בטעם פסול בעל מום בכהנים

[איש גבעות]

מוישי נקש על פתח ביתו של ראש הישיבה כשהוא מתנשף מרוב מאמץ.

שבעים ושתים מדרגות הפרידו בין מפלס הרחוב לבין ביתו של ראש הישיבה, ורגליו של מוישי הרגישו זאת היטב.

הרגלים, כן, הרגלים.

כבר שש עשרה שנה שהוא מתאמץ לגרור אותם לכל מקום.

גם הניתוחים שעשה בבתי חולים ידועי שם לא ממש הועילו.

מוישי נולד עם רגל אחת קצרה מחברתה, ואלו בגדו בו ברגעי מאמץ.

כעת עומד מוישי בפני המבחן המכריע לישיבת "כרמי שמואל" שכל כך חפץ ללמוד בה.

שבועות ארוכים שהוא משנן שוב ושוב את שני הדפים הראשונים של מסכת בבא מציעא, והנה הגיע הרגע הגורלי.

מוישי נקש בהססנות בדלת כשבלבו התקווה שראש הישיבה יסתכל במה שיש בקנקן, ולא בקנקן עצמו.

דקה ארוכה חלפה עד שבפתח נראתה דמותו ההדורה של ראש הישיבה.

הוא סקר אותו במבט בוחן והורה לו להיכנס לסלון הבית.


"איזה מסכת אתה לומד?” שאל

"בבא מציעא" ירה מוישי.

ראש הישיבה פתח את הגמרא והחל לשאול אותו שאלות על משנת "שנים אוחזין".

מוישי שהתכונן כראוי לבחינה עמד בה בכבוד, הוא ענה כראוי לכל השאלות ואף הוסיף והרחיב את היריעה.

כשנפרדו היה בטוח מוישי שהוא בפנים.

יומיים לאחר מכן קיבל מוישי את המכה בפנים.

ראש הישיבה הקטנה היה זה שנאלץ לבשר את הבשורה.

חלום חייו של מוישי התפוגג ברגע אחד.

"למה?" שאל מוישי, “ידעתי כל כך טוב בבחינה וגם בבירורים עלי הם שמעו רק דברים טובים, אני בטוח בכך".

"מה הם יודעים עלי שאני לא יודע עלי?", שאל בסרקזם.


"האמת היא שבתחילה לא חשבתי לשתף אותך בנימוקיהם אבל אעשה זאת.

הרגלים שלך, זה מה שלא מצא חן בעיניהם.

לא מתאים להם שבחור בישיבתם יגרור רגל. הם רוצים שם רק בחורים מושלמים, כאלה שגם הנראות שלהם מאה אחוז.

ניסיתי, תאמין לי שניסתי, הסברתי להם שוב ושוב על הכשרון שלך, על המידות הטובות, על היראת שמים, אבל לצערי זה לא הועיל.

אוכל רק לנחם אותך שאתה לא היחיד.

גם בחור מסוים מישיבת "מענה תורה", בחור מעולה לכל הדעות, ניסה להתקבל אך נדחה על הסף. תאמין לי או לא, אבל הם לא אהבו את הגבות שלו, משהו בהם לא היה נראה להם.

כמה שראש ישיבת "מענה תורה", ניסה לדבר איתם, את מי הוא לא הפעיל, אבל הם עמדו על שלהם כמו סלע יצוק. "הגבות" חזרו שוב ושוב, "בחור עם גבות כאלו לא יסתובב אצלנו בישיבה".

"אנו משקיעים מאמצים רבים בתדמית של הישיבה שלנו, לא ניתן לגבות של בחור, חשוב ככל שיהיה, להוריד לטמיון השקעה של שנים".

*****

"כרמי שמואל" כמובן לא קיימת וגם מוישי לא קיים.

סיפור שכזה כמובן לא יכול להתרחש.

נקל יהיה לשער את גודל המהומה שתפרוץ אם יתברר כי ישיבות מסננות בחורים על בסיס נכויות או מוגבלויות אחרות.



נקפוץ לרגע אלפיים שנה אחורנית.

דו שיח כזה התנהל מן הסתם על בסיס יומי בביתו של כל ראש משמרת כהונה.

סיבת הסירוב נעוצה בפרשת השבוע: “איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו".

"הכניסה לבעלי מוגבלויות אסורה" זעק השלט בכניסה לבית המקדש.

כיצד ניתן להבין זאת?

מה אשמתו של פלוני שנולד נכה, או של אלמוני שגבות עיניו לא סימטריות?


אשמח לתגובות החברים.

[י. אברהם]

מורה הנבוכים פרק מה

1.PNG (63.16 KiB) נצפה 7945 פעמים

2.PNG (64.25 KiB) נצפה 7945 פעמים

[עקביה]

מה אשמתו של פלוני שנולד נכה, או של אלמוני שגבות עיניו לא סימטריות?

