הערות והארות במסכת יומא

מיללער · הודעהעל ידי **מיללער** » ה' מאי 20, 2021 5:30 am

לח.

בין בעובדא דבית גרמו בלחם הפנים ובין במעשה הקטורת בבית אבטינס הביאו חכמי המקדש חכמים 'מאלכסנדריא של מצרים' לנסות לחקות את החכמים לעשות כמתכונת הקטורת ולחם הפנים.

בסנהדרין סז: מובא עובדא מזעירי שהלך לאלכסנדריא של מצרים ליקח חמור והללו מכרו לו דף של גשר שע"י מעשה כשפים היה מתחזה לו כחמור עיי"ש ומבואר שאלכסנדריא בירת מצרים היתה מקום כשפים (וכמו שאחז"ל על מצרים, תבן אתה מכניס לעפריים).

האם יש מי שמפרש כאן שהחכמים של אלכסנדריא רצו לעשות את חכמת הקטורת ולחם הפנים ע"י מעשה כשפים ואחיזת עינים ולפיכך לא הצליח מעשיהם?

.השוחט · הודעהעל ידי **.השוחט** » ה' מאי 20, 2021 10:44 am

הערות קצרות הרשומות אצלי [כמעט על כל יומא] מהמחזור הקודם (חורף תשע"ד).
עניינן היה ליצור לעצמי מחייב קטן לחזור אחרי מסירת השיעור. לכן זה ללא עיון בכלל. ממש לפו"ר. זוטות.
וכעת [ לקראת חצי המסכתא] עלה בדעתי שאולי יש בהן מעט ענין לציבור, ואם הציבור יתעניין ויגיב, הרי ארויח גם אני...

לה:

א. אחר שכלתה עבודת ציבור. קצת יל"ע דהא מיירי שעשויין כהלכתן ומסרן יפה קודם שעובד דאל"כ לא היה מותר להוציא בהן כף ומחתה וא"כ מדוע לא יוכשרו לעבודת היום של הציבור.

ב. שמא יום המעונן הוא. בעלי המוסר התפעלו כאן. יום שלג של ג' אמות והם לא יודעים מכלום... (ואגב בשנה זו הדף נלמד בערב שבת ובתקופת טבת והיה בו יום שלג מהגדולים שהיו בא"י מאז ומעולם).

ג. והן עונים אחריו ברוך שם. בסדרי העבודה אנו אומרים והכהנים והעם וכו', ואח"כ ואף הוא היה מתכוון כנגד המברכים ואומר להם תטהרו. ויש שתמהו מה עניינה של אמירה זו. והאמת שהכוונה הפשוטה היא שהיה אומר ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה וגו' וסיום הפסוק הוא לפני ה' תטהרו, וכשהיה מגיע לתיבת ה', והיה אומרה במפורש, היו העם כורעים ומשתחוים וכו', והוא היה מסיים את הפסוק במילה תטהרו שעדיין לא אמרה. יתכן שהיה כלול בזה מעין ברכה להם, אבל לא זה עיקר הענין.

לו:

א. לכל חטאתם אלו השגגות. האדמו"ר רבי אהרן מבעלז זצ"ל היה מליץ בכוונת משה רבינו בחורב באומרו חטא העם הזה חטאה גדולה, והרי בא לסנגר ונמצא מקטרג, אלא כוונתו חטאה גדולה שוגג גדול...

לז.

א. מוכני לכיור. בפירוש המשנה להרמב"ם מביא ביאור מקורי שהיתה מכונה שהיתה מעבירה מים ממיכל גדול שלא היה מקודש ובכל פעם שפתחו את הכיור היו המים יורדים ממיכל זה דרך הכיור ומתקדשים ומיד באים לשימוש. אמנם זה לא אתי שפיר כלל עם לשון הגמרא שלפנינו גילגלא דהוי משקעא ליה.

ב. וכן מצינו בשלשה מלאכי השרת. עי' רש"י דמצינו רק שהיו בשורה ולא זה אחר זה, אבל מי היו המלאכים ומה סדר חשיבותן וסדר מעמדן ע"כ היה קבלה ביד חז"ל ולא מצינו כזאת להדיא בשום מקום.

ג. שחרית במילואו מקדש מן העליון וכו'. רש"י סתם. ובר"ח פירש שהיו ב' ברזים (קודם שהתקינו יב) עליון ותחתון ובשחר כשהיה מלא היו המים יוצאין מן העליון ובערב ירד מפלס המים ולא היו מים יכולים לצאת מהעליון אלא מהתחתון. (נלמד ביום בו החל מפלס הכינרת לעלות לראשונה בחורף זה. עדיין חסרים שני מטר ומחצה, ימלא ה' חסרונה).
לז:

ד. נרגי וחציני. פירש"י קרדומות ומגלות. קצ"ב מה שימשו אלו ביום הכיפורים.

.השוחט · הודעהעל ידי **.השוחט** » ה' מאי 20, 2021 10:51 am

לח.

א. מיד נח הים מזעפו. משמע שבגלל מסירות נפשו על המצוה נח הים.

ב. רהיטנו ברותים. צ"ב כוונת רש"י שזה קשור לריצה, האם הדלת רצה או הגברא הפותחה וסוגרה. ומה שהביא רש"י ב' פירושים על בריתים מתאים לב' לישני, ללישנא קמא כרתו הדלתות ברית, ולכן לא נפרדה המוטלת לים מחברתה שבספינה וללישנא בתרא בריית הים הצילתה.

ג. כל השערים נשתנו חוץ משערי ניקנור לפי שנעשו בו ניסים. כלומר כל ענין הזהב בשערים הוא כבוד שמים, ודלתות נחושת אלו שמזכירות את השגחתו ית' בעולמו מביאות כבוד שמים לא פחות משערי זהב על כן אין ענין להחליפם.

ד. פרק בשיר. אנחנו מורגלים כמו קטע וכדומה. מרש"י משמע כמו פרק של אצבע שהוא לשון קיפול, כך היה מכריע את הקול, ומשנהו בנעימתו.

ה. וחזרו בית גרמו. וכן להלן וחזרו בית אבטינס. יש גירסא יחזרו, וזה א"ש טפי שאמרו שיחזרו אבל לא רצו, דאילו לגירסתנו כבר חזרו ואיך עדיין סרבו לחזור. ובדוחק יש ליישב שבסופו של דבר חזרו אבל חוזר לספר השתלשלות הענין.

ו. בכל יום היו נוטלין. לכאורה הכוונה פעם בשבוע בעת האפייה. ולהלן גבי קטורת לכאורה הכוונה פעם בשנה כשעשו קטורת לכל השנה.

ז. אמרו להם חכמים מה ראיתם. נראה קצת דמתחילה דנום לכף חובה ולא שאלום, אבל כשראו שמן השמים משיבין אותן ומרבין שכרן עלה על דעת חכמים שכוונתן לשמים. ואגב צ"ב מה היה ההיתר לדונם לכף חובה מלכתחילה.

ח. כל פעל ה' למענהו. צ"ב מדוע שינו את הפסוק מכל הנקרא וגו' להאי קרא. [הוספה בתשפ"א. שו"ר שבתוס' ישנים עמדו בזה, וכתבו דפת מעופשת הוי גנאי ושייך טפי קרא דלכבודי, משא"כ עשן מפציע אינו גנאי כל כך].

ט. ועל דבר זה מזכירין לשבח וכו'. וכן לעיל גבי בית גרמו. משמע שעוד קודם שלמדו שכוונתם לשמים והיו מזכירין אותן לגנאי על מה שלא לימדו, אבל בו זמנית שיבחום על נקיותם.

לח:

י. ואין מלכות נוגעת וכו'. מעשה בחופה שבא החתן להושיט הטבעת לכלה ונפלה מידו, ושוב הרימה ובא להושיטה ושוב נפלה. והיו העולם נרעשין, שמא סימן משמיא יש כאן, ועמד שם מרן הרב מבריסק זצ"ל ואמר תירגעו פשוט עוד לא הגיע הרגע הנכון...

יא. בין הנימין, עי' רש"י. ולולא דבריו היה מקום לפרש בין נימי מיתרי הקול. [תשפ"א. אולי רש"י הוציא פירושו משום דכתיב גודלו לפיו ואצבע בנימין. ודוק].
ומה שהיו נזקרים לאחוריהן, לא הוברר אם מבהלה או מהדף הקול.
העירוני לפירוש שלישי במהרש"א: " נזקרים בבת ראש כו'. ר"ל מתוך שהוא היה משמיע קולו בנעימה גם אחיו הכהנים המשוררים עמו הוצרכו להיות נזקרים בבת ראש לאחוריהם כדרך כל הרוצה להשמיע קול רם משליך ראשו לאחור וק"ל".

יב היה כותבה בבת אחת. ידועין דברי המג"א לגבי קדושת ספרי הדפוס שיש שדנו שזה חיסרון שהכל נכתב בבת אחת, וכ' המג"א דמכאן משמע שזה מעליותא, ואין בזה חיסרון של כסדרן. ואגב עי' תו"י שהמעלה משום שאסור לדבר באמצע כתיבת ה', וזה נראה קצת זר, וכי כל כך קשה לשתוק רגע קטן כזה.

יג. בן קמצר לא מצא, עי' תו"י שגם הוגרס תירץ עצמו שלא יעשו כן לעבודה זרה משא"כ הכתב לא היה בזה לע"ז שום מעלה.

יד. ונותנת משקלו. ראה ברש"י משקל התוספת. ופלא שלזה לא שייך כלל מדידה יומיומית. ומה שדרשו טיפוחים היינו מלשון טפחים. ומה שרוה"ק משיבה אם ייהרג כהן ונביא, היינו שתמה הנביא על עונש משונה כזה והשיבוהו שחטאו עבירות משונות כאלו, בבחינת את אשר קרם מודיעים ואת אשר עשו אינם מודיעים. ויל"ע אי יש קשר יותר עמוק בין הריגת כהן ונביא לאכילת בן טיפוחים.

טו. צדיק מעצמו ורשע מחבירו. עי' רש"י שנדחק. ובר"ח פי' דצדיק משבחים רק אותו, ומשמע קצת דאם ישבחו את כל הצדיקים זה יגרע שבחו, וצריך לשבח אותו עצמו להדיא על מעשיו. כלומר זה לא רק עידוד עבורינו לאהבת הצדק אלא גם שכר לו. אבל הרשעים מגנים את כולם כאחד. ומסתמא ההבנה בזה דאין המטרה לדון באותו רשע אלא לעורר בנפשינו שנאת הרע.

טז. עובדיה וכו'. במק"א הוסיפו שלכן התנבא על אדום ומפלתן מדה כנגד מדה, יבוא צדיק בין רשעים ויתנבא על רשע בין צדיקים. ועוד הוסיפו שהיה גר אדומי בעצמו, ולכן התנבא על אדום, בחינת מיניה וביה ניזיל ביה נרגא.

יז. עד שנברא צדיק כמותו. לכאורה אין הכוונה כמותו ממש שהרי פני משה כפני חמה וכו' וכן בדרך כלל בכל הדורות, אלא כמותו לפי ערך דורו.

יח. משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון וכו'. קצ"ב הקשר לנמשל, וכי שייך כלפי מעלה שרוצים להשתתף בעשיית המצוה כדי ליהנות ממנה כמשל האפרסמון ולא רוצים להתלכלך במעשה העבירה.

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ה' מאי 20, 2021 2:18 pm

לח, ב
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, שנאמר וזרח השמש ובא השמש, עד שלא כבתה שמשו של עלי - זרחה שמשו של שמואל הרמתי.
גרסת ר' אברהם מן ההר: עד שלא [כבה] נרו של עלי. המשיל השגת עלי לנר והשגת שמואל לשמש, שהשגת שמואל גדולה מהשגת עלי:
גם בחבור התשובה להמאירי - משיב נפש מאמר ב' פ"ט, יבאר גרסה הזו באריכות.
מ"מ, יש לשאול, מדוע נקטו רז"ל לדוגמא של עלי - שמואל, מכל צדיקי הדורות כולם, שהרי הכלל שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, הוא קיים תמיד.
רק שדברי התורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר, בקידושין עב, ב: דאמר מר: כשמת ר' עקיבא נולד רבי, כשמת רבי נולד רב יהודה, כשמת רב יהודה נולד רבא, כשמת רבא נולד רב אשי, ללמדך, שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, שנאמר: וזרח השמש ובא השמש, עד שלא כבתה שמשו של עלי - זרחה שמשו של שמואל הרמתי, שנאמר: ונר אלהים טרם יכבה - ושמואל שוכב וגו'...
הרי שמדובר במדרש מן המקרא, לא בדוגמא בעלמא, שנאמר: ונר אלהים טרם יכבה - ושמואל שוכב וגו', וכמובן, היינו דרש רז"ל, לא לפי פשוטו של מקרא.
בייחוד, הגרסה הפרובנסלית של: עד שלא כבה נרו של עלי - זרחה שמשו של שמואל הרמתי, הלא תואם לשון הכתוב: ונר אלהים טרם יכבה וגו', בדיוק!

אִיךְ-מֶיְין · הודעהעל ידי **אִיךְ-מֶיְין** » ה' מאי 20, 2021 2:40 pm

.השוחט כתב:הערות קצרות הרשומות אצלי [כמעט על כל יומא] מהמחזור הקודם (חורף תשע"ד).

ד. נרגי וחציני. פירש"י קרדומות ומגלות. קצ"ב מה שימשו אלו ביום הכיפורים.

ראה בהודעה לעיל.
http://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=29&t=45707&start=280#p708823
ומדוע ימנע מאיתנו הטוב לזון עינינו מחידושים נאים אלו מתחילת המסכתא?

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ה' מאי 20, 2021 2:49 pm

גמרא: [ואמר] רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראה הקדוש ברוך הוא שצדיקים מועטין, עמד ושתלן בכל דור ודור, שנאמר כי לה' מצקי ארץ - וישת עליהם תבל.
רש"י: וישת עליהם תבל - פיזרן בכל הדורות, להיות שתות ויסוד לקיים תבל.
מפרש רש"י "וישת" מלשון השתות ויסוד.

מוצא לשונו, בסנהדרין כו, ב: כי השתות יהרסון - צדיק מה פעל. רב יהודה ורב עינא, חד אמר: אילו חזקיה וסיעתו נהרסים, צדיק מה פעל?... אלא למאן דאמר חזקיה וסיעתו, היכא אשכחן צדיקי דאיקרו שתות? - דכתיב כי לה' מצקי ארץ - וישת עליהם תבל...
מפורש יותר בקטעי מדרשים - גניזה: [ד"א בראשי]ת, אל תהי קורא בראשית, [אלא ברא שתי עולמות], ששתי ברא הקדוש ברוך הוא, ואחר כ[ך ברא שית, ששת]ת עולמו על הצדיקים, ה"ה [כי ליוי /לה'/ מצוקי ארץ - ויש]ת עליה[ם תב]ל, אל תהי קורא [וי]שת, [אלא וישתת] עליהם תבל. ע"ע במקבילות אחרות.

מ"מ, לו"ד ז"ל, לשון "עמד ושתלן", הנה נדיר מאוד, כשמדובר בבני אדם, אשר כידוע, דרך כלל "שתילה" היא בעצים דווקא, ע"ד תהלים פרק א: וְֽהָיָ֗ה כְּעֵץ֘ שָׁת֪וּל עַֽל־פַּלְגֵ֫י מָ֥יִם...
אמנם מצאנו בהשאלה, המקראות שם, פרק צב: צַ֭דִּיק כַּתָּמָ֣ר יִפְרָ֑ח - כְּאֶ֖רֶז בַּלְּבָנ֣וֹן יִשְׂגֶּֽה: שְׁ֭תוּלִים בְּבֵ֣ית יְיָ֑ - בְּחַצְר֖וֹת אֱלֹהֵ֣ינוּ יַפְרִֽיחוּ: ע֖וֹד יְנוּב֣וּן בְּשֵׂיבָ֑ה - דְּשֵׁנִ֖ים וְרַֽעֲנַנִּ֣ים יִהְיֽוּ: ושם פרק קכח: אֶשְׁתְּךָ֤׀ כְּגֶ֥פֶן פֹּרִיָּה֘ בְּיַרְכְּתֵ֪י בֵ֫יתֶ֥ךָ - בָּ֭נֶיךָ כִּשְׁתִלֵ֣י זֵיתִ֑ים סָ֝בִ֗יב לְשֻׁלְחָנֶֽךָ:
ברם, בלשון חכמים, נדמה לי שלא מצאנו השימוש בשורש "שתל" באנשים בשום מקום אחר, מלבד כאן.

