ה֣וֹי הָאֹמְרִ֥ים לָרַ֛ע ט֖וֹב וְלַטּ֣וֹב רָ֑ע שָׂמִ֨ים חֹ֤שֶׁךְ לְאוֹר֙ וְא֣וֹר לְחֹ֔שֶׁךְ שָׂמִ֥ים מַ֛ר לְמָת֖וֹק וּגו

[איש_ספר]

אני מרגיש שאני צריך לרענן לעצמי מושגי יסוד ואשמח לעזרתכם.

האם צריך להביא ראיות מהכתובים שיש טוב ויש רע בעניני העולם הזה?
רק השבוע אנו עומדים לקרוא פר' בחוקתי קודם עצרת, תכלה שנה וקללותיה.
האם צריך ראיות מן המקרא שאדם שמת בחצי ימיו אינו שכר טוב?

אז נכון, מידי פעם שמענו על אנשים מופלאים פרושים מכל ענייני העולם, ליבם חלל בקרבם, שלא ידעו רעה מה היא. כך סיפרו על (חו"ז...) הצדיק ר' זושא מאניפולי ועוד, שכשפגעו בו תלמידיו של רבו המגיד ממעזריטש, ללמוד ממנו כיצד מברכים על הרעה, השיב להם, תמה אני רעה מה היא. דעת לנבון שגישה זו היא מופלאה בחריגותה ואין ללמוד ממנה כלום מלבד על צדקותו של הר"ז.

בעקבות אסון מירון מעוכין תשפ"א, אני שומע ובשרי חידודין חידודין מדיבורים של הורים שכולים. אם מדובר בסוג של ריפוי לנפש, כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, אבל הדיבורים האלה מחלחלים כביכול מדובר בהשקפת התורה. כשהם נאמרים לאזנים של חילונים לדעתי זה חילול ה', וגם אצלינו יש לנקוט זהירות שלא לאבד את הדעת. היום שמעתי אב שכול, ל"ע ול"ע, שאיבד את בנו במיתת חניקה הקשה מכולם, אומר, 'לא יכולתי לאחל לבן שלי טוב מזה'. תצלינה אזנים משמוע.

הייתי פעם בניחום אבלים אצל יהודי בר דעת שקבר כמה מבניו רח"ל, המדובר בילדים חולים ששרדו עד גיל עשרים בערך. א' המנחמים פו"א, אח, איזה זכות וכו' וכו'. השיב האב ואמר, שכשאר נולדו לו אותם ילדים בזה אחר זה, הוא היה אצל הסטייפלער ושפך את מרי ליבו, ובין היתר סיפר לו מה שאמר לו פלוני דיבורים כיו"ב, אמר לו הסטייפלער, הכל טוב ויפה, אבל לא מקבלים את זה עבור מצוות שעושים. וד"ל.

כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד, כי אם חפץ הקב"ה לייסר אדם ל"ע, כך נכון לו. אבל לא משום זה, הקללות יהפכו עלינו לברכות. (אמנם בסיפור שם על החמור וכו', משמע שהרע עצמו היה בו טוב מאותו מין, כלומר טוב גשמי).

מה דעתכם? האם ממני הוא ריק ? האם המקורות מלמדים אחרת?

אשמח לתגובות מנומקות וממוקדות.

[דרומי]

לעצם הענין יש להאריך ואולי בהמשך בל"נ.

לגוף המקרה הנידון כרגע הרי 'אין אדם נתפס על צערו' וכל עוד לא נגמר ה'שבעה' - ומן הסתם גם לאחר מכן - בוודאי לא אמורים לצפות מקרובי המשפחה שכל מלה היוצאת מפיהם תהיה שקולה ומדודה ומדוייקת.

וה' יעזור שיהיה אך טוב לישראל, טוב נראה ונגלה ממש.

[קו ירוק]

צדק הרב אי"ש ספר. ברור שאילו הקללות לא היו קללות, לא היו נקראים כך.
וצדק גם הרב דרומי, שאין לתפוס אדם בשעת צערו שלפעמים כמעט יצאו מהדעת מצער (ועל אב אחר שכול ל"ע שמעתי כך בג' ימים ראשונים).

[עליך עיננו]

היה פה פעם נידון על זה כאן. (לאור ההספד המרטיט של הגה"צ הרב טוביה פולק על בתו בתוך השנה על אשתו רח"ל) ושאלו את השאלה הנ"ל
לענ"ד אף אחד לא מתכון לומר שזה בעצם טוב,אלא ודאי שאחרי שיש גזירה נוראה כזו שמח האבא שבנו נלקח ממנו בשעה כזו במקום כזה.

[בן אליהו]

איגרת של ר' יחזקאל לוינשטיין זיע"א, מודפסת בילקוט לקח טוב על ענייני אבלות, שתוכנה ככל דברי הרב איש ספר.

אך בשולי הדברים דומני שיש להוסיף שאמונים אנו על כך שיש הנהגת היחוד ויש הנהגת המשפט, ואומנם על פי הנהגת המשפט נכונה ההסתכלות הנ"ל, אך ע"פ הנהגת היחוד בוודאי נכונה ההסתכלות שהכל טוב גמור. ויש לאחוז בזה ובזה. מצד אחד חשבון נפש אישי ומצד אחד אמונה עמוקה שהכל בסופו של דבר טוב, ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי.

[איש_ספר]

לעצם הענין יש להאריך ואולי בהמשך בל"נ.

לגוף המקרה הנידון כרגע הרי 'אין אדם נתפס על צערו' וכל עוד לא נגמר ה'שבעה' - ומן הסתם גם לאחר מכן - בוודאי לא אמורים לצפות מקרובי המשפחה שכל מלה היוצאת מפיהם תהיה שקולה ומדודה ומדוייקת.

וה' יעזור שיהיה אך טוב לישראל, טוב נראה ונגלה ממש.

פשוט שא"א נתפס וכו', וכבר כתבתי שיש לקחת בחשבון שהדברים נאמרים כמזור לנפש מיוסרת, אבל אני מתרשם שיש שתופסים את זה כמדריגה רוחנית. בין היתר בעקבות הספדו של אותו משגיח גאו"צ שליט"א על מות אשתו ובתו.
ענין הטוב הנגלה, לפי מיעוט הבנתי (מיעוט לא כמליצה, לצערי אני לוקה בחסרון ידיעה), הוא תולדה של אותו שיבוש. שכן, אם הטוב הוא טוב והרע ג"כ טוב, מה יעשה אדם וינצל מאותו 'טוב' שאינו אלא יסורים מרים ומכוערים, האם לטוב שכזה אנו מייחלים? לפיכך המציא לו האדם, נוסח חדש, 'טוב נראה ונגלה'.