כמובן שאין כאן אשמה. מי שציווה על בעלי מומים הוא מי שעשה כהן זה בעל מום, מסיבות הידועות לו בלבד.

עכ"פ בית המקדש אינו דומה, בהקשר זה, לישיבה, אלא לפלטין של מלך.
שם ודאי קבלת המשרתים לתפקידם תלויה גם בנראות שלהם, מתוך מחשבה על הודו והדרו של המלך.

[עני בן פחמא]

ומה אשם הישראל שאינו כהן?

ודאי שאין כאן ענין של אשמה.

[איש גבעות]

מקבל. המונח "אשמה", לא רלוונטי בהקשר הזה.
אבל בכל זאת קצת קשה להבין זאת.
ברור שיש ענין בחזות החיצונית בפלטין של מלך.
ברור גם שיש ענין בשילובם של בעלי מוגבלויות בצורה נורמטיבית בחברה.
קל לשער מה הייתה תחושתו של כהן צעיר שנדחה משירות בבית המקדש בעוד כל חבריו נמצאים שם.
משאת חייהם של ידידיו ומכריו מתגשם והוא נותר מאחור.
אלו מסקנות ניתן להסיק מסדר העדיפויות שקובעת התורה??

[ישא ברכה]

דווקא הכותבים לעיל ענו יפה על השאלה.
בית המקדש הוא מקום שחלק נכבד מענינו הוא החזות החיצונית, גם של משרתיו.
אכן ברמה האישית בהחלט תיתכן אכזבה לכהן בעל מום מהעובדה שאינו יכול לשרת בבית המקדש, אבל זו באותה המידה שיש מקום למאוכזבים אילו התורה היתה קובעת שרק מעל כהנים בגובה 1.90 רשאים לעבוד.

ועם זאת צריך לזכור שעבודת בית המקדש, היא לא המדד להערכה אצל עם ישראל.
כי אדם פשוט יכול לקבל הערכה רבה על מעשיו יותר מאשר כהן גדול.

ובכלל, יש חלוקות תפקידים ומעמדות בעם ישראל, מסיבות שונות, אבל פערי המעמדות לא קובעים את רמת ההערכה הרוחנית, שנבחנת אך ורק על ידי בורא עולם.
ובסופו של דבר זה התכלית.

[עזריאל ברגר]

אגב, הוא לא נדחה לגמרי מבית המקדש:
הוא עובד בלשכת העצים, ומקבל חלק מבשר הקרבנות!

[איש גבעות]

אם אני מבין נכון כל המגיבים סבורים שבעל מום אין בו כל חסרון.
רק מכיון שבני אנוש אנחנו, והחיצוניות תופסת אצלנו מקום, "לא הייתה לתורה ברירה", והיא נאלצה לאסור על בעלי מומים לשרת במקדש.

ברשותכם אצטט קטע מפירושו של הרש"ר הירש:

"מזבח ה' לא הוקם לצורך שבורים ורצוצים, עוורים ופיסחים, נכים ודוויים וחולים.
לא לשם כך נבנה המזבח,
כדי שהאדם העייף ישתרך למעלותיו וימצא שם ניחומים לאבליו או רפאות פלאים לחוליו.
כי החיים בשלמותם, ברעננותם ובגבורתם יתקדשו שם לחיי מעש של עבודת ה'....
החיים והגבורה, לא המוות והחולשה שוכנים במזבח ה'....
לא חיים שבורים, ולא חלק של החיים, יימסרו לאש דת המזככת והמעצבת".

להבנתי הרש"ר הירש, בניגוד לרמב"ם במורה נבוכים ולספר החינוך, בוחר בפרשנות שונה, שכיום בעידן ה"פולוטיקלי קורקט" קצת קשה לעיכול.

[ישא ברכה]

אם אני מבין נכון כל המגיבים סבורים שבעל מום אין בו כל חסרון.
רק מכיון שבני אנוש אנחנו, והחיצוניות תופסת אצלנו מקום, "לא הייתה לתורה ברירה", והיא נאלצה לאסור על בעלי מומים לשרת במקדש.

אני לא חושב שהחיצוניות ביסודה היא משהו פסול/מגונה/חיסרון/מיותר. יש בחיצוניות משהו טוב, והיא חלק ממכלול המעלות שיש באדם. השלימות היא פנימית וחיצונית.
ולכן במקומות של הפאר וההדר יש מקום גם ליופי החיצוני.