רק כדרך דרושי המקראות תמיד, מאמרם מנוסח בהתאם למקור מוצאם מן המקרא, שהוא סוד ויסוד דרשתם.
אף כאן, נוסח "עמד ושתלן", נוסד על "וישת עליהם תבל", אשר וישת דרשו רז"ל משורש שתל, או בערבוב וצירוף וישת עליהם תבל.
גם "מצקי ארץ" דרשו בצדיקים, בכוח חילופי אי"ק בכ"ר (מספר קטן): מצקי = דצקי = צַדִקֵי ארץ.

אִיךְ-מֶיְין · הודעהעל ידי **אִיךְ-מֶיְין** » ה' מאי 20, 2021 2:59 pm

באמונתו כתב:גמרא: [ואמר] רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראה הקדוש ברוך הוא שצדיקים מועטין, עמד ושתלן בכל דור ודור, שנאמר כי לה' מצקי ארץ - וישת עליהם תבל.

ברם, בלשון חכמים, נדמה לי שלא מצאנו השימוש בשורש "שתל" באנשים בשום מקום אחר, מלבד כאן.

סנהדרין דף לז עמוד ב
שלתיאל בנו. אסר - שעיברתו אמו בבית האסורין, שלתיאל - ששתלו אל שלא כדרך הנשתלין. גמירי שאין האשה מתעברת מעומד וכו'.

שש ושמח · הודעהעל ידי **שש ושמח** » ה' מאי 20, 2021 3:03 pm

.השוחט כתב:לז.

א. מוכני לכיור. בפירוש המשנה להרמב"ם מביא ביאור מקורי שהיתה מכונה שהיתה מעבירה מים ממיכל גדול שלא היה מקודש ובכל פעם שפתחו את הכיור היו המים יורדים ממיכל זה דרך הכיור ומתקדשים ומיד באים לשימוש. אמנם זה לא אתי שפיר כלל עם לשון הגמרא שלפנינו גילגלא דהוי משקעא ליה.

הרמב"ם גם במשנה תורה בית הבחירה פ"ג הלי"ח, והאריכו שם המפרשים בביאור ל' הגמ' לשיטתו

גלאגוזים · הודעהעל ידי **גלאגוזים** » ה' מאי 20, 2021 3:08 pm

.השוחט כתב:לח.

ח. כל פעל ה' למענהו. צ"ב מדוע שינו את הפסוק מכל הנקרא וגו' להאי קרא. [הוספה בתשפ"א. שו"ר שבתוס' ישנים עמדו בזה, וכתבו דפת מעופשת הוי גנאי ושייך טפי קרא דלכבודי, משא"כ עשן מפציע אינו גנאי כל כך].

חשבתי לבאר זאת בדרך אחרת: דהנה היתרון של בית גרמו על שאר העוסקין באפיה, היא חכמתם, כלומר ידיעתם בהדבקת וברדיית הפת.
ואילו יתרונם של בית אבטינס על שאר המפטמים לא היה בחכמת המלאכה, שהרי אנשי אלכסנדריה היו יודעים לפטם כמותם, אלא שלא היו יודעים להעלות עשן,
וזה לא היה פועל יוצא מחכמת אומנותם, אלא מהכרתם את העשב ה'מעלה עשן', וכמ"ש אח"כ בגמרא.
ולפי"ז י"ל דיש חילוק בדברי חכמים על כך שהכל נברא לכבודו. בעוד שכלפי בית גרמו הבינו שחכמתם ניתנה להם לצורך גבוה לרומם את כבודו, הרי בעניין הקטורת נאמרו דבריהם כלפי העשב ה'מעלה עשן', שלולא בית אבטינס נמצא שלא יהיה לו שימוש לכבודו ית'.
ולכן כשהחזירו את בית גרמו, נסמכו על הפסוק 'כל הנברא בשמי', דיעויין שם ברש"י וברד"ק, הקרא קאי על ישראל או על הצדיקים, כלומר על בני אדם.
וייחסו פסוק זה לחכמת בית גרמו שבנראה לכבודו של השי"ת.
ואילו כשהחזירו את בית אבטינס, זה משום שהבינו שבריאת ה'מעלה עשן' נבראה לכבודו ית', וכלפי העשב מתאים יותר הפסוק 'כל פעל ה' למענהו'.

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ה' מאי 20, 2021 3:25 pm

אִיךְ-מֶיְין כתב:
באמונתו כתב:גמרא: [ואמר] רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראה הקדוש ברוך הוא שצדיקים מועטין, עמד ושתלן בכל דור ודור, שנאמר כי לה' מצקי ארץ - וישת עליהם תבל.

ברם, בלשון חכמים, נדמה לי שלא מצאנו השימוש בשורש "שתל" באנשים בשום מקום אחר, מלבד כאן.

סנהדרין דף לז עמוד ב
שלתיאל בנו. אסר - שעיברתו אמו בבית האסורין, שלתיאל - ששתלו אל שלא כדרך הנשתלין. גמירי שאין האשה מתעברת מעומד וכו'.

זייער גוט!
באמת, משם סמך למהלכנו. הרי שם ברור שלא השתמשו רז"ל בשורש "שתל" באדם, אלא מצד מדרש שמו במקרא: שאלתיאל - ששתלו א-ל. אף כאן, ה"נ דכוותה.
השימוש ב"שתל" באנשים סתם, לא בגלל לשון המקרא, אמנם טרם מצאנו בשום מקום בחז"ל.

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ה' מאי 20, 2021 3:39 pm

גלאגוזים כתב:
.השוחט כתב:לח.

ח. כל פעל ה' למענהו. צ"ב מדוע שינו את הפסוק מכל הנקרא וגו' להאי קרא. [הוספה בתשפ"א. שו"ר שבתוס' ישנים עמדו בזה, וכתבו דפת מעופשת הוי גנאי ושייך טפי קרא דלכבודי, משא"כ עשן מפציע אינו גנאי כל כך].

חשבתי לבאר זאת בדרך אחרת: דהנה היתרון של בית גרמו על שאר העוסקין באפיה, היא חכמתם, כלומר ידיעתם בהדבקת וברדיית הפת.
ואילו יתרונם של בית אבטינס על שאר המפטמים לא היה בחכמת המלאכה, שהרי אנשי אלכסנדריה היו יודעים לפטם כמותם, אלא שלא היו יודעים להעלות עשן,
וזה לא היה פועל יוצא מחכמת אומנותם, אלא מהכרתם את העשב ה'מעלה עשן', וכמ"ש אח"כ בגמרא.
ולפי"ז י"ל דיש חילוק בדברי חכמים על כך שהכל נברא לכבודו. בעוד שכלפי בית גרמו הבינו שחכמתם ניתנה להם לצורך גבוה לרומם את כבודו, הרי בעניין הקטורת נאמרו דבריהם כלפי העשב ה'מעלה עשן', שלולא בית אבטינס נמצא שלא יהיה לו שימוש לכבודו ית'.
ולכן כשהחזירו את בית גרמו, נסמכו על הפסוק 'כל הנברא בשמי', דיעויין שם ברש"י וברד"ק, הקרא קאי על ישראל או על הצדיקים, כלומר על בני אדם.
וייחסו פסוק זה לחכמת בית גרמו שבנראה לכבודו של השי"ת.
ואילו כשהחזירו את בית אבטינס, זה משום שהבינו שבריאת ה'מעלה עשן' נבראה לכבודו ית', וכלפי העשב מתאים יותר הפסוק 'כל פעל ה' למענהו'.

בדרך פשט, אמנם אין הבדל בין הדברים, והכול אחד הוא, אלא שמדרכי רז"ל באגדותיהם במכֻוון, "לגַוֵון" המקורות תמיד.

ביקורת תהיה · הודעהעל ידי **ביקורת תהיה** » ה' מאי 20, 2021 4:41 pm

באמונתו כתב:לח, ב
ראה הקב"ה שצדיקים מועטין, עמד ושתלן בכל דור ודור (פיזרן בכל הדורות - רש"י).

כיוצא בזה בפרק אין דורשין:

'אֲשֶׁר קֻמְּטוּ בְלֹא עֵת, נָהָר יוּצַק יְסוֹדָם'. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן הֶחָסִיד: אֵלּוּ תְּשַׁע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דוֹרוֹת שֶׁקֻּמְּטוּ לְהִבָּראוֹת קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְלֹא נִבְרְאוּ. עָמַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁתָלָן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, וְהֵן הֵן עַזֵּי פָנִים שֶׁבַּדּוֹר.

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ה' מאי 20, 2021 5:44 pm

יפה הפנית "כיוצא בזה". הלא מדובר באותו הלשון עצמו ממש: "עמד הקב"ה ושתלן בכל דור ודור". אין ספק אפוא, שלשונם בגמרא שם, יסודו בדרש אצלנו. זה לעומת זה עשה הא-לוהים: צדיקים ושתלן בכל דור ודור - רשעים ושתלן בכל דור ודור.
בייחוד, כאשר ביטוי "שתלן", נוגע לצדיקים בפרט, ע"ש: צַ֭דִּיק כַּתָּמָ֣ר יִפְרָ֑ח - שְׁ֭תוּלִים בְּבֵ֣ית יְיָ֑... אך לא ברשעים. ממילא ברור ש"עמד ושתלן" האמור שם ברשעים, מוצאו בלשון "עמד ושתלן" האמור בצדיקים אצלנו, זה לעומת זה, וכנ"ל.

ביקורת תהיה · הודעהעל ידי **ביקורת תהיה** » ה' מאי 20, 2021 7:26 pm

באמונתו כתב:לשונם שם יסודו בדרש אצלנו.

דומה כי רבי שמעון החסיד היה כמה דורות לפני רבי יוחנן.

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ה' מאי 20, 2021 9:04 pm

לח, א
אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? אמרו להם: יודעין היו של בית אבא שבית זה עתיד ליחרב, שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן וילך ויעבוד עבודה זרה בכך.

לא אמרו מניין היו יודעים בית אבא לדבר זה?!

לכאורה, המקור בפרק שאח"כ, לט, ב: תנו רבנן: ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב, וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדו: פתח לבנון דלתיך - ותאכל אש בארזיך.
רש"י: נפתחות מאליהן - סימן לאויבים לבא וליכנס. וכבר נתנבא עליך - שהפתיחה זו היא סימן לחורבן.
הברייתא זו מופיעה אף בירושלמי, כמו האבות דר"נ, ע"ש.

מאידך, בנזיר לב, ב: ואמר רבא: אף על גב דאמור רבנן אין פותחין בנולד, אבל פותחין בתנאי נולד. ה"ד? אמרי להון: אילו אתא איניש ואמר לכון דחרב בהמ"ק, מי הוה נדריתון? אמר רב יוסף: אי הואי התם, הוה אמינא להון הכתיב: היכל י"י היכל י"י היכל י"י המה - זה מקדש ראשון ומקדש שני! נהי דידעין להון דיחרוב, מי יודעין לאימתי. אמר אביי: ולא ידעין לאימת? והכתיב: שבועים שבעים נחתך על עמך ועל עיר קדשך! ואכתי מי ידעינן בהי יומא?

אמנם, תמוה, למה לא הביאו בנזיר מזכריה, היינו "פתח לבנון דלתיך"...
ברם, באותה הסוגיה, הנזכרת אף בירושלמי - מסכת נדרים פרק ט הלכה ב: א"ר זעורה, הכין הוה צריך מימר לון, לא הייתם יודעין שניבאו לכם נביאי' הראשוני' בזמן שבית המקד' קיים שעתיד ליחרב, לא הוה כנולד, א"ר הילא, עוד הוא כנולד, יכלין הוון מימר, ידעין הוינן, אלא דהוינן סברין דמילייא רחיקין, החזון אשר הוא חוזה לימים רבים, ולעתים רחוקות הוא ניבא. שם נזיר פרק ה.
הרי שם סתמו היכן "ניבאו לכם נביאים ראשונים בזמן שבית המקדש קיים שעתיד להיחרב", ואפשר שהכוונה היא אכן ל"פתח לבנון דלתיך"... כנ"ל. אך יש להעיר מסוטה מח, ב: אלא אמר רב נחמן בר יצחק: מאן נביאים הראשונים? לאפוקי מחגי זכריה ומלאכי דאחרונים נינהו... ויש ליישב.
מ"מ, בבבלי יש לתרץ, שביקשו פסוק נבואה על שני הבתים, לא על בית שני גרידא, לפי שנ"מ בנזירי הבית ראשון.

גם בראשונים רגילים להשתמש ביסוד הזה, וכמו בר"ש שביעית י, ג: ובשם רבינו תם פירשו, דבבית שני נהגו יובל, והלל לדורות הבאים תיקן, דיודעים היו שהבית עתיד ליחרב... (וברא"ש שם. תוספות רא"ש - גיטין).

חדושי הריטב"א - ראש השנה יח, ב: ומימרא דרב פפא הכי פירושו שהצומות הללו עיקר גזירתן היה על חורבן הראשון כל אחד לענינו כדמפרש ברייתא לקמן, וכשנבנה בית שני אמר הנביא כה אמר ה' [צבאות] צום הרביעי וכו' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, כלומר שלא ינהגו בהם רק שיעשו אותם ימים טובים, ומ"מ מדקרי להו נמי לאחר הבנין צום ולא כתיב אשר צמתם כדכתיב בקרא אחרינא [כי] צמתם וספוד [בחמישי], משמע שלא נתבטלו לגמרי, ולא נעקרה לגמרי גזירה ראשונה, ואף על פי שהיה ראוי שתעקר, כיון שעל בית ראשון נגזרה, והרי נבנה, והטעם, לפי שהיו יודעין שסוף בית שני זה ליחרב, ושיהא גלות זה שאנו בו, ובנין בית שני לא חשיב להו כולי האי דליהוי נגדר הפרץ הראשון, ולפיכך לא עקרו גזירתן לגמרי, אלא אמרו כי בזמן שיש שלום כלומר שישראל שרויין על אדמתם ובית המקדש קיים יהיו לששון ולשמחה, ואם אין שלום שביהמ"ק חרב ויש שמד על ישראל דאיכא תרתי לגריעותא שיהו צום גמור מגזירת נביאים הראשונים, ואם אין שלום וגם אין שמד יהיה הדבר תלוי ברצון ישראל רצו ב"ד מתענין לא רצו אין מתענין כלל. שם תענית כו, ב.

שיטה לתלמיד רבינו יחיאל מפאריס - מועד קטן ט, א: אבל מקדש לא היה אחריו התר במות, כדתנן בשלהי פ"ק דמגלה, ירושלם אין אחריה היתר במות, והיינו דקאמ' בסמוך מקדש דקדושתו קדושת עולם במקומו, שלא זזה הקדושה משם כדי לילך במקום אחר, ואין לומר קדושת עולם ממש, שהיו יודעים שהיה עתיד ליחרב.

.השוחט · הודעהעל ידי **.השוחט** » ה' מאי 20, 2021 9:50 pm

הערות הרשומות אצלי משנת תשע"ד.

לט.

א. מטמא עצמו מעט וכו'. רש"י הרגיש בקושיא דלעיל אמרי' לטמא רק פותחין ומיישב דמטמאין היינו פותחין ובסמוך פי' מקדשין מסייעין. ועדיין צ"ב דנקטו ממש אותה הלשון והכוונה שונה. עכ"פ באו לעורר כאן שיתבונן האדם במשמעות מעשיו כמה נזק יש בחטא וכמה תועלת בהתקדשות שזה משפיע הרבה יותר ממעשיו וגם בעולמות עליונים וגם לנצח. מי יתן והיו דברים אלו צרי ללבבינו ליראה את ה' כל הימים.

