הערות והארות במסכת יומא

[באמונתו]

לה, ב

יוסף הצדיק מחייב את הרשעים וכו'.

הטענה על הרשע היא למה לא עסק בתורה,
שיש לו תירוץ 'טרוד ביצרי',
וע"ז מביאים לו מיוסף הצדיק.
ולכאורה אין בעובדה של יוסף הצדיק מאומה על לימוד התורה,
אלא על עמידה בנסיון קשה והתגברות על היצר.

אני מחפש ביאור כמה שיותר קרוב לפשט.

עיין לעיל בדברי הרב אליהו חיים.
לענ"ד, כמדומני המציאות, אשר מי שמתגבר על יצרו - ודאי אינו טרוד בו, ומי שטרוד בו - ודאי אינו מתגבר עליו. יוצא ש"טרוד ביצר" ר"ל "טרוד בעבירה". הרי ממילא, יוסף מפריך תירוץ של הרשע על ביטול תורתו.
רק שתלוי הוא בנוסח הגמרא. לפנינו הנוסח: אומרים לו: כלום נאה היית מיוסף? מאידך, בספרים אחרים ראינו נוסח אחר: כלום היית טרוד ביצרך יותר מיוסף.

בכל התורה (לפי החיפוש במאגר) מצאנו פעם נוספת אחת "טרדה" המפורשת לגבי "יצר", בנדרים ט, ב: דתניא, אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד; פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי - ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר: איש... כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'. נזיר ד, ב. (בתוספתא נזיר ד, ז: וביקש "להעבירני" מן העולם, וכן ספרי פרשת נשא פיסקא כב. בירושלמי: וביקש "להאבדיני" מן העולם).
א"כ, גם אצלנו נוכל לפרש ש"טרוד ביצר", ר"ל, שהיצר מטרידו מן העולם בעבירה.

נציין עוד, כי כבר רבינו יונה החסיד ז"ל בשערי העבודה, הבין הגמרא בע"א, מצ"ב.

[באמונתו]

לז, א
הסגן בימינו וראש בית אב בשמאלו. אמר רב יהודה: המהלך לימין רבו הרי זה בור. תנן: הסגן בימינו וראש בית אב בשמאלו. ועוד תניא: שלשה שהיו מהלכין בדרך, הרב באמצע, גדול בימינו, וקטן משמאלו. וכן מצינו בשלשה מלאכי השרת שבאו אצל אברהם: מיכאל באמצע, גבריאל בימינו, ורפאל בשמאלו. תרגומא רב שמואל בר פפא קמיה דרב אדא: כדי שיתכסה בו רבו. והתניא: המהלך כנגד רבו - הרי זה בור, אחורי רבו - הרי זה מגסי הרוח! - דמצדד אצדודי.
רש"י: הכי גרסינן: והתניא המהלך כנגד רבו הרי זה בור, אחורי רבו הרי זה מגסי הרוח, דמצדד אצדודי - לא אצל ממש ולא אחורי ממש, אלא שיתכסה בו רבו, מקצת צד רבו.

בגמרא בבא בתרא צט, א: כיצד הן עומדין [הכרובים]? רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית. ולמ"ד פניהם איש אל אחיו, הא כתיב: ופניהם לבית! לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. ולמ"ד ופניהם לבית, הא כתיב: ופניהם איש אל אחיו! דמצדדי אצדודי; דתניא, אונקלוס הגר אמר: כרובים - מעשה צעצועים הן, ומצודדים פניהם - כתלמיד הנפטר מרבו. רשב"ם: מעשה צעצועים - פסוק הוא בכרובים בדברי הימים, והוא לשון צעצעים, כלומר תינוקות, כדאמרינן מאי כרוב - כרביא, ילד, כלומר כתינוקות הנפטרין מרבותיהם, והיינו דמצדדי אצדודי דאמרן לעיל.

לשון "דמצדדי אצדודי", הרי שווה הוא בשתי הגמרות. אף בשתיהם מפורש, שכן הדרך בתלמיד כלפי רבו.
בכן, המסתבר, שאכן הכרובים משמשים בחינת תלמידים לפני רבם ממש, ר"ל שכינה הקדושה, ותפקיד משימתם אמנם "שיתכסה רבם בהם", לכבוד השכינה.
הלא אצלנו מפורש שאף בעליונים, דהיינו במלאכים, נוהגת מידה הזאת: "וכן מצינו בשלשה מלאכי השרת שבאו אצל אברהם: מיכאל באמצע, גבריאל בימינו, ורפאל בשמאלו". ממילא יש לומר כיו"ב ג"כ בכרובים, אשר "מצודדים פניהם - כתלמיד הנפטר מרבו", ולא מדובר בדוגמה ומשל בעלמא, אחר שכבר מפורש ברשב"ם, אשר כרובים בעצמם, אכן היו מעין התינוקות.

[באמונתו]

יש מהלך יפה ליישב עיקר הענין בשפת אמת על אתר, ואעתיק לשונו 'ולכאורה תמוה מה ענין וידוי זה שהוא על עון לוידוי מעשר שעשה כדין וכן תמהו בתוס', אבל נראה כוונת רש"י די"ל דהאי וידוי דהכא [נ.ב. בהקרבת עולה] אפילו אינו זוכר משום עון אעפ"כ כל המביא עולה דמכפר אחיובי עשה מתודה מספק שמא חטא פעם אחת בביטול מ"ע דלקט שכחה ופאה, ולהכי בהני דאית בהו וידוי כגון מעשר כיון שהעיד על עצמו שעשה ככל אשר נצטוה לא שייך שוב להתודות מספק שחטא בהם ולכן אין להתודות ב[הקרבת] עולה על מעשר כיון דמתודה עליו במקדש כנ"ל ברור עכ"ל.

יש להעיר, שא"כ, לשון רש"י (מן התוספתא): ועל עולה עון לקט שכחה ופאה - שאין להן וידוי, הכי גרסינן לה בתוספתא דמנחות, ולא גרסינן בה מעשר עני, דהא יש לו וידוי, וגם נתתיו ללוי - זה מעשר ראשון, ליתום ולאלמנה - זה מעשר עני. הוא לאו דווקא מצד השם "וידוי" המופיע פה ושם בשווה, ובעצם אין קשר ביניהם, אלא אדרבה, הפכים לגמרי הם, אך כאן סיבה וטעם אחר יש בדבר: "כיון שהעיד על עצמו שעשה ככל אשר נצטוה - לא שייך שוב להתודות מספק שחטא בהם"... והשם "וידוי" המשותף בהם, מקרה הוא בעלמא. אך בפשטות, ודאי כוונת רש"י: "שאין להם וידוי", "דהא יש לו וידוי", ר"ל במקום וידוי האמור כאן גופו.

