.השוחט כתב:מה.
א. הוציאו לו. פירש"י מלשכת הכלים. והיינו את הכף, כי את המחתה יבואר להלן שהוציאו מלאה קטורת מלשכת בית אבטינס.
אִיךְ-מֶיְין כתב:יש בגמרא שם ב' ילפותות מהמילה 'ויצא':
א. ויצא אל המזבח היכן היה (קודם!)? לפנים מן המזבח - ומכאן אדרבה ראיה לדברי הגר"ח, דהיה קודם באיזור הפרוכת, ואח"כ 'ויצא אל המזבח'.
ב. הילפותא השניה היא: שהכהן צריך לעבור לצד מזרחי של מזבח ואז להתחיל בהזאות, ומכאן אכן אין ראיה.
בספר 'עבודת ישראל' מכנה את הילפותא הב' 'מפורסמת' ואילו הילפותא הא' היא 'בנעלמות'...
עכ"פ כפי הנראה כיון שאין כאן ראיה מוחלטת, לכן לא חקקה מרן הגר"ח הלוי עלי ספר...
הארי החי כתב:.השוחט כתב:מה.
א. הוציאו לו. פירש"י מלשכת הכלים. והיינו את הכף, כי את המחתה יבואר להלן שהוציאו מלאה קטורת מלשכת בית אבטינס.
בפשטות כוונתו אשניהם - בין אכף ובין אמחתה דגחלים - וכההו"א דגמ' דמחתה הכוונה למחתת הגחלים, וכדרך רש"י בכ"מ לפרש במשנה כפי ההו"א. (אלא דיש להעיר דהרע"ב דדרכו לפרש כמסקנת הגמ' כתב גם כדברי רש"י)
הבאתי ספק במי שנטל לולב קודם שעלה עמוד השחר ועדיין הוא בידו אחר עליית עה"ש, אם יוצא, אם נימא לקיחה מקרי מה שהוא בידו, או הגבהה דוקא... אלא דלכאורה יש להביא ראי' אפכא, ממה דאמרינן יומא (דף מט ע"א) בעי רב פפא חפן חבירו ונתן לתוך חפניו מהו, מלא חפניו בעינן והא איכא, או דלמא ולקח והביא בעינן והא ליכא, תיקו. ועיין בתוס' (ד"ה בעי רב פפא וכו') שהאיבעיא היא אי נימא דולקח והביא בעינן בחד, שהלוקח הוא יביא, או די שאחד יקח ואחר יביא, ע"ש. ואי ס"ד דמה שהוא בידו מקרי לקיחה מה מבעי' לר"פ, הרי הכה"ג שנושא בחפניו מקרי ג"כ לוקח. אלא ע"כ מוכח דלקיחה לא מקרי רק שיעשה מעשה הגבהה, וזו לענ"ד ראי' גדולה היא.
הרי דמה שהוא בידו אין זה לקיחה, הוא דוקא משום דכתיב המקום איפוא יקח, דכתיב ולקח מן הדם, וכן כתיב כאן לקיחה בב"א על הגחלים, והאי ולקח קאי אתרווייהו, ובגחלים כתיב שיקח מן המזבח, הרי דהלקיחה קאי על תחלת הלקיחה. אבל בכל מקום שכתוב לקיחה קאי על מה שבידו, כמו גבי אתרוג, ובודאי אם הגביה האתרוג קודם עמוד השחר והוא בידו לאחר עמוד השחר אין צריך להניח מידו ולחזור וליטול, וז"ב.
י. אברהם כתב:מח.
[/size]
HaimL כתב:2. לא ברורים צדי הבעיא, לפי פירושך ברמב"ם, שהרי קמיצה היא לקיחת הקומץ מתוך המנחה, וזהו מה שעשה. ומה הבעיא אם עשה כן בעוד שהקומץ דבוק לדופן, ואיך זה מתיישב עם לשון הגמרא, תוך כלי בעינן וכו'.
נוטר הכרמים כתב:מח, א
בעי רב פפא מלא חפניו שאמרו מחוקות או גדושות. אמר לו רבי אבא לרב אשי, תא שמע מלא חפניו שאמרו לא מחוקות ולא גדושות אלא טפופות.