ב. טרף. פירש"י פתאום. אף דהפשטות כהערוך והרשב"ם המובא במסוה"ש דהיינו ערבב, מ"מ פי' רש"י דנקט האי לישנא להורות על חטיפה, וכן מוכח כמעט להדיא בתחילת הסוגיא שביארו דטרף כי היכי דלא ליכוון. ויתכן שזה קשור לענין טרף החיה שהיא מזנקת על טרפה בפתע פתאום.

ג. אלא של חול נקדשה. עי' תו"י שהאריך למ"ד מצוות ליהנות ניתנו דלכ' נהנה מההקדש שלא לצורך. וקצ"ב דעכ"פ מסתמא לא היתה חול ממש מביתו אלא משל בדק הבית היתה ורק לא היתה קדושה בקדושת כלי שרת, והרי גם בדה"ב יש בו מעילה ואיסור הנאה, וכי יש מעילה כשמשתמש משל כלי שרת בעודו יכול להשתמש בשל בדק הבית ויל"ע.

ד. וכל כהן מגיעו כפול. מתו"י נראה וכן מרש"י שגרסו שמגיעו כפול. משמע דגם אז היו שהגיע להם כזית, ורק מי שהגיעו כפול אם היה צנוע היה מושך ידיו. וכמובן יש בזה מוסר השכל לנהוג בצניעות אף בענין כזה. ובכלל יש להתבונן מדוע נזדמן דוקא ענין אכילת מנחות הציבור באופן כזה ומה ראו בשמיא על ככה. ועי' כאן תו"י אי מתקיימת באכילה של פחות מכזית מצוה. ודבריו סתומין מעט, וידועין דברי הבית הלוי דמצות הגברא לאכול קדשים אינה מתקיימת בפחות מכזית, אבל מצות החפצא דקדשים להיאכל, מתקיימת כשנאכל מהם כזית אף דהכזית נאכל על יד כמה אוכלים.

לט:

ה. עטוף שחורים וכו'. קצ"ב הא שליח ציבור שטעה סימן רע לשולחיו ומנין לו דהיה זה סימן אישי להסתלקותו.

ו. אחר הרגל חלה שבעה ימים. דומני שמכאן מקור המסורת שיום השנה שלו הוא כט תשרי, שחלה ממחרת שמיני עצרת דהיינו בכג תשרי ויום שביעי חל בכט.

ז. מפני מה אתה מבעית עצמך. לא נתברר היטב מה רוצה בזה ריב"ז. וכי בא לבטל הנבואה של זכריה בן עידו. ואף אי נימא דסגי שנפתח פעמים בודדות לקיים הנבואה מ"מ מה זה מבעית עצמו, ואולי הכוונה שמבעית את ישראל, ועדיין צ"ב בכ"ז.

ח. ומהן היתה פרנסה לכהונה. צ"ב אם הכוונה לכהנים א"כ נצטרך לומר שלא נתקדשו ולא שייכים להקדש וזה פלא. ואולי הכוונה צרכי הכהונה במקדש. ויל"ע.

ט. בהרי מכמר. אם הכוונה להרי גלעד, ראה תו"י, הרי בא לחלוק על רבב"ח שאמר שהיו מתעטשות רק עד יריחו.

פולסברג · הודעהעל ידי **פולסברג** » ו' מאי 21, 2021 12:58 am

לט.

וכל כהן מגיעו כפול - הצנועין מושכין את ידיהן.

עי' במהרצ''ח שרצה להביא ראיה מכאן שאין מצוה באכילת חצי שיעור במצה ומרור, אך העיר לו החת''ס דהכא שאני שאינו מצוה אלא על הבית אב, עכת''ד.

ולא זכיתי להבין, דלכאורה איפכא מסתברא, דאם הוא רק מצוה שיהא נאכל אז די אפי' אם כאו''א אוכל פחות מכשיעור. ועוד, וכי אין רוצין לזכות עצמן בהמצוה?

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ו' מאי 21, 2021 1:27 am

ביקורת תהיה כתב:
באמונתו כתב:לשונם שם יסודו בדרש אצלנו.
דומה כי רבי שמעון החסיד היה כמה דורות לפני רבי יוחנן.

לפנינו בחגיגה יג, ב: ורב אחא בר יעקב אמר: על אשר קומטו, שנאמר אשר קמטו ולא עת נהר יוצק יסודם. תניא, אמר רבי שמעון החסיד: אלו תשע מאות ושבעים וארבע דורות שקומטו להיבראות קודם שנברא העולם ולא נבראו, עמד הקדוש ברוך הוא ושתלן בכל דור ודור, והן הן עזי פנים שבדור.

ברם, לכ"י מינכן הנודע, ל"ג כלל שם נוסח "עמד ושתלן"! רק שם מופיע: עמד וטרדן, איכא דאמ' שטרדן בכל דור ודור...

מסתבר שגם רש"י כך גרס: על אשר קומטו - על תתקע"ד דורות שהעביר מן העולם קודם מתן תורה ולא בראן, כדקתני לקמן, ונתנן בגיהנם... קודם שנברא העולם... וכשראה שאין העולם מתקיים בלא תורה - עמד וטרדן...

ובתוספות שם: וטרדן - ואיכא למ"ד ושתלן, פרש"י לפי לשון ראשון, נתן נשמתן בגיהנם ולא נבראו... ונראה לפרש וטרדן, שלא נבראו ביחד, כי אם מעט לכל דור ודור, כדי שלא יחריבו העולם ושני הלשונות (בירושלמי) שוה, אך הלשון משונה, ולכך לא חש למתני איכא דאמרי לה בהאי לישנא, כיון שאינו משנה לה רק חדא תיבה.

ועיין עוד הנמצא בכ"י Vatican 134:
עמד הק' וטרדן, איכא [דאמרי] שתלן בכל דור ודור...
גם ב: Spanish Print (ca. 1480) (דפוס ספרדי קדום - אינקונבולה): עמד הקדוש ברוך הוא וטרדן, איכא דאמרי ושתלן בכל דור ודור...
כיו"ב בעין יעקב בדפוס ראשון, המצורף.

מתברר אפוא, שכל נוסח "עמד ושתלן", המופיע לפנינו בחגיגה, הינו מוטל בספק גדול.

לגבי רבי שמעון החסיד ודורו, הרי ראיה היא לכאורה המפורש: "תניא רבי שמעון החסיד אומר", כאילו מדובר בתנא.
אך בילקוט שמעוני - איוב רמז תתקח (אף בדפ"ר, מצ"ב): אשר קמטו ולא עת, תני ר"ש החסיד - אלו תתקע"ד דורות... א"כ, ראיה הפוכה היא, שהוא אמורא.
מ"מ, יש במחקר בלבול מעט בעניין רבי שמעון החסיד, כי הכול מודים ב"רבי שמעון חסידא" שהוא אמורא, על כן נטען לחַלק, שרבי שמעון החסיד - תנא, רבי שמעון חסידא - אמורא.
מאידך, רבים סוברים שאחד הם, ראה התשב"ץ, סדר הדורות, ועוד.
גם בגמרא שלנו בחגיגה, הרי יש גורסים: רבי שמעון חסידא! עיין סידור רוקח, רבינו בחיי.
אף מקובל במחקר, שישנם ברייתות של אמוראים, (נדמה לי, כשהבבלי מביא מאמרים "ירושלמיים" בפרט), ראה אוצר ברייתות ח' עמוד 15.
ממילא, לא ברור שאכן רבי שמעון החסיד קדם לרבי יוחנן.

נוסיף בייחוד עוד, כי רבותינו ז"ל, עורכי התלמוד, הרי יכלו בהחלט לעצב ולנסח המאמר שמקורו ברבי שמעון החסיד, כעין לשון רבי יוחנן!

ביקורת תהיה · הודעהעל ידי **ביקורת תהיה** » ו' מאי 21, 2021 3:24 am

באמונתו כתב:נוסח 'עמד ושתלן', המופיע לפנינו בחגיגה, הינו מוטל בספק גדול.

הגם שהנוסח היה לפני בעלי התוספות (והם מתאמצים להשוות אליו את הנוסח 'עמד וטרדן'), והגם שמלשון התוספות ('פירש רש"י לפי לשון ראשון') משמע שגם לפני רש"י היה הנוסח הזה.

HaimL · הודעהעל ידי **HaimL** » ו' מאי 21, 2021 7:26 am

ביקורת תהיה כתב:
כל הטורח הזה שטרח מר להעמיד פירוש צולע שפלט קולמוסו (לעומת פירוש רש"י), מזכיר את ששנו חכמים בפרק שבועת העדות:

כמדומני שהתנהל כאן דיון, שהתזה העיקרית שלו הייתה שחז"ל העתיקו, כביכול, לשונות מסוגיא אחת לסוגיא אחרת (וכן הובאה ראיה משבועת העדות). ומי שאוחז שהתיאוריה ההיא נכונה (אני לא), ממילא צדק המגיב מפני שניתן להבין שהלשון "ושתלן" היא כביכול מועתקת ללשון הברייתא, ומשבשתא היא.

אִיךְ-מֶיְין · הודעהעל ידי **אִיךְ-מֶיְין** » ו' מאי 21, 2021 9:18 am

נסתפקתי אם כל העוסק בתורת וכו', נאמר גם בעוסק בתורת שעיר המשתלח כאילו שילח וכו'.
וידוע מש"כ הרמב"ם שכשיש שעיר המשתלח אין אפי' ד' חילוקי כפרה!
ומצאתי מפורש בשיר השירים רבה פרשה ד יא:
ר' אבהו אמר עלה, ונשלמה פרים שפתינו, מה נשלם תחת פרים ותחת שעיר המשתלח שפתינו...

ולפי זה יש עניין גדול לעסוק ביוה"כ בדיני השעיר, ויכופר לו כאילו שילח וכו'.
בינו נא זאת!

אליהו חיים · הודעהעל ידי **אליהו חיים** » ו' מאי 21, 2021 9:28 am

אִיךְ-מֶיְין כתב:נסתפקתי אם כל העוסק בתורת וכו', נאמר גם בעוסק בתורת שעיר המשתלח כאילו שילח וכו'.
וידוע מש"כ הרמב"ם שכשיש שעיר המשתלח אין אפי' ד' חילוקי כפרה!
ומצאתי מפורש בשיר השירים רבה פרשה ד יא:
ר' אבהו אמר עלה, ונשלמה פרים שפתינו, מה נשלם תחת פרים ותחת שעיר המשתלח שפתינו...

ולפי זה יש עניין גדול לעסוק ביוה"כ בדיני השעיר, ויכופר לו כאילו שילח וכו'.
בינו נא זאת!

ברש"י יומא ל"ו ב' מבואר שכל סדר העבודה שאומרים ביוה"כ יש בו משום ונשלמה פרים שפתינו

אִיךְ-מֶיְין · הודעהעל ידי **אִיךְ-מֶיְין** » ו' מאי 21, 2021 9:32 am

אליהו חיים כתב:
אִיךְ-מֶיְין כתב:נסתפקתי אם כל העוסק בתורת וכו', נאמר גם בעוסק בתורת שעיר המשתלח כאילו שילח וכו'.
וידוע מש"כ הרמב"ם שכשיש שעיר המשתלח אין אפי' ד' חילוקי כפרה!
ומצאתי מפורש בשיר השירים רבה פרשה ד יא:
ר' אבהו אמר עלה, ונשלמה פרים שפתינו, מה נשלם תחת פרים ותחת שעיר המשתלח שפתינו...

ולפי זה יש עניין גדול לעסוק ביוה"כ בדיני השעיר, ויכופר לו כאילו שילח וכו'.
בינו נא זאת!

ברש"י יומא ל"ו ב' מבואר שכל סדר העבודה שאומרים ביוה"כ יש בו משום ונשלמה פרים שפתינו

הא פשיטא! דהתם קרבנות נינהו, אני הסתפקתי בשעיר המשתלח משום שאינו קרבן...

אליהו חיים · הודעהעל ידי **אליהו חיים** » ו' מאי 21, 2021 9:39 am

אִיךְ-מֶיְין כתב:
אליהו חיים כתב:
אִיךְ-מֶיְין כתב:נסתפקתי אם כל העוסק בתורת וכו', נאמר גם בעוסק בתורת שעיר המשתלח כאילו שילח וכו'.
וידוע מש"כ הרמב"ם שכשיש שעיר המשתלח אין אפי' ד' חילוקי כפרה!
ומצאתי מפורש בשיר השירים רבה פרשה ד יא:
ר' אבהו אמר עלה, ונשלמה פרים שפתינו, מה נשלם תחת פרים ותחת שעיר המשתלח שפתינו...

ולפי זה יש עניין גדול לעסוק ביוה"כ בדיני השעיר, ויכופר לו כאילו שילח וכו'.
בינו נא זאת!

ברש"י יומא ל"ו ב' מבואר שכל סדר העבודה שאומרים ביוה"כ יש בו משום ונשלמה פרים שפתינו

הא פשיטא! דהתם קרבנות נינהו, אני הסתפקתי בשעיר המשתלח משום שאינו קרבן...

מתוך 'סדר העבודה' לכל הנוסחאות אומרים גם על שילוח השעיר לעזאזל.

אִיךְ-מֶיְין · הודעהעל ידי **אִיךְ-מֶיְין** » ו' מאי 21, 2021 9:52 am

אליהו חיים כתב:
אִיךְ-מֶיְין כתב:
אליהו חיים כתב:
אִיךְ-מֶיְין כתב:נסתפקתי אם כל העוסק בתורת וכו', נאמר גם בעוסק בתורת שעיר המשתלח כאילו שילח וכו'.
וידוע מש"כ הרמב"ם שכשיש שעיר המשתלח אין אפי' ד' חילוקי כפרה!
ומצאתי מפורש בשיר השירים רבה פרשה ד יא:
ר' אבהו אמר עלה, ונשלמה פרים שפתינו, מה נשלם תחת פרים ותחת שעיר המשתלח שפתינו...

ולפי זה יש עניין גדול לעסוק ביוה"כ בדיני השעיר, ויכופר לו כאילו שילח וכו'.
בינו נא זאת!

ברש"י יומא ל"ו ב' מבואר שכל סדר העבודה שאומרים ביוה"כ יש בו משום ונשלמה פרים שפתינו

הא פשיטא! דהתם קרבנות נינהו, אני הסתפקתי בשעיר המשתלח משום שאינו קרבן...

מתוך 'סדר העבודה' לכל הנוסחאות אומרים גם על שילוח השעיר לעזאזל.

בסדר העבודה מוזכר גם שהיו קורין לפניו כדי שלא ישן, ובזה בודאי אין 'ונשלמה פרים'... אלא סדר העבודה הוא מה שעושים במשך היום המוזכר במשניות ובגמרא, ולא בהכרח שכל מה שמוזכר שם הוא בגדר ונשלמה פרים.

ביקורת תהיה · הודעהעל ידי **ביקורת תהיה** » ו' מאי 21, 2021 10:56 am

אִיךְ-מֶיְין כתב:שה"ש רבה: 'ונשלמה פרים שפתינו', מה נשלם תחת פרים ותחת שעיר המשתלח? שפתינו.

ורבנו ישראל בר שבתי מקוז'ניץ מוסיף אף פרה אדומה ('עבודת ישראל' לפרשת פרה):

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ לֵאמֹר. נִרְאֶה לְפָרֵשׁ מִלַּת 'לֵאמֹר' מוֹרָה כְּדַעַת הָאוֹמְרִים שֶׁפָּרָשַׁת פָּרָה מִדְּאוֹרָיְתָא, וְלָזֶה בָּא הָרֶמֶז בַּתּוֹרָה 'אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ לֵאמֹר', שֶׁאֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין לָנוּ בַּיִת לַעֲשׂוֹת פָּרָה כְּתִקּוּנָהּ, צָרִיךְ לִקְרוֹת הַפָּרָשָׁה, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ, וְתִהְיֶה אֲמִירַת הַפָּרָשִׁיּוֹת בִּמְקוֹם עֲשִׂיַּת הַפָּרָה. וְזֶהוּ 'לֵאמֹר'.