[אליהו חיים]

יש להעיר, שא"כ, לשון רש"י (מן התוספתא): ועל עולה עון לקט שכחה ופאה - שאין להן וידוי, הכי גרסינן לה בתוספתא דמנחות, ולא גרסינן בה מעשר עני, דהא יש לו וידוי, וגם נתתיו ללוי - זה מעשר ראשון, ליתום ולאלמנה - זה מעשר עני. הוא לאו דווקא מצד השם "וידוי" המופיע פה ושם בשווה, ובעצם אין קשר ביניהם, אלא אדרבה, הפכים לגמרי הם, אך כאן סיבה וטעם אחר יש בדבר: "כיון שהעיד על עצמו שעשה ככל אשר נצטוה - לא שייך שוב להתודות מספק שחטא בהם"... והשם "וידוי" המשותף בהם, מקרה הוא בעלמא. אך בפשטות, ודאי כוונת רש"י: "שאין להם וידוי", "דהא יש לו וידוי", ר"ל במקום וידוי האמור כאן גופו.

נראה שאם נצרף לזה מציטוט סוף דבריך היקרים לומר דוידוי היינו גילוי הנהגתו לענין קיום המצוה כראוי הן לטוב והן למוטב מתיישב גם לשון רש"י עפ"י השפ"א בלי פקפוק.

[באמונתו]

פיסקה: וקלפי היתה שם ובה שני גורלות. תנו רבנן: ונתן אהרן על שני השעירם גרלות - [גורלות] של כל דבר... אם כן מה תלמוד לומר גורלות? שיהיו שוין, שלא יעשה אחד של זהב ואחד של כסף, אחד גדול ואחד קטן. גורלות של כל דבר, פשיטא! - לא צריכא, לכדתניא, לפי שמצינו בציץ שהשם כתוב עליו, והוא של זהב, יכול אף זה כן - תלמוד לומר גורל גורל ריבה. ריבה של זית, ריבה של אגוז, ריבה של אשכרוע. ע"כ.

יש לעיין, האם יכול לעשות אחד של זית ואחד של אגוז, או אחד של אגוז ואחד של אשכרוע לדוגמא? בברייתא אמנם אמרו: "מה תלמוד לומר גורלות? שיהיו שוין", רק ששם מפורש: "שלא יעשה אחד של זהב ואחד של כסף, אחד גדול ואחד קטן". רק אח"כ פירטו: לפי שמצינו בציץ שהשם כתוב עליו, והוא של זהב, "יכול אף זה כן" - תלמוד לומר גורל גורל ריבה. "ריבה של זית, ריבה של אגוז, ריבה של אשכרוע".

לענ"ד, סברה היא שאכן רשאי הוא לשנות אותם, לעשות אחד של זית ואחד של אגוז, או אחד של אגוז ואחד של אשכרוע לדוגמא.
מדרשם: "שיהיו שוין - שלא יעשה אחד של זהב ואחד של כסף, אחד גדול ואחד קטן", עניינו לא להעדיף ולהפלות ולחלק אחד מחברו, בעשות אחד מכובד ויקר יותר, או יותר גדול בנפחו מרעהו, ואחד מהם פשוט יותר, בערך דמיו ומידתו בנפח. הגע בעצמך, בעושה האחד מהם שחור והאחד לבן, הלא אין יסוד לאסור. כי "שווים" בעניינינו ר"ל "שקולים", ללא יתרון לאחד על השני.
אך במאוזנים ושקולים, אין סיבה ויסוד לאסור סתם שינויים בעלמא ביניהם.

[אִיךְ-מֶיְין]

לז.
בתוס' ישנים ד"ה דהוו משקען ליה בגלגלא "ולא ידענא אם היה ים של שלמה בבית שני".
ובהגהות יעב"ץ הקשה דצ"ע: דהרי מפורש במלכים ב' (כ"ה י"ג) "וְאֶת עַמּוּדֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בֵּית ה' וְאֶת הַמְּכֹנוֹת וְאֶת יָם הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בְּבֵית ה' שִׁבְּרוּ כַשְׂדִּים וַיִּשְׂאוּ אֶת נְחֻשְׁתָּם בָּבֶלָה" הרי שלא היה בבית שני ים של שלמה, דהא שברוהו כשדים, וצ"ע.

[אליהו חיים]

לכ ספיקו אם עשאו בבית שני כעין הים של שלמה

[אִיךְ-מֶיְין]

לכ ספיקו אם עשאו בבית שני כעין הים של שלמה

יש"כ.
אכן בספר הזכרון להגרש"ש קרליץ 'זכרון שלמה',נדפס מבעל התקנת עזרא (הגר"ע אלטשולר), שבדוחק י"ל: דאולי עשו בבית שני כתבנית הים של שלמה, ויעויי"ש בהמשך.

[אִיךְ-מֶיְין]

לז.
בגמרא: "יכול יתן של שם ושל עזאזל על זה, ושל שם ושל עזאזל על זה, ת''ל גורל אחד [לה', אין כאן לה' אלא אחד, ואין כאן לעזאזל אלא אחד]".
קשה: דאמאי צריך לימוד מיוחד לומר דאינו נותן של שם ושל עזאזל על זה, ושל שם ושל עזאזל על זה, הרי זה נלמד מקרא מפורש שלאחריו: (ויקרא ט"ז ט'-י') "וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת: וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי וכו'".
ויוצא ממקראות אלו: שעל אחד בלבד עלה הגורל לה', ועל אחד בלבד עלה הגורל לעזאזל, ולא ששני הגורלות עלו על שניהם, (חוקת היום).

[באמונתו]

לז.
בתוס' ישנים ד"ה דהוו משקען ליה בגלגלא "ולא ידענא אם היה ים של שלמה בבית שני".
ובהגהות יעב"ץ הקשה דצ"ע: דהרי מפורש במלכים ב' (כ"ה י"ג) "וְאֶת עַמּוּדֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בֵּית ה' וְאֶת הַמְּכֹנוֹת וְאֶת יָם הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בְּבֵית ה' שִׁבְּרוּ כַשְׂדִּים וַיִּשְׂאוּ אֶת נְחֻשְׁתָּם בָּבֶלָה" הרי שלא היה בבית שני ים של שלמה, דהא שברוהו כשדים, וצ"ע.