אבל התשובה היתה בעיקרה לשאלה, האם אדם בעל מום מוצא את עצמו נדחה ומושפל בגלל פגם חיצוני.
והתשובה היא, שבאופן כללי - בכל עבודת ה', הוא שוה בין שוים, אבל לתפקיד המסוים של עבודת הכהנים בבית המקדש הוא לא מתאים.
נמצא שאכן יש לו חיסרון מסוים, (בדיוק כמו סוגי החסרונות האחרים שיש), אבל האם הוא מוצא את עצמו בגלל זה מנוטרל מהחיים היהודיים? לא. מפרט מסוים? כן.

כמו שכיום בעלי מוגבליות זוכים בצדק להשתתפות בכל הצרכים שלהם, כולל מאמצים גדולים להתאים עבורם מה שצריך.
אבל אף לא חושב שלכן במצעד הצבאי ישימו בעלי מוגבליות, כי לזה הם לא מתאימים.

[איש גבעות]

יישר כוח.
האם אתה רואה כאן פער בין הרמב"ם לבין הרש"ר הירש?
לענ"ד הרמב"ם לא סבור שבאמת ובתמים יש פסול בבעלי מומים, רק מכיון שיש לנו נטייה אנושית לבחון את הדברים גם בצורתם החיצונית, "נאלצה" התורה לאסור על בעלי מומים לשרת במקדש.
(מדיוק לשונו נראה אפילו איזו נימה של ביקורת שהוא מעביר על מי שתופס את הענין מהצד החיצוני שלו, ורק מכיון ש"ההמון" הוא כזה והתורה חפצה שהמקדש יתכבד "אצל הכל", אסרה התורה על בעלי מומים לשרת בקודש)
הרש"ר הירש, לעומת זאת, רואה פגם מהותי בבעלי מומים.
המשפטים שהוא כותב היו נאמרים כיום על אנשים שהם פגועים באמת, ששכלם רפה, לא לכאלו שרגל אחת שלהם קצרה מחברתה.

[שייף נפיק]

הדברים ארוכים, וכ''ה בסנהדרין שהיה פסול בעל מום, ובמלחמה שבעל מום פסול
שהשכינה לא שורה בבעל מום. והאריכו בזה. אם אמצא בקרוב אביא בל''נ.

[שקלאוו]

תנאים ואמוראים רבים היו בעלי מומין. סומין, חגרין ופסחים.
האם הם אי פעם הלינו על כך שהתורה אסרה על שכמותם את עבודת הכהונה? כנראה שלא. כנראה שעבורם זה נראה טבעי ולא משהו שראוי להתרעם עליו.

יש מישהו מאיתנו שכן רוצה להיות נכה, ח"ו?
יש מי שחושב שלהיות קוודרפלג זה טוב בדיוק כמו להיות שלם בכל גפיו?
יש מאן דהו שרוצה לפעול לקבלת צולעים, גיבנים ובעלי שיתוק מוחין לסיירת מטכ"ל בשם השוויון והחמלה?

ברגע שנכיר בעובדה שלהיות נכה זה פחות טוב מלהיות שלם, שהנכה אכן פגום - ושפגום לא יכול לשרת במקום שדורש שלמות,
נתחיל לראות את העולם דרך עיני התורה ולא דרך הפילטר הפוסט מודרני של עולם מעוות בו אסור לומר על שחור- שחור, ועל לבן - לבן

[.השוחט]

לענ"ד כוונת הרש"ר קצת שונה.

אילו בעלי מומים היו כשרים לעבודת המזבח, היתה נוצרת הרגשה, שהמזבח והמקדש לא באו אלא לנחם אומללים, אבל אדם שלם, שאין לו צורך בניחומים, אין לו מה לחפש שם. המסר בכך שרק אנשים שלמים כשרים לעבודה, הוא כדי לחדד שעבודת השם איננה ענין של קבלת נחמה על אומללות, אלא כפיפה של החיים - גם כשהם במלוא עוזם ולא חסר בהם כלום - לעבודת הבורא.

והבן.

[דורשי יחודך]