היה פה פעם נידון על זה כאן. (לאור ההספד המרטיט של הגה"צ הרב טוביה פולק על בתו בתוך השנה על אשתו רח"ל) ושאלו את השאלה הנ"ל
לענ"ד אף אחד לא מתכון לומר שזה בעצם טוב,אלא ודאי שאחרי שיש גזירה נוראה כזו שמח האבא שבנו נלקח ממנו בשעה כזו במקום כזה.

אשמח למר"מ

איגרת של ר' יחזקאל לוינשטיין זיע"א, מודפסת בילקוט לקח טוב על ענייני אבלות, שתוכנה ככל דברי הרב איש ספר.

אך בשולי הדברים דומני שיש להוסיף שאמונים אנו על כך שיש הנהגת היחוד ויש הנהגת המשפט, ואומנם על פי הנהגת המשפט נכונה ההסתכלות הנ"ל, אך ע"פ הנהגת היחוד בוודאי נכונה ההסתכלות שהכל טוב גמור. ויש לאחוז בזה ובזה. מצד אחד חשבון נפש אישי ומצד אחד אמונה עמוקה שהכל בסופו של דבר טוב, ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי.

צא וראה מה ראש הפסוק: ואמרת ביום ההוא, אודך ה' כי אנפת וגו'.

[יוסף חיים אוהב ציון]

מרן המשגיח שליט"א ציטט אתמול ב' קטעים אלו.
חובות הלבבות השער הרביעי שער הבטחון הקדמה
כי הבורא, יתברך, מתקן ענינו יותר ממנו, ובוחר לו טוב יותר ממה שהוא בוחר לעצמו, כמו שנאמר (תהלים סב ו): אך לאלהים דומי נפשי כי ממנו תקותי. ומהן - שמחתו בכל ענין שיעתיקהו (שיועתק) אליו, ואם יהיה כנגד טבעו, מפני בטחונו באלהים שלא יעשה לו אלא הטוב לו בכל ענין, כאשר תעשה האם החומלת לבנה ברחיצתו וחיתולו וקשירתו והתרתו על כרחו, כמו שאמר דוד, עליו השלום (תהלים קלא ב): אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי:

חובות הלבבות השער הרביעי שער הבטחון פרק ז
וכאשר תחזקת הכרתו יותר מזה בחמלת הבורא על ברואיו, ירצה במה שיהיה מגזירת האלהים לו בלבו ובחושיו (ובלשונו), ובנראהו ובנסתרו, וישמח בכל אשר עשה לו האלהים ממות וחיים, וריש ועושר, ובריאות וחולי, לא יכסוף לזולת מה שבחר לו האלהים ולא ירצה אלא מה שרצה לו, ונמסר אל האלהים, ומשליך נפשו וגופו אל דינו, ולא יגביר ענין על ענין ולא יבחר [על] זולת מה שהוא בו מעניני עולמו, כמו שאמר אחד מן הבוטחים: לא הסכמתי (השכמתי) מעולם בענין והתאויתי לזולתו. וכאשר תחזק הכרתו באלהים יותר מזה, וידע הענין המכוון אליו בבריאתו ויציאתו אל העולם הזה הכלה, ויכיר מעלת העולם האחר הקיים, ימאס בעולם הזה ובסיבותיו, ויברח (ויימסר) במחשבתו ובנפשו וגופו אל האלהים, יתברך, וישתעשע בזכרו בבדידות, וישתומם מבלתי המחשבה בגדולתו. ואם יהיה במקהלות, לא יתאווה כי אם לרצונו, ולא יכסוף כי אם לפגיעתו, ותטרידהו שמחתו באהבתו משמחת אנשי העולם בעולם ושמחת אנשי העולם הבא בעולם הבא. וזאת העליונה שבמדרגת הבוטחים מהנביאים וחסידים וסגולת האלהים הזכים, והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה כו ח): אף אורח משפטיך ה' קוינוך לשמך ולזכרך תאות נפש, ואמר (תהלים מב ג): צמאה נפשי לאלהים לאל חי

[בברכה המשולשת]

viewtopic.php?f=51&t=53092&hilit=%D7%94%D7%9B%D7%91%D7%A9%D7%9F&start=80#p85400
וכן עוד באשכול הנ"ל

[עליך עיננו]

https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=41681

[י. אברהם]

לפי הגישה המשובשת הנ"ל אפשר לתרץ בקלות שאלת מפני מה יש צדיק ורע לו... (שבאמת טוב לו)

[הקישון33]

האבא נעבעך בשלב של הכחשה שזה נורמלי למי שאבד לו היקר מכל, הוא בעצמו לא באמת חושב ככה.

נ.ב. פעם בשבעה על אברך צעיר היה אחד שאמר לאבלים שעכשיו הנפטר במקום יותר טוב וכו' אז שאלתי אותו אח"כ אם הוא רוצה להחליף איתו..

[סגי נהור]

ענין הטוב הנגלה, לפי מיעוט הבנתי (מיעוט לא כמליצה, לצערי אני לוקה בחסרון ידיעה), הוא תולדה של אותו שיבוש. שכן, אם הטוב הוא טוב והרע ג"כ טוב, מה יעשה אדם וינצל מאותו 'טוב' שאינו אלא יסורים מרים ומכוערים, האם לטוב שכזה אנו מייחלים? לפיכך המציא לו האדם, נוסח חדש, 'טוב נראה ונגלה'.

עצם הענין כי אין רע יורד מלמעלה ובאמת גם הרע הוא טוב נסתר יש לו מקורות נאמנים והוא יסוד מוסד באמונתנו.
הלשון "טוב נראה ונגלה" יסודה מן הסתם בתניא פרק כו:

מודעת זאת לכל מאמר רז"ל כשם שמברך על הטובה כו', ופירשו בגמרא לקבולי בשמחה כמו שמחת הטובה הנגלית ונראית, כי גם זו לטובה רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר...

