מסכת סנהדרין - הערות בגמרא ורש"י

[ביקורת תהיה]

למדנו מתוך פירושו של הרמ"ה, כי 'וידבר העם באלהים ובמשה' - מאמר לעצמו הוא, לאמר, כי העם נדבר באלקים ובמשה דברי גנאי. וכן היא הוראת הלשון 'וידבר ב', כמו 'ותדבר מרים ואהרן במשה'.
ובהכי ניחא מאי דאיכא למתמה: הרי הטחת דברים היתה כאן, וכבר אמרנו כי העושה מריבה עם רבו (- מפטפט נגדו בדברים) – כעושה עם שכינה. אלא שתים רעות עשה העם: אחת, שחיפה דברים על משה ('וידבר העם'), ועוד שהטיח דברים כלפיו ('למה העליתונו').

[מיללער]

האם הובא איפה טעם למה המשנה הראשונה שבגמרא מסכת סנהדרין נסדרה כמשנה ארוכה לכל הפרק בעוד שבמשנה שבמשניות נתחלקה לו' משניות?

[לבי במערב]

נכב"ב, ואף בא בכפיל'א (וראוי לאחדם).

[וראה גם כאן...].

[מיללער]

נכב"ב, ואף בא בכפיל'א (וראוי לאחדם).

[וראה גם כאן...].

תודה רבה

[מיללער]

ז. ברש"י ד"ה טוביה דשמע ואדיש. אשריו ששומע חרפתו ושותק "ומרגיל בכך" ואדיש כמו "דדש דש".

מלשון רש"י נראה שפי' אדיש מלשון מורגל ולא מלשון שתיקה שהרי הביא ראי' מלשון הגמ' בגיטין (בטיטוס הרשע שהזבוב נכנס במחו) כיון דדש דש, דהיינו שהזבוב כבר הורגל בה.

אבל בערוך יש שני ערכים נפרדים על שורש 'דש' א' על שתיקה (וכן אמרי' באקדמות שתיקין באדישתא) וא' על הרגלות.

[עושה חדשות]

רב אשי אוקי אשלשה מלכים. אמר: למחר נפתח בחברין. אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה. אמר: חברך וחבירי דאבוך קרית לן? מהיכא בעית למישרא המוציא? - אמר ליה: לא ידענא. - אמר ליה: מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת, וחברך קרית לן? - אמר ליה: אגמריה לי, ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא. - אמר ליה: מהיכא דקרים בישולא. אמר ליה: מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה? אמר ליה: אי הות התם - הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי. למחר אמר להו לרבנן: נפתח ברבוותא.

ולהלן שם דף קג: מבואר שמנשה באמת היה חכם גדול בתורה, עד שהיה שונה חמשים וחמשה פנים בתורת כהנים, ונראה שהיה יכול לשאול עוד שאלות את רב אשי ולהוכיח את מעלתו. ואעפ"כ שאל דוקא שאלה זו שלכאו' ענינה קל.

אני מחפש מי שדורש שבאמת יש שייכות בין העלם הלכה מסויימת זו מרב אשי, לכך שנתבטל יצרא דע"ז.

[מה שנכון נכון]

עי' יע"ד ח"ב סוף דרוש יב.

[שבענו מטובך]

אוצר הגאונים.png (70.71 KiB) נצפה 5052 פעמים

מה הפירוש?
האם הגאון מתכוון לפרש כאן שהקידושין ע"י ביאה היו בעד אחד?
אני זקוק לתוספת ביאור בדברי הגאון הנ"ל.

[עזריאל ברגר]

רב אשי אוקי אשלשה מלכים. אמר: למחר נפתח בחברין. אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה. אמר: חברך וחבירי דאבוך קרית לן? מהיכא בעית למישרא המוציא? - אמר ליה: לא ידענא. - אמר ליה: מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת, וחברך קרית לן? - אמר ליה: אגמריה לי, ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא. - אמר ליה: מהיכא דקרים בישולא. אמר ליה: מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה? אמר ליה: אי הות התם - הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי. למחר אמר להו לרבנן: נפתח ברבוותא.