מתוך דברי הראשונים למדנו ג' פירושים ל'טפופות', וכמו שיתבאר אי"ה.
דבר צף בגובה מעט
[א] פירש"י: טפופות - לשון דבר צף בגובה מעט, כמו על דאטפת אטפוך. [עי' רש"י בסוכה נג, א ד"ה אמר לה ובפירוש מגן אבות לרשב"ץ לאבות פ"ב מ"ו].
וכך פירש במסכת שבת (סב, ב) את דברי הגמ' שם: דרש רבא בריה דרב עילאי מאי דכתיב ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון... ותלכנה נטויות גרון... הלוך וטפוף שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה, וז"ל, הלוך וטפוף שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה - שתראה צפה על ראש חברתה, והוא נוי לה, ונשואות היו, לפיכך מספר בגנותן. וטפוף - כמו על דאטפת אטפוך.
ובפירושו לישעיהו על פסוק זה בפירוש הראשון (ג, טז): הלוך וטפוף תלכנה - לשון דבר צף על גבי חבירו כמו (דברים יא) אשר הציף ומתרגמינן דאטיף כד היתה ארוכה מהלכת בין שתי קצרות כדי שתהא נראית צפה למעלה מהם.
[כפירוש זה מבואר להדיא בדברי חז"ל במדרשיהם, ראה ויקרא רבה פרשת מצורע טז, א, וכהנה רבות].
לפי פירוש זה עלה בדעתי לפרש שזהו הטעם שנקראו תפילין שבראש בלשון המקרא 'טוטפות', שכן מקומם הוא בגובה הראש, וכן מצאתי בפענח רזא פרשת ואתחנן "והיו לטוטפות פי' להגביה וליתרון כמו הלוך וטפוף דישעיה".
עליך עיננו כתב:דף מז' ברש"י ד"ה לא ראו קורות ביתי, כ' בשם הירושלמי כל כבודה בת מלך פנימה וכו' ממשבצות זהב.
שמעתי לבאר בד"א עפי"ז, שמוכח שקימחית השתמשה ביופי החיצוני רק לבעלה שאפי' קירות ביתה לא ראו יופי זה כלל. והשכילה להשתמש עם היופי רק לפנימיות. ולכן זכתה שבניה ישמשו לפני ולפנים.
שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים... כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה, כמו שמצינו בכתנת ועשה לו כתנת פסים... והיא כתונת תשבץ כמו שפירשתי, והלבישו כבן מלכי קדם.
וכן הדרך במעיל וכתנת, וכתוב ועליה כתנת פסים - כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים, ופירושו כי עליה כתנת פסים נראית ונגלית, כי המנהג ללבוש בנות המלך הבתולות מעילים שתתעלפנה בהן...
והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים... שהם פאר ושבח למכתירים בהם.
והאפוד והחשן לבוש מלכות... והציץ נזר המלכים הוא... והם זהב וארגמן ותכלת, וכתיב כל כבודה בת מלך פנימה - ממשבצות זהב לבושה! וכתיב ארגוונא תלבש - והמניכא די דהבא על צוארך.
והתכלת גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך גוים, וכתיב ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והתכריך הוא המעיל שיעטף בו:
טור תלגא כתב:מז.
ת"ר שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה אמרו לה חכמים מה עשית שזכית לכך אמרה להם מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי אמרו לה הרבה עשו כן ולא הועילו
דבר נאה מר' ראובן מרגליות על בני קמחית בלחקר שמות וכינויים בתלמוד
נוטר הכרמים כתב:מט, א
בגמ', בעי רב פפא חפן חבירו ונתן לתוך חפניו מהו? מלא חפניו בעינן והא איכא, או דילמא ולקח והביא בעינן והא ליכא, תיקו.