לענ"ד יש כאן נידון כללי שהוא מוקדם לעצם הנידון הספציפי של נושא האשכול.
דהיינו שיש לחקור מה על האדם לעשות אם מתעוררים בו קושיות ותהיות בקשר למצוות התורה.
מצד אחד אפשר לומר שאלו הן מחשבות של כפירה, על האדם לדחות מחשבות כאלו, שהרי תורת ה' תמימה, משפטי ה' אמת, קל אמונה ואין עול, וכי האדם ישב במשפט על מצוות התורה ח"ו. וממילא צריך האדם לדחות בכח מחשבות כאלו. וכעין לשון רבנו יונה בשע"ת "וכרות רעיונים מורדים משרעפיך". ואם הוא לא מצליח בזה אז אולי צריך לשכנע לעצמו (וגם לאחרים) עם כל מיני דרכי השכנוע, שאין כאן מקום לשום תהייה ושאילה.
מצד שני יש לומר שאדרבה, זהו חלק מהבנת התורה ורצון השי"ת, ש"יתמודד" עם הקשיים, ישים את הכל על השולחן, לא יטאטא שום דבר מתחת לשטיח, יעורר את כל השאילות, תוך כדי קבלה מוחלטת שרצון ה' הוא האמת, וקבלת עול מצוות מוחלטת, אבל ישאל את השאילות, ירגיש את הכאב, וינסה למצוא את הדרך ליישב את הדבר על לבו, אבל לא יקבל תירוצים רדודים ושטחיים, ואם בינתיים לא ימצא תשובה, יעדיף להשאר בקושיא - כאמור תוך כדי קבלת עול מוחלטת של המצוה - מאשר לקבל תירוץ דחוק או לא מובן.

אינני יודע איזו מבין הדרכים היא הנכונה, אבל נראה לי שזה חלק מהויכוח כאן.

[דורשי יחודך]

ברגע שנכיר בעובדה שלהיות נכה זה פחות טוב מלהיות שלם, שהנכה אכן פגום - ושפגום לא יכול לשרת במקום שדורש שלמות,

מי יותר פגום: אדם נכה בעל מדות תרומיות, ענוותן כהלל,
או אדם גבה קמה, יפה, שלם בגופו, בעל כעס, בעל קנאה, בעל תאוה?
השני הרי מותר לו לעבוד במקדש, הלא כן?

[שקלאוו]

ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. ואעפ"כ - ממזר הוא ממזר על כל ההשלכות. וכהן גדול נכנס לפני ולפנים.

[דרומי]

בספר 'דרך מצוותיך' להצמח צדק יש מאמר שלם על 'מצות איסור בעלי מומין',

ומבאר שם את הענין בדרך הקבלה והחסידות,

ומה שמחודש שם הוא שלעתיד לבוא יקבלו בעלי המומין את כבודם האבוד ויורמו על נס יותר מהבריאים... עיי"ש

[יושב ירושלים]

בספר 'דרך מצוותיך' להצמח צדק יש מאמר שלם על 'מצות איסור בעלי מומין',

ומבאר שם את הענין בדרך הקבלה והחסידות,

ומה שמחודש שם הוא שלעתיד לבוא יקבלו בעלי המומין את כבודם האבוד ויורמו על נס יותר מהבריאים... עיי"ש

אז לדבריו אנחנו כבר ממש בגאולה השלימה..

[דוק וחלד]

ואולי יובן ע"פ דברי הרמח"ל ב'דעת תבונות' כי כאשר יש לאדם מום או מחלה הרי זהו חיסרון בהשפעה של החיות לאותו אבר ומימלא אין האבר פועל כיאות.
וא"כ אדם שאין השפעת אורו של הקב"ה נמצאת בו במלואה האיך יוכל לשרת במקום הקודש מאחר והוא סמל להסתר פנים ועיכוב שפעת אורו יתברך.
ע"ד עצמי בלא שום מקור.

[לבי במערב]

בספר 'דרך מצוותיך' להצמח צדק יש מאמר שלם על 'מצות איסור בעלי מומין' . .

'איסור עבודת כהן בעל מום וכניסתו להיכל'.

[חיימשה]

הרב ישא ברכה כתב:
כמו שכיום בעלי מוגבליות זוכים בצדק להשתתפות בכל הצרכים שלהם, כולל מאמצים גדולים להתאים עבורם מה שצריך.

ולענ''ד גם דבר זה נעשה באופן של הפרזה וחוסר פרופורציה.

[ישא ברכה]

ברגע שנכיר בעובדה שלהיות נכה זה פחות טוב מלהיות שלם, שהנכה אכן פגום - ושפגום לא יכול לשרת במקום שדורש שלמות,

מי יותר פגום: אדם נכה בעל מדות תרומיות, ענוותן כהלל,
או אדם גבה קמה, יפה, שלם בגופו, בעל כעס, בעל קנאה, בעל תאוה?
השני הרי מותר לו לעבוד במקדש, הלא כן?

מסתבר מאד שבעל המעלות הנפשיות עדיף מיפה התואר.
אבל לא מחפשים פה סך הכל, אלא לכל מעלה יש את מקומה ושעתה.
לפעמים נצרכת גבורה, ולפעמים מעלות אחרות, ובעבודת המקדש צריך שלימות גופנית.