ולהלן שם דף קג: מבואר שמנשה באמת היה חכם גדול בתורה, עד שהיה שונה חמשים וחמשה פנים בתורת כהנים, ונראה שהיה יכול לשאול עוד שאלות את רב אשי ולהוכיח את מעלתו. ואעפ"כ שאל דוקא שאלה זו שלכאו' ענינה קל.

אני מחפש מי שדורש שבאמת יש שייכות בין העלם הלכה מסויימת זו מרב אשי, לכך שנתבטל יצרא דע"ז.

שמעתי שהמהר"ל הרחיב בזה, וטרם זכיתי ללמוד את דבריו.

[רוח ממללא]

אוצר הגאונים.png

מה הפירוש?
האם הגאון מתכוון לפרש כאן שהקידושין ע"י ביאה היו בעד אחד?
אני זקוק לתוספת ביאור בדברי הגאון הנ"ל.

שמא כוונתו ששם משמע שאפילו בלי עדים כלל חוששים לקידושין וכ"ש בעד אחד, וע"ז תירץ וכו'.

[מיללער]

סנהדרין ע.

ויין מגיתו כל זמן שהוא תוסס. ופירש"י: שהוא נושך בגרון מחמת שהיא מחמיץ.

האם רש"י פי' מילת תוסס = נושך, או שתוסס פי' מחמיץ אלא שרש"י נתן סימן לדבר שהוא נושך בגרון?

עי' בערוך ערך תסס, הביא ממדרש על קין - האיך אתה כופר ודמו תוסס שנא' קול דמי אחיך צועקים, וממס' מגילה בשעה שגלו ישראל היה גופן תוסס כהדא מרקחתא - שבוודאי שם הפי' מרתיח, וכן הוסיף שם בעל מוסיף הערוך: פי' דבר מחמיץ ורותח. וכן פירש"י בתענית ל. ד"ה תוסס. רותח

[ביקורת תהיה]

סנהדרין ע. ויין מגיתו כל זמן שהוא תוסס. פירש"י: שהוא נושך בגרון מחמת שהוא מחמיץ.

פירוש, מה טעם אינו יין חשוב ומותר לשתותו בערב תשעה באב? לפי שהוא נושך בגרון מחמת שהוא מחמיץ.
אך באמת טעם זה הולם יותר את ההלכה 'יין תוסס אין בו משום גילוי', לאמר, מפני שהוא נושך בגרון אין הנחש שותה ממנו. השוה לשון רש"י בפרק אין מעמידין: הַחֹמֶץ מִתְגָּרֶה וְנִלְחָם בְּחִכָּן שֶׁל נְחָשִׁים, וְאֵין שׁוֹתִין מִמֶּנּוּ.

[מיללער]

סנהדרין ע. ויין מגיתו כל זמן שהוא תוסס. פירש"י: שהוא נושך בגרון מחמת שהוא מחמיץ.

פירוש, מה טעם אינו יין חשוב ומותר לשתותו בערב תשעה באב? לפי שהוא נושך בגרון מחמת שהוא מחמיץ.
אך באמת טעם זה הולם יותר את ההלכה 'יין תוסס אין בו משום גילוי', לאמר, מפני שהוא נושך בגרון אין הנחש שותה ממנו. השוה לשון רש"י בפרק אין מעמידין: הַחֹמֶץ מִתְגָּרֶה וְנִלְחָם בְּחִכָּן שֶׁל נְחָשִׁים, וְאֵין שׁוֹתִין מִמֶּנּוּ.

נפלא! יישר כחכם וחילכם

[מיללער]

סנהדרין עז:

אמר רב פפא זרק צרור למעלה והלכה לצדדין והרגה חייב.