יעויין בתוס' ד"ה בעי שביארו בתוך דבריהם צדדי האיבעיא, "מי אמרינן אף על גב דלאו איהו חפן, מ"מ כיון דמכח גברא קאתי שפיר דמי ושפיר קרינן ביה ולקח הלוקח מי שהוא, וישים בחפניו של כ"ג והדר נעייל הוא וקרי ביה מלא חפניו והביא, או דילמא ולקח והביא בעינן שהלוקח יביא".
ולפי דברי התוס' נמצא דהא מיהת ברירא שכאשר אדם אחר מניח לתוך ידו אין כאן מעשה לקיחה מצד המקבל, אלא דמיבעיא לן דחשיב ולקח מצד מעשה הלוקח שנתן לתוך ידיו.
ומכח דברי הגמ' הללו רצו האחרונים להביא ראיה לנידון הידוע בדין ארבעת המינים, יעויין ביכורי יעקב לבעל ערוך לנר (תוספת ביכורים סי' תרנב ס"ק א):הבאתי ספק במי שנטל לולב קודם שעלה עמוד השחר ועדיין הוא בידו אחר עליית עה"ש, אם יוצא, אם נימא לקיחה מקרי מה שהוא בידו, או הגבהה דוקא... אלא דלכאורה יש להביא ראי' אפכא, ממה דאמרינן יומא (דף מט ע"א) בעי רב פפא חפן חבירו ונתן לתוך חפניו מהו, מלא חפניו בעינן והא איכא, או דלמא ולקח והביא בעינן והא ליכא, תיקו. ועיין בתוס' (ד"ה בעי רב פפא וכו') שהאיבעיא היא אי נימא דולקח והביא בעינן בחד, שהלוקח הוא יביא, או די שאחד יקח ואחר יביא, ע"ש. ואי ס"ד דמה שהוא בידו מקרי לקיחה מה מבעי' לר"פ, הרי הכה"ג שנושא בחפניו מקרי ג"כ לוקח. אלא ע"כ מוכח דלקיחה לא מקרי רק שיעשה מעשה הגבהה, וזו לענ"ד ראי' גדולה היא.
ובספר דף על הדף כאן הביא עוד מדברי האחרונים בזה, משו"ת ערוגת הבשם ושו"ת מהרש"ג (ח"ד סי' עד), ויעו"ש עוד באריכות. ועי' בשו"ת אבני נזר או"ח סי' תצ.
אכן כבר השיבו אל נכון לחלק בזה, ונביא הדברים בלשונו של רבינו האור שמח (הל' עבודת יוה"כ פ"ה הכ"ח):הרי דמה שהוא בידו אין זה לקיחה, הוא דוקא משום דכתיב המקום איפוא יקח, דכתיב ולקח מן הדם, וכן כתיב כאן לקיחה בב"א על הגחלים, והאי ולקח קאי אתרווייהו, ובגחלים כתיב שיקח מן המזבח, הרי דהלקיחה קאי על תחלת הלקיחה. אבל בכל מקום שכתוב לקיחה קאי על מה שבידו, כמו גבי אתרוג, ובודאי אם הגביה האתרוג קודם עמוד השחר והוא בידו לאחר עמוד השחר אין צריך להניח מידו ולחזור וליטול, וז"ב.
וכן כתב בשו"ת בנין שלמה סי' מח, ובדומה לזה בתשובת הגאון הנצי"ב לבנו הגר"ח ברלין זצוק"ל בשו"ת משיב דבר ח"א סי' מ.
קל וחומר פריכא הוא, דכי כתיב 'בָּרֵךְ יְיָ חֵילוֹ', אקטורת דעבידא לריחא, כדכתיב: 'יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ'; אבל קטורת דלפני ולפנים, לכיסוי הכפורת היא דעבידא, ככתוב: 'וְנָתַן אֶת־הַקְּטֹרֶת עַל־הָאֵשׁ לִפְנֵי יְיָ, וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת־הַכַּפֹּרֶת'.באמונתו כתב:לכאורה ק"ו בעבודת כ"ג ביוה"כ, בו מקטיר קטורת לפני ולפנים, ודאי שמעשרת מאוד.