לכ ספיקו אם עשאו בבית שני כעין הים של שלמה

יש"כ.
אכן בספר הזכרון להגרש"ש קרליץ 'זכרון שלמה',נדפס מבעל התקנת עזרא (הגר"ע אלטשולר), שבדוחק י"ל: דאולי עשו בבית שני כתבנית הים של שלמה, ויעויי"ש בהמשך.

גם מן האפשר, ששברוהו הכשדים בגלותם, והדר תיקנוהו בשיבתם לירושלים בגאולתם, ולעולם ים אחד היה.
ובתוספות רא"ש: שלא מצינו שהיה ים של שלמה בבית שני.

[אליהו חיים]

לז.
בגמרא: "יכול יתן של שם ושל עזאזל על זה, ושל שם ושל עזאזל על זה, ת''ל גורל אחד [לה', אין כאן לה' אלא אחד, ואין כאן לעזאזל אלא אחד]".
קשה: דאמאי צריך לימוד מיוחד לומר דאינו נותן של שם ושל עזאזל על זה, ושל שם ושל עזאזל על זה, הרי זה נלמד מקרא מפורש שלאחריו: (ויקרא ט"ז ט'-י') "וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת: וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי וכו'".
ויוצא ממקראות אלו: שעל אחד בלבד עלה הגורל לה', ועל אחד בלבד עלה הגורל לעזאזל, ולא ששני הגורלות עלו על שניהם, (חוקת היום).

נראה לכ' שקושיא זו קשה רק לרש"י ולא לפירושים בתוס' ותוס' ישנים, [דהקביעות נעשה בהעלאה ורק מוסיף או מחליף פעם שנית לקיים מעשה הנחה בשניהם], ועל רש"י כבר הקשו תוס' דהרי הגורל קובעת ולא השם, ולכן כבר ממילא נכלל קושיא זו בקושייתם שהרי המקור לכך דאין השם קובע הוא מפסוק הזה, וכמבואר בברייתא להלן מ' ב', וממילא י"ל דכל זה בכלל קושייתם. [לא הספקתי לעיין ב'חוקת היום' שציינתם איך הוא מעמיד הקושיא].

[גלאגוזים]

לז.א.

יכול יתן שנים על זה ושנים על זה ת"ל גורל אחד. מבואר דלולא שהיה כתוב גורל, היינו מפרשים
שצריך ליתן גורלות על כל אחד משני השעירים. וצ"ב מאי שנא ממה שנאמר 'מתנות לאביונים',
ושם הביאור שתי מתנות לשני עניים, ולא אמרינן דצריך ליתן לכל אחד שתי מתנות.

[.השוחט]

פיסקה:

יש לעיין, האם יכול לעשות אחד של זית ואחד של אגוז, או אחד של אגוז ואחד של אשכרוע לדוגמא?

לענ"ד, סברה היא שאכן רשאי הוא לשנות אותם, לעשות אחד של זית ואחד של אגוז, או אחד של אגוז ואחד של אשכרוע לדוגמא.

ע"כ קיצור דברי הרב. מכאן ואילך דה"ת.
אולי י"ל שלא ישנה כדי שלא יוכל הכהן לבחור של שם בימין, וא"כ אסור גם זה אגוז וזה אשכרוע וכדומה.

[איקטורין]

מונבז המלך עשה כל ידות הכלים וכו'. נעבדינהו לדידהו דזהב! אמר אביי: בידות סכינין. מיתיבי: אף הוא עשה כני כלים, ואוגני כלים, וידות כלים וידות סכינין של יום הכפורים של זהב! - תרגומא אביי בקתתא דנרגי וחציני.
רש"י: בקתתא דנרגי וחציני - ידות הקרדומות ומגלות.

מבואר שם במשנה שידות הכלים של זהב שעשה מונבז המלך היו בכלי יום הכיפורים, וכן משמעות הגמ'. [אלא אם נעמיד שהכוונה דווקא לידות סכינים].
א"כ מהו המגל שהשתמשו בו ביום הכיפורים?

[אִיךְ-מֶיְין]

מונבז המלך עשה כל ידות הכלים וכו'. נעבדינהו לדידהו דזהב! אמר אביי: בידות סכינין. מיתיבי: אף הוא עשה כני כלים, ואוגני כלים, וידות כלים וידות סכינין של יום הכפורים של זהב! - תרגומא אביי בקתתא דנרגי וחציני.
רש"י: בקתתא דנרגי וחציני - ידות הקרדומות ומגלות.

מבואר שם במשנה שידות הכלים של זהב שעשה מונבז המלך היו בכלי יום הכיפורים, וכן משמעות הגמ'. [אלא אם נעמיד שהכוונה דווקא לידות סכינים].
א"כ מהו המגל שהשתמשו בו ביום הכיפורים?

פי' לחטוב עצים ולקצב בשר (פסקי הרי"ד).

[HaimL]

לז.א.

יכול יתן שנים על זה ושנים על זה ת"ל גורל אחד. מבואר דלולא שהיה כתוב גורל, היינו מפרשים
שצריך ליתן גורלות על כל אחד משני השעירים. וצ"ב מאי שנא ממה שנאמר 'מתנות לאביונים',
ושם הביאור שתי מתנות לשני עניים, ולא אמרינן דצריך ליתן לכל אחד שתי מתנות.

נראה בדעתי כמה תשובות בדבר
1. לא בא הכתוב ללמד שאין חובה לתת על כל שעיר 2 גורלות, אלא ללמד שהמצווה היא בגורל אחד בלבד על כל שעיר, ואינם רשאים לשנות. ולכן במתנות לאביונים, שהוא חובת נתינה, אין צורך ללמד שאין חובה לתת 2 מתנות לכל אביון.

2. הפסוק במגילת אסתר בא אחרי שהתורה מגלה שריבוי (גורלות) על ריבוי (שעירים) לא בהכרח אומר שהריבוי האחד שייך לכל פרט מהריבוי השני, אלא אפשר לפרש שכל פרט מהריבוי הראשון שייך לפרט אחר מהריבוי השני.

3. אולי ה"א ללמוד מייתור "שני" דהל"ל ונתן אהרן על השעירים גורלות, קמ"ל גורל אחד. משא"כ במתנות לאביונים.

[אִיךְ-מֶיְין]

מונבז המלך עשה כל ידות הכלים וכו'. נעבדינהו לדידהו דזהב! אמר אביי: בידות סכינין. מיתיבי: אף הוא עשה כני כלים, ואוגני כלים, וידות כלים וידות סכינין של יום הכפורים של זהב! - תרגומא אביי בקתתא דנרגי וחציני.
רש"י: בקתתא דנרגי וחציני - ידות הקרדומות ומגלות.

