ובחולין פ"א סימן נ' כתב [היש"ש] מה שמאריכין החזנים בנגונים אין זה מחציו לה' וחציו לכם עכ"ל.
ולכאורה צ"ב, התינח שאין זה נחשב 'חציו לד'', כיון שאין בכך תועלת רוחנית, אבל מפני מה אין זה מ'חציו לכם', אם יש מניגונים אלו הנאה לשומעים.
והיה מקום לומר כמו שכתב בערוך השולחן כאן (סעיף ב):
והחזנים המאריכים בנגונים אין דעת הגדולים נוחה מהם וזה אינו לא מחציו לד' ולא מחציו לכם [מג"א בשם יש"ש] אך אותם שמתענגים בזה אפשר שזהו אצלם עונג יום טוב אבל מי שאינו מתענג בזה אין נכון לו לבלות זמן על לא דבר, וזהו דבר שכבר נצטערו על זה גדולי ישראל ויד ההמון תקיפה עליהם בעוה"ר וכשם שמצוה לומר דבר שנשמע וכו'.
ולפי דבריו באמת לאלו המתענגים בכך אפשר שיש בזה משום 'לכם', רק אין זו הנאה השווה לכל נפש, ועל כן אין זה ראוי לקהל כולו.
אולם באמת כאשר מעיינים במקור הדברים בלשון מהרש"ל "ויפה כתב שלא להאריך בשום עניין שלא ברצון הקהל, אפי' בשבתות וי"ט, ואף ברצון הקהל יותר מדאי מגונה, כי אין זה לא מחציה לה' ולא מחציה לכם".
הרי שמהרש"ל מיירי דווקא כאשר הניגונים הינם לרצון הקהל, מ"מ אינם נחשבים 'מחציה לכם'. וצ"ב טובא, כאמור.
והראוני בשו"ע הרב כאן סעיף י:
ועכשיו שמאריכים בניגונים בתוך התפלה אין זה עולה בכלל חציו לה' אלא בכלל לכם הוא.
הרי לנו תרתי, חדא, הוא חולק על הנחת מהרש"ל שאין בזה קיום של 'לכם', "אלא בכלל לכם הוא",
ועוד, הוא מדגיש "בתוך התפילה", ומכך ניתן להבין שיש בכך גריעותא שמערב את הניגונים בתוך התפילה, ושמא זהו טעמו של מהרש"ל שאין זה 'מחציה לכם'.
וטעון ביאור.