ביקורת תהיה כתב:קל וחומר פריכא הוא, דכי כתיב 'בָּרֵךְ יְיָ חֵילוֹ', אקטורת דעבידא לריחא, כדכתיב: 'יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ'; אבל קטורת דלפני ולפנים, לכיסוי הכפורת היא דעבידא, ככתוב: 'וְנָתַן אֶת־הַקְּטֹרֶת עַל־הָאֵשׁ לִפְנֵי יְיָ, וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת־הַכַּפֹּרֶת'.באמונתו כתב:לכאורה ק"ו בעבודת כ"ג ביוה"כ, בו מקטיר קטורת לפני ולפנים, ודאי שמעשרת מאוד.
י. אברהם כתב:מח.
ברש"י ד"ה חישב בחפינת קטורת, על מנת להקטירה למחר.
י"ל דנקט חוץ לזמנו אף דה"ה חוץ למקומו (כמש"כ הריטב"א) משום דמשמע מהגמ' לקמן דמיירי בכך, דקאמר ומדלינה פסלה פסלה נמי מחשבה ופירש"י פסלה נמי מחשבת לינה.
מציאה גדולה! ברם לאור זה נתייתר הק"ו.באמונתו כתב:ספרי פרשת וזאת הברכה: ישימו קטורה באפך, זו קטורת שלפני לפנים.
באמונתו כתב:י. אברהם כתב:מח.
ברש"י ד"ה חישב בחפינת קטורת, על מנת להקטירה למחר.
י"ל דנקט חוץ לזמנו אף דה"ה חוץ למקומו (כמש"כ הריטב"א) משום דמשמע מהגמ' לקמן דמיירי בכך, דקאמר ומדלינה פסלה פסלה נמי מחשבה ופירש"י פסלה נמי מחשבת לינה.
לא הבנתי הראיה מהריטב"א לרש"י.
י. אברהם כתב:מח.
דבקיה לקומץ בדופני' דמנא. רש"י פי' על נתינת הקומץ לכלי אחר כדמשמע מלשון הגמ', והרמב"ם כתב הדביק הקומץ לדופן הכלי וקמץ, ובמרומי שדה כתב דמפרש האיבעיא על מאי דכתיב וקמץ משם, ולא על מתן כלי דלא נזכר בתורה כלל (ר"ל ומה שייך לשאול אי תוך כלי בעינן וכו').
וצ"ע דהדביק הקומץ משמע שכבר קמץ וא"כ מאי קאמר שוב וקמץ. ואולי יש לפרש דברי הרמב"ם שתוך כדי מעשה הקמיצה הדביק הקומץ לדופן הכלי בתחתית הכלי (ר"ל בדופן שליד תחתיתו) ושם פשט אצבעותיו על פס ידו וסיים מעשה הקמיצה (ועשה כן כדי להקל על עשיית הקמיצה), וא"ש לשון הרמב"ם היטב.
(ואילו היה קומץ כשגב ידו למעלה נמצא שעושה הקמיצה בפעולה אחת ולא שייך לומר פי' הנ"ל). ואילו היה רק כונסו לצד הדופן לא הוה קמיבעיא לן דעדיין מונח על קרקע הכלי אבל כשהדביקו קמיבעיא לן.
ביקורת תהיה כתב:מציאה גדולה! ברם לאור זה נתייתר הק"ו.באמונתו כתב:ספרי פרשת וזאת הברכה: ישימו קטורה באפך, זו קטורת שלפני לפנים.
י. אברהם כתב:באמונתו כתב:י. אברהם כתב:מח.
ברש"י ד"ה חישב בחפינת קטורת, על מנת להקטירה למחר.
י"ל דנקט חוץ לזמנו אף דה"ה חוץ למקומו (כמש"כ הריטב"א) משום דמשמע מהגמ' לקמן דמיירי בכך, דקאמר ומדלינה פסלה פסלה נמי מחשבה ופירש"י פסלה נמי מחשבת לינה.
לא הבנתי הראיה מהריטב"א לרש"י.
לא כתבתי שיש ראיה מריטב"א לרש"י. אלא דמש"כ בגמ' דין חישב בחפינה, מתפרש גם בחוץ למקומו, (ורש"י כדרכו מפ' כפי המשמע בגמ').