מבואר שם במשנה שידות הכלים של זהב שעשה מונבז המלך היו בכלי יום הכיפורים, וכן משמעות הגמ'. [אלא אם נעמיד שהכוונה דווקא לידות סכינים].
א"כ מהו המגל שהשתמשו בו ביום הכיפורים?

פי' לחטוב עצים ולקצב בשר (פסקי הרי"ד).

מה שיש לעיין בזה הוא: דבשלמא לקצב בשר הוא בשביל 'ניתוח', אבל מאי חטבת עצים איכא ביוה"כ, הרי אפשר מאתמול?
וא"ל ת"ח אחד: דאיירי בשיפוי עצים דאם שיפה מאתמול נפסל בלינה, (וציין לתוס' זבחים נו.).

[אִיךְ-מֶיְין]

לז.
בגמרא: והן עונין אחריו (ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד).

תניא, רבי אומר: כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו. אמר להם משה לישראל: בשעה שאני מזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא אתם הבו גודל.

חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: זכר צדיק לברכה, אמר להם נביא לישראל: בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים - אתם תנו ברכה.

י"ל דפליגי הני תנאי במה שדנו האחרונים (יעויין נפש החיים שער ב ועוד), האם בשכמל"ו הוי לשון גדולה ושבח (הבו גודל), או ברכה ובקשה (תנו ברכה).

[ביקורת תהיה]

משנה ראשונה: הוידוי הוא למי שהשהה המתנות אצלו ולא הפרישן, או הפרישן ולא נתנם לבעליהן מיד, ומעשר שני וביכורים שלא העלן לבית הבחירה.
שפתי כהן: קראוהו חז"ל 'וידוי מעשר', לפי שאיחר מעשרותיו, שהיה מן הראוי שמיד שנדר יתן, לזה היה מתודה שלא עשה כהוגן.

ודבריהם דברי תימה, וכי מצות עשה של ודוי מעשר לחוטאים נתּנה ולא לזכּים. אתמהה.

[ביקורת תהיה]

האם יכול לעשות גורל אחד של זית וגורל אחד של אגוז?

תא שמע! אתמר כאן 'שוין', ואתמר בשעירים 'שוין', ותנן: שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין בְּמַרְאֶה (שְׁנֵיהֶם לְבָנִים אוֹ שְׁחֹרִים); ורואה אני שהדברים קל וחומר שיהיו שניהם קרוצים מחומר אחד.

[כדכד]

לז.
היה מקדש בבוקר במילואו מן העליון ובערב בירידתו מן התחתון - למה?

[.השוחט]

כשהכיור מלא, הברז העליון נמצא עדיין במפלס המים, משא"כ כשהמפלס יורד מוכרחים להשתמש בברז התחתון.

[באמונתו]

פיסקה:
יש לעיין, האם יכול לעשות אחד של זית ואחד של אגוז, או אחד של אגוז ואחד של אשכרוע לדוגמא?
לענ"ד, סברה היא שאכן רשאי הוא לשנות אותם, לעשות אחד של זית ואחד של אגוז, או אחד של אגוז ואחד של אשכרוע לדוגמא.

ע"כ קיצור דברי הרב. מכאן ואילך דה"ת.
אולי י"ל שלא ישנה כדי שלא יוכל הכהן לבחור של שם בימין, וא"כ אסור גם זה אגוז וזה אשכרוע וכדומה.

אם מסברה, הנה נוכל לדון לכאן ולכאן. לכאורה, הראיה המכריעה, היא לשון חז"ל. אם אף בשקולים אין לשנות אחד מן השני, הו"ל לאשמועינן רבותא טפי, שגם לעשות אחד של זית ואחד של אגוז, או אחד של אגוז ואחד של אשכרוע לדוגמא, אסור. דוגמאות שנקטו בגמרא, בלתי שקולים בפירוש: "שלא יעשה אחד של זהב ואחד של כסף, אחד גדול ואחד קטן".
גם בספרא אחרי מות פרשה ב פרק ב אות ג: אם כן למה נאמר גורלות - שיהיו שוים, שלא יעשה אחד גורל גדול ואחד קטן, אחד של כסף ואחד של זהב, אחד של שייש ואחד של אשכרוע. עכ"ל.
אשכרוע, סוג של עץ, לא שקול לשיש בשום פנים.

[.השוחט]

אכן. התייחסתי למש"כ כת"ר מסברה. ע"ז כתבתי דיש סברה הפוכה.
ואם לדון בלשונות, לענ"ד עוד יותר יש מקום לדון לכאן ולכאן...
עכ"פ זכינו לדון בנידון חדש שלא נזכר עד הנה (לכל הפחות בס' המפתח).

וזו הזדמנות להצטרף למודים על דבריך היקרים מאד. נופת תיטופנה שפתותיך.

[באמונתו]

האם יכול לעשות גורל אחד של זית וגורל אחד של אגוז?

תא שמע! אתמר כאן 'שוין', ואתמר בשעירים 'שוין', ותנן: שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין בְּמַרְאֶה (שְׁנֵיהֶם לְבָנִים אוֹ שְׁחֹרִים); ורואה אני שהדברים קל וחומר שיהיו שניהם קרוצים מחומר אחד.

משם ראיה! היעלה על הדעת ששני הגורלות "מצותן שיהיו שניהן שוין במראה, ובקומה, ובדמים, ובלקיחתן כאחד"?!

[איקטורין]

מונבז המלך עשה כל ידות הכלים וכו'. נעבדינהו לדידהו דזהב! אמר אביי: בידות סכינין. מיתיבי: אף הוא עשה כני כלים, ואוגני כלים, וידות כלים וידות סכינין של יום הכפורים של זהב! - תרגומא אביי בקתתא דנרגי וחציני.
רש"י: בקתתא דנרגי וחציני - ידות הקרדומות ומגלות.

מבואר שם במשנה שידות הכלים של זהב שעשה מונבז המלך היו בכלי יום הכיפורים, וכן משמעות הגמ'. [אלא אם נעמיד שהכוונה דווקא לידות סכינים].
א"כ מהו המגל שהשתמשו בו ביום הכיפורים?

פי' לחטוב עצים ולקצב בשר (פסקי הרי"ד).

מה שיש לעיין בזה הוא: דבשלמא לקצב בשר הוא בשביל 'ניתוח', אבל מאי חטבת עצים איכא ביוה"כ, הרי אפשר מאתמול?
וא"ל ת"ח אחד: דאיירי בשיפוי עצים דאם שיפה מאתמול נפסל בלינה, (וציין לתוס' זבחים נו.).