.השוחט · הודעהעל ידי **.השוחט** » ו' מאי 21, 2021 11:58 am

הרב איך מיין ביקש לעיל באותיות זעירות להעלות כאן גם הישנות. ועם הציבור שכבר "התקדם" הסליחה.

ב.
א. ומתקינין לו כהן אחר. להלן ג: מבואר דאת אותו הכהן אין מפרישין.
ב. כל המקדש כולו קרוי בירה. לכאורה לא רק החלק המקודש, שהרי כתבו תוס' בתי' בתרא דהאי לשכה דפרה היתה בחול ואעפ"כ תנן שעל פני הבירה. וצ"ב הגבולות הנקראים בירה לר"ל.
ב:
ג. צוואה דקרבנות. פירש"י קרבנות צבור. והיינו משום דלהלן מקשי על קרבנות יחיד בפני עצמן.
ד. אי חג המצות וכו' ר"ל דהיינו מכריעים איזה משתי סברות אלו היא היותר נכונה ובוחרים באחד. ואע"פ שהשואלים לא ידעו להכריע, מ"מ מסתבר להו דהקדמונים היה בידם להכריע בזה.
ה. מרובה במצות. ערבה שהזכיר רש"י היינו הקפת המזבח, דאי כוונתו לערבה שבלולב היה לו למנות גם אתרוג והדס.

ג, ד – לא נרשם.

ה.
א. אמר רב יוסף וכו'. יש באיזה מקום בש"ס וסימנך סיסני (פסחים מב: ועי' גם שבת סו.) לזכור שם בעל המימרא בדומה למימרתו. והנה כאן; רב יוסף – סמיכה, רב נחמן ב"י – תנופה, רב פפא – פרישה, רבינא – ריבוי. (העירוני שבש"ס א' שאין רוח חכמים נוחה הימנו הובא זה הסימן בשם ר' שלמה כהן, ולא ידעתי למי הכוונה).
ב. ריבוי שבעה ומשיחה שבעה. עולה מכאן דלדורות לכתחילה הכהן המתמנה לכה"ג צריך ללבוש בגדי כהונתו ז' ימים רצופים ולהימשח ז"י רצופים בשמן המשחה. ומסתבר דבעינן באותן ימי ריבוי שהן עצמן יהיו ימי המשיחה דומיא דמילואים. ויל"ע. ובדיעבד סגי ריבוי יום א' או משיחה יום א'. ומסתברא דה"ה אי היה רק יום א' ריבוי ויום א' משיחה. ויל"ע אי היה ריבוי היום ומשיחה ביום אחר בתוך ז"י אי מהני.
ה:
ג. עשירית האיפה מנ"ל. צ"ע מה צריך גז"ש הרי נתפרש שם שבניו דאהרן בתחילת עבודתן צריכין עשירית האיפה ומדוע צריך להאי גז"ש. ואולי משם היה סגי ביום השמיני, וכאן באו לרבות גם בימי המילואים. ויל"ע אי באמת הביאו עשירית האיפה בא' מימי המילואים או אולי בכולן. ואולי נלמד מהגז"ש להביאה בימי המילואים ושוב יצאו בזה ולא הוצרכו בשמיני. ובכ"ז צל"ע.
ד. מאי דהוה הוה. עי' תוס' דיש מקומות שאין מקשין כן. ולכאורה מדוע הביאו ממרחק לחמם והלוא כל הסוגיא דהאמור במילואים אי מעכב בהן היא מאי דהוה הוה. ויותר מכך שאפילו אין דנים איך היה אלא מה היה הדין אילו לא עשו משהו, כלומר מאי דלא הוה לא הוה. ופשוט שלא החמיצו סמיכה ותנופה ופרישה וריבוי. וכן יש להעיר שלא הקשו כן על מכנסים ועשירית האיפה. אלא דבזה יש לומר דכיון דלא פליגי בזה לא קשה, ורק הכא דפליגי בה ריו"ח ובני ר"ח מקשה. אבל הקושיא ממעכב בהן דגם בזה פליגי במקומה עומדת. ואולי יש לחדש דכל הערה זו אינה אלא אם פותחים בשאלה כגון כיצד עשו? אבל אם אומרים הדין לא באופן של שאלה אין להקשות כך. (והתוס' באמת הקשו ממקום ששאלו שור סיני בכמה?).
ה. האי כיצד הלבישן לכאורה הוא איתמר חדש, דאין לומר דהוא המשך דברי ריו"ח משום רשב"י, דהא ריו"ח פליג בה עם בני ר"ח.

ו.
שמא יבוא על אשתו וימצא ספק נדה, והיינו אחר אותיום לכו"ע או לר"ע אף אחר אחר. ולכאורה למה לא נקטו באותיום ותימצא ודאי נדה. ואפשר משום דלהלן אמר רבינא דאין מפרישין מחשש טומאת מת דלא שכיחא שימות עליו מת, ולפ"ז י"ל דלכן לא נקטו נדה ודאי דגם כן לא שכיחא שתמצא באותיום. ואפשר דהיינו טעמייהו דרבנן דרב חסדא דסברי דהיינו לר"ע, משום דאחר ראשון אכתי לא שכיחא כל כך למצוא דם. העירוני שעמד על זה במהרש"א כאן, ושכעין זה כתבו תוס' נדה טו.

ח.
א. רש"י ד"ה לא מקשינן. שלא יקדים וישהה. תרי מילי נינהו. א' שלא יקדים להזות לפני ג' ימים מטומאתו. ב. שלא ישהה בין הזאה להזאה יותר מד' ימים. ודוק.
ח:
ב. לבר משבת. לכאורה צ"ב אי שבת חל ביום ששי לפרישה ולא נזה א"כ אין טעם להזות בשני, דהא אם נטמא יום קודם פרישתו, ולא נזה עליו בשביעי שלו שחל בששי א"כ לא יועיל כלל האי הזאה בשני לפרישה. וכן אם חל יום רביעי בשבת, לא נזה בראשון, ואם חל שביעי בשבת לא נזה בשלישי, וצ"ב.
וראה ברש"י שביום שלישי מזין שמא נטמא ביום הפרישה. ונ"ב דר' שימי מנהרדעא שאמר שמפרישין קודם תחילת הלילה נדחה ואיתותב שם (ו:), וקי"ל דמפרישין ביום ושפיר שייך שנטמא ביום עצמו או עכ"פ בלילה. ודוק. וקצ"ב דלא הוכיחו מזה גופא שמזין ביום ג' נגד ר' שימי.
ג. ומחליפין אותה כל יב חודש. לכאורה היה מקום לפרש מחליפים את הכהונה. אבל רש"י משמע לו את הלשכה ומזה הוציא שכל כהן היה משפץ אותה לפי טעמו ולזכרו.
ואגב עמדו על כך בספרים מה ראו על ככה כשכל שנה מת הכהן הלא ראוי ביסורים, ומדוע היה מוכן מישהו שוב ושוב לקנותה בממון וליכנס לפני ולפנים. וקצת רחוק שכל א' מהם חשב שהוא כן ראוי. (ובזה גם יובן ששיפץ את הלישכה ולא חשב ששנה הבאה שוב יהרסו את מה שעשה). ויש שמסבירים שבאמת כוונתם לקירבת אלוקים במסירות נפש, אבל הדבר רחוק מאד ויל"ע.

ט.
א. הנחתומין וכו'. וחלה. קצ"ב מאי קמ"ל הרי בחלה נתחייב אצלם בשעת גלגול ומאי שייטא להא דלקחו התבואה מע"ה. וצ"ל דאיידי שמנו כל מה שחייבים מנו גם זאת.
ב. עי' רש"י מתחילה נראה דחייבן להפריש מע"ש אלא דנאכל חוץ לירושלים, ושוב משמע דאין מפרישין. ובאמת פשוט דאין מפרישין דלא היו אומרים לקרוא שם מע"ש ולאוכלו שלא במקומו בלא פדיון, אלא כיון שלא רצו להטריח לעלות שוב סמכו על רוב ע"ה כדלהלן ופטרו מלהפריש מע"ש. ודוק.
ג. עוד ברש"י דהקילו עליהן לפי שמוכרין כל שעה, ולכאורה להלן איתא מפני דחובטין אותן למכור בזול. וגם עוד צ"ב דרש"י מפרש להלן בגלל שגובים מהן ממון. ויש לכוון שהכל עולה לענין אחד ואכמ"ל.
ד. ששלח. יוחנן כהן גדול, ונזכר עוד בסמוך ששימש פ' שנה. ונלמד בפרוס החנוכה. ובכלל כל הענין של כהנים גדולים בבית שני שייך לענין זה.
ה. לא הוציא שנתו. קצ"ב דהרי לכאורה מתו בגלל כניסה ביוכ"פ לפני ולפנים וכל אחד מהם עבר עליו יוכ"פ אחד והממוצע הוא שנה ולא יתכן ממוצע פחות. ואפשר דחלק מלוקחי הכהונה ויתרו מעצמם קודם יוכ"פ מפחדם. ויל"ע.
ובתוס' ר"י הלבן הביא דיש מפרשים דלא מתו רק נתחלפו. ומביא מיוסיפון די"א דרק ג' כהנים גדולים נדחו בחייהם מכהונה ולא ג' מאות. ובירושלמי נקטו שמונים וכדומה ובאמת לא כ' שם לא הוציא שנתו. ועוד הרבה שיטות ומהלכים נאמרו בזה ואכמ"ל.
ו. יא ששימש ר"א בן חרסום. יל"ע אי זה בנוסף לעשר של ישמעאל או להאי מ"ד אפיק ישמעאל ועייל ר"א.
ט:
ז. תנה בשר וגו'. יל"ע מה שאלו האם את מה שהגיע להם כמו חזה ושוק או מבשר החטאת והאשם, רק ששאלו קודם הקטרת אימורין שלא כדין. או דשאלו יותר ממה שהגיע להם. וגם יל"ע במפרשים מה הענין של חי לצלות ולא מבושל.
ח. רשעים היו אלא שתלו בטחונם. באמת כתבו הספרים דאף רשע צריך לבטוח בה', אלא שם בוטח למרות רשעתו, וכאן הביטחון משמש לו כמניע לרשעתו. ודוק.
ט. ומי מישתעי. לא נתברר במה זעירי עדיף מרבב"ח ובפרט מר"א. וכנראה דאין זה קשור לגדלות בתורה אלא נאמנות וכדומה והיה ידוע להם דרגתם בענין זה. לגבי זעירי יש לומר דהיה משמע להו שלא הכיר ר"ל את רבב"ח שזה מקרוב בא, ולכן תמהו שדיבר עמו אבל זעירי היה כבר מוכר לו. אבל זה לא יושיענו לגבי ר"א.
י. כי אתא . פירש"י ר"ל ואמר כך אמרתי לפלוני. נקט פלוני משום דלא הוברר אי זעירי היה או רבב"ח, וא"כ צ"ב דנקט ר"ל והרי לחד לישנא הוי ר"א.

י.
א. יון כמשמעו. נלמד בפרוס החנוכה. (אגב כל הענין של יפת אלוקים ליפת, נדרש בספרים הק' על ענין יון שעסקו בחיצוניות ויופי מול בני ישראל העוסקים בשכינה וקדושה ואכמ"ל).
ב. בשלמא עירוב ומזוזה וכו'. היינו דמשמע להו דכולן שוין, ואי חדא מינייהו דאורייתא על כרחך גם תרי אחריני דאורייתא. ודוק.
י:
ג. כי פליגי בשבעה. ידועין דברי רעק"א שהעוזב ביתו לשלושים יום, הרי פטור אז ממזוזה, ולכאורה כשחוזר לביתו ומתחייב, חייב להוריד המזוזה ולקובעה מחדש, דאל"כ הוי מן העשוי. אלא שבדרך כלל הבית מלא בחפציו ונשאר מחוייב מדין בית האוצר. ולפ"ז למסקנה בלשכת פרהדרין לרבנן דבשאר ימות השנה היתה פטורה ובשבעה ימים היתה מחוייבת מה"ת, היו צריכים להוריד המזוזה ולקובעה מחדש בכל שנה. ולר"י דהוי רק גזירה יש להסתפק דאולי סגי לזה גם מן העשוי.
ד. יש לעיין במה שאמרו בסמוך דשער ניקנור (או לגירסת הגר"א שער המים) היה ג"כ חייב במזוזה משום פרהדרין, האם גם הוא היה חייב רק בהני שבעת ימים, והאם להנ"ל גם בו הוצרכו להוריד ולחזור ולקבוע.

יא.
א. וא' שערי חצירות. מרן החזו"א היה רגיל לעורר על כך שהרבה אין משימים לבם לקבוע מזוזה בשערי החצר ומבטלים עשה גמור מה"ת ללא שום היתר.
ב. יש בהן חובת מצוה למקום. צ"ב לשון זו, האם הכוונה שהמקום מחייב מצות מזוזה או דיש חיוב לגבוה. וכהצד השני יותר משמע אלא דלא ברור מדוע נקטו לשון זו דוקא גבי מצוה זו.
ג. משום סכנה. לכאורה צ"ל דהוא סכנת נפשות, ואע"פ שהביאו מההוא דקנסוהו באלף זוז, אבל חייב להוציא על מצות עשה עד חומש ממונו, ורק הביאו משם דיש סכנה ועלול להיות גם סכנת נפשות.
ד. פעמיים בשבוע. י"מ דהכוונה בערך כל ג' שנים ומחצה, ורק לא רצו חכמים לקבוע מסמרות ולא איכפת לן שיבדוק פעם אחת אחר ג' שנים ואח"כ אחר ד' וכדומה. אמנם הגרשי"ח קנייבסקי בפירושו למס' מזוזה מפרש שהכוונה פעם בשבע שנים ונקטו פעמיים בשבוע להזהיר שלא יעברו ז' שלימות ללא בדיקה, ועד"ז גבי פעמיים ביובל.
ה. בדין בדיקה ראה רש"י דהכוונה שמא נרקבה וכדומה. וש שמבטלין חיוב הבדיקה בחושבם שזה קשה. והאמת שא"צ לבדוק צורת האתיות רק לפתוח ולראות שלא נמחקו אותיות על ידי רטיבות ושלא נגנבה וכדומה. ויש שמדקדקין לרשום אצלם מתי בדקו ולהקפיד לבדוק כתיקון חכמים.
ו. בית התבן וכו'. רב יהודה איתותב וא"כ קי"ל כר"כ דברוחצות ודאי פטור, במתקשטות ודאי חייב ובסתם הוי פלוגתא דתנאי ולא הוכרעה ההלכה להדיא, ולכאורה ספק דאורייתא לחומרא. ויל"ע.
ז. אי הכי היינו מרחץ. יש להסתפק אם כוונת הגמרא להקשות דבית התבן שרוחצות היינו מרחץ, ולפ"ז מה שהקשה רש"י מבית הטבילה הוא קושיא שלו ומיישבה על דרך תי' הש"ס, או שרש"י נתכוון לפרש שזו קושיית הגמרא בית הטבילה היינו מרחץ.
יא:
ח. מה בית העשוי לכבוד. בזה א"ש טפי דהוי מיעוט מקרא, דלעיל פירשו משום שאין כבוד שמים, וזה תימה לבטל עשה דאורייתא משום האי טעמא בזמן שאפשר לכסותה המזוזה היטב. ודוק.
ט. יצאו אלו שהן קדש. יל"ע אי פליגא ברייתא זו על כל האומרים לעיל דנתחייבה לשכת פרהדרין בשבעה ימים מה"ת.
י. אינו רוצה להשאיל כליו ואומר שאין לו. לכאורה רק דיבר בהווה, אבל נענש גם אם אומר האמת שאין רוצה ליתן דהא העונש הוא על עצם צרות העין.
יא. הא ר"מ והא רבנן. קצ"ב הא מזוזה ונגעים יש להם לימודים נפרדים מהפסוקים ואין א' מחייב את השני ואיך אפשר לתלות מחלוקת בנגעים במחלוקת גבי מזוזה.