באמונתו כתב:אך בפשטות, אין רש"י מסכים לריטב"א, אלא "ע"מ להקטירה למחר" דווקא.
אִיךְ-מֶיְין כתב:נ.
בגמרא ותיפוק ליה (דפר יו"כ ששחטו ומת הכה"ג) דחטאת שמתו בעליה היא, וחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא! - אמר ליה רבין בר רב אדא לרבא, אמרי תלמידיך, אמר רב עמרם: חטאת צבור היא, ולא למיתה אזלא.
והתוספות הקשו: תימה לי: אכתי תיקשה ליה, נהי דלא אזלא למיתה הא רועה היא, דהא ר"ש דאמר לקמן דאין חטאת צבור מתה קאמר ירעו עד שיסתאבו. ונראה לי דיש לומר, דההיא רעייה דרבנן היא ולא גזור אלא כעין ההיא דלקמן דנתכפרו בעליה באחר לגמרי, כיון דכיוצא בה בחטאת יחיד מתה, אבל הכא דלא מתו כל בעליה לגמרי שהרי אחיו הכהנים קיימין. ועוד דכהן גדול אחר ממונה תחתיו דלא דמו למתו בעליה דחטאת יחיד לא גזרו.
והנה יש לחקור: האם מאי דבעינן דפר יהיה של כהן גדול הוא של 'האדם המכהן' או של 'המשרה' דהיינו 'כהונה גדולה'.
ולכאורה מתרוצו השני של תוספות מוכח דתליא במשרה, ועד כמה שכהן גדול אחר נכנס למשרה, א"כ לא חשיב מתו בעליה של החטאת.
נוטר הכרמים כתב:מח, א
בעי רב פפא מלא חפניו שאמרו מחוקות או גדושות. אמר לו רבי אבא לרב אשי, תא שמע מלא חפניו שאמרו לא מחוקות ולא גדושות אלא טפופות.
מתוך דברי הראשונים למדנו ג' פירושים ל'טפופות', וכמו שיתבאר אי"ה.
דבר צף בגובה מעט
[א] פירש"י: טפופות - לשון דבר צף בגובה מעט, כמו על דאטפת אטפוך. [עי' רש"י בסוכה נג, א ד"ה אמר לה ובפירוש מגן אבות לרשב"ץ לאבות פ"ב מ"ו].
וכך פירש במסכת שבת (סב, ב) את דברי הגמ' שם: דרש רבא בריה דרב עילאי מאי דכתיב ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון... ותלכנה נטויות גרון... הלוך וטפוף שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה, וז"ל, הלוך וטפוף שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה - שתראה צפה על ראש חברתה, והוא נוי לה, ונשואות היו, לפיכך מספר בגנותן. וטפוף - כמו על דאטפת אטפוך.
ובפירושו לישעיהו על פסוק זה בפירוש הראשון (ג, טז): הלוך וטפוף תלכנה - לשון דבר צף על גבי חבירו כמו (דברים יא) אשר הציף ומתרגמינן דאטיף כד היתה ארוכה מהלכת בין שתי קצרות כדי שתהא נראית צפה למעלה מהם.
[כפירוש זה מבואר להדיא בדברי חז"ל במדרשיהם, ראה ויקרא רבה פרשת מצורע טז, א, וכהנה רבות].
מלא ודחוס
[ג] רש"י בפירושו לישעיהו שם כתב פירוש נוסף: ויונתן תירגם ובפתהן מקפן, היו קושרות פיאות נכריות קליעת שערות תלושין כורכות עם קליעותיהן שיראו גסות וטפופות.
בהמשך דבריו שם להלן (פסוק כד) הוא משלים פירוש זה: ותחת מעשה מקשה - מקום שהיו עושות בו המעשה האמור למעלה הלוך וטפוף תלכנה והקוא בגובה הראש שם תהיה מקשה קרחה מכה המקרחת את הראש מקשה ל' דא לדא נקשן.