[יש להעיר בענין זה שנחלקו ראשונים אם "בשמחה" שבגמרא היינו שמחה ממש או קבלה בלבב שלם (לשון רש"י). יעויין רמב"ם בפיה"מ וחי' הרא"ה ברכות שם, וב"ח או"ח סו"ס רכב].

והבקשה לזכות בטובה נראית ונגלית דוקא היא בקשת ר' יוחנן לא הן ולא שכרן, אע"פ שחביבין יסורין ואשרי הגבר אשר תייסרנו י-ה. וכבר דרשו על כך שזהו שמבקשים שנה (לא רק) טובה (אלא גם) ומתוקה. ואצ"ל שעצם הדבר שהטובה היא מוסתרת הרי הוא חסרון בשלימות אותה טובה.

***
אבל הדיון העקרוני והתיאורטי הזה איננו נוגע לעניננו, שבזה אני שותף לתחושת האי נוחות שלך מהתבטאויות בסגנון כזה, ולא מפני שהדברים אינם נכונים בשורש הענינים בעולם העליון, אלא מפני שאינם לפי ערך השגת והרגשת בני אדם מן השורה, ולכן בהנחה שלפנינו בני אדם ולא מלאכים הרי הדבר מעיד יותר על ניתוק מרגשות אנוש (וכידוע שהמבקש להיות מלאך, עכ"פ אדם ודאי אינו), ומסתברא כמ"ש שאלו למעשה דיבורים מלב פצוע, בשלב של הכחשה וחוסר הפנמה של האבל.

[סגי נהור]

ויעו"ע באשכול זה.

[נוטר הכרמים]

אני חושב שרוב הדיבורים אינם בנוסח שזהו הדבר הכי טוב בעולם ולא יכול להיות טוב יותר,
אלא מרוכך הרבה יותר.
הקב"ה עושה את הטוב ביותר בשבילו במצב זה,
הוא מקור הרחמים, ולמרות כל הכאב הנורא, והקושי הבלתי נתפס,
עלינו להפנים כי זהו הטוב בנסיבות הקיימות!!

אני מעיז לשתף ולהוסיף עוד משהו מאוד אישי ועמוק,
בני נ"י באחד המשפטים הראשוניים בשיחת הטלפון המטלטלת בשעות המאוחרות בבוקרו של אותו יום מר ונמהר
התבטא: אמא, הייתי יכולה לקבל טלפון אחר!!
זה גרם אצלי להרבה סימולציות ותרחישים שצפים במחשבה כל הזמן, מה היה קורה חלילה אם....
אני לא רואה את עצמי במדרגות הללו, ולדאבון לבי לא בכיוון,
שזו תהיה מערכת התגובות כשהמוות עולה בחלון ל"ע,
בלי לדפוק ולהתריע מראש, והעשתונות מבולבלים מאוד...

הרבה עבודה ותרגולים על מצבים לא קלים שפוגשים אותנו יום יום,
ואנחנו אוכלים את הלב וכועסים ודואגים ולא 'שמחים ביסורים' ומצדיקים באהבה.

אני חושב בהשערה, שאולי דווקא בגלל שמבולבלים - מדברים ממקום יותר גבוה ומרומם, גם אם לא אוחזים שם באמת.

[אראל]

יש קצת 'אמת' בדיבורים הנ"ל
אלא שנאמרו בצורה לא נכונה, ובטעות הבנת הדברים בשרשם
ואפרש, בודאי שהצרות ושיכול בנים וכו' ל"ע, באים לעונש ולא לשכר, ברור מעל כל ספק!
אלא, שכבר אמרו (לא זכור לי כרגע המ"מ, אולי בראשית חכמה) כמו שאי אפשר לשלם שכר בעוה"ז עבור מצוה אחת, כי כל העוה"ז אינו שוה כטיפה מן הים לעומת תענוג עוה"ב, כך הוא בעבירה, כל הצער והיסורים בעוה"ז אי אפשר להפרע עבור עבירה אחת, והעונש בעוה"ב חמור מאוד מאוד, אלא שמרוב רחמיו וחסדיו ית', מייסר את האדם בעוה"ז, ועי"ז נפטר מן אלפי אלפים ורבוא רבבות צער ויסורי גיהנם בעוה"ב, וכי יש דבר מתוק יותר מזה?!
וזה היה עומק הכונה של הרבי ר' זושא כנ"ל, בודאי שגם ההר"ז ידע היטב שהרעה מגיע עבור עבירות ולא ח"ו על מצות, אלא שהבין היטב, שכל הרעה בעוה"ז באמת הוא טובה גדולה, לפי שעי"ז מנכין לו מן העונש החמור והמר בעוה"ב
כנלע"ד

[עליך עיננו]

כך כ' המ"ב סי' רכב' ס"ג.
כדרך שמברך וכו' - כי באמת כל היסורין בין בגוף ובין בממון הוא הכל כפרה על העונות כדי שלא יצטרך להתיסר לע"ל ששם העונש הוא הרבה יותר גדול וכדאיתא במדרש יצחק תבע יסורין [היינו שהוא הכיר גודל מדת הדין שלעתיד וכעין זה אמר ג"כ דהע"ה סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי ותבע בעצמו יסורין כדי שינקה מכל וכל ולא יצטרך לפחוד עוד] א"ל הקב"ה חייך דבר טוב אתה מבקש וממך אני מתחיל שנאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות:

[אראל]

כך כ' המ"ב סי' רכב' ס"ג.
כדרך שמברך וכו' - כי באמת כל היסורין בין בגוף ובין בממון הוא הכל כפרה על העונות כדי שלא יצטרך להתיסר לע"ל ששם העונש הוא הרבה יותר גדול וכדאיתא במדרש יצחק תבע יסורין [היינו שהוא הכיר גודל מדת הדין שלעתיד וכעין זה אמר ג"כ דהע"ה סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי ותבע בעצמו יסורין כדי שינקה מכל וכל ולא יצטרך לפחוד עוד] א"ל הקב"ה חייך דבר טוב אתה מבקש וממך אני מתחיל שנאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות:

ייש"כ על המ"מ
[והיינו דאמרי אינשי: דער זכרון איז א גנב..]