[ישא ברכה]

לענ"ד יש כאן נידון כללי שהוא מוקדם לעצם הנידון הספציפי של נושא האשכול.
דהיינו שיש לחקור מה על האדם לעשות אם מתעוררים בו קושיות ותהיות בקשר למצוות התורה.
מצד אחד אפשר לומר שאלו הן מחשבות של כפירה, על האדם לדחות מחשבות כאלו, שהרי תורת ה' תמימה, משפטי ה' אמת, קל אמונה ואין עול, וכי האדם ישב במשפט על מצוות התורה ח"ו. וממילא צריך האדם לדחות בכח מחשבות כאלו. וכעין לשון רבנו יונה בשע"ת "וכרות רעיונים מורדים משרעפיך". ואם הוא לא מצליח בזה אז אולי צריך לשכנע לעצמו (וגם לאחרים) עם כל מיני דרכי השכנוע, שאין כאן מקום לשום תהייה ושאילה.
מצד שני יש לומר שאדרבה, זהו חלק מהבנת התורה ורצון השי"ת, ש"יתמודד" עם הקשיים, ישים את הכל על השולחן, לא יטאטא שום דבר מתחת לשטיח, יעורר את כל השאילות, תוך כדי קבלה מוחלטת שרצון ה' הוא האמת, וקבלת עול מצוות מוחלטת, אבל ישאל את השאילות, ירגיש את הכאב, וינסה למצוא את הדרך ליישב את הדבר על לבו, אבל לא יקבל תירוצים רדודים ושטחיים, ואם בינתיים לא ימצא תשובה, יעדיף להשאר בקושיא - כאמור תוך כדי קבלת עול מוחלטת של המצוה - מאשר לקבל תירוץ דחוק או לא מובן.

אינני יודע איזו מבין הדרכים היא הנכונה, אבל נראה לי שזה חלק מהויכוח כאן.

לא הבנתי מספיק מה הם שתי הדרכים. השאלות קיימות, זו עובדה.
ועתה, אפשר לומר אין לנו סיכוי להבין את תורת ה', מחמת עומק המושג וקוצר המשיג, ואפשר לנסות להבין ככל יכולתינו.
כמדומה לכל לומד תורה יש תשובה ברורה לשאלה.

[ישא ברכה]

הרב ישא ברכה כתב:
כמו שכיום בעלי מוגבליות זוכים בצדק להשתתפות בכל הצרכים שלהם, כולל מאמצים גדולים להתאים עבורם מה שצריך.

ולענ''ד גם דבר זה נעשה באופן של הפרזה וחוסר פרופורציה.

אני גם חושב שההשקעה הציבורית בזה עוברת כל גבול.
אבל באמת כדי לגבש דעה צריך להכיר את הנתונים לעומק, ולא מתוך התרשמות חיצונית.

[איש גבעות]

לענ"ד יש כאן נידון כללי שהוא מוקדם לעצם הנידון הספציפי של נושא האשכול.
דהיינו שיש לחקור מה על האדם לעשות אם מתעוררים בו קושיות ותהיות בקשר למצוות התורה.
מצד אחד אפשר לומר שאלו הן מחשבות של כפירה, על האדם לדחות מחשבות כאלו, שהרי תורת ה' תמימה, משפטי ה' אמת, קל אמונה ואין עול, וכי האדם ישב במשפט על מצוות התורה ח"ו. וממילא צריך האדם לדחות בכח מחשבות כאלו. וכעין לשון רבנו יונה בשע"ת "וכרות רעיונים מורדים משרעפיך". ואם הוא לא מצליח בזה אז אולי צריך לשכנע לעצמו (וגם לאחרים) עם כל מיני דרכי השכנוע, שאין כאן מקום לשום תהייה ושאילה.
מצד שני יש לומר שאדרבה, זהו חלק מהבנת התורה ורצון השי"ת, ש"יתמודד" עם הקשיים, ישים את הכל על השולחן, לא יטאטא שום דבר מתחת לשטיח, יעורר את כל השאילות, תוך כדי קבלה מוחלטת שרצון ה' הוא האמת, וקבלת עול מצוות מוחלטת, אבל ישאל את השאילות, ירגיש את הכאב, וינסה למצוא את הדרך ליישב את הדבר על לבו, אבל לא יקבל תירוצים רדודים ושטחיים, ואם בינתיים לא ימצא תשובה, יעדיף להשאר בקושיא - כאמור תוך כדי קבלת עול מוחלטת של המצוה - מאשר לקבל תירוץ דחוק או לא מובן.

אינני יודע איזו מבין הדרכים היא הנכונה, אבל נראה לי שזה חלק מהויכוח כאן.