דקדוקי סופרים.pdf

(39.83 KiB) הורד 128 פעמים

אות ח'

[איקטורין]

מונבז המלך עשה כל ידות הכלים וכו'. נעבדינהו לדידהו דזהב! אמר אביי: בידות סכינין. מיתיבי: אף הוא עשה כני כלים, ואוגני כלים, וידות כלים וידות סכינין של יום הכפורים של זהב! - תרגומא אביי בקתתא דנרגי וחציני.
רש"י: בקתתא דנרגי וחציני - ידות הקרדומות ומגלות.

מבואר שם במשנה שידות הכלים של זהב שעשה מונבז המלך היו בכלי יום הכיפורים, וכן משמעות הגמ'. [אלא אם נעמיד שהכוונה דווקא לידות סכינים].
א"כ מהו המגל שהשתמשו בו ביום הכיפורים?

פי' לחטוב עצים ולקצב בשר (פסקי הרי"ד).

ייש"כ.
כן מסביר פסקי הרי"ד את הגמ', אבל לא כתב שזו כוונת רש"י.
ועדיין צ"ב שהלא מגל הוא כלי לקצירת תבואה כמוזכר פעמיים בתנ"ך: ירמיהו נ', ט"ז - כִּרְת֤וּ זוֹרֵ֙עַ֙ מִבָּבֶ֔ל וְתֹפֵ֥שׂ מַגָּ֖ל בְּעֵ֣ת קָצִ֑יר מִפְּנֵי֙ חֶ֣רֶב הַיּוֹנָ֔ה אִ֤ישׁ אֶל־עַמּוֹ֙ יִפְנ֔וּ וְאִ֥ישׁ לְאַרְצ֖וֹ יָנֻֽסוּ:
יואל ד', י"ג - שִׁלְח֣וּ מַגָּ֔ל כִּ֥י בָשַׁ֖ל קָצִ֑יר בֹּ֤אֽוּ רְדוּ֙ כִּֽי־מָ֣לְאָה גַּ֔ת הֵשִׁ֙יקוּ֙ הַיְקָבִ֔ים כִּ֥י רַבָּ֖ה רָעָתָֽם:
וגם בלשון חז"ל עד כמה שראיתי לא שימש המגל לדבר אחר!

[ביקורת תהיה]

היעלה על הדעת ששני הגורלות "מצותן שיהיו שניהן שוין במראה, ובקומה, ובדמים, ובלקיחתן כאחד"?!

הענין הוא שיהיו השעירים וגורלותיהם בבחינת 'שנים שהם אחד' (אידנטיי"ם בלע"ז), ולפיכך, מצוה שיהיו שני השעירים ושני הגורלות זהים זהות מוחלטת.

[באמונתו]

אבל עובדה היא שבגורלות א"צ לכל אותם "תנאי שוויון" הנוהגים בשעירים.

[ביקורת תהיה]

בגורלות א"צ לכל אותם "תנאי שוויון" הנוהגים בשעירים.

ילמד סתום מן המפורש, ששני הגורלות יהיו שוין בכל הדרכים ההולמים עצמים.

[באמונתו]

אף בעצמים ישנם דמים ולקיחה.

[ביקורת תהיה]

אף בעצמים ישנם דמים ולקיחה.

בכל מה שיש בגורלות מצוה שיהיו שוין, אם לקיחה לקיחה, אם עשׂיה עשׂיה.

[באמונתו]

לז, א
מונבז המלך עשה כל ידות הכלים וכו'. נעבדינהו לדידהו דזהב! אמר אביי: בידות סכינין. מיתיבי: אף הוא עשה כני כלים, ואוגני כלים, וידות כלים וידות סכינין של יום הכפורים של זהב! - תרגומא אביי בקתתא דנרגי וחציני.

התירוץ של אביי מפורש לפנינו בתוספתא ב, ג: מולבז המלך עשה כל ידות הסכינים של יום הכפורים זהב, ומזכירין אותו לשבח.
עכ"פ, פשט גמרא זו סתום;
בתוספות ישנים: בקתתא דנרגי וחציני. וא"ת, כני כלים ואוגני כלים גופייהו תיקשי לך - ליעבדו לכלים גופייהו של זהב, י"ל שמתחילה היו של זהב הכלים עצמן, והיו רגילין לעשות [הכנים] ואוגנין פחותים מן גוף הכלי, אבל בידות הכלים אין לומר כן, שאין לעשותן של כסף בשתוף [כשגוף] הכלי של זהב. ה"ר יוסף:

גם בתוספות רא"ש, מעתיק כדרכו מהתוספות ישנים: ונעבדינהו לדידהו של זהב. תימה לי מאי פריך, דילמא הראשונים עשו הכלים של זהב והידות של כסף, ומונבז עשה אף הידות של זהב.
בקתתא דנרגי וחציני. וא"ת, אכתי תיקשי לך מכני כלים ואוגני כלים, ניעביד גופייהו דדהבא, וי"ל דמכני כלים ואוגני כלים לא קשה, שדרך לעשותם פחותים מגוף הכלי, ואיפשר שהראשונים עשו גוף הכלים מזהב, והכנים והאוגנים ממין אחר, אבל יד הכלי הוא נוי הכלי, ואם היה הכלי של זהב, היה גם היד של זהב, ובהך שינוייא נמי מיתרצא פירכא קמייתא.

אף בבית הבחירה למאירי: מונבז המלך עשה כל ידות הכלים של יום הכפורים של זהב, שאלו בגמ', נעבדינהו לכולהו, כלומר, מה ענין לידות ולא לכלים עצמן, והלא מאחר שנדבו לבו לכך, ונמצא רוצה, ויכול היה לו לעשות אף הכלים עצמם מזהב, והיה ראוי שיהו הם של זהב יותר מן הידות, ופירשוה בידות הסכינין, שאי אפשר לעשות הסכינין עצמן של זהב, שאם כן לא היו יכולין לחתוך בהם, והקשו בה ממה שאמרו בבריתא, אף הוא עשה כני כלים ואגניהם וידות כלים [וידות סכינין] של יום הכיפורים של זהב, ומדקתני ידות סכינין וידות הכלים, אלמא אף בשאר כלים עשה ידותיהן של זהב, וא"כ יעשה אף בגוף הכלים, ותירץ שאף אותם הכלים פירושן בנגרי וחציני, ר"ל ידות הקרדום והמגל וכיוצא בהם, מכלים שאי אפשר לגוף הכלים בשל זהב, ומ"מ קשה לפרש, שהרי כניהן ר"ל בסיסי מושבם, ואוגנותיהם ר"ל בית אחיזתם, מיהא, אף בשאר כלים הם נאמרים, והיה לו להקשות עליהם שיעשה אף גופם של זהב, אלא שבודאי זו של [כנים] ואגנים, הכלים עצמן של זהב היו, אלא שהיו מקילין בכניהם ואגניהם, והוא עשה אף כניהם ואגניהם של זהב, אבל הסכינים והקרדומים, הואיל וגופן לא היה אפשר להם בשל זהב, לא היו עושין את הידות של זהב, והוא בא ועשאן של זהב:
מסתבר שגם מקורו בבעלי התוספות כנ"ל, שכל אלה הראשונים מודים בזה המהלך כאן, ע"ע בשיח יצחק.