פירש"י והלכה לצדדין. דרך נפילתה, שלא נפלה כנגדו אלא כשהיא חוזרת לארץ היתה מתרחקת לצדדין, אבל אם נפלה נוכחה והרגה פטור דלאו כחו הוא אלא היה חוזרת לארץ מאליה.

בפשטות מיירי כאן שזרק האבן למעלה באויר ולפיכך אם הרגה דרך ירידה, אף אם נתכוין הזורק לכך, אין הירידה מכחו אלא מאליה (Gravity) - מה יהי' הדין כשזרק והטיח אבן למעלה לגג וע"י המכה בגג חזרה האבן בכח מהר לארץ והרגה, אולם אף אם לא היה שם גג היתה נופלת למטה והרגה, האם מחייבינן הזורק כמו שזרק אבן לכותל והרג בחזרה?

[מגופת חבית]

סקרנות: האם שייך במציאות ציור כזה?

ולגוף הנידון, היאך שייך שיתקרא כוחו כשכבר כלה כוחו בירידתו

[מיללער]

בוודאי ששייך במציאות כשמטיח אבן בגג, האבן חוזר ארצה בכח יותר מאשר חזרה בנפילה כשכלה כח הזריקה.

בעצם יש להקשות שאף בזרק אבן למעלה לתוך האויר, ככל שמגביה כח הזריקה והאבן הולך למעלה כך חוזרת האבן בכח גדול ויתר עוז, וא"כ שייך במציאות שיהרג השני רק משום שהראשון זרקו בכח גדול

[סייג לחכמה]

סנהדרין פ"א.

ידוע קושית הבית יצחק (או"ח סי' נ"ג) שהקשה איך משכחת לה הדין שמי שנתחייב ב' מיתות נידון בחמורה, דממ"נ באיזה אופן איירי, אם כשנידון על המיתה השניה פסקי כל הבי"ד לחובה הרי פטור ממיתה זו דהרי קיי"ל (סנהדרין י"ז:) בי"ד שראו כולם לחובה פוטרין אותו, ואם היה רק רוב, הרי שיטת ר"ת (בתוס' חולין י"א:) דממיתה מיתה לא אזלינו בתר רוב, וא"כ כיון דכבר הוא מחוייב מיתה קלה איך נפסוק לו מיתה חמורה ע"י הרוב, דהוי בין מיתה למיתה, ראה בספר חזון נחום (בראש הספר בהתולדות תירוץ נפלא מהגאון רבי נחום ז"ל), ועיין עוד באבני נזר (חו"מ סי' ע"ה) תשובה לאביו הגאון רבי יעקלי ז"ל.

ונ"ל לתרץ לפי חידושו של הגר"י פיק ז"ל (בהגהות על יערות דבש על עמוד קל"ב) וז"ל: ובררתי בצדק בס"ד בחידושי דהא דבי"ד שאמרו כולן לחוב זכאי, והוא מימרא דרב כהנא סנהדרין (י"ז:) היינו אם דנין עפ"י עדים, אזי אם יאמרו כל כ"ג אנשים סנהדריות לחובה פוטרין אותו מטעם דגמירי הלנת דין, כמבואר בסוגיין, אמנם אם דנין עפ"י ראייתם בעצמן הורגין אותו מיד וא"צ להלנת דין, ומפני כי הדיבורים לפי עניניהם למקומות מושבותם, בסוגיות ובמאמרי הרמב"ם ארוכים מארץ מדה, ומסכימים לכל מי שעל קוטב אמיתית מודם אמרתי בחפזי פה אקצר מלהגידה, ואניחה הדבר על עומדה.
וכ"כ הגר"י פרלא ז"ל בסהמ"צ רס"ג (ח"א דף שכ"ט.) דאם דנין עפ"י ראית בי"ד עצמם, אף שכולם פתחו בחובה חייב.

