאו ליוהכ"פ אחר, וכדעת רבי דלא עברה שנתו, מפני דמונין שנה תמימה למנין שנות החמה, עיי"ש. וברש"י (דף סו ע"א ד"ה ואם), כתב וז"ל, כגון שהקדישו ביום שמיני ללידתו בערב יום הכיפורים, וכו' עכ"ל.
והק' הלומדים מדוע לא העמיד רש"י דיום הכפורים עצמו היה יום השמיני ללידתו, וצ"ע.
ויש שר"ל דאסור להקדיש בשבת ויו"ט. ואינו נכון, דבגמ' בשבת (דף קמח ע"ב), אמר רבי יוחנן מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט. וכ"פ הרמב"ם להלכה בהל' שבת פכ"ג הי"ד. וז"ל, ומקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב שזו מצות היום היא, עכ"ל. [וכן בהל' קרבן פסח פ"א הי"ט, עיי"ש].

לכאורה, הא לעיל שנינו, סב, א: שני שעירי יום הכפורים מצותן שיהיו שניהן שוין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד... לקח אחד היום ואחד למחר - כשרין. המבואר שהיו רגילים לקחתם, ר"ל לקנותם בדמים, ואינם מוכנים במקדש.
עוד מסתבר אשר קדושתם בלקיחתם! וע"ד הגמרא לעיל מא, א: אמר רב חסדא: אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן. אמר רב שימי בר אשי: מאי טעמא דרב חסדא - דכתיב ולקחה, ועשה, או בלקיחה או בעשייה. מיתיבי: ועשהו חטאת - הגורל עושה חטאת, ואין השם עושה חטאת. שיכול, והלא דין הוא: ומה במקום שלא קידש הגורל - קידש השם, מקום שקידש הגורל - אינו דין שיקדש השם? תלמוד לומר ועשהו חטאת - הגורל עושה חטאת, ואין השם עושה חטאת. והא הכא, דלאו שעת לקיחה, ולאו שעת עשייה היא, וקתני דקבע! - אמר רבא הכי קאמר: מה במקום שלא קידש הגורל, ואפילו בשעת לקיחה, ואפילו בשעת עשייה, קידש השם בשעת לקיחה ובשעת עשייה, מקום שקידש הגורל, שלא בשעת לקיחה, ושלא בשעת עשייה - אינו דין שיקדש השם בשעת לקיחה ובשעת עשייה?...
וברבינו חננאל: ואותיבנן עליה מן השעיר, שאינה עת ההגרלה, לא שעת לקיחה, כי מאתמול הם בלקיחתם, ולא שעת עשייה, שעדיין נשאר לו אחר ההגרלה שחיטת הפר והקטרה והזאת דם הפר, ואחר כך יעשה השעיר, ותני בברייתא בכי האי גוונא דמקדש השם, כלומר, אם יאמר זה חטאת, כי קראו שם חטאת, נקדש לחטאת, אף על פי שאינה לא שעת לקיחה, ולא עשייה, ותריץ לה רבה הכי, ומה שלא קידש הגורל אפילו בשעת לקיחה ובשעת עשייה, קידש השם בשעת עשייה וכו':

ממילא ברור שכ"ז לא שייך ביוה"כ גופו.

ויש לציין עוד התוספות ישנים לעיל סב, ב: ואף על גב דבלקיחה פרישית לעיל דלא בעינן למצוה, היינו לפי שעיקר מצותה [= מצות לקיחתה] אינה אלא מאתמול, ואף על גב דלקיחתו יכולה לדחות יום הכפורים, כדאמר בפסחים פרק אלו דברים ובשבת פרק שואל וכן ערב פסח שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו כו', מ"מ אין עיקר לקיחתו ביוה"כ.
כיו"ב בתוספות רא"ש: וי"ל דאע"ג דהגרלה לא מעכבא, לא דמיא למצות לקיחה, לפי שעיקר מצותה אינה אלא מאתמול, אף על גב דאם לא לקח מאתמול, יכול ליקח היום, כדאמרינן בפסחים פ' אלו דברים ובשבת פ' שואל, וכן ערב פסח שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו וכו', מ"מ אין עיקר לקיחתו ביום הכיפורים...
אף בחדושי הריטב"א: ולא דמי ללקיחה, דהתם אינה מצוה כל כך, כיון שאינה ביום הכפורים עצמו, דאע"ג דאם לא לקח מבעוד יום, יקח ביום הכפורים, כדאיתא בפסחים פרק אלו דברים, מ"מ עיקר מצות לקיחה - בחול היא, ולהכי סגי לן בה בכל דהו...