לענ"ד, מקום יש להציע עוד דרך כאן, לו"ד רבותינו ז"ל, עפ"י קושיית מפרשים (מצורף כאן): לעבדו לכלים גופייהו של זהב. בעיקר קושית הגמ' צ"ב, מאי קושיא, אולי לא רצה לנדב שיעור כמות כזו של זהב, והיה מספיק לעשות רק הידות... (ראה לשון המאירי הנ"ל).
אמנם, מן האפשר, שההפרש בכמות של זהב, אשר מרכיבה הידות אלה הארוכות, ובין הכמות שמרכיבה הכלים בעצמם, לא משמעותי כ"כ, כדי שנתלה הטעם של מונבז, שעשה הידות כלים מזהב, ולא עשה הכלים ממש מזהב במקומם, בגלל שיעור גבול נדבתו.
מאידך, בכני כלים ואוגני כלים יש לומר, שההבדל ביניהם ובין הכלים שלהם ברור, מבחינת כמות וגודל. ממילא, לא קשה אצלם "ליעבדו לכלים גופייהו של זהב", מפני ששם אכן התשובה הרי מובנת מאליה, היינו מצד הפער והפרש גדול, בכמות של הזהב, שנצרכת לזה ולזה.

[גלאגוזים]

יש לעיין, האם יכול לעשות אחד של זית ואחד של אגוז, או אחד של אגוז ואחד של אשכרוע לדוגמא? בברייתא אמנם אמרו: "מה תלמוד לומר גורלות? שיהיו שוין", רק ששם מפורש: "שלא יעשה אחד של זהב ואחד של כסף, אחד גדול ואחד קטן". רק אח"כ פירטו: לפי שמצינו בציץ שהשם כתוב עליו, והוא של זהב, "יכול אף זה כן" - תלמוד לומר גורל גורל ריבה. "ריבה של זית, ריבה של אגוז, ריבה של אשכרוע".

לענ"ד, סברה היא שאכן רשאי הוא לשנות אותם, לעשות אחד של זית ואחד של אגוז, או אחד של אגוז ואחד של אשכרוע לדוגמא.

לכאורה יש לדון מלשון המשנה: 'ושל אשכרוע היו', למאי הוצרכה המשנה לפרט מאיזה מין עץ הם היו. ואי נימא דשניהם צריכים להיות ממין עץ אחד
יובן יותר, ונוכל לומר דזה גופא באה המשנה לחדש דצריכין להיות מאותו מין של עץ, ולא סגי במה ששניהם של עץ.
אך יעויין ברמב"ם פ"ג מעיוה"כ דשינה מלשון המשנה וכתב: 'ושל עץ היו' ואולי בא לאפוקי ממ"ש, ויהיה סיוע לדבריך.
[בערוך השלחן עמד גם הוא על השינוי בל' הרמב"ם אך ביאר באופן אחר יעו"ש]

[ביקורת תהיה]

הענין הוא שיהיו השעירים וגורלותיהם בבחינת 'שנים שהם אחד'.

הרחבת הדברים:
שני השעירים הם קרבן חטאת אחד דו־פרצופי; השעיר לשם הוא עצמו השעיר לעזאזל, והשעיר לעזאזל הוא עצמו השעיר לשם. ומזה הטעם מצותן שיהיו שוין בכל ענין. ולא הם עצמם בלבד, אלא אף גורלותיהם מצוה שתהיה להם זהות אחת.
ובזה יובן הרעיון שהיה עולה על הדעת שיש לתת את שני הגורלות, הן הגורל 'לשם' והן הגורל 'לעזאזל', על שני השעירים. לאמר, תפקיד הגורלות הוא לקבוע את כל אחד מן השעירים שיהיה הן לשם והן לעזאזל, ולמעשה עושה הכהן איזה מהן שירצה לשם, ואיזה מהן שירצה לעזאזל.

[אליהו חיים]

הענין הוא שיהיו השעירים וגורלותיהם בבחינת 'שנים שהם אחד'.

הרחבת הדברים:
ובזה יובן הרעיון שהיה עולה על הדעת שיש לתת את שני הגורלות, הן הגורל 'לשם' והן הגורל 'לעזאזל', על שני השעירים. לאמר, תפקיד הגורלות הוא לקבוע את כל אחד מן השעירים שיהיה הן לשם והן לעזאזל, ולמעשה עושה הכהן איזה מהן שירצה לשם, ואיזה מהן שירצה לעזאזל.

לפי זה נמצא דלפי הך הו"א הנחה קובעת והרי להלן לט: מ. דהנחה רק למצוה, ואולי י"ל דלפי הך הו"א ע"כ דהנחה היתה מעכבת.
ולפי"ז לפי דבריך עיקר המצוה בהגרלה היא הנחה לפי הך הו"א ואח"כ מתפרש ע"י מעשיו איזה לשם ואיזה לעזאזל, ויתכן דהוא למפרע כן משעת הנחה, ויתיישב קו' תוס' דהקשה דהרי גזה"כ דאין השם קובע, דלמפרע הגורל קבע והשם היה רק בירור בעלמא.

[באמונתו]

לכאורה יש לדון מלשון המשנה: 'ושל אשכרוע היו', למאי הוצרכה המשנה לפרט מאיזה מין עץ הם היו. ואי נימא דשניהם צריכים להיות ממין עץ אחד
יובן יותר, ונוכל לומר דזה גופא באה המשנה לחדש דצריכין להיות מאותו מין של עץ, ולא סגי במה ששניהם של עץ.
אך יעויין ברמב"ם פ"ג מעיוה"כ דשינה מלשון המשנה וכתב: 'ושל עץ היו' ואולי בא לאפוקי ממ"ש, ויהיה סיוע לדבריך.
[בערוך השלחן עמד גם הוא על השינוי בל' הרמב"ם אך ביאר באופן אחר יעו"ש]

לענ"ד דרך פשט, "אשכרוע" לא מין עץ סתם משמש, אלא עץ היותר משובח, עיין נגעים ב, א: בהרת עזה נראית בגרמני כהה, והכהה בכושי עזה, רבי ישמעאל אומר, בני ישראל - אני כפרתן, הרי הן כאשכרוע - לא שחורים ולא לבנים אלא בינוניים, ובכלים יב, ח: וכל גולמי כלי עץ טמאים - חוץ משל אשכרוע... ע"ש.
לפיכך פירט תנא "של אשכרוע היו", לומר שבחן. הרמב"ם מאידך, תכליתו הלכה לבד, ואין נ"מ במין העץ לדינא. אף גם אשר כבר בימי הרמב"ם, אפילו זהות אשכרוע לא ידעו בדיוק, כ"ש שבחו ומעלתו, ראה הפירוש משניות שם נגעים וכלים, שלוש! אפשריות שונות.