הרב דורשי יחודך
היטבת להגדיר.
האמת היא שהתלבטתי רבות איך להציג את הקושי בפסוקים.
האם נכון לחדד את הקושי, לספר סיפור על נער נכה שמתמודד עם קשיים רבים, באופן שנוצרת הזדהות רגשית עם הנער, ולבסוף לתאר כיצד הוא נתקל בדלת סגורה בפתח בית המקדש?
( זכרוני במעומעם שבעבר סופרת חילונית כתבה סיפור או ספר על אשת כהן שנאנסה שנאסרת לבעלה)
לענ"ד אין מנוס מהצגת הקושי, ומהחתירה להבין את הכרעת התורה למרות הקושי.
תורתנו- תורת חיים. היא עוסקת בהתלבטויות הקשות והבוערות של היומיום, ולא רק בדיונים מופשטים שאין להם נגיעה במציאות.

[חיימשה]

הרב ישא ברכה כתב:
כמו שכיום בעלי מוגבליות זוכים בצדק להשתתפות בכל הצרכים שלהם, כולל מאמצים גדולים להתאים עבורם מה שצריך.

ולענ''ד גם דבר זה נעשה באופן של הפרזה וחוסר פרופורציה.

אני גם חושב שההשקעה הציבורית בזה עוברת כל גבול.
אבל באמת כדי לגבש דעה צריך להכיר את הנתונים לעומק, ולא מתוך התרשמות חיצונית.

אני מכיר קצת יותר מבפנים.
ההשקעה הציבורית מיועדת כדי לשאת חן בעיני האיחוד האירופי וכדומה. לכן תראו אפס השקעה במעקות תמיכה למבוגרים. להם אין זכות לחיות. שילכו לדיור מוגן או המתת חסד.

[איש גבעות]

לענ"ד כוונת הרש"ר קצת שונה.

אילו בעלי מומים היו כשרים לעבודת המזבח, היתה נוצרת הרגשה, שהמזבח והמקדש לא באו אלא לנחם אומללים, אבל אדם שלם, שאין לו צורך בניחומים, אין לו מה לחפש שם. המסר בכך שרק אנשים שלמים כשרים לעבודה, הוא כדי לחדד שעבודת השם איננה ענין של קבלת נחמה על אומללות, אלא כפיפה של החיים - גם כשהם במלוא עוזם ולא חסר בהם כלום - לעבודת הבורא.

והבן.

הרב השוחט
לשיטתך אתה מאחד את שיטות הרמב"ם והרש"ר הירש, כך לשיטת שניהם אין כל בעיה אמיתית בבעל מום, הבעיה היא רק מצד הרושם שזה מותיר על הציבור.
גם לאחר קריאה מחודשת בדברי הרש"ר הירש כמדומה שישנה כאן מחלוקת מהותית.
הרש"ר סבור שישנו פגם אמיתי בבעל מום. לא בשבילו מיועד המזבח.
המזבח ועבודת המקדש מיועדת לאנשים השלמים גם בגופם.
קשה להבין זאת, אך אלו דבריו.

[לייטנר]

כדי להתקבל לצה"ל, צריך להיות שלם בגופך, בלי מגבלות חיצוניות (נמוכים מדי, שמנים מדי ורזים מדי ישוחררו מצה"ל). אמנם בשנים האחרונות יש יותר התחשבות ברצונם של בעלי מוגבלויות להשתלב בצבא.
בתוך צה"ל יש יחידת טקסים (או אולי רק היתה?). אני זוכר שהדרישות לשם היו מאוד מדויקות, כולל גובה (175-180 ס"מ, אאל"ט) וכו' וכו'.
היה מי שהתרעם, והיה מי שהבין שיש נראות לצבא, ומה עם הנראות של צבא ה'?!

( זכרוני במעומעם שבעבר סופרת חילונית כתבה סיפור או ספר על אשת כהן שנאנסה שנאסרת לבעלה)

מאוד לא חילונית...

[.השוחט]

הרב איש גבעות.
אני שב וקורא את הרש"ר, ואני רואה שהוא מדבר על כך שהמזבח לא הוקם לצורך שבורים וכו'.
וכך בכל הקטע. כמה וכמה לשונות. שוב ושוב.

זה משהו אחר לגמרי.
זה לא בכלל לא ענין של לא נראה טוב, וכל שכן לא של אדם פגום. לא של משמר המלכה ולא של חייל צה"ל ולא כל כדומה.

זה ענין של מסר. מה עניינו של המזבח.
האם המזבח הוא נחמה לצרות, הוא מקור כח ועידוד. יש ביהדות גם דברים כאלו.
אלא שהמזבח עניינו בדיוק להיפך. תביא את הכח והעוצמה שלך ותכפוף אותה בהכנעה אל הבורא.

זה ניכר דוקא כשאדם בריא בא ומתכופף.
אדם חלש וחולה, ביאתו מצטיירת כבקשת נחמה ועידוד.
וכדי שהמסר יהיה ברור, שהמזבח לא הוקם לעידוד לשבורים (ואין הכוונה דוקא לאותו בעל מום שנפסל, אלא כל אחד באגף השבור שלו),
אלא הוקם כמוקד בו "עובדים" את הבורא, ומבטלים בפניו את כל כח החיים הנאדרים.
מסר זה עלול להיות מוסט לכיוון אחר אם יורשו שבורי גוף לעבוד שם.

