האדם מסוגל לחוות אושר וסבל בכמה מימדים, במימד הגופני - נקיפת אצבע לעומת התעמלות כיפית, במימד הרגשי - לידת בן לעומת פטירת הורה, במימד הרוחני - קירבת אלקים לעומת הסתר פנים, ומן הסתם יש עוד, כגון במימד האינטלקטואלי. עוצמת הרגש של חווית הסבל היא חזקה בהרבה מחווית האושר. למשל, אחרי התעמלות כיפית מרגישים טוב, אולי נפלא, לכמה דקות, מקסימום חצי שעה, אבל ישנם כאבים שאדם צורח מסבל ללא יכולת התמודדות כלל, עד יציאה מדעתו. על צדיק אחד שמת מהמחלה מספרים, שמרוב כאב היה נושך את הסמיכה וקרע אותו מעבר לעבר. כנ"ל בתחום הנפשי, לידת בן, יום שמחת לבו, אלו באמת חוויות נפלאות, אבל כמה זמן הוא מחזיק, וכמה חזק מרגישים אותו, אבל מי שסובל מדכאון שחור, הסבל הוא נורא נוראות עד כדי התאבדות ממש. כנ"ל בחוויה הרוחנית, שאפילו אם אדם זוכה לקרבת אלקים, אין זה אלא בחינת הבזק הברק כמשל המפורסם של הרמב"ם, אבל מי שחי בתוך הסתר פנים, ההסתר הכבד הזה יכול להחשיך קשות לאורך זמן.
והנה לימדונו חז"ל שמדה טובה מרובה ממדת פורעניות, וא"כ היה צריך להיות להיפך, שחווית האושר הרבה יותר חזקה ועוצמתית מחווית הסבל, אבל אין הדברים כן. למה?
יש צורך להעיר שדיון זה שונה מדיון הרמב"ם שבמו"נ שמקשה שלכאורה יש יותר רע בעולם מאשר טוב. הרמב"ם מדבר מבחינה כמותית, ועל זה ענה מה שענה. אבל פה אנו דנים מבחינה עוצמתית, דהיינו שאפילו אם היינו חיים בעולם שהוא 90% טוב ורק 10% רע, עדיין עוצמת הרע היה עולה בהרבה על עוצמת הטוב, וזה לכאורה סותר את הכלל של מדה טובה מרובה ממדת פורענות. וצ"ע.