[איש_ספר]

היה פה פעם נידון על זה כאן. (לאור ההספד המרטיט של הגה"צ הרב טוביה פולק על בתו בתוך השנה על אשתו רח"ל) ושאלו את השאלה הנ"ל
לענ"ד אף אחד לא מתכון לומר שזה בעצם טוב,אלא ודאי שאחרי שיש גזירה נוראה כזו שמח האבא שבנו נלקח ממנו בשעה כזו במקום כזה.

שמעתי שהרח"י קפלן משגיח ישיבת חברון דיבר בביקורת על אותו הספד. האם יש דברים כתובים?

===
ההודעות האחרונות באשכול הועברו לאשכול המרכזי על אסון מירון.

[ספרים וועלט]

דברים מאלפים

[איש_ספר]

איגרת של ר' יחזקאל לוינשטיין זיע"א, מודפסת בילקוט לקח טוב על ענייני אבלות, שתוכנה ככל דברי הרב איש ספר.

רצ"ב כל האגרות המופיעות שם. לאיזה מהם התכוונת? לא מצאתי משהו דומה למש"כ ואדרבה.

אגרות רבי יחזקאל.PDF

(536.4 KiB) הורד 190 פעמים

[דמשק]

דברים מאלפים

זה לא ממש מענין האשכול, אבל כיון שעלה,
הנה המכתב כולו.

בס"ד, מוצ"ש ויגש.

לידידי ישראל נ"י

אודות מכתבך ושאלתך, פשוט שאפשר ואף חובה להתפלל לרפאותה, ודווקא תפילת שווא אמרו חז"ל שלא להתפלל, אך כל אשר יחובר אל החיים יש תקווה, ואפילו חרב חדה וכו' אל יתיאש מן הרחמים, וחרב חדה היינו מושחזת וקרובה להמית רח"ל ול"ע, וכאן אין זה בבחינת חרב חדה ובוודאי יש מקום לתפילה, לפני כשבעים שנה התגלה בחסדי שמים הפנצילין (אנטיביוטיקה) ואנשים שהיו חשוכי מרפא ממש נתרפאו בימים ספורים, ועוד כהנה וכהנה, הרופאים מדברים סטטיסטית אך כל אדם עולם מלא עם מזל (שר ומלאך המליץ עליו למעלה) לעצמו. כשיש לחולים יסורים גדולים אז יש נידון בפוסקים אם להתפלל עליהם שיחיו וזו מהלכות עמומות, אך כל עוד שאפשר לשאת וודאי יש לבקש על החיים.

מִטֶבַע הדברים כל עוד שידוע לרפואה דרכים לרפא, אדם תולה קצת יהבו בהם, ויש איזה חסרון בביטחון ובתפלה (ומה"ט יש דיון אם עובדי השי"ת הבוטחים בו צריכים להזדקק לרופא) אבל כשהרופאים אין מתיימרים לרפא, אז חדור המתפלל בהכרה ברורה אשר ביד השי"ת נפש כל חי, והתפלה היא תפלה זכה מנוקה מֵסִיגֵי בטחון בבשר ודם.

כמובן צריך ליזהר לא לפתח ציפיות שווא, שהישועה קרובה, אלא לחזק בלב ההכרה והידיעה שביד הקב"ה ליתן לה חיים כמו שמחי'ה כל הנבראים, ולזכור שחוב ומצווה על אדם בעת צרה וצער רח"ל ול"ע לשפוך שיחו ולבקש מלפניו, אך בלי שיש הבטחה שהתפלות יתקבלו באופן הנגלה לעינים (וזה עיון תפלה שפסלוהו חכמים). כדאי גם לעיין בקונטרס אמונה ובטחון מהחזו"א פ"ב [נדפס בסוף חזו"א טהרות בהוצאות החדשות] שבלשונו הצחה ביאר ענין הבטחון, כמובן שזו מעבודות קשות שבמקדש, אך לכך נוצרת להשתדל להתחזק בעבודת הבוי"ת כפי כוחך.

הגע בעצמך, ישראל'יק, אם הי'ה נגלה אליך הבוית"ש ואומר לך קח נא את בתך אשר אהבת והעלה לי לעולה, ברור שהיית מקיים רצונו ואף בשמחה כמושרש בלב כל יהודי מאבינו אברהם ע"ה, והרי אין ספק שהוא יתברך הנוטלה אליו (אם ח"ו לא יתקבלו התפלות) רק שהוא לא נתגלה אליכם אבל זהו רצונו יתברך, וצריך להחליט בלב שמקבלים באהבה וברצון מה שיתנהג עמכם.

חלק גדול מהקושי שאנחנו רואים בבנים שיחי'ו כדבר ששייך לנו והקב"ה מבקש ליטלו (ח"ו), אם אדם ישתדל לעבוד על עצמו לחזק את ההכרה אצלו שהבנים (וכל מה שיש לו כולל חייו עצמם) הם רק פקדון שבעל הפקדון נוהג עם הפקדון כטוב בעיניו למרות שהשומר השקיע וטיפח ונקשר באהבה לפקדון, [הדברים נכתבים בנקל וכמובן הביצוע המעשי קשה מאוד, אך כבקשתך אני כותב כיווני מחשבה], יקבל הנסיון באהבה.

חשוב ג"כ לחזק את ביתך יחי' שדמעתם מצוי'ה כלשון חז"ל והם תלויים בך שבכל זאת הי'ה לך יותר הזדמנויות לשמוע ולראות בספרים.

כדאי לזכור דברי רבוה"ק שאין הקב"ה מנסה בלי שיתן כוח לעמוד בנסיון ואפשר לבקש על זה עצמו בתפלה שיחזק כוחך ויפתח רעיונך להרגיש ולחשוב כפי הראוי.
מאאז"ל שמעתי, שבזמנים קשים למד ספר קהלת שהוא נותן לאדם פרופרציות להיותו חלק קטן בבריאה ואיזו שהוא השלמה על הנהגת השי"ת.
אפשר לעשות סגולות שונות אם זה גורם מנוחת הדעת אך לא לתלות בהם הבטחון ולא לפתח צפיות, (הכוונה לאמירת נשמת, וועד הרבנים וכל כיוצ"ב).

והשי"ת ישלח ידו וירפאה וימלטה משחיתותה בתושח"י, ויחזק כוחכם ורוחכם ויאמץ לבכם.