נראה מן הדברים פירוש שלישי ש"טפופות" היינו מלאות ודחוסות, ובניגוד ל'גדושות' שזה יתר על המידה, כאן הדחיסה היא בתוך המידה רק בכדי שלא יהיה השער נראה דליל ומקורח.
-----
ועכ"פ לכאורה נפק"מ בין הפירושים, שלפי הפירוש הראשון הקומץ היה צף מעט מן הכלי, ואילו לפי שני הפירושים האחרים היה במידה שווה ומכוונת לפי שיעור הכלי בדיוק ממש. וכך כתב הח"ח בפי' זבח תודה שבספר ליקוטי הלכות כאן.
[להשלמת היריעה, ראה עוד לשון רש"י במנחות (ז, א): טפופה - פישל"א שאינה גדושה. ולשון רש"י בחולין (נא, ב): קיטמא נהילא - מרוקד בנפה נכבש ונעשה קשה. לא נהילא - אינו נכבש וכל שעה הוא טפוף ואינו קשה. וצריך תלמוד].
-----
שלא הצריכן הכת' לשליח, כמ' שאמ' שלמה, אשר יבא להתפלל בעדם, אלא כל אדם על עצמו, כך כהן גדול היה יכול ליכנס לאלתר, דכל מה דבעו מצו עבדי.
וְגַם֙ אֶל־הַנָּכְרִ֔י אֲשֶׁ֛ר לֹא־מֵעַמְּךָ֥ יִשְׂרָאֵ֖ל ה֑וּא - וּבָ֛א מֵאֶ֥רֶץ רְחוֹקָ֖ה לְמַ֥עַן שְׁמֶֽךָ: כִּ֤י יִשְׁמְעוּן֙ אֶת־שִׁמְךָ֣ הַגָּד֔וֹל וְאֶת־יָֽדְךָ֙ הַֽחֲזָקָ֔ה וּֽזְרֹעֲךָ֖ הַנְּטוּיָ֑ה - וּבָ֥א וְהִתְפַּלֵּ֖ל אֶל־הַבַּ֥יִת הַזֶּֽה: אַתָּ֞ה תִּשְׁמַ֤ע הַשָּׁמַ֙יִם֙ מְכ֣וֹן שִׁבְתֶּ֔ךָ - וְעָשִׂ֕יתָ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֵלֶ֖יךָ הַנָּכְרִ֑י - לְמַ֣עַן יֵדְעוּן֩ כָּל־עַמֵּ֨י הָאָ֜רֶץ אֶת־ שְׁמֶ֗ךָ לְיִרְאָ֤ה אֹֽתְךָ֙ כְּעַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֔ל - וְלָדַ֕עַת כִּי־שִׁמְךָ֣ נִקְרָ֔א עַל־הַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר בָּנִֽיתִי:
באמונתו כתב:אִיךְ-מֶיְין כתב:נ.
בגמרא ותיפוק ליה (דפר יו"כ ששחטו ומת הכה"ג) דחטאת שמתו בעליה היא, וחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא! - אמר ליה רבין בר רב אדא לרבא, אמרי תלמידיך, אמר רב עמרם: חטאת צבור היא, ולא למיתה אזלא.
והתוספות הקשו: תימה לי: אכתי תיקשה ליה, נהי דלא אזלא למיתה הא רועה היא, דהא ר"ש דאמר לקמן דאין חטאת צבור מתה קאמר ירעו עד שיסתאבו. ונראה לי דיש לומר, דההיא רעייה דרבנן היא ולא גזור אלא כעין ההיא דלקמן דנתכפרו בעליה באחר לגמרי, כיון דכיוצא בה בחטאת יחיד מתה, אבל הכא דלא מתו כל בעליה לגמרי שהרי אחיו הכהנים קיימין. ועוד דכהן גדול אחר ממונה תחתיו דלא דמו למתו בעליה דחטאת יחיד לא גזרו.
והנה יש לחקור: האם מאי דבעינן דפר יהיה של כהן גדול הוא של 'האדם המכהן' או של 'המשרה' דהיינו 'כהונה גדולה'.