ונקדים עוד דהלא הקשו בתוס' (שם ד"ה ונגמר דינו לעבירה קלה) תימה ואמאי נדון בחמורה הא הויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה דאי מיתזמי סהדי בתראי לא מיקטלי כיון דבלאו סהדותייהו גברא בר קטלא הוא.
ותירצו בתירוץ ראשון דהכא מיירי כגון דהך עבירה שניה עבר בפני ב"ד דאפילו בעדות שאי אתה יכול להזימה מחייבינן ליה לעיל בטריפה משום ובערת הרע.

וא"ש בדרך נפלא דאה"נ כשנידון על המיתה השניה פסקי כל הבי"ד לחובה, ולא פסקינן אותו למיתה חמורה מכח רוב, ולא קשה דממיתה מיתה לא אזלינו בתר רוב משום דכל הבי"ד פסקו לחובה, וא"ת א"כ הלא הרי פטור ממיתה זו דהרי קיי"ל בי"ד שראו כולם לחובה פוטרין אותו, אבל הלא הא ע"כ איירינן הכי דעבירה שניה עבר בפני ב"ד, דאל"כ תקשי קושית התוסו' דהא הויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה, א"כ בכגון דא שהבי"ד בעצמם ראו הלא אף אם פתחו כולם לחובה הרי הוא חייב.

[HaimL]

ר' הילל אומר אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה אמר רב יוסף שרא ליה מריה לרבי הילל חזקיה אימת הוה בבית ראשון ואילו זכריה קא מתנבי בבית שני ואמר (זכריה ט, ט) גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות
ופירש"י ז"ל,
אין להם משיח לישראל - אלא הקב"ה ימלוך בעצמו ויגאלם לבדו:
---
ותמוה,
1. אמאי צריך הקב"ה למחול לרבי הילל על דבריו, הרי לא כפר בעצם הגאולה העתידה, רק אמר שהקב"ה ימלוך לבדו, והוא שבח ורבותא, כדדרשינן בגאולת מצרים ועברתי בארץ מצרים וגו' אני ולא השליח.
2. מאי קושיא מקרא דזכריה, דשמא חזקיה היה משיח, ותו לא, ומ"ש הנה מלכך יבוא לך הוא מלכי בית חשמונאי שבבית שני, שהתנבא שתחזור המלוכה לישראל עד החורבן השני, ובגאולה העתידה לא יהיה מלך, רק הקב"ה לבדו.
3. אמאי לא הקשו מקראי אחריני, כגון וְיָשְׁב֣וּ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָתַ֙תִּי֙ לְעַבְדִּ֣י לְיַֽעֲקֹ֔ב אֲשֶׁ֥ר יָֽשְׁבוּ־בָ֖הּ אֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם וְיָשְׁב֣וּ עָלֶ֡יהָ הֵ֠מָּה וּבְנֵיהֶ֞ם וּבְנֵ֤י בְנֵיהֶם֙ עַד־עוֹלָ֔ם וְדָוִ֣ד עַבְדִּ֔י נָשִׂ֥יא לָהֶ֖ם לְעוֹלָֽם׃, דזה ודאי לא התקיים עדיין, וע"כ תחזור מלכות דוד לעולם.

[יבנה]

1. מצינו שרא ליה מריה גם כשאין בזה חטא אלא טעות, כגון ברכות כה. עירובין כט. וסוכה לב:.
2. ע״ש כל הפרק שאינו מתיישב בזה.

[HaimL]

1. מצינו שרא ליה מריה גם כשאין בזה חטא אלא טעות, כגון ברכות כה. עירובין כט. וסוכה לב:.

1. בברכות שם פירש"י ז"ל,
שרא ליה מריה - ימחול לו רבונו דודאי שקר העיד משמיה דרב:
---
הרי לנו שאין זאת טעות בעלמא, אלא עדות שקר. בגמרות האחרות עדיין לא עיינתי די הצורך.

[HaimL]

1. מצינו שרא ליה מריה גם כשאין בזה חטא אלא טעות, כגון ברכות כה. עירובין כט. וסוכה לב:.
2. ע״ש כל הפרק שאינו מתיישב בזה.