לא נעים להתנצח.
אך חבל לי על המסר היפה הזה שמוחמץ.

[פלוריש]

http://ravtzair.blogspot.com/2012/05/bl ... 0.html?m=1

[עושה חדשות]

משך חכמה פ' אמור;
איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב כו'. כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. לכאורה הוא טעם. ועיין רש"י וצ"ב. והנראה, דענין הקרבנות הוא מחלק החוקים, אשר אין השכל והעיון מורה ע"ז, ולכן לא נאמר שום שם, רק הויה, שלא ליתן פ"פ למינים וכמבואר בתו"כ ריש ויקרא, וא"כ יש לחוש שמא יהיה הכהן העובד לבו תוהא עליו ולא יהיה מודה בעבודה או מסתפק, אשר ע"ז הזהירה תורה לעבדו בכל לבבכם כמו שאמרו בספרי, וזה לא יאות, שהוא יהיה המכפר והעובד, כיון שאינו מודה בה ועבודתו פסולה, כמו שפרש"י ריש פסחים ד"ה שחץ פסול, ולגלות ע"י נביא זה לא יאות למעלת השי"ת וכמו שאמרו וכי דיליטורין אני אצל עכן, לכן היה מהתחבולה האלקית, שבע"מ פסול להקרבה, אף אם הוא כשר שבכשרים וצדיק בצדיקים והמום בו הוא גזרה מהשי"ת מטעם הכמוס אצלו, לכן אם יהיה כהן מי שאינו מודה בעבודה או לבו תוהא עליו, יהיה בע"מ ויפרח המום בו, ויבדל משירות מזבח ד', ולא יהיה גלויה עליו תרמית לבבו, כי כל איש אשר מום בו, אף שהוא צדיק וחסיד ונולד כן ממעי אמו ג"כ לא יקריב, אף שודאי המום שנולד בו אינו לסבת זדון לבבו, כי צדיק ורשע לא אמר. והוא שאמר איש מזרעך אשר יהיה בו מום לא יקריב, וזה אינו גלוי על זדון לבבו, כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, אף שהמום בו מתחילת ברייתו, ולכן חסר מלת יהיה כאן, שמורה שהוא איש מומי והוא צדיק וחסיד ג"כ לא יקרב, וא"כ לא יודע לאיש ממה שיודע היודע התעלומות יתברך. ועיין סנהדרין י"א כמה מעשיות במדה זו, שלא לפרסם החוטא ולעשות תחבולה שלא יודע ממנו. ובזה א"ש מה דאמר בתו"כ אין לי אלא תם ונעשה בע"מ נולד בע"מ ממעי אמו מנין, שזה נגד המושכל, שהמושכל נוטה יותר לפסול בע"מ ממעי אמו וכמו דאמר בתו"כ פרשה צו סימן פ"ד נולד בע"מ ממעי אמו מנין שאוכל בחלוקה קדשים כו' ולפ"ז א"ש, דסד"א שחששה התורה שמא הוא תוהא לבו בעבודה, אבל נולד בע"מ ממעי אמו לא יתכן זה קמ"ל. ונכון. ודו"ק.

[ובס' הבתים מביא: וידוע מדברי הפלוסופים שבעלי מומין אינם שלמים בשכלם כאנשים הבריאים].

[פולסברג]

פה מדבר קצת מזה

[עושה חדשות]

בנו"ט להביא את הקטע הבא;

הקליר לשבועות.png (53.29 KiB) נצפה 3120 פעמים

[תא חזי]

אם אני מבין נכון כל המגיבים סבורים שבעל מום אין בו כל חסרון.
רק מכיון שבני אנוש אנחנו, והחיצוניות תופסת אצלנו מקום, "לא הייתה לתורה ברירה", והיא נאלצה לאסור על בעלי מומים לשרת במקדש.

ברשותכם אצטט קטע מפירושו של הרש"ר הירש:

"מזבח ה' לא הוקם לצורך שבורים ורצוצים, עוורים ופיסחים, נכים ודוויים וחולים.
לא לשם כך נבנה המזבח,
כדי שהאדם העייף ישתרך למעלותיו וימצא שם ניחומים לאבליו או רפאות פלאים לחוליו.
כי החיים בשלמותם, ברעננותם ובגבורתם יתקדשו שם לחיי מעש של עבודת ה'....
החיים והגבורה, לא המוות והחולשה שוכנים במזבח ה'....
לא חיים שבורים, ולא חלק של החיים, יימסרו לאש דת המזככת והמעצבת".