יב.
א. לפיכך זכה בנימין הצדיק וכו'. קצ"ב דהא זכה להיות כל המקדש בחלקו עוד קודם שנצטער. ואולי לכן פירש רש"י מקום הארון, ור"ל דלא היה הכרח שיהיה הארון בקה"ק, ולזה זכה בנימין משום שנצטער על קרן המזבח שנשמטה מחלקו. ועכ"פ לומדים מכאן ששאיפה לרוחניות וקירבת אלוקים יש בה כח להעצים את הקירבה הזו.
ב. אף לא מטות. בתוס' ישנים כתב משום הקרקע שתחת המיטות. ועדיין צ"ב מדוע א"א להשכיר את המיטה עצמה הא יש שכירות גם בכלים.
ג. כדשנין מעיקרא. רש"י נקט תי' ב'. ולכאורה ה"ה אפשר ליישב כתי' א' הא ר"מ והא רבנן ויל"ע.
ד. אירע פסול לאחר תמיד של שחר. היה מקום לכאורה להבין שהבעיה היא שהוא צריך להיות מחונך לכהן גדול עוד קודם התחלת עבודת יוהכ"פ ואין אומרים בזה באין כאחד, ותמיד של שחר אע"פ שנעשה בכה"ג היינו לרווחא דמילתא ואינו לעיכובא כיון שאינו ממצוות היום, ולכן אפשר להתחנך בו משא"כ אחר כך הכל מעבודות היום. אמנם לפ"ז לא יועיל אבנט בתחילת העבודה דיוהכ"פ אף למ"ד לא זהו אבנטו. ולכן באמת פרש"י דלא איכפת לן דחינוכו יבוא בד בבד עם תחילת עבדת יוהכ"פ, רק הבעיה היא דצריך להיות ניכר שעבודתו היא ככה"ג ואל"ה אין זה יכול להיחשב לחינוך, ולכן בתמיד של שחר שעובד בשמונה בגדים שפי"ד, אבל אח"כ בבגדי לבן זה ניכר רק למ"ד דכהן הדיוט בכלאים. וסברא דר"פ בסמוך היא דזה גופא דעובד עבודה הכשרה רק בכה"ג זה ההיכר ודוק.
ה. ור"פ אמר וכו'. לכאורה ר"פ ודאי מודה לאביי דהיפוך בצינורא שפי"ד, אלא דבא לומר דא"צ לזה, אבל אביי ע"כ פליג על ר"פ וס"ל דבעינן היכר בבגדיו ולא בעצם העובדה שעובד עבודה הכשירה רק בכה"ג.
יב:
ו. בשאר ימות השנה ובהנהו דשוין. ור"ל דעדיין יחלקו באבנט כהן הדיוט אלא דשיטתם הפוכה דלרבי הוי בוץ ולראבר"ש כלאים. ולמסק' נוכיח מרבין ומברייתא דלרבי הוי כלאים וחזרה האוקימתא דהאי ברייתא דאיירי ביוהכ"פ. ודוק.
ז. כי אתא רבין וכו'. עי' רש"י ור"ל דאף דרבין הוסיף בה דברים, בכולם מודה גם רב דימי דהיינו דאין ספק באבנט כה"ג בימות השנה דהוי כלאים וביוהכ"פ דהוי בוץ, והמח' היא באבנט כהן הדיוט, וכל הוספתו הוא רק במה שביאר להדיא דלרבי כלאים ולראבר"ש בוץ.
ח. רבי אומר וכו' אלא מה ת"ל ילבש. לכ' מצי לומר כרבי יהודה, אלא בלאו קושיותיו על ר' דוסא היה לו קבלה אחרת בת"ל ילבש.
ט. ר' דוסא לטעמיה. מהסוגיא עולה דמצד והיניחם שם היה גם ר' דוסא מפרש כפשוטו גניזה לגמרי, רק מהא דילבש הנ"ל הוכיח דאין זה הפירוש ודוק.
י. משום מעלין בקדש. עי' תוס' דס"ד דנורידו בפה ע"י המלך וכדו', ואז יוכשר בד' בגדים, קמ"ל משום אין מורידין דמשאירין אותו כה"ג ולכן אינו עובד כלל. ולכן אם מת ראשון אמרו בסמוך דחוזר ממילא וא"צ מינוי, דמינויו לא בטל. ואע"ג דתוס' הביאו מירושלמי דיוסף הוסע מכהונה גדלה, לא דעושין כן, אלא שם משום דדיבר עם המלך והמלך אמר מה שאמר לכן ירד באמרי פיו של המלך.

יד.
א. אטרודי מי לא מיטריד. צ"ב בדין זה דהא מיירי שגירש את אשתו קודם מיתתה ואינו בדין אונן מעיקר הדין, ואעפ"כ פשיטא להו לחכמי הש"ס דטירדתו צריכה לאסור עליו לאכול ואולי אף לעבוד (לר"י) משום טירדה זו. הן אמנם דטירדה שאין בה מניעת שמחה לא הוי מקשי כדנראה מרש"י, מ"מ לא שמענו בשום טירדה של צער מלבד אנינות ממש דאוסרת באכילת קדשים. וצ"ב.
ב. במתני' מיטיב את הנרות. נלמד בשבוע שקודם לחנוכה. ולהלן עמ' ב' סוגיא שלימה בדין הטבת הנרות. (ברש"י ד"ה ותני עלה, בעמ' ב', כמין גאם יונית). ולהלן טז. לשכה שגנזו מלכי בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצום מלכי יונים.

טו.
א. בעידן הטבה תהא מקטר. היה אפשר לפרש באמצע ההטבה תקטיר, כלומר אחר חמש לפני שתים . אמנם מוכח מהמשך הענין שהכוונה בשעת הטבה כבר תהא מוקטרת, ועכר"ל בשעת גמר ההטבה של ב' הנרות האחרונות כבר תהא הקטורת מוקטרת.
ב. אין לך עבודה. ברש"י עבודת יום. מסתמא כוונתו לאפוקי הקטר חלבין ואיברין שמצוותן גם בלילה.
ג. אביי לא אמר כר"פ רישא וסיפא וכו'. אע"ג דגם לאביי רישא וסיפא בשתי נרות ומציעתא בחמש נרות, לא קשיא כל כך כמו חילוף התנאים. ובפרט למאי דמסיק להלן לאביי דסדר יומא הוא רק מפרק שני וא"ש ממש.
ד. וארבע שהן ארבע. לא נתפרש היטב אם להאי ס"ד הכוונה שיתן עוד ד' בפיסוק, או שישלים שתי מפוסקות בב' הקרנות החסירות. ויל"ע.
ה. מאי לאו אפלגא דמזבח. התוס' נטו מפירש"י ולא פירשו טעמם. וכנראה משם דלרש"י הרי אין זה בכוונה אלא כך יוצא ומאי קשיא מזה על מאי דאמרינן דא מצינו שיהיה דין ליתן בדוקא חלק למעלה וחלק למטה. ואגב. כל הדמיון של הסוגיא לדמים שעל פני הכפורת ולקיר מזבח הפנימי, הוא פלא, דמאי קשיא מזה על למעלה ולמטה מחוט הסיקרא דמזבח החיצון. וכי בחדא מחתא מחינהו ובחד רוקא תפו להו. ויל"פ.
ו. רבה בר שילא. בנותן ענין לציין דהוא האמורא הראשון המובא בש"ס ריש ברכות וגם שם מיירי בענין טיהרא.

טז.
א. אבא שאול אומר בה היו נותנין יין ושמן. כמדומה דאי' בכמה מקומות שהיה מתפרנס בעצמו ממכירת שמן (לגבי מיצוי המידות וביטול בית המדרש במועד ועוד).
טז:
ב. ואי סלקא דעתך מדות ר' יהודה היא. לפי הפי' הראשון ברש"י האי ויו החיבור לא אתיא שפיר כל כך משא"כ לפי הפירוש השני שבסוף הסוגיא הוא המשך דברי ר' אדא ודוק.
ולעצם הקושיא היה סגי להראות שלמתני' דמדות המזבח אינו באמצע כלל וממילא אינו כר"י, ולרווחא דמילתא טרח רש"י להוסיף דבאמת לפי זה גם היה יכול עדיין לראות בצידו הימני של הפתח בגובה חצי אמה ורוחב ב' אמות כמבואר בהמשך דבריו.
ג. רובא דמזבח. ברש"י יש לשים לב שכוונתו דהשולחנות היו ד' אמות סך הכל. ולשונו מטעה שאין כוונתו ד' שולחנות כל א' ד' וסך הכל טז, אלא מה שכתב טז היינו מתחילת החשבון עד אחרי השולחנות והבן.

יז:
נוטל חלה משתי חלות וכו'. יל"ע האם מותר לכה"ג לחלוק עם אחרים את מה שנטל או מותר לו ליטול רק אם הוא עומד לאכול זאת בעצמו. דיש סברא מסויימת לומר דאין לו רשות ליטול חלק אם בסופו של דבר אין זה עבור עצמו. אך אם כך הדבר, יצטרך לאכול בעצמו בעזרה בעמידה חלה של שתי עשרונים (5 ק"ג בערך לשיעור חזו"א), או חמש חלות של שתי עשרונים. ויל"ע.

יח.
א. ומאי ארבע וכו'. לכאורה לאביי צ"ל דרבי ס"ל כר"י ועל כן חולקים רק בעשר ומחציתן חמש, ולכן לעולם חמש. ונמצא דמלבד דפליגי רבי ורבנן אי מחצה ממש לאהרן או פוחתין לו ממחצה, עוד זאת נחלקו דרבנן דרבי לא הכריעו בפלוגתא דר"י ורבנן, ורבי ס"ל לגמרי כר"י. ויל"ע.
ב. תרקבא דדינרי עיילא לינאי מלכא. בנותן ענין לציין דבריש קידושין (ג.) אי' דבנתיה דרבי ינאי לא הוו מיקדשן בפחות מתרקבא דדינרי.
ג. יהושע בן גמלא. עי' תוס' פ' לא יחפור שצדיק גמור היה וזכור לטוב כדאי' התם שתיקן מה שתיקן, אלא היו ראויים ממנו.
ד. והשביעוהו. לכ' צ"ע דאם הוא צדוקי הרי לשיטתו הוי שבועה לבטל את המצוה דלא חיילא. ושמעתי שמעירין בזה במאורות דה"י ואינו תח"י.
ה. קריתי לפניו בדניאל. כמד' דיש מפרשים שר"ל שאף לה"ק לא ידע והיה מבין רק דניאל דנכתב ארמית כשפת העם באותה תקופה.

מדף יט עד כד – לא נרשם.

.השוחט · הודעהעל ידי **.השוחט** » ו' מאי 21, 2021 12:05 pm

המשך הערות קצרות מהמחזור הקודם.

כה.
א. מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים וכו'. נראה קצת מהסוגיא דיש כאן דין נוסף מלבד חציצה בשעת עבודה, שלא יהא חציצה בשעת לבישה, (כלומר בשעה שמלביש כתונת קדש, לא יהא תחתיה מכנסי חול וכדומה), או לפחות דין דהמכנסיים יהיו הראשונים ללבישה. ויל"ע בזה.
ב. כמין בסילקי. פירש"י בית גבוה שעל עלייה. לכ' צ"ל בית גבוה שעליו עלייה. ויל"ע אי באמת הלשכה היתה בנויה כך בשתי קומות, או דר"ל דהיתה גבוהה כמו גובה בית שיש בו עלייה.
ג. מצנפת בבגדי חול וכו'. לכ' כוונת התירוץ שמיירי שבא מביתו עם בגדי חול אלו שהם בצורת בגדי קדש ועל כן יאתה לקרוא לכובעו מצנפת, ועדיין לא מסרם לציבור להקדישם. ודוק.
ד. חציה בקדש וכו'. העירוני דלכ' חציה המזרחי בהכרח נוטה יותר לצד החול, ואיך משכח"ל שפתחה המזרחי פתוח לקדש ופתחה המערבי לחול. ויל"ע. והראוני במאירי שכ' דצד מערבי היה פתוח לחיל שבצידו. ועדיין לא יתיישב איך המזרחי הבנוי כולו בחול פתוח לקדש. ועי' גם בריטב"א וצ"ב בכוונתו.
ה. ישיבה בעזרה. ראה ברש"י הפסוק היחיד שמצינו בו את דוד יושב בעזרה, באיזה לשון של הכנעה הוא מדבר כלפי הבורא ית', מי אנכי ומי ביתי וגו'. ואולי ניתן לומר בדרך דרוש שרק מי שיודע לשמור על כניעתו לבורא מותר לו לנהוג עניינים חיצוניים של חשיבות ודוק.
ו. דרך הילוכו. בסוגיא בעמ' ב' מבואר דת"ק הוא שיטה בפני עצמה, לפי חשיבות גודל האיברים, יעוי"ש.
כה:
ז. אגב חביבותיה. ר"ל דלהוט לקיים מצוה החביבה של זריקה שהיא עיקר הריצוי, ומתוך כך מקצר בקיום הקבלה כדינה. ופשוט.
ח. ת"ש בן קטין וכו'. רישא הוא מתניתין להלן אבל הטעם מקורו מברייתא, והראיה היא רק מהטעם, דאל"כ יתכן דמס' יב הוא במקרה או מכוון נגד ענין אחר. ובזה יבואר מה דאמר בסמוך ר' אחא בריה דרבא אף אנן נמי תנינא ודוק.

כו.
א. חדשים עם ישנים. קצ"ב מדוע הוצרכו לזה והלא כבר ראו בב' פייסות ראשונות שכולם שוים לטובה ומובן מאליו שקטורת שאני. עכ"פ מוכח שהיו שטעו בזה אחרי הפייס השלישי והוצרכו חכמים להוציא מליבן של טועים.
ב. מי מעלה איברים. מוכח להלן שאחד הי' מעלה את כולן. והיינו לתנא דמתני' דלא הראשונים העלו.
ג. ואימא יהודה וכו' אסוקי שמעתתא. ואע"פ שמצינו במס' מכות יא: שמשה התפלל על יהודה שיזכה לאסוקי שמעתתא ושם משמע שלא נתקבלה אבל בב"ק צב אי' דנתקבלה תפילתו, היינו על יהודה עצמו ולא על זרעו. וגוף הענין קצ"ב וכי לא יתכן שיזכה מאן דהו שלא משבטי יששכר ולוי לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא. ויל"ע. ובמהרש"א וגבו"א עמדו על כך שנאמר בסנהדרין על דוד עצמו שהלכה כמותו בכל מקום ואע"ג דאתי מיהודה.
ד. מייתי כולהו מצפרא אתו. הוא מהלשונות הכפולים כמו מיזל אזיל או מיתב יתיב וכדומה וכאומר לבוא – כולם באו מהבוקר. ויש להעיר דתי' זה רק לס"ד אבל צריך לאומרו גם לפי האמת לגבי פייס דקטורת ערבית. ועי' בזה בתו"י בשם הר"ר יוסף וצ"ב בכוונתו.
ה. ואי משכחת תנא דתני חמש. קצ"ב מהיכי תיתי דנשכח תנא כזה. ועי' תוס' שהק' דהוי מצי לומר דההוא תנא דלא כריו"ח לעיל וס"ל דפייסו לתמיד של בין הערביים. ולו"ד היה נראה דבאמת יותר קשה לומר דלא כריו"ח דא"כ הוא תיובתא דריו"ח.
כו:
ו. עצמו בט'. רש"י חשיב חמישה לאיברים וא' לקרביים. וחילוק זה נקט על פי המשנה דלהלן. אם כי יש מקום לחלק, שבאמת קרביים הם חלק מהאיברים אלא דלגבי איל הבשר הוא כמו בכבש והקרביים הוכפלו ולכן ע"כ מנאם בנפרד. ומ"מ נקט רש"י לישנא דההיא מתניתין. עוד כתב רש"י בפשטות דמתני' כראב"י, ויש לו סמך לדבר מהסוגיא להלן דאמרו על הברייתא דפעמים יז דהיא דלא כראב"י ודוק.
ז. שני בזיכי לבונה. צ"ב בשלמא גזירי עצים שייכים לתמיד דעליהם יוקטר אבל בזיכי לבונה לא שייכא כלל ומדוע נושאיהם נמנים עם מעלי האיברים. ואפשר דתמיד לענין זה היינו כל העבודות התמידיות. ולכאורה לא היה פייס על הגזירין והלבונה, אלא הצטרפו בהמשך לשאר הזוכין לפי מקומם בעיגולא דפייסא. ולפ"ד דתמיד היינו כל העבודות הקבועות צ"ב מדוע לא מנו את נושאי איברי המוספים בשבתות ובמועדים. ואגב צ"ב האם פייסו על המוספין. דעי' להלן בהג' הנוב"י על רש"י דאפילו לקרבן יחיד היו מפייסים אם המביא לא בחר כהן וא"כ ק"ו דיש לפייס על המוספין, אלא דיתכן דגם מביאי המוסף היו באותו פייס דתמיד של שחר ובהמשך וכנ"ל לגבי גזירין ובזיכין וצלוחית של מים. ויל"ע בכ"ז.
ח. אף אנן נמי תנינא ולמנסך וכו'. צ"ב דמקודם הוא ג"כ ראיה ממשנתינו ומאי אולמיה דהאי מתני' דסוכה לומר עליה אף אנן נמי תנינא.
ט. והתניא יז וכו'. כמדומה דבההיא ברייתא לא תני פעמים יג אלא מתחלת פעמים יד.
י. איל קרב וכו'. קצ"ב מדוע באיל שאר האיברים נשארו כמו בכבש ואילו קרביו הוצרכו לכפל אנשים.