דווקא ראיתי עכשיו באילו פסוקים מהפרק, שיש מפרשים על מלחמת אנטיוכוס, ואין כאן הכרע שמדבר על משיח בגאולה העתידה, וקרא דיחזקאל מוכח טפי, דליכא למטעי בהכי, שיהיה דוד המלך נשיא על ישראל לעולם.

"כי דרכתי לי יהודה" - סוף שאנטיוכס יטול המלוכה מיד מלכי פרס וירעו לכם ואני אדרוך יהודה להיות לי כקשת מלחמה וילחמו באנטיוכ' בימי חשמונאים

[אבי-העזרי]

ר' הילל אומר אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה אמר רב יוסף שרא ליה מריה לרבי הילל חזקיה אימת הוה בבית ראשון ואילו זכריה קא מתנבי בבית שני ואמר (זכריה ט, ט) גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות
ופירש"י ז"ל,
אין להם משיח לישראל - אלא הקב"ה ימלוך בעצמו ויגאלם לבדו:
---
ותמוה,
1. אמאי צריך הקב"ה למחול לרבי הילל על דבריו, הרי לא כפר בעצם הגאולה העתידה, רק אמר שהקב"ה ימלוך לבדו, והוא שבח ורבותא, כדדרשינן בגאולת מצרים ועברתי בארץ מצרים וגו' אני ולא השליח.

נראה שעיקר הטענה לא היה על כפירה בעצם הגאולה, אלא על "כפירה" בדברי הנביא.
הנביא אומר שמלכך עתיד לבוא, והוא אומר שלא יבוא.

2. מאי קושיא מקרא דזכריה, דשמא חזקיה היה משיח, ותו לא, ומ"ש הנה מלכך יבוא לך הוא מלכי בית חשמונאי שבבית שני, שהתנבא שתחזור המלוכה לישראל עד החורבן השני, ובגאולה העתידה לא יהיה מלך, רק הקב"ה לבדו.

מלכות בית חשמונאי לא באה בחשבון, שהרי היתה שלא ע"פ התורה, (שנאמר: "לא יסור שבט מיהודה"), ובודאי לא עליהם בישר הנביא.

3. אמאי לא הקשו מקראי אחריני, כגון וְיָשְׁב֣וּ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָתַ֙תִּי֙ לְעַבְדִּ֣י לְיַֽעֲקֹ֔ב אֲשֶׁ֥ר יָֽשְׁבוּ־בָ֖הּ אֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם וְיָשְׁב֣וּ עָלֶ֡יהָ הֵ֠מָּה וּבְנֵיהֶ֞ם וּבְנֵ֤י בְנֵיהֶם֙ עַד־עוֹלָ֔ם וְדָוִ֣ד עַבְדִּ֔י נָשִׂ֥יא לָהֶ֖ם לְעוֹלָֽם׃, דזה ודאי לא התקיים עדיין, וע"כ תחזור מלכות דוד לעולם.

אפשר משום מ"ש "ודוד עבדי" וכו', ובודאי לא עליו הכוונה, (אא"כ נאמר שמדבר על אחר התחייה, אך הם דברו על "ימות משיח" ולא על "תחיית המתים"), וא"כ יצטרכו הם לתת פירוש בדרך הדרש לפסוק ולומר שזה הפשט, אך אז גם הוא יוכל לדרוש ולומר שזה הפשט, משא"כ כאן שהם באים עם פשט ממש בלא שום דרשה, והוא מכחיש הפשט.

[HaimL]

...