ולכאורה מתרוצו השני של תוספות מוכח דתליא במשרה, ועד כמה שכהן גדול אחר נכנס למשרה, א"כ לא חשיב מתו בעליה של החטאת.
לענ"ד, ראיה הפוכה היא, שהלא בתוספות מבואר, שוודאי מצד עיקר דינו, זה "חטאת שמתו בעליה", ולא מהני שום ממונה אחר תחתיו! ודווקא לר"ש, שרעייה דרבנן היא בעלמא, לא גזרו אלא ב"מתו כל בעליה לגמרי", אבל בכהן גדול אחר ממונה תחתיו, דלא דמו ממש למתו בעליה דחטאת יחיד, לא גזרו.
הוי אומר שחילוק הוא אך להקל בדרבנן, לפי ש"לא גזור אלא כעין ההיא דלקמן דנתכפרו בעליה באחר לגמרי", אבל עיקר דינו מן התורה, ודאי ש"חטאת שמתו בעליה" היא.
באמונתו כתב:לשון רש"י 'שיראו גסות וטפופות', ר"ל גסות וצפות.
בְּקֻפְיָא מִתְכַּפְּרִי. כְּלוֹמַר, אֵין כַּפָּרָתָן קְבוּעָה בּוֹ, אֶלָּא צָפָה עַל גַּב כַּפָּרַת כֹּהֵן גָּדוֹל כְּדָבָר הַצָּף עַל פְּנֵי הַמַּיִם. 'וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל' מְתַרְגְּמָא 'וּקְפָא פַּרְזְלָא':
ועכ"פ מדברי שניהם, הקדושת יום טוב והשאג"א ז"ל נלמד, דהבאת הקטורת לפנים, אסור בדרך משופש [משובש. עי' מנחות כז, ב], ולולא דמיסתפינא הייתי אומר, דד"ז רמזה לנו המשנה דנ"ב: צבר את הקטורת ע"ג גחלים, ונתמלא כל הבית כולו עשן, יצא ובא לו בדרך בית כניסתו ופרש"י ז"ל, כשם שנכנס כשהולך לדרום, עד שהגיע לארון, פני' כלפי דרום, כך כשיצא לא היסב את פני' לצאת, אלא יוצא דרך אחורי' ופני' לארון, ומוקשה לכאורה לשון המשנה בדרך "בית" כניסתו, דאם לזה לחוד אתי, שלא יסב פני' לצאת, הו"ל לומר יצא ובא דרך כניסתו, ותיבת "בית" לכאורה אין לה מקום כלל, ובאמת ברש"י והרע"ב ז"ל, הגירסא דרך כניסתו, [א"ה, וכן בגמ' לקמן ובחולין ובירושלמי ובראשונים ליתא 'בית'], אבל אצלינו הגירסא, בדרך בית כניסתו, ואף שהוא דקדוק קל, בכ"ז הי' נראה דאולי אפשר לתרץ ברווחא.
דהנה בחולין ד"י: דבעי לומר, דיציאה דרך אחורי' לאו שמה יציאה, א"ר כה"ג ביוה"כ יוכיח, דכתיב בי' יציאה ותנן, יצא ובא לו בדרך בית כניסתו, ולכאורה צ"ע, הלא משנתנו מיירי ביציאה דאחר הקטורת, שהלך להביא הדמים של פר ושעיר, וע"ז לא נכתב בקרא לשון יציאה כלל, וקרא דויצא קאי אחר כל ההזאות כולן בקודש הקדשים, עי' ברש"י שם ומש"ש ברש"ש, ומנלן להוכיח מזה דיציאה דרך אחורי' שמה יציאה, וע"כ היה נראה, דלכאורה קשה עוד, דע"כ הא דכתבה המשנה האי דינא, דצריך לצאת דרך אחורי' כאן, ולא במס' תמיד ששנינו שם, כל הדברים הנעשים בהיכל, והו"ל לשנות שם ד"ז, וצ"ל כמ"ש הגבו"א ז"ל, דבא להשמיענו באמת גם ד"ז, דיציאה דרך אחורי' שמה יציאה, ואף דכתיבא יציאה ביוה"כ, בכ"ז יוצא דרך אחורי', ולפי"ז באמת יקשה, א"כ הו"ל לשנות דין זה לקמן, אחרי שכלה כל ההזאות שבפנים, דאז בעי לקיים יציאה דקרא, ולהשמיענו