כז.
א. לטלה שטעון ששה. עי' תו"י (נדפס בעמ' ב') דלתי' בתרא הקטרה בעי ששה והא דכה"ג מקריב לבד היינו משום דיכול להקריב בכל שעה שירצה. ולכאורה דבריהם צ"ב דהא שפיר כה"ג יכול להקריב מה שרוצה, אבל כאן שילפינן מקרא להצריך שתיעשה עבודה זו בששה כהנים איך יתכן להכשירו בכהן אחד ומה מועיל שרשאי להקריב מה שרוצה. ועוד צ"ב דלכ' לעיל משמע להדיא דלתנא דפליג על ראב"י היה עוד כהן אחד בלבד שהיה מעלה מהכבש למזבח, ולא ששה. (ואולי היה מעלה עד ראש המזבח אבל בהקטרה עצמה על האש היו נצרכים ששה, ולא נראה כלל).
כז:
ב. פורקה. יל"ע אי פירוק זה מהני רק להכשיר המערכה או גם להציל את הזר ממיתה. והיינו כיון דבסוף לא השתמשו במה שסידר הרי בעצם לא סידר את מערכת התמיד. וזו היכי תימצי מעניינת שאדם עשה פעולה שנתחייב מיתה (ביד"ש) ואפשר להצילו כעת על ידי פעולה מסויימת.

כח.
א. כדאמרינן . במסוה"ש הביא דמהרש"א גורס אלא כדאמרינן. ועי"ש היטב במהרש"א דיש כאן חזרה גדולה, ויל"ע היטב בחשבון המשך הסוגיא לפי' מהרש"א ואין רשאים להאריך במקום שאמרו לקצר.
ב. הורידו כה"ג. כ' רש"י מפרש לה בגמ'. כוונתו למה שאמרו שם דפעם אחת וכו' לא היה זה ביוהכ"פ כלל, ורק במאמר המוסגר בדרך אגב מבאר מדוע התקינו לשאול ולומר האיר וכו', והשתא חוזר לסדר העבודה דיומא דכיפוריא.
ג. כל המיסך רגליו. בתו"י להלן כט: כתבו דהיינו באמצע עבודה אבל בתחילת עבודה בלא"ה היה טובל אף בלא היסך רגליו. ולכ' לפ"ז כה"ג שהטבילוהו כאן אינו משום מיסך ורק אגב גררא נקט לה.
כח:
ד. ויצאו כל העם למלאכתו. לכאורה היינו בשאר ימים אבל בשבת ויו"ט כגון ביוכ"פ דעסיקנא ביה ל"ש הוספה זו.
ה. ואנן מאברהם וכו'. קצ"ב הא תינח בסמוך ילפי' זריזות מיניה. אבל כאן כוונת ר' יוסף להקשות דחצות עדיין לאו זימנא דתפילת המנחה ותמיד של בין הערביים ואברהם שאני, וזה באמת צ"ב אם לאברהם היה זה הזמן מדוע לא נלמד ממנו, ומאי קשיא ליה בכלל לר' יוסף. ויל"פ.
ו. דילמא כותלי ביהמ"ק בשש ומחצה משחרי. צ"ב אי באמת יש הלכה דכשר משחרות שאר כתלי העולם דהיינו מחצות, א"כ יבנו כותל א' ישר ויקריבו לפיו ומה טעם יש לאחר התמיד בחצי שעה בגלל שבמקרה כתלי המקדש משחרי באיחור.
ז. מימיהן של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם. אינו מונה לפי סדר הדורות. ונראה דמונה קודם ישיבות רבים ואח"כ ישיבות יחידים.
ח. הך דקאי אארעא. קצ"ב דזה עולה לגג כדי לראות היטב והוא שואל את חבירו השרוי למטה עד שבחברון והלה אומר הן. ויל"ע.

כט.
א. הרהורי עבירה קשו מעבירה. לפירש"י קשו היינו מבחינת שמזיקין לו ולא מבחינת חומר החטא. אבל יש מפרשים (וביניהם הרמב"ם במורה) דיש בחינה של חומר החטא בהרהור שפוגע בקה"ק של המחשבה, ואכמ"ל.
ב. מיגמר בעתיקתא קשה מבחדתא. לכ' הקושי הוא בחשק וכדומה, אבל כשיכפה עצמו מסתבר דידיעותיו הישנות יסייעוהו ויצליח יותר מבסוגיא חדשה.
ג. נמשלה תפילתן של צדיקים כאילת. עי' רש"י שדחק דשחר לשון תפילה. ולו"ד הק' אולי הי' מקום לפרש דר"א סומך על הידוע שמזמור זה הוא תפילת אסתר וממשיל את תפילתה לאילת.
ד. אף מליקת העוף. רש"י לעיל במשנה הביא את הפס' ביום זבחכם, ולפ"ז שפיר ס"ד דוקא זבח, ויל"ע בקרא דביום צוותו אי ג"כ נזכרו שם רק זבחים.
כט:
ה. כלי שרת מקדשין אפילו שלא בזמנו. עי' רש"י ונראה דלעיל ס"ד דפסול משום עבודת לילה, וכעת מפרש רש"י משום דחל שם שיריים על השאר ואי אפשר להחזירו לטבלו, ולהלן אחר שיאמרו קדוש ליפסל חוזר רש"י לפרש משום פסול לילה, דנתקדש לקבל שם קומץ וליפסל בלינה בעלות השחר. ולכ' יל"ע מדוע לא יפרש להלן דע"י הקידוש ליפסל חל שם שיריים על השאר כדמפרש כאן. ויל"פ ואכמ"ל.
ו. יניחנו לשבת הבאה. העירוני כיון דבשבוע זה לא נתקיים בו דין לחם, א"כ איך לא נתייבש ונתעפש, הא בשאר שבתות השנה היה זה נס דנשאר לחם חום כיום הילקחו. ויל"ע.
ז. שקדם וסלקו. היינו קודם ליל שבת של השבוע הראשון. ולמר זוטרא בסמוך א"צ לאוקימתא דחוקה זו אבל מב' ברש"י דבשבת השניה צריך לסלק ולסדר כיון דסידור ראשון הוי מעשה קוף.

ל.
א. ומאי שנא מצואה על בשרו. נראה מפירש"י דאף האוסר אינו אוסר אלא לזה שעל בשרו הצואה ומשום כל הנשמה דאין דרך כבוד כלפי מעלה לומר דבר שבקדושה בשעה שיש צואה על א' מאיבריו, אבל לחבירו העומד כנגדו שרי ומשום דאין בזה ריח דמיד יבש, וא"כ מדוע במקומה אסור כשהוא יושב דמשמע דאז אסור לכו"ע לקרות כנגדה והבן..
ל:
ב. לשכת המצורעין. לא ציין עליו כלום במסוה"ש, וברש"י להלן כ ' דהיא משנה במס' מידות

.השוחט · הודעהעל ידי **.השוחט** » ו' מאי 21, 2021 12:12 pm

המשך הערות קצרות ישנות. חלק אחרון. מדף לה כבר הבאתי לעיל.

לא.
א. ביאה במקצת. פירש"י לענין טבילה זו. ר"ל דיש על זה סוגיא ארוכה במק"א וכאן קיצרו ולא קישרו למה שמובא שם כיון שהוא נידון בפני עצמו רק לענין טבילה זו.
ב. סכין ארוכה וישחוט. עי' תוס' שהביאו סוגיא בזבחים והק' משם רק מצד הנידון של דילמא אתי לאימשוכי. ולכ' יש לעיין הא מבואר שם דכשר בטמאים בכה"ג והרי בטמאים לכ' לא שייך טבילה כלל דהרי יישאר בטומאתו אף אחר שטבל, דהא מיירי שהוא עדיין טמא בשעת שחיטה, וא"כ מזה גופא מוכח דא"צ לטבול. ועכצ"ל דטבילה זו לא בעינן שיטהר אחריה ושתוסיף בו טהרה, ומוכח כן מבהונות דהא מצורע שטבל ביום שביעי והוא טרם הבאת קרבנותיו לא יוסיף לו כלום האי טבילה ואעפ"כ טובל טרם גשתו להכניס בהונות ודוק.
ג. או דילמא אתי לאימשוכי. קצ"ב דהא לבן זומא הוא ק"ו גמור וחיוב מה"ת ומהיכי תיתי להמציא גזירה לשיטתו.
ד. חוץ מראשונה שהיתה בחול. ולא היה אפשר להדר לעשותה בקדש, כיון דטבילה זו דינה להיות בדוקא טרם כניסתו למקום קדוש ופשוט. והעירוני מלשון הרמב"ם דמשמע שהיה רשאי לעשותה בחול ויל"ע.
לא:
ה. עלה ונסתפג. ידוע חידוש המשנ"ל דהלכה היא זו ומשום שלא יחצצו טיפות המים שעל בשרו בעת לבישת בגדי הקדש. ואכמ"ל.
ו. אמרוה רבנן קמיה דרב פפא. ממש כעין זה אי' בכ"מ דאמרו רבנן לפניו דמתני' דלא כתנא פלוני והוא דוחה והם מביאים ברייתא והוא אומר אי תניא תניא, או מההיא איכא למישמע מינה מהא ליכא למישמע, וכדומה. (בזכרוני כעת בפ' שבועת העדות למשל).

לב.
א. אלא להוציא את הכף והמחתה. כמדומה דבעלי המוסר למדו מכאן חשיבותו של סדר. כניסה מיוחדת לפני ולפנים רק בשביל להוציא כף ומחתה! הלא היה אפשר להשאירן בפנים עד שנה הבאה ולכשיכנס בשנה הבאה יוציאם. הא למדת כמה חשוב להקפיד על סדר.
ב. אמר ר' יהודה וכו' וברש"י דה"ה מחוץ לפנים. משמע מלשונו כאילו זו סברא, אמנם מסקינן להלן דיליף לה מקרא דרבי.
ג. אמר רבי. לכאורה רבי אינו בר פלוגתיה דר' יהודה והיה מסתבר שזו ברייתא בפני עצמה. גם סייעתא לדבר מדלא תניא רבי אומר. ומאידך הא דתניא בהמשך ברייתא זו וחמש עבודות פירש"י דזה סיום גם לדברי ר' יהודה. ומאידך מה דתניא עוד בהמשך דנפקא ב' קידושין מקרא דר' יהודה פירש"י דרק רבי קאמר לה. וכמדו' דיש דרך לבאר כל זה אבל אכ"מ.
ד. תמיד של בין הערביים בבגדי זהב. קצ"ב אמאי לא הזכיר מוספין עם התמיד.
ה. ראבר"ש וכו'. משמעות לשונו דהוא המשך ברייתא דרבי ואכן בר פלוגתיה הוא כדאי' בכ"מ, ומשמע דאזיל בשיטתו לגבי טבילות ורק גבי קידושין אמר דא"צ לדרשתו דרבי. אמנם להלן מבואר דעיקר הצורך בק"ו שלו הוא לר' יהודה. ודוק.
ועי' רש"י דק"ו זה רק לשיטת ר' יהודה לעיל דהטבילה מדרבנן ודלא כבן זומא. ולכ' ה"ה הו"מ לפרש כרבנן שם דא"צ טבילה כלל מלבד מצורעין. ואם הבין רש"י דראבר"ש בא לפרש שיטת ר"י א"ש טפי דפירשו לשיטתו.
ו. א"ר יהודה מנין וכו'. הוא כמו אמר מר. ופלא דרש"י להלן בעמ' ב' בתחילת אמר רבי כתב דלפרושי מתניתא דלעיל קאמר לה, ומדוע לא פירש זאת כבר כאן. ונראה דשם מסתיים לפני כן נפקא ליה מדרבי וסמך ליה אמר רבי, והיה מקום לטעות שהכוונה לפרש מהו כדרבי דאמר רבי ולכן הוצרך רש"י לאפוקי מטעות זו והבן.

לג.
אי לא משכח עצים למערכה שניה וכו'. ופירש"י דנמצא דאף גדולה ראויה לפנים. ולכאורה יש להקשות הא אם יקטיר איברים וכו' במערכה של הקטורת וכי לא יצא, א"כ אף קטנה ראויה לכפרה מרובה. ועכצ"ל דלגבי כפרה מרובה המעלה במערכה שזה קורה בפועל ולא בראויה לכך בעלמא, משא"כ לגבי מכניסין לפנים, עיקר מעלתה בכך שראויה לכך. ואין כאן המקום להרחיב בביאור הסברא בזה.

לד.
א. ומנחה לחביתין – עולה ומנחה. הכוונה לפסוק עולה ומנחה כמבואר ברש"י ופלא על התורה אור שלא ציין (והורגלנו לשים לב שזה פסוק בזכות ציוניו).
ב. וחביתין לנסכים - שום מנחה. עי' רש"י בסוף הדבור שנראה ממנו שמתקיים בזה הקרא עולה ומנחה, לפי שגם החביתין נקראים תמיד והם קשורים לקרבן התמיד. ולפ"ז קצ"ב מהיכי תיתי להקדים מנחת התמיד עצמה לחביתין מאחר שלשניהם מתכוון הפסוק בתיבת מנחה שזמנה אחר העולה.
ג. זבח ונסכים. פירש"י שלא יפסיק קרבן אחר, ר"ל דהא המנחה והחביתין מפסיקין בין זבח התמיד לנסכים.
ד. ביום ביום לאחר. פירש"י אור עצום היום. כוונתו מלשון עיצומו של יום. אגב, ברמ"א מובא מנהג לאחר תפילת שבת משום האי קרא, ואכמ"ל בזה.
ה. להכי אהני. רש"י מביא לעיל דהוא פלוגתא דרבי ישמעאל ור"ע. מצינו כה"ג בב"ק ז: דרי"ש פליג אר"ע בענין מיטב דניזק ומ"מ אהני ליה במקצת קרא דר"ע, יעוי"ש.
ו. ובסידרא לא קמיירי. פירש"י דלא דק. ר"ל דודאי הוא אמת שהקטורת אחר הדם וקודם האיברים, אלא לא דק שמיד אחריה היה גמר ההטבה שלא הזכירוהו מכיון שאינו עוסק כעת בסדר המלא. ומש"כ רש"י בדיבור הקודם כרבנן ניחא ליה, פשוט דבא ליישב בזה קושיית תוס' ד"ה לעולם.
לד:
ז. והלא מצרף. קי"ל דהוא משום מבשל. אמנם עי' כאן בר"ח שמביא סוגיא דירושלמי שמשמע ממנה שהוה ס"ד דהברזל שמאדים הוא אש והכנסתו למים הוי כיבוי האש. וקצ"ב לפי ס"ד זו דכבר בהורדת הברזל מהגחלים הוי גרם כיבוי. ואכמ"ל בכ"ז.
ח. הינדויין של שמונה מאות. לכאורה היה אפשר להביא פילוסין פחות משובח. וכנראה גנאי הוא ועדיף להביא הינדויין שמשובחין הן במקומם ודוק.