לשון הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים ומלחמותיהם,
(ב) אף בערי מקלט הוא אומר: "ואם ירחיב השם א-לקיך את גבולך... ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה" (דברים יט ח-ט). ומעולם לא היה דבר זה, ולא צוה הקב"ה לתוהו. אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראיה, שכל הספרים מלאים מדבר זה.
---
ומקודם מביא ראיה מקראי דכתיב בהו שיבה וקיבוץ, ומנבואת בלעם הרשע.
והווינן בה. דקראי דכתיב בהו ושב וקיבצך וכו', אפשר לפרש על בניין בית שני, ואף אם נפרשם על הגאולה העתידה, לא כתיב בהו מלכות בו"ד, אלא ושב השם, וכרבי הילל. ונבואת בלעם בפשט המקראות היא סתומה, ובאמת הרמב"ם ז"ל מפרשה על שני משיחים, ויש לעיין, אבל המופת מערי מקלט הוא על הגאולה העתידה בוודאי, ולא כתיב ביה שום מלכות, רק ויספת לך, דנאמר לכלל ישראל. ולכן מוכרחים להאמין בגאולה העתידה, דאל"כ הרי נכתבה הוספת ערי מקלט ח"ו לתוהו. אבל אין הכרח ברור מן התורה להאמין שיהיה מלך בו"ד, ואדרבה, מסתבר טפי שיהיה כמו בגאולת מצרים, אני ולא השליח. אמשיך בהודעה חדשה.

[HaimL]

ובנוגע למקראות הנביאים שהזכיר הרמב"ם ז"ל, כגון זה שבגמרא שבה אנחנו דנים, הרי גמרא ערוכה היא במסכת מגילה,
מאי שנא דאורייתא דלא אזדעזעה ואדנביאי אזדעזעה דאורייתא מיפרשא מלתא דנביאי איכא מילי דמיפרשן ואיכא מילי דמסתמן דכתיב (זכריה יב, יא) ביום ההוא יגדל המספד בירושלם כמספד הדדרימון בבקעת מגידון ואמר רב יוסף אלמלא תרגומא דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר ביומא ההוא יסגי מספדא בירושלים כמספדא דאחאב בר עמרי דקטל יתיה הדדרימון בן טברימון ברמות גלעד וכמספדא דיאשיה בר אמון דקטל יתיה פרעה חגירא בבקעת מגידו
---
הרי לנו מפורש דרב יוסף עצמו אמר שם דאיכא בדברי הנביאים מילי דמסתמן, ומעתה שוב אין תרעומת על רבי הילל, אף אם טעה לדעת רב יוסף, כיוון דה"ל מילי דמסתמן, דשמא לא נתנבא זכריה בן ברכיה אלא על מעשי בית שני ומלחמת אנטיוכוס וכו', ושרי ליה מארי משמע דמוכרח רבי הילל לפרשו על משיח העת"ל, ותבר רב יוסף לגזיזיה.

[אבי-העזרי]

ומקודם מביא ראיה מקראי דכתיב בהו שיבה וקיבוץ, ומנבואת בלעם הרשע.
והווינן בה. דקראי דכתיב בהו ושב וקיבצך וכו', אפשר לפרש על בניין בית שני, ואף אם נפרשם על הגאולה העתידה, לא כתיב בהו מלכות בו"ד, אלא ושב השם, וכרבי הילל. ונבואת בלעם בפשט המקראות היא סתומה, ובאמת הרמב"ם ז"ל מפרשה על שני משיחים, ויש לעיין, אבל המופת מערי מקלט הוא על הגאולה העתידה בוודאי, ולא כתיב ביה שום מלכות, רק ויספת לך, דנאמר לכלל ישראל. ולכן מוכרחים להאמין בגאולה העתידה, דאל"כ הרי נכתבה הוספת ערי מקלט ח"ו לתוהו. אבל אין הכרח ברור מן התורה להאמין שיהיה מלך בו"ד, ואדרבה, מסתבר טפי שיהיה כמו בגאולת מצרים, אני ולא השליח. אמשיך בהודעה חדשה.