[ביקורת תהיה]

לז, א
יכול יתן שנים על זה ושנים על זה ת"ל גורל אחד.

'פרי חדש' שו"ע או"ח סימן תרצד ס"א:

וא"ת, ואימא ב' מתנות לכל אביון, וכההיא דאמרינן פ"ג דיומא גבי קרא ד'ונתן אהרן על שני השעירים גורלות': יכול יתן שנים על זה ושנים על זה כו'. וי"ל, דאי הוה כתיב 'ולאביונים מתנות', הוה מצי לפרושי לשני אביונים ד' מתנות; אבל השתא דכתיב 'ומתנות לאביונים', משמע דבשתי מתנות מפטר, והדר קאמר שיחלקם לאביונים, דהיינו ב' מתנות לשני בני אדם. וזכר לזה, הא דאמרינן פ"ב דתענית: השתא דכתיב 'ופרע לא ישלחו', פרע להוי, שלוחי הוא דלא לישלחו. נ"ל ודוק.

[באמונתו]

לח, ב
גמרא: מאי ושם רשעים ירקב? אמר רבי אלעזר: רקביבות תעלה בשמותן, מאי היא, אמר רבא דלא מסקינן בשמייהו. מתיב רבינא: מעשה בדואג בן יוסף שהניחו [אביו] בן קטן לאמו. בכל יום היתה אמו מודדתו בטפחים, ונותנת משקלו זהב לבית המקדש, וכשגבר אויב, טבחתו ואכלתו, ועליה קונן ירמיה אם תאכלנה נשים פרים עללי טפחים, משיבה רוח הקדש ואומרת: אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא! - חזי מאי סליק ביה.
רש"י: רקביבות - רדולי"א חלודה, ככלי ברזל שאין משתמשין בו. דלא מסקי בשמייהו - לא יקרא אדם לבנו שם אדם רשע. מודדתו בטפחים - לידע כמה נוסף בו מיום ליום, ונותנת המשקל אומד התוספת. כהן ונביא - זכריה בן יהוידע הכהן, אלמא מסקינן בשמייהו, דהא דואג האדומי רשע היה, וזה קראו לתינוק בשמו. חזי מאי דסליק ביה - ראה מה עלתה ביה, שנשחט.

ברבינו חננאל: פי' שם רשעים ירקב. שאין אדם נקרא בזה השם ומצליח.
עפ"י ר"ח ז"ל, אפשר שפירוש "רקביבות תעלה בשמותן", היינו רקב בחיסרון הצלחה, לכל אדם שנקרא בזה השם, ורש"י פירש בע"א.
מ"מ, מקובל "דלא מסקינן בשמייהו", ומי שנקרא בשם רשע, עלול להרשיע בעצמו. ברם, בפי' ר"ח ז"ל מפורש שלא יצליח, היינו מסתמא בענייני העוה"ז. אף בגמרא: "חזי מאי סליק ביה", הרי מבואר כך.
ברבינו יונה - משלי פרק י פסוק ז: ושם רשעים ירקב - הגנות מחויב ומוכרח מהזכרת שמו. כמו שהעץ המרקיב תולדת הרקבון מעצמו, כן זכרון שם הרשע יחייבהו הגנות, ואין גנותו מצד המגנה שיאהב לגנות. והודיענו כי זכרון המום ברשעים - חובה, ואין לתלות הגנות במגנה, כי אם ברשע ובזכרון שמו. ועל הפירוש הזה סוף המקרא הפך ענין תחלתו כמשפט מליצת הספר, ומכוון לדברי רז"ל: רקבובית תעלה - בזמן [בשְמן] שנזכרין לרעה.

ובקושיית רבינא ממעשה בדואג בן יוסף, יש לשאול, מנו דואג בן יוסף, ומה חשיבותו, להקשות ממעשיו, ושמא ע"ה היה (וכמו מנוח) או רשע, שעשה נגד הדין.
עיקר רעיון הזה, לקרוא לתינוק בשם דואג, יש לומר שהוא מצד הכתוב בשמואל, בו מוצג דואג לראשונה, הוא ושמו: וְשָׁ֡ם אִישׁ֩ מֵעַבְדֵ֨י שָׁא֜וּל בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא - נֶעְצָר֙ לִפְנֵ֣י יְיָ֔ - וּשְׁמ֖וֹ דֹּאֵ֣ג הָאֲדֹמִ֑י - אַבִּ֥יר הָרֹעִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לְשָׁאֽוּל: מעין הטעות שרווחת כיום אצל אנשים רחוקים, לקרוא בנם בשם נמרוד הרשע! ע"ש שנאמר בפרשת נח: וְכ֖וּשׁ יָלַ֣ד אֶת־נִמְרֹ֑ד - ה֣וּא הֵחֵ֔ל לִֽהְי֖וֹת גִּבֹּ֖ר בָּאָֽרֶץ: הוּא־הָיָ֥ה גִבֹּֽר־צַ֖יִד לִפְנֵ֣י יְיָ֑ - עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר כְּנִמְרֹ֛ד גִּבּ֥וֹר צַ֖יִד לִפְנֵ֥י יְיָֽ:

מ"מ, בלשונם: ועליה קונן ירמיה אם תאכלנה נשים פרים עללי טפחים, משיבה רוח הקדש ואומרת: אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא! מסתבר שנרמז שם רשעות דואג האדומי ממש, שנאמר: וַיִּסֹּ֞ב דויג דּוֹאֵ֣ג הָאֲדֹמִ֗י וַיִּפְגַּע־הוּא֙ בַּכֹּ֣הֲנִ֔ים וַיָּ֣מֶת׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא שְׁמֹנִ֤ים וַחֲמִשָּׁה אִ֔ישׁ נֹשֵׂ֖א אֵפ֥וֹד בָּֽד: וְאֵ֨ת נֹ֤ב עִיר־הַכֹּֽהֲנִים֙ הִכָּ֣ה לְפִי־חֶ֔רֶב מֵאִישׁ֙ וְעַד־אִשָּׁ֔ה מֵעוֹלֵ֖ל וְעַד־יוֹנֵ֑ק וְשׁ֧וֹר וַחֲמ֛וֹר וָשֶׂ֖ה לְפִי־חָֽרֶב:
מקדש ה', הרי היה נוב עיר הכהנים בימיהם. אם ייהרג במקדש ה' כהן ונביא, מכוון לשמונים וחמשה האיש נֹשֵא אפוד בד, כמפורש שהאפוד בד הוא אורים ותומים - נביאים!