להבנתי הרש"ר הירש, בניגוד לרמב"ם במורה נבוכים ולספר החינוך, בוחר בפרשנות שונה, שכיום בעידן ה"פולוטיקלי קורקט" קצת קשה לעיכול.

דברי הרמב"ם ערבים ומדוייקים [="צורתו האמיתית", חמלה מזוקקת שרק רופא וטובינא דחכימי יכול לכתוב] עשרות מונים מהציטוט הקדוש הנ"ל.
לולי רש"ר הירש היה המדבר, דבריו היו מזכירים לי הצייטגייסט הגרמני (שלא לומר "ספרטני") באותם שנים לערך, למרבה הצער - ואחריתו ישורנה כל אשר הישיר מבטו אל עשן הכבשן...
(וייתכן שכדרכו בקודש, לשקף את התורה בצורה שאכן תתאים עם ההשקפה היותר מודרנית דזמנו, נדחק גם כאן לסד הזה)

[עוד דבר: כמו שרמזו מזה כבר לעיל, הנה אפילו בממזר - חכמים שיבחו ת"ח ממזר יותר מכהן גדול עם הארץ (שבוודאי אינו בעל מום, ואין במשפחתו פגם יחוס ונישואין בסלסול יתר) ואע"פ כן הת"ח ממזר חשוב בבחי' מה יותר - ויובן היטב ע"פ הרמב"ם, שחכמים חדרו לפנימיות הצורה האמיתית, שהיא צורת השכל והרוח, שאצל הת"ח הגם שכל מהותו הגופנית היא בחטא, יותר ויותר אפילו מבעל מום, ואע"פ כן הכירו מעלתו, רק לעניין שימוש בקודש הוגבל (הבעל מום, וממזר מאן דכר שמיה כמובן) כי יש שם עוד טעם של שלימות חיצונית.]

[תא חזי]

כדי להתקבל לצה"ל, צריך להיות שלם בגופך, בלי מגבלות חיצוניות (נמוכים מדי, שמנים מדי ורזים מדי ישוחררו מצה"ל). אמנם בשנים האחרונות יש יותר התחשבות ברצונם של בעלי מוגבלויות להשתלב בצבא.
בתוך צה"ל יש יחידת טקסים (או אולי רק היתה?). אני זוכר שהדרישות לשם היו מאוד מדויקות, כולל גובה (175-180 ס"מ, אאל"ט) וכו' וכו'.
היה מי שהתרעם, והיה מי שהבין שיש נראות לצבא, ומה עם הנראות של צבא ה'?!

אכן.

אמנם בשנים האחרונות יש יותר התחשבות ברצונם של בעלי מוגבלויות להשתלב בצבא.

וגם אלו - לא משובצים כמובן ביחידות הלוחמות, אלא במערכים עורפיים. השווה ללשכת העצים (ולתפיסה העל-אנושית והניסית של עבודת הכהנים המשתקפת מכמה תיאורים בחז"ל וכדו', כגון לגבי הכמויות של קרבן פסח וכו')

[גביר]

בספר מלאכת מחשבת [חפץ ג'נטלי] בפרשת אמור כתב -

'הטעם כי יש מומים באדם המעכבים את העבודה ושאי אפשר לו לשרת בהם, כגון העיוור שאינו רואה והקיטע בידיו או ברגליו, היאך יעבדו ולא יחללו את עבודתם? רצוני שישפכו הדם בידיהם או יתחלף להם דבר בחברו ונמצא עבודת שמים מתחללת. ועל זה חסה התורה ואסרה כל המומים בכלל ולא נתנה דבריה לשיעורין. זהו אומרו איש מזרעך אשר יהיה בו מום לא יקרב וגו' וטעמו בצדו הואיל וכל איש אשר בו מום לא יקרב רצונו לא יוכל לקרב ולעבוד כגון עיוור או פסח וכו' ולכן אסרתי גם מומרים אחרים ופסקתי כל איש אשר בו מום לא יגש מיראה בדבר שלא יחלל את מקדשי ולא ישרת בקרבנותי כהלכתם'.

[דרומי]

בסה"ק 'קהלת יעקב' ערך 'מום':

ענין מום, מה שנחסר לו אבר גשמי, ומה בכך.

אך הענין באיברים הגשמיים על ידם גילוי אור הנשמה. וכשיש אברים כגון אברי הפה, מתגלה אור הנשמה על ידי דיבור, וכן אברי האוזן מגלים כחות הנפשי על ידי השמיעה, אמנם כשחסר אבר אזי הנשמה אינה מתגלית.

ועל כן 'מום' ראשי תיבות - מ'וסתר ו'נעלם מ'אוד.