שמואל דוד · הודעהעל ידי **שמואל דוד** » ו' יוני 18, 2021 4:39 pm

סו:

לא מפני שהפליגן בדברים אלא שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו.

ק״ק א״כ למה לא אמר להם ״לא שמעתי״ (וכדאשכחן באמת שהשיב כן בפ״ט דנגעים)?

נוטר הכרמים · הודעהעל ידי **נוטר הכרמים** » ו' יוני 18, 2021 4:40 pm

בגמ'. מדקתני באצטלית לבן משלו מכלל דקריאה לאו עבודה היא.

בתוס' ישנים:

מכלל דקריאה לאו עבודה היא. מדלא בעינן שימסרנה לציבור לכל הפחות. ועוד דאצטלית אינו כתונת וחלוק כפירוש רש"י, אלא הוא כמו סדין להתעטף בה כמו אדרת שנער איצטלא דמילתא בסנהדרין ואיצטלא דפרסוה אמיתנא וכן היה לבוש איצטלא בת מאה וכן נותנין לו כל ימות הרגל ולאיצטלתו. וכן תרגם ירושלמי דויקח שם ויפת את השמלה משמע שהוא כעין סדין ולא חלוק וכתונת. ולכאורה משמע שאינו בגדי כהונה בזה הענין.

ולכאורה יש לדון ד'איצטלית' היינו לא כמין כתונת שלובשה על בשרו ממש אלא כלשון רש"י כאן "לבוש כמין חלוק", וזה בעצם תחליף ל'מעיל' שהוא אחד מבגדי כהן גדול ולובשו על הכתונת, אלא שבעניינו של המעיל עצמו נחלקו רש"י והרמב"ן בפר' תצוה (כח, לא) כמפורש ברמב"ן שם: מעיל - כתב רש"י הוא כמין חלוק, וכן הכתנת, אלא שהכתנת סמוך לבשרו ומעיל קורא חלוק העליון. ואין הדבר כן, כי המעיל בגד יתעטף בו, ויעו"ש עוד.

ומעתה נראה שקושיית התו"י היא דווקא לפי דרכו של רש"י, דמעיל לאו היינו בגד שמתעטפים בו, אלא כמין חלוק שלובשים אותו ויש לו בתי ידים, ולכן לא יכלו לפרש דאיצטלית היינו מעיל.

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ו' יוני 18, 2021 5:07 pm

שמואל דוד כתב:סו:

לא מפני שהפליגן בדברים אלא שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו.

ק״ק א״כ למה לא אמר להם ״לא שמעתי״ (וכדאשכחן באמת שהשיב כן בפ״ט דנגעים)?

באמת, כן הקשה המהרש"א [חדושי אגדות]: גם למה לא הוה זה הפלגת דברים, דלא היה לו לומר אלא שלא שמע מרבו... וע"ש תירוצו.