ידידך שאול

מכתב חיזוק - מוצ''ש ויגש תשעא [כת''י].pdf

(48.75 KiB) הורד 242 פעמים

[תא חזי]

איגרת של ר' יחזקאל לוינשטיין זיע"א, מודפסת בילקוט לקח טוב על ענייני אבלות, שתוכנה ככל דברי הרב איש ספר.

אך בשולי הדברים דומני שיש להוסיף שאמונים אנו על כך שיש הנהגת היחוד ויש הנהגת המשפט, ואומנם על פי הנהגת המשפט נכונה ההסתכלות הנ"ל, אך ע"פ הנהגת היחוד בוודאי נכונה ההסתכלות שהכל טוב גמור. ויש לאחוז בזה ובזה. מצד אחד חשבון נפש אישי ומצד אחד אמונה עמוקה שהכל בסופו של דבר טוב, ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי.

צא וראה מה ראש הפסוק: ואמרת ביום ההוא, אודך ה' כי אנפת וגו'.

ולהוסיף ע"ד הרב בן אליהו: כי לא זו בלבד, [דהגם שיש כזו דרך, שהכל לטובה ממש, עם כל זה, כמו שעורר הרב אי"ס, אין לשמוט הרגלים מעל הקרקע לגמרי, כיון -] שעיקר הגילוי של הנהגת היחוד/ההטבה (והשגתה) שייך בעיקרו (לפי מי שעסקו בכך, כגון הרמח"ל, הרר"א מסטראשעלע, ומוהר"ן מברסלב, כ"א לפי דרכו) בימות המשיח ובעולם הבא דייקא, עם כל זה ישנה 'תנועה' (או 'מהלך' ו'גילוי' כלשון הרמח"ל, או 'בחינה' כלשון מוהר"ן מברסלב) להשיג קצת גם בזה הזמן. ומכיון שזה רק ב'תהליך' כרגע, לפי דבריהם, לכן:
א. אי אפשר באמת לבוא ולנחם אחרים או אבלים עם דיבורים שכאלה. ואפי' הקב"ה שהשתיק והוכיח את איוב מן הסערה, וכן כשאמר למרע"ה על רבי עקיבא, לא גילה זאת כלל. אלא רק רמז בדקי דקות הדברים בעניין ההטבה והיחוד (כדאיתא בראב"ד על נ' שערי בינה, ובספרי הרמח"ל). כי דבר זה תלוי באבנתא דליבא. (וממילא יובן, כמו שאמרו אחרים לעיל, שגם כאלה שמדברים, לא תמיד יודעים מה הם מדברים, ומדברים דברים רחוקים מכל דעת, והשי"ת יציל אותנו ואת כל עם ישראל מניסיונות). אלא אכתי קיי"ל בפשיטות 'ישב בדד וידום', ו'אגרא דבי טמיא שתיקותא', ו'צדיק הוא הוי' כי פיהו מריתי', וכו' כאלה לאלפים. אולם אחר שמעמיקים בדרך הפשוטה עד תכלית (ומי יודע מהי התכלית של חשבון הנפש?? אתמהה) אז כולי האי ואולי אפשר קצת לתפוס איזה זקיק של הנהגת היחוד (וכדברי הרמח"ל, שאין מגיעים אליה עד אחר תכלית הנהגת המשפט, דייקא).

ב. וכיון שדבר זה תלוי בעיקרו באבנתא דליבא, עדיף לשתוק גם לעצמו....

וחזר הרב אי"ס והעמידן על אחת, בדיוק אמיתי, במסווה של תמיה. אשרי לו. (אם כי הפסוק שבכותרת האשכול קצת חריף)

[עליך עיננו]

היה פה פעם נידון על זה כאן. (לאור ההספד המרטיט של הגה"צ הרב טוביה פולק על בתו בתוך השנה על אשתו רח"ל) ושאלו את השאלה הנ"ל
לענ"ד אף אחד לא מתכון לומר שזה בעצם טוב,אלא ודאי שאחרי שיש גזירה נוראה כזו שמח האבא שבנו נלקח ממנו בשעה כזו במקום כזה.

שמעתי שהרח"י קפלן משגיח ישיבת חברון דיבר בביקורת על אותו הספד. האם יש דברים כתובים?

===
ההודעות האחרונות באשכול הועברו לאשכול המרכזי על אסון מירון.

לא שמעתי.
אבל ידוע לי ששאלו את הרב פולק בעצמו איך יתכן לדבר כך וגם שזה לא מתאים לציבור והוא ענה שמי שחי ככה כל חייו ככה הוא מרגיש.
ומי שמכיר את הרב פולק יודע עד כמה זה באמת לאמיתה.
וכנראה באמת מי שיש לו נסיון כזה הוא יכול לעמוד בו.

[מחולת המחנים]

אף שבדרך כלל אינני מגיב בפורום אספקלריא, אך מכיון שהנושא שפתח רבינו איש ספר שליט"א הוא נושא עיקרי ויסודי בדת תוה"ק, אכתוב מה שעלה בלבי.

איתא בגמ' פסחים סו"פ אלו עוברין (דף נ' ע"א) "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד, ט), אטו האידנא לאו אחד הוא? אמר רבי אחא בר חנינא לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, לעולם הבא כולו הטוב והמטיב. ושמו אחד, מאי אחד, אטו האידנא לאו שמו אחד הוא? א"ר נחמן בר יצחק לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד, נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י, סבר רבא למדרשה בפירקא א"ל ההוא סבא לעלם".
ופירש"י [לעולם הבא] "כולו הטוב והמיטיב - שאין שם בשורה רעה".
וביתר ביאור בפירוש רבינו חננאל "שאין שם בשורה רעה שצריך לומר ברוך דיין האמת, אלא הטוב בכל, שהכל טוב שאין שם רע".
והנלמד מהדברים שבעולם הזה יש בשורות טובות ובשורות רעות, ועל כן נתקנה ברכת הטוב והמיטיב על בשורות טובות, ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת.
וכשנעמיק בדבר נראה שזה שיש בעולם הזה כח לרע הוא פגיעה כביכול בעצם מלכותו ית' שהוא כולו טוב, וענין שליטת הרע בעולם גורם להכחשת מלכות שמים.
ובעולם הזה שמו נכתב ביו"ד ה"י, שהוא רחמים, ונכתב באל"ף דל"ת, שהוא ממידת הדין, לשון אדנות, אבל בעולם הבא שיהיה ה' אחד ושמו אחד, כולו חסד, כולו רחמים, יהיה נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י, שכולו רחמים פשוטים, ואז יהיה ה' אחד ושמו אחד, כשיסתלק הרע ויהיה העולם כולו טוב.