דיציאה דרך אחורי' שמה יציאה, וצ"ל דלשוי יצא ובא לו דקתני, אכל יציאות קאי, מראש ועד סוף, ואחרי שיציאה זו שאחר הקטורת, היא ראשונה לכולם, הקדים לשנות בה הדין, דאסור להסב את פני' אבל על כל יציאות קאי, ועיקר חידושא, דאף ביציאה אחר ההזאות דכתיב בה יציאה, מ"מ יציאה דרך אחורי' שמה יציאה, וא"ש דמדייק רבא מזה, דיציאה דרך אחורי' שמה יציאה, ואפ"ל עוד, דס"ל להש"ס, דכיון דכתיב יציאה בחדא, ממילא בכולן אחר כל עבודה בעינן יציאה, וע"כ דשמה יציאה:
ועתה נראה, דאולי אפ"ל, דהמשנה באה להשמיענו עוד, דהיציאה וכן הביאה אח"כ, הי' דוקא בדרך "בית" כניסתו, היינו לאפוקי דרך משופש, דאף דיציאה דרך אחורי' שמה יציאה, אבל עכ"פ דרך משופש לאו שמה יציאה, ומכל שכן הבאה דרך משופש, דגם בדם והביא כתיב, לאפוקי דרך משופש, ומדויק עוד לשון המשנה, יצא "ובא לו" דלא הו"ל לומר רק יצא בדרך בית כניסתו, אבל לפי"ז אתי שפיר, דאתי לאשמועינן, דין היציאות ודין הביאות, שבכולן בעינן דוקא בדרך "בית" כניסתו, דהוא דרך הפתח, ולא דרך משופש, ועי' בזבחים כ"ז: בתוס' שם, במאי שרצו לחלק בין הבאת דם לביאת אדם, ובפמ"א דפ"ב: כ' דלהאמת ממעטינן דרך משופש לעולם יעוי"ש.
והתניא משנגנז הארון כו'. הוה מצי לאיתויי ברייתא דלקמן דארון גלה לבבל דס"ל להך משנה כוותה דקתני בה משניטל הארון.
.וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ג ב) כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום
נוטר הכרמים כתב:נב, ב
במתני', יצא ובא לו בדרך בית כניסתו.
בספר אפיקי ים (ח"ב סי' ל) כתב לבאר דיוק הלשון בית כניסתו (ראה בגליון הש"ס עוד והדר אות ג), וז"ל:
נוטר הכרמים כתב:נג, ב
בגמ', רב אחא בריה דרבא מסיים בה משמיה דרב יהודה לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה.
לכאורה צ"ב, מה נכנסה בקשה זו בתפילתו הקצרה של הכהן הגדול.
ועלה בדעתי לבאר ע"פ דברי הרמב"ן הידועים בפר' ויחי (מט, י):
שחונה פירש רש"י חמה כמו חמותי ראיתי אור. תרגום יונתן בן עוזיאל שחינת. וקשה לי האיך מתפלל כהן גדול בלשון ארמית, וכן לא יעדי דעביד שולטן, הא ר"י גופיה אמר בפרק ז' דסוטה, כל השואל צרכיו בלשון ארמית - אין מלאכי השרת נזקקים לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמית... והמחוור נראה לי דבמקדש שהשכינה שורה שם שאני, דאפילו [יחיד] יכול להתפלל שם בלשון ארמית, דבמקום שכינה אין צריך למלאכי השרת, כדאמר בפרק קמא דשבת, ר"א כי הוי אזיל למשאל בתפיחא, זימנין אמר רחמנא ידברינך לשלם, ופריך עלה מהא דר"י, ומשני, שאני חולה דשכינה עמו, ואין צריך מלאכי השרת להכניס תפלתו, וכל שכן המתפלל בבית המקדש, שהוא מקום שכינה: (מילואים)
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 43 אורחים