אִיךְ-מֶיְין

.השוחט כתב:המשך הערות קצרות מהמחזור הקודם.

ל:
ב. לשכת המצורעין. לא ציין עליו כלום במסוה"ש, וברש"י להלן כ ' דהיא משנה במס' מידות

יש"כ על העלאת ההערות, אחחחח... איזו מתיקות.
רש"י (סוה"ע) וכן תוס' (בב' מקומות - ד"ה ר' יהודה וד"ה נימא) קוראים למשנה דלשכת המצורעין משנה דמדות - ולפנינו ליתא משנה כזו (רש"ש בתוד"ה ר"י).

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ו' מאי 21, 2021 1:58 pm

HaimL כתב:כמדומני שהתנהל כאן דיון, שהתזה העיקרית שלו הייתה שחז"ל העתיקו, כביכול, לשונות מסוגיא אחת לסוגיא אחרת (וכן הובאה ראיה משבועת העדות). ומי שאוחז שהתיאוריה ההיא נכונה (אני לא), ממילא צדק המגיב מפני שניתן להבין שהלשון "ושתלן" היא כביכול מועתקת ללשון הברייתא, ומשבשתא היא.

רש"י הלא ל"ג כלל שם בחגיגה נוסח עמד ושתלן! לתוספות מדובר ב"איכא למ"ד", כלומר ב"לישנא אחרינא", או ב"נוסח אחר". לפי המקובל בנוסחאות, לשון הראשון הנו העיקר תמיד, כאשר "יש אומרים" ל"א משנית.
כמדומני שבנתונים אלו בלבד די, כדי לקיים דעתנו, בעניין "עמד ושתלן", גם בלא להזדקק אל שאלה ההיסטורית והעיצובית כלל.

מן העניין להזכיר דבר ברור, שלסתור ולהפריך, קשה יותר מלקיים, מפני שלהעמיד, די אפילו בנוסח או דעה אחת, שע"פ, פירושו מתקיים, בעוד לסתור, צריך לשלול כל צד ואפשרות להיתכנותו, וכ"ש בעניינינו, הלא זוהי ה"דרך המלך", כלומר, גרסה העיקרית!

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ו' מאי 21, 2021 4:28 pm

לז, ב: הילני אמו עשתה נברשת של זהב וכו'. תנא: בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה, והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע. מיתיבי: הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד - לא יצא, מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים. - אמר אביי: לשאר עמא דבירושלים.
רש"י: ואנשי מעמד - ישראל העומדים בשליחות הצבור על הקרבן, שנאמר תשמרו להקריב לי, מצוה שיהיו משמרים ועומדים על קרבנם, הכי דריש ליה בספרי ובמסכת תענית. מאחרין - לקרות עד כלות עבודת התמיד...

השאלה היא, אם אמנם אנשי מעמד היו מאחרים לאחר זמן ק"ש לגמרי, מדוע לקרוא אז שמע בכלל, אחר שכבר זמנה עבר בהחלט?

לכאורה, נוכל להביא מכאן סמך לשולחן ערוך אורח חיים סימן נח סעיף ו: אף על פי שזמנה נמשך עד סוף השעה הג', אם עברה שעה ג' ולא קראה, קורא אותה בברכותיה כל שעה ד' שהוא שליש היום, ואין לו שכר כקורא בזמנה. ואם עברה שעה ד' ולא קראה, קוראה בלא ברכותיה כל היום.

אמנם במשנה ברורה: קוראה - עיין בלבוש שכתב יכול לקרותה וכו' והכוונה הוא שטוב שיקראנה - כדי שיקבל עליו עול מ"ש, אבל אינו מחוייב - שאינו מקיים בזה המ"ע דק"ש, וכמו שהסכימו כל האחרונים, שאין נמשך זמן ק"ש מן התורה רק עד ג' שעות...
אולם, פשט לשון המחבר מורה לכאורה על הלכה לקרוא, לא עניין "טוב" בעלמא.

אף בפירוש המשנה לרמב"ם - ברכות פרק א משנה ה: ואמרו לא הפסיד, כלומר לא הפסיד הברכות אלא מברך יוצר ואהבה וקורא קרית שמע ואפילו אחרי שש שעות ביום, אלא ששכרו בכך כקורא בתורה, לא כקורא קרית שמע בעונתה. ומכאן אתה למד שגדול שכר קורא קרית שמע בעונתה משכר קריאת התורה...
הרי שבדיעבד, הרמב"ם מורה לקרוא אחר זמנה, וברמב"ם ודאי קשה לומר שהוא עניין "טוב" בעלמא.

אף גם בחיבורו סוף פ"א קריאת שמע: הקורא אחר שלוש שעות ביום, אפילו היה אנוס--לא יצא ידי חובת קרית שמע בעונתה, אלא הרי הוא כקורא בתורה; ומברך הוא לפניה ולאחריה כל היום, אפילו איחר וקרא אחר שלוש שעות.
המשמעות, שלא לקרוא אחר זמנה, היא לא אופציה ואפשרות כלל, אלא יש "ק"ש בעונתה" המחויבת, ויש ק"ש "שלא בעונתה" למצב בדיעבד, ואע"ג שכמובן הפסיד המצווה העיקרית.
אף יש בלשון רמב"ם משמעות, שהברכות שלא הפסיד גם אחר זמן ק"ש, מחייבות קריאתה, לפי שעיקר תקנתם לשמש ברכות ש"לפניה ולאחריה" דווקא, בניגוד לפוסקים אחרים בזה.

ועוד מן האפשר, שמרן לטעמיה ולשיטתו, המפורשת שם בכסף משנה: יש שואלים, מ"ט בשכבך דרשינן כל זמן שבני אדם שוכבים על מטתם, וכדאמרינן בהא דרשב"י, פעמים שאדם קורא קריאת שמע ב' פעמים ביום, אחת קודם הנץ החמה, ואחת אחר הנץ החמה, ויוצא י"ח אחת של יום ואחת של לילה, ומסיק התם דקרי ליה ליליא, משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא, וע"כ אין פי' שבאותה שעה עולים על מטתם לשכב, דאין דרך בני אדם לשכב באותה שעה, אלא פי' שעדיין שוכבים על מטתם, ואם כן בשכבך פי' בעודם שוכבים, והיינו לרוב בני אדם עד שיעלה עמוד השחר, ולמה לא דרשו כן ובקומך - כל זמן שבני אדם קמים, דהיינו כל היום.
וי"ל דאה"נ דהכי דרשינן ליה, ומ"ה אמרי' הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות, ואילו לא היה זמן קריאת שמע כלל היו ברכותיו לבטלה, אלא משום דקי"ל דצריך לסמוך גאולה לתפלה, ותפלות כנגד התמידין תקנום, והתמיד היה קרב עד ד' שעות, ואם כן קודם צריך לקרות קריאת שמע, ולכך הקדימו זמנה עד סוף שלש שעות, ואסמכוה אקרא ובקומך - בשעה שדרך בני אדם קמים, ותדע דאסמכתא היא, ולא עיקר פירושא דקרא, דתלי טעמא עד סוף ג' שעות, דשכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות, ואטו בני מלכים מי הוו רובא דעלמא, אלא ודאי כדאמרן, כנ"ל:

ממילא, לכאורה הדבר ברור, שהמאחר בדיעבד זמן ק"ש, מחויב בקריאתה ע"מ לצאת ק"ש מן התורה, ואם לא יקרא, אף ברכות ק"ש שלו הינם לבטלה.

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » ו' מאי 21, 2021 7:04 pm

מ, ב: תא שמע, שאלו תלמידיו את רבי עקיבא: עלה בשמאל מהו שיחזור לימין? אמר להן: אל תתנו מקום למינין לרדות. טעמא - דאל תתנו מקום למינין לרדות, הא לאו הכי - מהדרינן ליה, והא אמרת הגרלה מעכבא, וכיון דקבעתיה שמאל היכי מהדרינן ליה? - אמר רבא: הכי קאמרי, עלה הגורל בשמאל מהו שיחזירו לו ולשעירו לימין? אמר להם: אל תתנו מקום למינין לרדות.

רש"י: אל תתנו מקום למינין - לתלמידי ישו הנוצרי החולקים על התורה לרדות ולמשול בהן, לקפח אתכם בדברים, שיאמרו: לפי רצונם הם עושים הכל.
כעין לשונו בפי' רבינו אליקים: לרדות, לשלוט, כמו כי הוא רודה בכל עבר הנהר, כלומ' ליתן פתחון פה למינין שהן מתרעמין ויאמרו גורל זה מה מועיל הואיל והוא מחזירו, ובשביל כך אסור להחזירו.
הרי ידוע על קרבת מסורות רש"י - רבינו אליקים:

במהר"ץ חיות: רש"י ד"ה אל תתנו מקום לצדוקים וכו' שיאמרו לפי רצונם הם עושים הכל. נ"ב עיין (משנה ג' פ"ב דפרה) ועיין ג"כ רש"י ד"ה אי לגביה דהאי בית שער. ומסיים דהוי מילי דרבנן כחוכי ואטלולי, ולא ניתן פתחון פה לצדוקים לרדות ע"ש. וכוונתם על כת צדוק ובייתוס אשר הכחישו הקבלה ותורה שבע"פ. שטענו על עדת הרבנים כי הנקל אצלם לעקם המקראות כטוב בעיניהם. ולהוציא דרשות שונות לעשות במצוה התורה כחפצם. וחז"ל היו עושים מעשה להוציא מלבן של צדוקים כמו שמצינו לעיל דמטמאין היו את כהן להוציא מלבם של צדוקים. ובכל זאת אם לא ראו הכרח גדול לא רצו להורות דבר התמוה לרבים למען לא ימצאו הצדוקים מקום ללעוג עליהם. ואמרו חז"ל לא ניתן פתחון פה לצדוקים לרדות בנו. ומכאן הוציאו הפוסקים הדין דאסור לחכם להורות דבר התמוה לרבים:

למעשה, היום אחר גילוי כ"י מפירושי רש"י, מפורש שהמכוון לנוצרים, לא לצדוקים ובייתוסים. אף מבואר ברש"י שסתם מינים - נוצרים, אשר ממילא לשיטתו "ברכת המינים" תוקנה נגד הנוצרים דווקא.

מ"מ, בנוסח אחר קצת, מצאנו בבית הבחירה למאירי: מכיון שביארנו שהגרלה מעכבת, וכן שמשעלה הגורל בידו נתקדש אותו השעיר שבצד אותה היד אף קודם הנחה, מעתה אם עלה גורל של שם בשל שמאל, אינו יכול להחליפו ביד ימינו ליתנו על שעיר שבימינו, שהרי אותו שבשמאלו נתקדש לשם משעלה גורל של שם בידו, ואם עשה כן אינו כלום, אבל אם החליף השעיר שבצד שמאלו לצד ימינו, וכן הגורל שביד [שמאלו לימינו] והניח עליו, מה שעשה עשוי, אלא שאין עושין כן, שהמינין חושדין אותנו בכך, להיות כל מעשינו נעשים דרך נחש:

בגליוני הש"ס: אל תתנו מקום למינים לרדות, נ"ב ע' מאירי כאן דפי' שהמינים יחשדו אותנו בכך להיות כל מעשינו עושים דרך נחש עכ"ל, ואולם בפרה פ"ג מ"ג יש ג"כ לשון זה אל תתנו מקום לצדוקים לרדות, ושם לא שייך פי' זה, דרק כאן ההחזרה משמאל לימין הוי ניחוש, משא"כ שם ליכא עניין ניחוש וכמובן:

גם פירוש אחר מצאנו בערוך - ערך רד ח: עלה בשמאל מהו שיחזירו לימין, אמר להן אל תתנו מקום למינים לרדות - פירוש לרדות אותנו, למצוא תשובה להשיב לנו, כלומר, כיון שתעשו כך וכך, יאמרו עזאזל רשות אחרת היא, מיהו אחת [ =מן הרשויות] גדולה, לפיכך הוצרך לכבדו בימין שהיא משובחת, והן אינן יודעין כי גזירת הקדוש ברוך הוא היא, ואין להרהר אחריו.
מקורו ברבינו חננאל כדרכו: ואמר להו אל תתנו מקום למינים לרדות. כלומר, כיון שתעשו כן יאמרו כי עזאזל רשות אחרת היא, מיהו אחת גדולה, לפיכך הוצרך לכבדו בימין שהיא משובחת, והן אינן יודעין כי גזרת הקדוש ברוך הוא הן, ואין להן להרהר על זה. (ועיין על הבדל קל ביניהם, אשר בערוך: כי גזירת הקב"ה "היא", בפי' ר"ח ז"ל: כי גזירת הקב"ה "הן").

לכאורה, הפירוש ר"ח - הערוך כאן, הוא יותר קרוב אל הפשט, לפי שלשיטתם לא מדובר בזלזול לעג בעלמא, אלא במקום מכשול גדול למינים, בעיקרי אמונת מינותם ממש, לרדות ולומר שתי רשויות הן ח"ו, וכעין המפורש בשאר מקורות, כמו:
מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דשירה פרשה ד: ה' איש מלחמה, למה נאמר, לפי שנגלה על הים כגבור עושה מלחמה, שנאמר ה' איש מלחמה, נגלה בסיני כזקן מלא רחמים, שנ' ויראו את אלהי ישראל, וכשנגאלו מה הוא אומר, וכעצם השמים לטוהר, ואומר חזה הוית עד די כרסוון, ואומר נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי וגו', שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר שתי רשויות הן, אלא ה' איש מלחמה ה' שמו, הוא במצרים, הוא על הים, הוא לשעבר, הוא לעתיד לבוא, הוא בעולם הזה, הוא לעולם הבא, שנ' ראו עתה כי אני אני הוא וגו', [וכתיב עד זקנה אני הוא וגו', וכתיב כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות אני ראשון ואני אחרון], ואומר מי פעל ועשה קורא הדורות מראש אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא.

שם יתרו - מסכתא דבחדש פרשה ה: אנכי ה' אלהיך. למה נאמר, לפי שנגלה על הים כגבור עושה מלחמות, שנאמר ה' איש מלחמה. נגלה על הר סיני כזקן מלא רחמים, שנאמר ויראו את אלהי ישראל, וכשנגאלו מה הוא אומר, וכעצם השמים לטוהר; ואו' חזה הוית עד די כרסון רמיו, ואומר נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי וגו'. שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר, שתי רשויות הן. אלא אנכי ה' אלהיך, אני במצרים, אני על הים, אני בסיני אני לשעבר, אני לעתיד לבא, אני לעולם הזה, אני לעולם הבא. שנאמר ראו עתה כי אני אני הוא, ואומר ועד זקנה אני הוא, ואומר כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות אני ראשון ואני אחרון, ואומר מי פעל ועשה קורא הדורות מראש אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא.

שם: ר' נתן אומר, מכאן תשובה למינין, שאומרים שתי רשויות הן, שכשעמד הב"ה ואמר אנכי ה' אלהיך, מי עמד ומיחה כנגדו; אם תאמר, במטמניות היה הדבר, והלא כבר נאמר לא בסתר דברתי וגו', לאלו אני נותנה, אלא לא אמרתי - להם - תוהו בקשוני, ולא נתתיה פנגס. וכן הוא אומר, אני ה' דובר צדק מגיד מישרים. ועוד כיו"ב.