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ו' יוני 18, 2021 5:39 pm

מיללער כתב:סו:איתמר רב ולוי חד אמר זיבח וקיטר בסייף וכו' ופירש"י שזביחה והקטרה לעבוד"ז הם עבודות שחייבין עליהם מיתת בית דין ולפיכך מיתתן היתה בידי אדם, ואע"פ שמיתתן בסקילה הם בעגל הומתו בסייף שעדיין לא נתפרשו להן ארבע מיתות בי"ד ונידונו במיתת בני נח שכל מיתתן בסייף.
והקשה המהרש"א בח"א שתי קושיות על רש"י, חדא שכבר היה אחר מתן תורה ולא היו בני נח, ועוד גם אם לא נתפרש להם ד' מיתות היה לו למשרע"ה לשאול באיזה מיתה ידונו כמו שמצינו במקושש ונשאר בצ"ע.
והרש"ש כתב ע"ז דאישתמיטתיה להמהרש"א דברי חז"ל בויקרא רבא (ויקרא א, א) אמר ר' אלעזר אע"פ שניתנה תורה לישראל מסיני, לא נענשו עליה עד שנשנית באוהל מועד.
ולכאורה הרש"ש לא ביאר כוונתו לגמרי, ראשית שבמדרש מבואר שלגמרי לא נענשו על דברי תורה עד שנשנית באוה"מ, והכא הרי חזינן דנענשו, ועוד מה יענה על הקושיא השנייה במהרש"א דלמה לא שאל באיזה מיתה ידונו כמו במקושש.
ויש ליישב עפ"י פירושו של העץ יוסף שם במדרש שהקשה ממעשה העגל ומקושש והמקלל שנענשו אף קודם שנשנה באוהל מועד, ופירש שהמדרש לא מיירי אלא על עונשים של קיום שאר מצוות אבל על עבירות חמורות כמו חטא עבודה זרה או מקלל שכפר בעיקר נענשו תיכף אחר מתן תורה, ועל המקושש תירץ שהיתה הוראת שעה כמ"ש בגמרא סנהדרין (פ:)
אולי יש להוסיף שבעצם לא נתפרש להם לישראל עדיין עונשין שבאיסורי תורה כמ"ש במדרש, אבל אלו העבירות שגם בן נח חייב בה לא יצאו מכלל בן נח לעונשין עד שיתפרט להם עונשין של בני ישראל באוהל מועד, ולכן בעבודה זרה דנו להם בדין בני נח כמ"ש רש"י ולא שאל משרע"ה באיזה מיתה ידונם שעד שלא נתחדשה עונשם של ישראל נשאר עליהם עונשם של בני נח, משא"כ במקושש שבן נח אינו מצווה על השבת, לפיכך שאל משה באיזה מיתה ידונו.

יפה!
ויש להוסיף בכוונתו, דגם מקלל מכלל שבע מצוות בני נח היא: ברכת השם.
אף יש לומר, מאחר שחילול שבת כע"ז חשיב, כלשון הרמב"ם בשלהי הלכות שבת: השבת ועבודה זרה--כל אחת משתיהן, שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה; והשבת היא האות שבין הקדוש ברוך הוא ובינינו, לעולם. לפיכך כל העובר על שאר המצוות, הרי הוא בכלל רשעי ישראל; אבל מחלל שבת בפרהסיה, הרי הוא כעובד עבודה זרה--ושניהם כגויים, לכל דבריהם... לפיכך במקושש שאל משה באיזו מיתה ידונו, ואע"ג שלא נענשו על מצוות של תורה עד שנשנית באוהל מועד, הנה חילול בשבת כלפי ישראל, כע"ז של בן נח הוא, אבל לא ידע באיזו מיתה, הואיל ומ"מ מיוחדת מצוות שבת אך בישראל.
גם יש לדייק לשון המדרש: אע"פ שניתנה תורה לישראל מסיני, לא נענשו עליה עד שנשנית באוהל מועד. היינו מצוות שנמסרו מסיני, אבל שבת כבר במרה ניתנה להם.

שמואל דוד · הודעהעל ידי **שמואל דוד** » ו' יוני 18, 2021 5:45 pm

באמונתו כתב:
שמואל דוד כתב:סו:

לא מפני שהפליגן בדברים אלא שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו.

ק״ק א״כ למה לא אמר להם ״לא שמעתי״ (וכדאשכחן באמת שהשיב כן בפ״ט דנגעים)?

באמת, כן הקשה המהרש"א [חדושי אגדות]: גם למה לא הוה זה הפלגת דברים, דלא היה לו לומר אלא שלא שמע מרבו... וע"ש תירוצו.

יישר כח!

פורום אוצר החכמה

מי מחובר