האם אפשר לבטל מחשבת התחייבות בלב לצדקה?

[אליהו בן עמרם]

ביו"ד סי' רנ"ח הביא הרמ"א מחלוקת לגבי התחייבות לצדקה בלב בלבד בלא אמירה בפה, אם חל חיוב נדר או לא, והכריע לחומרא.
והדברים מצויים, לדוגמא: כאשר מתרימים לקרן כלשהי באחת הקופות, והאדם שומע וליבו חס על המסכנים ומתחייב לתרום בליבו.

לפי זה מה יהיה הדין:
א. אם התחייב בליבו (כלומר חשב בליבו לתרום), ורוצה לחזור בליבו מההתחייבות שלו בתוך כדי דיבור? האם יכול?
אמנם ראיתי שבשו"ת ושב הכהן סי' כ"א דן בזה (צוין בפתחי תשובה סי' רנ"ח) ומכריע שיכול, גם לדעת הרמב"ם ותוס' שאי אפשר לחזור מנדרי צדקה בפה כי "אמירה לגבוה כמסירה להדיוט", אבל ליבי מהסס בדבר, להחמיר, בגלל יסוד החיוב ב"צדקה בלב" ועפ"י דברי הר"ן בנדרים פ"ז גבי הלכתא דתוכ"ד כדיבור.

ב. אם התחייב בליבו, ואמר בליבו תוכ"ד "בלי נדר" (על פי המלצת הרא"ש בנדרים, כפי שהובא להלכה בשו"ע יו"ד סי' ר"ג, גבי נדרי צדקה בפה, ועיי"ש בש"ך) - האם תועיל מחשבת ה"בלי נדר" להפקיע חיוב נדר מהתחייבותו בלב?

[דרופתקי דאורייתא]

זה שאלה מצויה מאד מאד.
ואשמח אם יש מי שימצא שעשה על זה בירור מדברי הפוסקים.
רק אציין, כי מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל בספר דרכי שמואל על ר"ה ומגילה וכו', יש לו מערכה שלימה בנושא הזה, ומנסה למצוא צדדי היתר בזה, ועדיין לא ניחא ליה (כך ראיתי מזמן בספר הנ"ל, וכעת אינו תח"י. אם יש מי שיוכל להעלות הדברים כאן תע"ב).

[יוסף חיים אוהב ציון]

שמעתי מהגריח"ס שליט"א בשם הגרב"צ א"ש, שכל החיוב של הרמ"א במחשבה זה דוקא אם גמר בדעתו לגמרי ,אבל אם מהסס גם לדעת הרמ"א אין זה מחייבו.

[אליהו בן עמרם]

שמעתי מהגריח"ס שליט"א בשם הגרב"צ א"ש, שכל החיוב של הרמ"א במחשבה זה דוקא אם גמר בדעתו לגמרי ,אבל אם מהסס גם לדעת הרמ"א אין זה מחייבו.

לענ"ד מקור הדברים מפורש בדברי הירושלמי תרומות פרק ג'
דילפינן נדרי הקדש מ"נדיב לב" (בפרשת ויקהל), והוא ד"גמר בליבו". ונדרי צדקה ילפינן מנדרי הקדש.
כלומר לא מספיק הרהור בעלמא, ומחשבות בלתי גמורות, מבלי גמירות דעת.
וכן בדברי המאירי בבבלי שבועות כו: דבעינן "הסכמה גמורה" (אם אינני טועה - זה לשונו).

[תוכן]

שמעתי מר' צבי ברוורמן שכל הרהורים מסוג זה העוברים בלבו של אדם, אינם נחשבים כנדר לצדקה.

[עושה חדשות]

בגדרי המחשבה הנ"ל יש התכתבות בין הגר"ח גרינמן להגר"ד לנדוי, נדפס בכמה מקומות.

[אליהו בן עמרם]

בגדרי המחשבה הנ"ל יש התכתבות בין הגר"ח גרינמן להגר"ד לנדוי, נדפס בכמה מקומות.

אודה אם מר ימחל להביא דבריהם.

ואם מוסכם שיש להגיע לגמירות דעת ול'הסכמה גמורה' בליבו:
האם אפשר לחזור בתוכ'ד?
לענ'ד נראה שלא, כי כל יסוד חזרה מדיבור פה וכיוצ'ב בתוכ'ד לפי דברי הר'ן בנדרים פ'ז הוא בגלל שלא גומר בליבו, ובדעתו שיוכל לחזור בו תוכד'ד.
אבל כאן בהתחייבות במחשבה, שעד שלא גומר בליבו להתחייב אין כאן כלום, כי אין זה אלא 'הרהור' ומחשבות בלתי גמורות ובלתי מחייבות, ברגע שמחליט וגומר בליבו לגמרי, כבר לא יכול לחזור בו אפילו תוכ'ד. בדיוק כפי שהר'ן אומר שם שמי שגומר בדעתו לגמרי אינו יכול לחזור בו בתוכ'ד.
אלא, שאין זה עולה בקנה אחד עם דברי 'ושב הכהן' סי' כ'א שאפשר לחזור מהתחייבות במחשבה.