מ"ש דנבואת בלעם היא סתומה, ונבואת התורה "ושב וקבצך" לא נאמר בה מלכות בו"ד. לכן הקשו על רבי הילל מדברי זכריה המפורשים, ויבואו הסתומים וילמד מן המפורש. (וכמו שעשה שם הרמב"ם בעצמו, שהוכיח ממקראות סתומים אלו (מן הסתם ע"פ המפורש בנביאים) שעתיד לעמוד מלך בשר ודם מזרע דוד וכו' וכו').

ובנוגע למקראות הנביאים שהזכיר הרמב"ם ז"ל, כגון זה שבגמרא שבה אנחנו דנים, הרי גמרא ערוכה היא במסכת מגילה,
מאי שנא דאורייתא דלא אזדעזעה ואדנביאי אזדעזעה דאורייתא מיפרשא מלתא דנביאי איכא מילי דמיפרשן ואיכא מילי דמסתמן דכתיב (זכריה יב, יא) ביום ההוא יגדל המספד בירושלם כמספד הדדרימון בבקעת מגידון ואמר רב יוסף אלמלא תרגומא דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר ביומא ההוא יסגי מספדא בירושלים כמספדא דאחאב בר עמרי דקטל יתיה הדדרימון בן טברימון ברמות גלעד וכמספדא דיאשיה בר אמון דקטל יתיה פרעה חגירא בבקעת מגידו.
הרי לנו מפורש דרב יוסף עצמו אמר שם דאיכא בדברי הנביאים מילי דמסתמן, ומעתה שוב אין תרעומת על רבי הילל, אף אם טעה לדעת רב יוסף, כיוון דה"ל מילי דמסתמן, דשמא לא נתנבא זכריה בן ברכיה אלא על מעשי בית שני ומלחמת אנטיוכוס וכו', ושרי ליה מארי משמע דמוכרח רבי הילל לפרשו על משיח העת"ל, ותבר רב יוסף לגזיזיה.

א'פשט דברי רב יוסף הוא; שישנם פסוקים שמילותיהם אינן ברורות, (ולא שיש רמזים אחרים מהפשט בפסוקים הברורים), וזו היא כוונתו "דמסתמן".
ב' אם כן גם א"א להגיד שאכלוהו בימי חזקיה, שהרי בכלל אין הכוונה למלך בו"ד, (ולזה הרי גם ר' הילל מודה). אלא על כרחך דכו"ע לא פליגי שיבוא מלך בו"ד מזרע דוד דייקא, והשאלה היא האם אכלוהו כבר או לא. ומדברי זכריה המפורשים (המוסכמים לכאו' גם על ר' הילל), קשה על דבריו, זהו שאמר רב יוסף שארי ליה מאריה.

[עזריאל ברגר]

כותב מזיכרון:
שמעתי בשם החתם-סופר, שמי שאומר בזמננו ש"אין משיח לישראל" - נחשב אפיקורס, לאחר שהוכרעה ההלכה שלא כך.
ואולי לכן התבטאו בלשון "שרא ליה מריה".

[אור קדמאה]

במשנה (ב.) ובגמ' (טז: יז.) נתבאר שבסנהדרין יש ע' זקנים ועמהם משה רבינו, ס"ה ע"א דיינים.
אבל מצאנו ברעיא מהימנא (ח"ג רעה:) "משה שושבינא דמלכא, אהרן שושבינא דמטרוניתא, ועמהון שבעין ותרין סנהדרין, כמנין חסד".
ובתיקוני זוהר (תיקון כ"א נ:) "שבעין סנהדרין ומשה ואהרן על גבייהו", ושם (נא.) "ע"ב צדיקים דאינון כגוונא דסנהדרין".
ופלא הוא!

[עזריאל ברגר]

כותב כמה נקודות שאולי יעזרו קצת:
א. יש מחלוקת תנאים שם אם משה על גביהם או משה בתוכם.
ב. אהרן לא יכול להיות חלק מהסנהדרין, כי קרובים פסולים לדון זה עם זה, ולכן הגיוני שהוא היה יושב עמהם אך לא חלק ממנין הע"א.
ג. שמעתי שהיה מושג של "מופלא שבבית דין" שהוא נוסף על השבעים ואחד, ובזה יובן מ"ש על תלמי המלך שכינס "ע"ב זקנים" ועוד מקומות כיו"ב.