[אחרון התלמידים]

אני מרגיש שאני צריך לרענן לעצמי מושגי יסוד ואשמח לעזרתכם.

האם צריך להביא ראיות מהכתובים שיש טוב ויש רע בעניני העולם הזה?
רק השבוע אנו עומדים לקרוא פר' בחוקתי קודם עצרת, תכלה שנה וקללותיה.
האם צריך ראיות מן המקרא שאדם שמת בחצי ימיו אינו שכר טוב?

אז נכון, מידי פעם שמענו על אנשים מופלאים פרושים מכל ענייני העולם, ליבם חלל בקרבם, שלא ידעו רעה מה היא. כך סיפרו על (חו"ז...) הצדיק ר' זושא מאניפולי ועוד, שכשפגעו בו תלמידיו של רבו המגיד ממעזריטש, ללמוד ממנו כיצד מברכים על הרעה, השיב להם, תמה אני רעה מה היא. דעת לנבון שגישה זו היא מופלאה בחריגותה ואין ללמוד ממנה כלום מלבד על צדקותו של הר"ז.

בעקבות אסון מירון מעוכין תשפ"א, אני שומע ובשרי חידודין חידודין מדיבורים של הורים שכולים. אם מדובר בסוג של ריפוי לנפש, כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, אבל הדיבורים האלה מחלחלים כביכול מדובר בהשקפת התורה. כשהם נאמרים לאזנים של חילונים לדעתי זה חילול ה', וגם אצלינו יש לנקוט זהירות שלא לאבד את הדעת. היום שמעתי אב שכול, ל"ע ול"ע, שאיבד את בנו במיתת חניקה הקשה מכולם, אומר, 'לא יכולתי לאחל לבן שלי טוב מזה'. תצלינה אזנים משמוע.

הייתי פעם בניחום אבלים אצל יהודי בר דעת שקבר כמה מבניו רח"ל, המדובר בילדים חולים ששרדו עד גיל עשרים בערך. א' המנחמים פו"א, אח, איזה זכות וכו' וכו'. השיב האב ואמר, שכשאר נולדו לו אותם ילדים בזה אחר זה, הוא היה אצל הסטייפלער ושפך את מרי ליבו, ובין היתר סיפר לו מה שאמר לו פלוני דיבורים כיו"ב, אמר לו הסטייפלער, הכל טוב ויפה, אבל לא מקבלים את זה עבור מצוות שעושים. וד"ל.

כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד, כי אם חפץ הקב"ה לייסר אדם ל"ע, כך נכון לו. אבל לא משום זה, הקללות יהפכו עלינו לברכות. (אמנם בסיפור שם על החמור וכו', משמע שהרע עצמו היה בו טוב מאותו מין, כלומר טוב גשמי).

מה דעתכם? האם ממני הוא ריק ? האם המקורות מלמדים אחרת?

אשמח לתגובות מנומקות וממוקדות.

בס"ד

בקשר לעצם הענין, צודק כבודו שיש בתוה"ק שכר ועונש וכו', וא"א להפך הדברים.
אבל לגבי המקרה, - כאשר שומעים דבר בתקשורת החילונית בקשר לדברים אלו צריך לקחת בעירבון מוגבל.
הם אמנם לא מזייפים הקלטות. אבל יש לרשעים האכזרים נוהג קבוע בעיקר לאחר אסון - והוא: שבוררים את החרדי שמדבר דברים שלא נשמעים טוב, ובפרט בענייני אמונה שלא נשמעים טוב, ובדיוק אותו הם משמיעם פעם אחר פעם.
ואם תשים לב מכל הקרבות הרבים כל כך, שמעו בתקשורת החילונית (שבעווה"ר שמעתי אותם בימים האחרונים) את אותם האנשים אם אותם 'מסרים' שוב ושוב ושוב. והיכן כולם - מה כולם כך מדברים? התשובה היא כנ"ל.

ובדרך כלל אף את אלו הם לא מביאים את ההקלטה המלאה, אלא מבררים בהקפדה יתירה את המילות שלא נשמעות כל כך לענין. איני ואמר זאת מניחוש אלא ממש מידיעה (מהעבר), שהיו פעמים שנוכחתי בעת שנאמרו דברים, ואח"כ בתקשורת השמיעו את החלק שקשה לשמוע.
שמעתי למשל אלמה צעירה שמדברת בתקשורת החרדית, מדברת לענין עם צער הכי כואב ופנימי, וזאת כמובן לא הביאו בתקשורת האכזרית החילונית.

משום הנ"ל אבקש מאוד מכבודו ומאחרים: לדבר על עצם השאלה - נכון, אבל להביא את הדוגמא של אב שדיבר באופן מסויים, שייתכן שכלל לא התכוין לומר זאת, או שצוטט על ידי אי מי אחר - ייתכן שעושים כאן עול, לאדם שבור-לב שאיבד את היקר לו. הי"ת ינחמם כשאר אבלי ציון.

[מגופת חבית]

משנת רבי אהרן ח''א עמוד קמ''ד

משרא.jpg (270.35 KiB) נצפה 8565 פעמים

ומש''כ לענין רנ''א אולי יש לציין למש''כ החת''ס ראה במכתב כאן

רנא.PDF

(491.23 KiB) הורד 189 פעמים

[הגהמ]

...
אז נכון, מידי פעם שמענו על אנשים מופלאים פרושים מכל ענייני העולם, ליבם חלל בקרבם, שלא ידעו רעה מה היא. כך סיפרו על (חו"ז...) הצדיק ר' זושא מאניפולי ועוד, שכשפגעו בו תלמידיו של רבו המגיד ממעזריטש, ללמוד ממנו כיצד מברכים על הרעה, השיב להם, תמה אני רעה מה היא. דעת לנבון שגישה זו היא מופלאה בחריגותה ואין ללמוד ממנה כלום מלבד על צדקותו של הר"ז.