רש"י כתב: חזי מאי דסליק ביה - ראה מה עלתה ביה, שנשחט.
גם דואג נשחט, בשמואל: וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶל־הַנַּ֙עַר֙ הַמַּגִּ֣יד ל֔וֹ אֵ֥י מִזֶּ֖ה אָ֑תָּה וַיֹּ֕אמֶר בֶּן־אִ֛ישׁ גֵּ֥ר עֲמָלֵקִ֖י אָנֹֽכִי: וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו דָּוִ֑ד אֵ֚יךְ לֹ֣א יָרֵ֔אתָ לִשְׁלֹ֙חַ֙ יָֽדְךָ֔ לְשַׁחֵ֖ת אֶת־מְשִׁ֥יחַ יְיָֽ: וַיִּקְרָ֣א דָוִ֗ד לְאַחַד֙ מֵֽהַנְּעָרִ֔ים וַיֹּ֖אמֶר גַּ֣שׁ פְּגַע־בּ֑וֹ - וַיַּכֵּ֖הוּ וַיָּמֹֽת: וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ דָּוִ֔ד דמיך דָּמְךָ֖ עַל־רֹאשֶׁ֑ךָ כִּ֣י פִ֗יךָ עָנָ֤ה בְךָ֙ לֵאמֹ֔ר אָנֹכִ֥י מֹתַ֖תִּי אֶת־מְשִׁ֥יחַ יְיָֽ:
פסיקתא דרב כהנא פיסקא ג - זכור: אף דוד עשה כן, ויאמר דוד אל הנער המגיד לו, אי מזה אתה, ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי. א"ר יצחק, דואג האדומי היה. ויאמר לו דוד דמך על ראשך, א"ר יצחק, דמיך כתב, א' לו הרבה דמים שפכת בנוב עיר הכהנים.

[באמונתו]

לח, א
של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת. תנו רבנן: בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים, והיו יודעין לפטם כמותם ולא היו יודעין להעלות עשן כמותן. של הללו מתמר ועולה כמקל, של הללו מפציע לכאן ולכאן. וכששמעו חכמים בדבר אמרו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו בראו, שנאמר כל פעל ה' למענהו, וחזרו בית אבטינס למקומן. שלחו להם חכמים ולא באו, כפלו להם שכרן ובאו. בכל יום היו נוטלין שנים עשר מנה, והיום עשרים וארבעה. רבי יהודה אומר: בכל יום עשרים וארבעה והיום ארבעים ושמונה. אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? אמרו: יודעין היו של בית אבא שבית זה עתיד ליחרב, אמרו: שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן, וילך ויעבוד עבודה זרה בכך. ועל דבר זה מזכירין אותן לשבח: מעולם לא יצאת כלה מבושמת מבתיהן, וכשנושאין אשה ממקום אחר מתנין עמה שלא תתבסם, שלא יאמרו ממעשה הקטורת מתבסמין, לקיים מה שנאמר והייתם נקים מה' ומישראל.
תניא, אמר רבי ישמעאל: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ומצאתי אחד מבני בניהם, אמרתי לו: אבותיך בקשו להרבות כבודן, ורצו למעט כבוד המקום - עכשיו כבוד מקום במקומו, ומיעט כבודם.
אמר רבי עקיבא: סח לי רבי ישמעאל בן לוגא: פעם אחת יצאתי אני ואחד מבני בניהם לשדה ללקט עשבים, וראיתי [שבכה ושחק]. אמרתי לו: מפני מה בכית? אמר לי: כבוד אבותי נזכרתי. ומפני מה שחקת? אמר לי: שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזירה לנו. ומפני מה נזכרת? אמר לי: מעלה עשן כנגדי. - הראהו לי! - אמר לי: שבועה היא בידינו שאין מראין אותו לכל אדם.
אמר רבי יוחנן בן נורי: פעם אחת מצאתי זקן אחד ומגילת סממנין בידו, אמרתי לו: מאין אתה? אמר לי: מבית אבטינס אני. ומה בידך? אמר לי: מגילת סממנין. - הראהו לי! - אמר לי: כל זמן שבית אבא היו קיימין - לא היו מוסרין אותו לכל אדם, ועכשיו - הרי הוא לך והזהר בה. וכשבאתי וסחתי דברי לפני רבי עקיבא אמר לי: מעתה אסור לספר בגנותן של אלו.
רש"י: להעלות עשן - שלא היו מכירין בעשב שהוא מעלה את העשן זקוף ומתמר כמקל... מעלה עשן - עשב שהוא מעלה עשן ראיתי כנגדי. מגילת סמנין - שכתובין בה שמות סמני הקטורת.

מהגמרא יוצא בבירור דבר גדול, אשר בסוף חשפו וגילו בית אבטינס, סוד זהות אותו העשב מעלה העשן לחז"ל, אחרי החורבן. הלא אותו זקן מבית אבטינס אמנם מסר מגילת סממניהם לרבי ישמעאל! ע"כ גם פסק ר"ע לאסור מעתה הסיפור בגנותם של אלו, והלא עכשיו מסרו סודם לחכמים.
ממילא מתבקשת תמיהה הרבתית, מדוע לא ביארו רבותינו ז"ל לנו, בשום מקום במשנה ובגמרא, מהו באמת אותו העשב מעלה העשן הסודי הזה וזהותו, מאחר שכבר מסרוהו לידם.
אמנם מסתבר שאותו זקן, הרי הזהיר ואמר: "ועכשיו - הרי הוא לך והִזהר בה"! ומאותו הטעם שבית אבטינס נמנעו בשעתם מלגלות מהו סוד עשב מעלה העשן, נמנעו בעלי המשנה והתלמוד מחשיפתו, בפרט לאחר חורבן הבית, שהלא עיקר סיבת בית אבטינס, מפני ש"יודעין היו של בית אבא שבית זה עתיד ליחרב, אמרו: שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן, וילך ויעבוד עבודה זרה בכך", גם אין נ"מ למעשה היום, בידיעה הזו.