[אור קדמאה]

תודה רבה!

אני עורך ספר... וז"ל: ע"א סנהדרי גדולה וכ"ג סנהדרי קטנה וראש על כלם, וכו'

אולי זהו המופלא?

[י. אברהם]

סח:

מאימתי נעשה בן סורר ומורה משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן התחתון ולא העליון אלא שדברו חכמים בלשון נקיה.
מה היו אמורים לכתוב במקום זקן?

[HaimL]

סח:

מאימתי נעשה בן סורר ומורה משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן התחתון ולא העליון אלא שדברו חכמים בלשון נקיה.
מה היו אמורים לכתוב במקום זקן?

תני רבי חייא עד שיקיף עטרה כי אתא רב דימי אמר הקפת גיד ולא הקפת ביצים

[י. אברהם]

תני רבי חייא עד שיקיף עטרה כי אתא רב דימי אמר הקפת גיד ולא הקפת ביצים

ייש"כ.

הנה בתלמיד הרמב"ן פי' שיהיה זקן, דהיינו הגיד, מוקף שער סביב. וגם רש"י פי' כך דז"ל: שיהא 'זקן' מוקף שער סביב כולו, ולכאו' תיבת זקן מיותר, ואם נאמר שפי' כתלמיד הרמב"ן א"ש.
אך הרמב"ם פי' דזקן היינו שער הערוה, ולפי"ז פירוש עד שיקיף הוא כפשוטו, ושאר ראשונים פי' שיהא מוקף.
וי"ל דהרמב"ם פי' כן משום דלאידך פירושא הלשון דחוק, ושא"ר לא פי' כהרמב"ם משום דבשער אין כ"כ צורך בל' נקיה כמו בגיד עצמו.
[במשניות עם ביאורים פי' מוקף ופי' שער הערוה, ולכאו' עירבבו ב' פירושים]

דעת הרמ"ה אינו מבואר שכתב "כלומר שיהא מוקף זקן". שאם פי' כהרמב"ם א"צ כלומר, ואם פי' כתלמיד הרמב"ן הו"ל למימר זקן מוקף, ואולי באמת כצ"ל.

[HaimL]

דף ק"ט ע"ב וק"י ע"א - שייך לפרשת קרח

אמרה ליה ידענא דכולה כנישתא קדישתא נינהו דכתיב (במדבר טז, ג) כי כל העדה כולם קדושים אמרה ליה תוב דאנא מצילנא לך אשקיתיה חמרא וארויתיה ואגניתיה גואי אותבה על בבא וסתרתה למזיה כל דאתא חזיה הדר אדהכי והכי אבלעו להו

ופירש"י ז"ל,
דכולה כנישתא קדישין - כולם צנועים וקדושים ולא יכנסו אלי אם אני פרועה.
סתרה למזיה. שערה וישבה על פתח הבית כל מי שהיה בא לקרוא רואה ראשה פרוע וחוזר:
---
ותמוה לי, כיצד הורתה לעצמה היתר אשתו של און בן פלת לפרוע את ראשה, דאיתא בגמרא ברכות אמר רב ששת שער באשה ערוה שנא' (שיר השירים ד, א) שערך כעדר העזים:, ואף שלהצילו באה, מ"מ איך הותר לה דבר שיש בו צד ערווה, וכמעשה המובא בסנהדרין דף ע"ה ע"א, אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא וכו'.

[עזריאל ברגר]

כנראה שהיה נראה לה שהסכנה שבראיה כזאת - פחותה מהסכנה בכך שבעלה ימשיך לאחוז במחלוקת.

ובאמת - לא רק נפשו הצילה, אלא גם נפשה ונפש ילדיה...

ואולי גם עליה נאמר "גדולה עברה לשמה" כאסתר וכיעל.