אפשר ששתי רשויות של המינים, ר"ל לתפיסת תעותם, רשות אחת של טוב, ורשות אחרת של רע, ע"ד הירושלמי - מגילה פרק ד הלכה י: האומר יברכוך טובים [הרי זו דרך המינות] - שתי רשויו'. ובתוספות שם: יברכוך טובים... אי נמי משום דמחזי כשתי רשויות, כלומר, אלהים טובים. ר"ן (על הרי"ף): באותו זמן היו שם מינין מאמינין בב' רשויות, אחד מטיב ואחד מריע, והאומר יברכוך טובים, כלומר, אותם שאתה מטיב להם, הרי זה דרך המינות, שנראה מדבריו שאינו אלוה אלא להם:

אף בהון עשיר ברכות ה, ג: ולפיכך אני אומר, דרצה התנא לרמוז לנו בזה, דהאומר על טוב יזכר שמך, דומה ממש כאלו היה אומר מודים מודים, דמורה שיש שתי רשויות, שאף הוא מבקש שעל הטוב לבד יזכר שמו, מכלל שעל הרע אין הזכירה ראוי לו, כי אם לרשות אחר: רבינו יהונתן מלוניל שם: והאומר על טוב יזכר שמך, על טוב שאתה עושה לנו יזכר שמך. לפיכך משתקין אותו - דמשמע שיש לו שתי רשויות. מרומי שדה מגילה כה, א. בדברי ירמיהו הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ט הלכה ז.

שני השעירים לה' ולעזאזל ג"כ, יש לומר שטעו המינים ופקרו, באותה הטענה עצמה המשובשת.

אף ידוע עניין השעיר המשתלח, המשמש מעולם "נושא רגיש" למינים לרדות, כבספרא אחרי מות פרשה ח פרק יג: את משפטי תעשו אלה הדברים הכתובים בתורה שאלו לא נכתבו בדין היה לכתבן כגון הגזלות והעריות וע"א וקללת השם ושפיכת דמים שאלו לא נכתבו בדין היה לכתבן, ואלו שיצר הרע משיב עליהם ואומות העולם ע"א משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת כלאים וחליצה יבמה וטהרת המצורע שעיר המשתלח שיצר הרע משיב עליהן ואומות העולם ע"א משיבין עליהן - תלמוד לומר אני ה' חקקתי' - אין את רשאי להשיב עליהם.
במקורות אחרים, אף פרה האדומה נמנית מכללם, ומ"מ יש לעיין, היאך יפרשו ר"ח - הערוך לשיטתם, לשון המשנה הנ"ל בפרה, והערוך כורך גם יחד המשנה ההיא, עם מאמרם בשעיר אצלינו, ויש ליישב.
עכ"פ, כלשון ספרא בסוף, כן לשון ר"ח - הערוך כאן הנ"ל ממש, בסופו: והן אינן יודעין כי גזירת הקדוש ברוך הוא היא, ואין להרהר אחריו!

אִיךְ-מֶיְין

מ.
בגמרא - פר מעכב את השעיר.
וכתב רש"י ד"ה פר מעכב את השעיר - כשהקדים שעיר לפר, "הפר שהוא ראוי ליקדם לה מעכבא ופוסלה ואינה עולה לו וצריך לחזור ולעשותה לאחר הפר".
וידועים הדברים דלשיטת רש"י אזלינן בתר 'הנעקף' ועד כמה שהנעקף הוי פנימי (פר במקרה הזה) נאמר עליו 'חוקה' לר' יהודה ומעכב.
ובשיטת הרמב"ם הסביר הגר"ח הלוי על הרמב"ם דאזלינן בתר 'העוקף', ועוד כתב שם דלשיטת הרמב"ם מתנות הפרוכת נמי חשיב 'פנים' (אע"פ שהכה"ג עומד מחוץ לקה"ק) ומעכב לר' יהודה, (ואילו מתנות המזבח חשיב 'חוץ'), והלח"מ באמת הגיה ברמב"ם ולא ס"ל דפרוכת הוי פנים.

ושמעתי מחכם אחד דראיה נפלאה לדברי הגר"ח יש להביא מלשון מהר"י קורקוס (פ"ג הלכה ו' ממעיוה"כ), וז"ל: "סימן להזיות שבפנים ל"ב נתיבות חכמה, כי הלב בתוך הגוף וחכמה צפונה בלב, ואלו ההזיות במקום הצפון ולב חכם לימינו. י"א בחוץ, סימן להם "ימלט אי נקי" (איוב ספכ"ב) כי בהם הם נקיים ומתכפרים מעונתיהם ונמלטים מהעונש ובבור הידים דכתיב 'ונמלט בבור כפיך' והיינו תשובה, סימן לכולם גם את הטוב נקבל" (שם ב' י').
חזינן מדבריו דלמד ברמב"ם כהגר"ח דהיכל דינו חלוק, דפרוכת כפנים, ומזבח כחוץ. ולכן ט"ז הזאות שבקודש הקדשים וט"ז הזאות שעל הפרוכת דהיינו ל"ב הוי פנים, וי"א דעל המזבח הוי חוץ, דאי דיינינן לכל ההיכל כחוץ הוו רק ט"ז בפנים. ומוכח כהגר"ח דפרוכת כפנים ומזבח כחוץ.

אליהו חיים · הודעהעל ידי **אליהו חיים** » ש' מאי 22, 2021 11:18 pm

אִיךְ-מֶיְין כתב:מ.
בגמרא - פר מעכב את השעיר.
וכתב רש"י ד"ה פר מעכב את השעיר - כשהקדים שעיר לפר, "הפר שהוא ראוי ליקדם לה מעכבא ופוסלה ואינה עולה לו וצריך לחזור ולעשותה לאחר הפר".
וידועים הדברים דלשיטת רש"י אזלינן בתר 'הנעקף' ועד כמה שהנעקף הוי פנימי (פר במקרה הזה) נאמר עליו 'חוקה' לר' יהודה ומעכב.
ובשיטת הרמב"ם הסביר הגר"ח הלוי על הרמב"ם דאזלינן בתר 'העוקף', ועוד כתב שם דלשיטת הרמב"ם מתנות הפרוכת נמי חשיב 'פנים' (אע"פ שהכה"ג עומד מחוץ לקה"ק) ומעכב לר' יהודה, (ואילו מתנות המזבח חשיב 'חוץ'), והלח"מ באמת הגיה ברמב"ם ולא ס"ל דפרוכת הוי פנים.

ושמעתי מחכם אחד דראיה נפלאה לדברי הגר"ח יש להביא מלשון מהר"י קורקוס (פ"ג הלכה ו' ממעיוה"כ), וז"ל: "סימן להזיות שבפנים ל"ב נתיבות חכמה, כי הלב בתוך הגוף וחכמה צפונה בלב, ואלו ההזיות במקום הצפון ולב חכם לימינו. י"א בחוץ, סימן להם "ימלט אי נקי" (איוב ספכ"ב) כי בהם הם נקיים ומתכפרים מעונתיהם ונמלטים מהעונש ובבור הידים דכתיב 'ונמלט בבור כפיך' והיינו תשובה, סימן לכולם גם את הטוב נקבל" (שם ב' י').
חזינן מדבריו דלמד ברמב"ם כהגר"ח דהיכל דינו חלוק, דפרוכת כפנים, ומזבח כחוץ. ולכן ט"ז הזאות שבקודש הקדשים וט"ז הזאות שעל הפרוכת דהיינו ל"ב הוי פנים, וי"א דעל המזבח הוי חוץ, דאי דיינינן לכל ההיכל כחוץ הוו רק ט"ז בפנים. ומוכח כהגר"ח דפרוכת כפנים ומזבח כחוץ.

איך מיין שרייבט זייער זיס! - מתוק מאוד

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » א' מאי 23, 2021 2:41 am

מיללער כתב:לח.

בין בעובדא דבית גרמו בלחם הפנים ובין במעשה הקטורת בבית אבטינס הביאו חכמי המקדש חכמים 'מאלכסנדריא של מצרים' לנסות לחקות את החכמים לעשות כמתכונת הקטורת ולחם הפנים.

בסנהדרין סז: מובא עובדא מזעירי שהלך לאלכסנדריא של מצרים ליקח חמור והללו מכרו לו דף של גשר שע"י מעשה כשפים היה מתחזה לו כחמור עיי"ש ומבואר שאלכסנדריא בירת מצרים היתה מקום כשפים (וכמו שאחז"ל על מצרים, תבן אתה מכניס לעפריים).

האם יש מי שמפרש כאן שהחכמים של אלכסנדריא רצו לעשות את חכמת הקטורת ולחם הפנים ע"י מעשה כשפים ואחיזת עינים ולפיכך לא הצליח מעשיהם?

יסוד ושורש למהלך כזה, עיין ספר "כתימרות עשן" (נמצא באוצר), מעמוד 33 ואילך.

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » א' מאי 23, 2021 3:20 am

אִיךְ-מֶיְין כתב:נסתפקתי אם כל העוסק בתורת וכו', נאמר גם בעוסק בתורת שעיר המשתלח כאילו שילח וכו'.
וידוע מש"כ הרמב"ם שכשיש שעיר המשתלח אין אפי' ד' חילוקי כפרה!
ומצאתי מפורש בשיר השירים רבה פרשה ד יא:
ר' אבהו אמר עלה, ונשלמה פרים שפתינו, מה נשלם תחת פרים ותחת שעיר המשתלח שפתינו...

ולפי זה יש עניין גדול לעסוק ביוה"כ בדיני השעיר, ויכופר לו כאילו שילח וכו'.
בינו נא זאת!

ראה הספר דברי יואל (סאטמר) שהקשה על מדרש זה, הרי הקרבנות כולם לה', ומחסדי ה' הגדולים ורחמיו המרובים דווקא, מקבל לתפילותינו במקומם, אבל שעיר המשתלח לעזאזל, שהינו דורון לס"מ, אטו השטן-ס"מ מסתפק כך באמירה ובשיחה, והוא "אינו רחמן"?!
ע"ש שהאריך ליישב.

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » א' מאי 23, 2021 3:57 am

פולסברג כתב:לט.

וכל כהן מגיעו כפול - הצנועין מושכין את ידיהן.

עי' במהרצ''ח שרצה להביא ראיה מכאן שאין מצוה באכילת חצי שיעור במצה ומרור, אך העיר לו החת''ס דהכא שאני שאינו מצוה אלא על הבית אב, עכת''ד.

ולא זכיתי להבין, דלכאורה איפכא מסתברא, דאם הוא רק מצוה שיהא נאכל אז די אפי' אם כאו''א אוכל פחות מכשיעור. ועוד, וכי אין רוצין לזכות עצמן בהמצוה?

לשון מהר"ץ חיות: ובחידושי הבאתי מכאן ראיה לפשוט ספקו של הגאון בעל שבות יעקב. מי שאין לו לצורך מצוה רק פחות מכשיעור, אם עכ"פ עושה קצת מצוה במה שאוכלו. או ליכא מצוה כלל ע"ש, ומכאן מוכח דפחות מכשיעור אינו מצוה כלל... והגאון מהר"מ סופר ז"ל שהיה אב"ד דק"ק פרעסבורג דחה דברי. דבאמת אפשר לומר בכל אכילת מצוה, אם אין כזית מן מצה או מרור. חייב לאכול עכ"פ כל מה שמוצא, אפילו פחות מכשיעור. ושאני לחם הפנים, דאינו מצוה המוטל על הפרט, רק המצוה על כל כהני בית אב, שיתאכל לחם הפנים. ואם נתאכל ע"י אחר ג"כ נתקיימה המצוה, ומפ"ז משכו ידיהם, ונכון:

לכאורה הכוונה, היות והמצווה הרי ממילא תתקיים בידי שאר כוהני בית אב בהחלט, צנועים מושכים ידיהם מלחטוף כגרגרנים.

אִיךְ-מֶיְין

מא:

במשנה: קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח וכו'.
הנה איתא בילקוט שמעוני (בראשית רמז מד):
שאלו תלמידיו את רב יוסף מהו עזאל וכו', עמדו שני מלאכים שמחזאי ועזאל וכו', א"ל תן לנו רשות ונדור עם הבריות ותראה איך אנו מקדשין שמך, א"ל רדו ותדורו עמהן, מיד קלקלו עם בנות האדם וכו',
שמחזאי חזר בתשובה ותלה עצמו בין שמים לארץ ראשו למטה ורגליו למעלה ועדיין הוא תלוי בתשובה עזאל לא חזר בתשובה ועדיין הוא עומד בקלקולו להסית בני אדם לדבר עבירה בבגדי צבעונין של נשים ולכך היו ישראל מקריבין קרבנות ביום הכפורים איל אחד לה' שיכפר על ישראל ואיל אחד לעזאזל שיסבול עונותיהם של ישראל והוא עזאזל שבתורה.

ולפי זה יש לומר שזו הסיבה שקשר לשון אדום דווקא, שדומה לבגד אדום המסית את הזכר, יעויין רש"י פרשת ויחי פרק מט פסוק יא על הפסוק ובדם ענבים סותו:
'וצבעונין הוא לשון סותה שהאשה לובשתן ומסיתה בהן את הזכר ליתן עיניו בה'...

ובתרגום שם: 'צבע זהורי'...

ולכן הופך לשון זהורית ללבן לתקן עניין זה דעזאל...

באמונתו · הודעהעל ידי **באמונתו** » א' מאי 23, 2021 11:22 am

לט, ב: אמר רבי יצחק בן טבלאי: למה נקרא שמו לבנון - שמלבין עונותיהן של ישראל.
אמר רב זוטרא בר טוביה: למה נקרא שמו יער דכתיב בית יער הלבנון - לומר לך: מה יער מלבלב אף בית המקדש מלבלב.
דאמר רב הושעיא: בשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב, והיו מוציאין פירות בזמניהן, וכיון שהרוח מנשבת בהן - היו נושרין פירותיהן, שנאמר ירעש כלבנון פריו, ומהן היתה פרנסה לכהונה. וכיון שנכנסו גוים להיכל - יבשו, שנאמר ופרח לבנון אמלל, ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירה לנו שנאמר פרח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון נתן - לה.

ולעיל כא, ב ברש"י: ירעש כלבנון פריו - ירעש פריו של ישראל כפירי הלבנון, אלמא יש פירי בלבנון, ולבנון הוא בית המקדש, ומהו הרעש - כשהרוח נושבת והן מקישין זה לזה רועשים, ונשמע קולם.

הקושיה היא לפי רש"י, מה עניין ה"רעש" של קול, לדרשה הזאת?! ועוד, כיצד דייקו, דרשו ולמדו מהפסוק ירעש... את מאמרם: וכיון שהרוח מנשבת בהן - היו נושרין פירותיהן.

לכן נראה (הכוונה היא לא לדחות כמובן, רק להציע עוד רובד נוסף בעומק הפשט במדרש, אשר כידוע אף בפשט יש שבעים פנים לפחות), שבאמת, כעין הדרשה הזו מופיע אף בספרי פרשת האזינו פיסקא שטו: ירעש כלבנון פריו - שיהיו חטים שפות זו בזו, ומשירות סולתן בארץ, ואתה בא ונוטל ממנה מלא פיסת יד, ובא כדי פרנסתך.

גם בכתובות קיא, ב: ת"ר: יהי פסת בר בארץ בראש הרים - אמרו: עתידה חטה שתתמר כדקל ועולה בראש הרים; ושמא תאמר, יש צער לקוצרה? תלמוד לומר: ירעש כלבנון פריו, הקדוש ברוך הוא מביא רוח מבית גנזיו, ומנשבה עליה, ומשרה את סלתה, ואדם יוצא לשדה ומביא מלא פיסת ידו, וממנה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. וע"ע במקבילות.

מכל אלו יש ללמוד על שני מובנים נכונים במדרש "ירעש": אחד הוא ירעש = יַשׁרֶה, היינו מלשון השָׁרָה - נשירה! ואמנם דרש זה הינו משותף בבירור בכל מקורות שציינו. השני היא אפשרות ש"ירעש" יתהפכו אותיותיו ב: ישׂער, כמו סער/סערה, היינו רוח חזקה: וכיון שהרוח מנשבת בהן - היו נושרין פירותיהן, שנאמר ירעש כלבנון פריו...

פורום אוצר החכמה

מי מחובר