[אליהו בן עמרם]

ביו"ד סי' רנ"ח הביא הרמ"א מחלוקת לגבי התחייבות לצדקה בלב בלבד בלא אמירה בפה, אם חל חיוב נדר או לא, והכריע לחומרא.
והדברים מצויים, לדוגמא: כאשר מתרימים לקרן כלשהי באחת הקופות, והאדם שומע וליבו חס על המסכנים ומתחייב לתרום בליבו.

לפי זה מה יהיה הדין:
א. אם התחייב בליבו (כלומר חשב בליבו לתרום), ורוצה לחזור בליבו מההתחייבות שלו בתוך כדי דיבור? האם יכול?
אמנם ראיתי שבשו"ת ושב הכהן סי' כ"א דן בזה (צוין בפתחי תשובה סי' רנ"ח) ומכריע שיכול, גם לדעת הרמב"ם ותוס' שאי אפשר לחזור מנדרי צדקה בפה כי "אמירה לגבוה כמסירה להדיוט", אבל ליבי מהסס בדבר, להחמיר, בגלל יסוד החיוב ב"צדקה בלב" ועפ"י דברי הר"ן בנדרים פ"ז גבי הלכתא דתוכ"ד כדיבור.

ב. אם התחייב בליבו, ואמר בליבו תוכ"ד "בלי נדר" (על פי המלצת הרא"ש בנדרים, כפי שהובא להלכה בשו"ע יו"ד סי' ר"ג, גבי נדרי צדקה בפה, ועיי"ש בש"ך) - האם תועיל מחשבת ה"בלי נדר" להפקיע חיוב נדר מהתחייבותו בלב?

מה המשמעות של 'בלי נדר'?
האם זאת פרשנות של דברים קודמים, לומר לך שאין כוונתם ומשמעותם של הדברים הראשונים כנדר.
או שזה משפט ביטול וחזרה על הדברים שקדמו, שאמנם משמעותם היתה נדר, אך זה בדיוק מה שרוצה עכשיו להפקיע.

[אליהו בן עמרם]

שו"ע יו"ד סעיף ד' וז"ל:
"ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם יאמר בלא נדר"
ש"ך ס"ק ד' וז"ל:
"יאמר בלא נדר. ר"ל שיאמר בפירוש בלא נדר, אבל אין פירושו שיפסוק סתם ולא יאמר שהוא עושה משום נדר, דאף אם פוסק סתם הוה נדר. פרישה."

כלומר בפשטות הכוונה, כאשר מתרימים אדם לצדקה, והוא אומר שייתן צדקה כך וכך, הרי זה נדר לצדקה, גם אם לא אמר בפירוש לשון נדר.
והשאלה המתבקשת לכאורה:
כאשר אומר "בלא נדר" - מה המשמעות של אמירה זו?
האם משמעותה "פירוש", כלומר הריני מפרש את ה"פסיקה" לצדקה שאמרתי מקודם, שאיננה נדר.
או שמשמעותה, אכן לשון ה"פסיקה" שאמרתי מקודם משמעותה נדר והיא באמת נדר, אלא שאני חוזר בי ומבטל עכשיו את חלות הנדר.

הערה נוספת:
קצת קשה למה השו"ע לא אומר, שצריך לומר "בלא נדר" בתוך כדי דיבור? הרי בין אם משמעותו פירוש דבריו, ובין אם משמעותו חזרה וביטול הנדר, לכאו' צריך להיעשות בתוכ"ד?

[רציני]

המיוחס לרש"י בתענית (דף ח, עמוד ב, ד"ה פוסקי צדקה ברבים) וזו לשונו: ואורחא דמילתא נקט שאין אדם עשוי לפסוק צדקה בינו לבין עצמו ואינו נותן. עכ"ל.

[אליהו בן עמרם]

המיוחס לרש"י בתענית (דף ח, עמוד ב, ד"ה פוסקי צדקה ברבים) וזו לשונו: ואורחא דמילתא נקט שאין אדם עשוי לפסוק צדקה בינו לבין עצמו ואינו נותן. עכ"ל.

לא הבנתי.
מה רצה מר להביא מדברים אלה לנידון דידן?

[רציני]

המיוחס לרש"י בתענית (דף ח, עמוד ב, ד"ה פוסקי צדקה ברבים) וזו לשונו: ואורחא דמילתא נקט שאין אדם עשוי לפסוק צדקה בינו לבין עצמו ואינו נותן. עכ"ל.

לא הבנתי.
מה רצה מר להביא מדברים אלה לנידון דידן?

איך השתנו הדורות.
דבזמן הראשונים והגמרא זה אין אדם עשוי. ובימינו כתבו כאן באשכול שזה מאוד מצוי.

[לבי במערב]

איך השתנו הדורות.

אמר רבי זירא, אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים - אנחנו בני אנשים; ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים.

אמר רבי יוחנן: לִבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו - כמלוא נקב מחט סידקית.

[רציני]

איך השתנו הדורות.

אמר רבי זירא, אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים - אנחנו בני אנשים; ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים.

אמר רבי יוחנן: לִבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו - כמלוא נקב מחט סידקית.

במקרה דנן איני בטוח שזה משום מעלה מה שהראשונים לא היה דרכם כך. שהרי בפרהסיא כן היה אצלם.