...
אבל אני מתרשם שיש שתופסים את זה כמדריגה רוחנית... ענין הטוב הנגלה, לפי מיעוט הבנתי (מיעוט לא כמליצה, לצערי אני לוקה בחסרון ידיעה), הוא תולדה של אותו שיבוש. שכן, אם הטוב הוא טוב והרע ג"כ טוב, מה יעשה אדם וינצל מאותו 'טוב' שאינו אלא יסורים מרים ומכוערים, האם לטוב שכזה אנו מייחלים? לפיכך המציא לו האדם, נוסח חדש, 'טוב נראה ונגלה'.

הראי"ס, אחהמ"ר, נראה שהינך פוסח על שני הסעיפים, מחד מודה שמדה זו מדת צדיקים גמורים היא, ומאידך אתה קורא לה שיבוש ומתמיה על אנשים שתופסים אותה כמדריגה רוחנית אמיתית.

ולגופו של דבר אען ואומר שעל האפשרות שהשקפה מזוייפת תחדיר לתודעת הציבור עקב יעילותה בניחום אבלים ושכולים ל"ע אולי היה מקום לציין לדברי רס"ג באמו"ד על כגון זה והמ"י, אבל בנידון דידן ברור שהשקפה זו רווחה היא בפי גדולי הדורות (ויש שהם מסמיכים אותה - בצדק או שלא בצדק - למקרא שכתוב "מפי העליון לא תצא הרעות והטוב", וראה הדיון בכ"ז באשכול זה), ולכאורה אין מקום תלונה כי אם על המתקדשים והמטהרים המבטאים אותה מן השפה ולחוץ ולבם בל עמם, אבל כנראה שכל כה"ג הותר לצורך ניחום אבלים.

[נוטר הכרמים]

בוקר טוב.

כשאתה נתקל בעצמך או שומע מה מתרחש בבתי האבלים ל"ע, בפרט באסונות חריגים,
אתה נוכח לראות כמה מיעוטא דמיעוטא ממש יודעים להתנהג כדבעי.
לשתוק, להאזין, להשתתף (בעיקר בהבעת פנים של צער והבנה), ולכאוב יחד.
קל יותר לסלוח על עיוותים בהגדרות מדויקות מבחינה אמונית והשקפתית,
אלו סוגיות עמוקות מרובות דעות ורובדים.

אבל מה נעשה עם פרסום בנוסח כזה: במהלך ניחום האבלים של רב... אצל משפחתו של אחד מהרוגי מירון... אמר הגר".... כי הוא פסק לתלמידיו ולכל השואלים כי אסור בשום אופן לנסוע למירון בל"ג בעומר. "יש לנו תורה שאומרת שפיקוח נפש דוחה הכל, מותר כל נבילה וטריפה במקום פיקוח נפש, אוכלים ביום כיפור בגלל פיקוח נפש, והנה כאן מוכח שהדוחק של המקום הזה (ציון רשב"י מירון) בל"ג בעומר הוא מקום של פיקוח נפש, לכן אסור בשום פנים ואופן להגיע למירון ביום הזה".
מויראדיג. ממש במקום. כמים קרים על הנפשות האומללות היושבות לארץ.
לא יאומן.

הקושי הזה להיפרד מה'אני' (הרב, הדעתן, החכם, פוסק ההלכה) ולהיכנס לתוככי האבל,
ליטול אחד מששים ריבוא מן המעמסה הכבדה מנשוא,
לסייע בעיכול, להקל את התחושות הנוראיות,
לא פוסח על גדולים וטובים.

מה עלינו לעשות כדי שח"ו לא נתנהג כך, ולו בשוגג ובחוסר מודעות מספקת?

[דרומי]

מצאתי במחשבי דברים שלוקטו בנושא זה של 'שמחה ביסורים' ועד כמה, וקשה עתיקתא מחדתא לבחון את הדברים כעת ולראות עד כמה הם מדוייקים וכו' ובכל מקרה הבאתי אותם כאן כ'טיוטה' בעלמא

[מחולת המחנים]

נר ישראל ריז'ין - ח"ב עמ' קי"ג-קי"ד בשם האדמו"ר הזקן מבאהוש זצ"ל

נר ישראל 1.JPG (53.22 KiB) נצפה 8442 פעמים

נר ישראל 2.JPG (42.47 KiB) נצפה 8442 פעמים

נר ישראל 3.JPG (60.14 KiB) נצפה 8442 פעמים

[ח. רוזנברג]

כמדומה שמי שנמצא בדרגה גבוהה של אמונה מסוגל באמת להאמין שגם האסון הוא טוב נסתר וכו'.
לענ"ד הבעיה היא שזה מגיע בזמן לא נכון. דהיינו, כאשר מתו מוטל לפניו, הטבע האנושי - שהתורה אינה מתנגדת אליו כלל - הוא לבכות ולהתאבל ולהיות מלא צער, ולא לומר תודה לבורא עולם.
וכמו שכותב הרמב"ן בהקדמה לתורת האדם:

ואמנם הסתכלתי והשכלתי ואין בתורה השלמה איסור על האבל ומצוה על הנחמה, לא אסרה על המתים רק התגודדות וקרחה, לא תרחיק הבכי ולא תתעב האנחה. וראוי לנו להבין כי האבל עבודה לאלהינו ית"ש על דרכים מיוחדים להתאונן ולהתבונן בסופו מה יהיה, ולדעת ביתו איה... והשנית, להתאונן על חטאיו אם יקראנו אסון טרם מלאת שניו, או בא עליו מקרה בבניו. על אלה ראוי לבכות ולקונן. והנה האב תמים דעים (יעקב) על ילד שעשועים (יוסף) בכה ולא הרגיע, ושק ואפר יציע. והמלך הגדול אשר לבו כלב האריה (דוד), על הילד אשר לא ראה ולא ידע החכם יהיה (הבן הראשון של בת שבע), שכב ארצה ועפר בעפר. ואם אחרי מות הילד בגדיו תפר, הנה על אמנון ועל אבשלום אשר נפשו חמס, לבבו המס ימס. כי אומץ הלב בזה מדרך המרד, והמרך בו מדרכי ההודאה והתשובה... וידוע בתורה כי מות האדם קודם הזקנה, עונש לו מדין הכריתות או המיתה בידי שמים... וכן מיתת הבנים בחיי אביהם עונש... א"כ מי שימות טרם זמן הנקצב לרוב בני אדם, ראוי הוא וכן ראויים האוהבים לו, להתאונן עליו ולהתאבל, וכן באבדן הבנים. רק שיהיה התאוננותם בדרך עבודת אלהים על החטאים הגורמים להם הצער ההוא, ושובם מן הנודעים והתודותם על לא הודע שלהם, ויאוש בסבל האמיץ והלב החזק בענין זה, הוא רע מוחלט.

ומבחינה פסיכולוגית, ידוע שיש שלבי אבל שאדם צריך לעבור, ודילוג על אחד מהם עלול להותיר חותם לא טוב. השלב האחרון הוא "קבלה", ואצל יהודים מאמינים כמובן שהתשתית היא אמונה.
ומפורסם המעשה שר' אברהם גרודז'ינסקי לא בירך על פטירת אשתו "דיין האמת" עד שהרגיש שהוא אכן בדרגת האמונה הראויה לכך.

אבל כל אלו דיבורים שראויים באופן כללי. בפועל, מי יכול לשפוט אבא, אמא, אלמנה, במצב כזה. ומה אנחנו יכולים לעשות - רק לבכות ביחד איתם.

[לעשות רצונך]

אכן דיון חשוב, לאחרונה ישבתי שבעה ל''ע, וכל הדיון כאן [שני הנקודות, 1 של החיים והמוות הטוב והרע, 2. מה לומר ומה לא לומר בבית האבל] נמצא הרבה זמן במחשבותיי.

לענין הטוב והרע, אוסיף כמה נקודות.
דוד מלך ישראל, בוודאי שהיה שלם וכו' ובכל זאת ספר התהילים מלא מכך כמה הוא רוצה לחיות, וכמה כאב יש לו מאנשים שרוצים להרוג אותו, וכמה טוב לחיות פה בעולם הזה וכו'. כנראה שבכל זאת, למרות שמי שנפטר הוא במחיצת הקב''ה וכו', הטוב הוא לחיות גם כן כאן. כמובן, שלאחר הפטירה, יש להתחזק וכו', ולדעת שמה שהקב"ה עושה זה טוב והכי טוב לנשמה ההיא וכו', אבל עדיין לחיות, זה גם מהקב''ה וזה גם הכי טוב.

לענין דברי ניחום אבלים שהעיר הרב הנוטר, אין לך מושג כמה צדק יש בדברים, ויש הרבה מה לכתוב על כך, אבל על רגל אחת יש לומר כמה נקודות קצרות.
1. גם מי שאין לו מה לומר, שידע שעצם הגעתו ואמירתו את הנוסח, מחזק. ולפיכך אין צורך להסתבך במשפטים מיותרים.
2. עצה ורעיון, למי שמרגיש שמוכרח לומר משהו יש משפט שתמיד תמיד הוא במקום: "שהרבש"ע יתן לכם כוח להתחזק". זה משפט שגם מעביר מסר שהמנחם מרגיש שקשה וצר לאבל, וממילא זה השתתפות בצער, וגם משפט שאין עליו עוררין ואף אחד לא כועס עליו.
3. לומר דברי חיזוק מספרים ובשם צדיקים באופן כללי בלי הוראת מוסר או דרישה מהאבל, לצערי מהניסיון, גם אם בשעת מעשה זה נראה 'תלוש', זה יכול לעורר ולחזק לאחר זמן.

לסיום סיפור קצר שסופר לי בימי השבעה.
הבית ישראל מגור הגיע פעם לניחום אבלים של איזושהי טרגדיה, אינני יודע אם אחד האבלים אמר איזושהי מילה שנשמעה טרוניה ח''ו או שהאוירה בחדר היתה כזו, אז הבית ישראל אמר שעל זה נקרא אבל אין לו פה, שהקב"ה מתחשב כביכול בשעת אבלו, ולא נחשב לחטא או לחיסרון אם בשעת האבלות פולטים בטעות איזשהו דבר שלא כהוגן. ולאחר מכן הוסיף שזהו המנהג לתת לאבל במשך השנה מפטיר בשביל שיחזור ויאמר 'שכל דבריו אמת וצדק'. ע"כ.

כשראיתי דברי הרב אי''ס, ב'טענתו' כביכול על אנשים שיושבים שבעה ומדברים גבוהה גבוהה דברי חיזוק וכו', חשבתי בדרך צחות שגם על זה נאמר אבל אין לו פה.. ואולי זה הכוונה בברכה שכל דבריו אמת וצדק, לא רק צדק, אלא גם אמת, כי לפעמים האמת היא כואבת.
ובכל זאת, עדיף להוסיף בדברי אמונה וחיזוק גם אם הם גבוהים כי אחר כך מתמודדים עם חוסר וכאב אכזרי ביותר. בעיני ראיתי הורים שכולים ל''ע שבזמן השבעה הצדיקו עליהם את הדין כמעט 'בשירה ובזמרה' ולאחר זמן אין להם מנוחה לא יום ולא לילה לא קיץ ולא חורף לא קור ולא חום. כך שאין לדון אדם, ואולי אף צריך לעודד זאת, בשביל שיכין את המטענים לחיים בהתמודדויות שבאים לאחר מכן, ירחם ה'.

[פלוריש]

כמדומני הרדב"ז בתשובה גער במי שלא הצטער בימי אבלו

[אבני גזית]

אמר לו הסטייפלער, הכל טוב ויפה, אבל לא מקבלים את זה עבור מצוות שעושים. וד"ל.

בהתייחס למשקל שיש לסיפורי צדיקים ולאמרות קודש היפים לשעתם ולמעמדם, אעיר;

א.
ומה עם "חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם"?, והצדיק נתפס בעוון הדור, ואין פורענות מתחלת אלא מן הצדיקים ועוד שלל מאמרי חז"ל המבטלים קשר בין הלוקה לבין סיבת העונש?

ב.
כשיש תשוקה לגדל ילדים צדיקים ונקיים מכל חטא, יש גם אושר מסוים להורה השכול שבנו עלה נקי וזך (כוונתי לאב מסוים, מיחידי סגולה, שחש כך בכל לבו בימים האחרונים). כשהאמירות הללו באות ממחשבה זכה, הן יכולות בהחלט להיכנס למיינסטרים של השקפת התורה והפרוזדור לפני הטרקלין. ומאי גרע מדברי חנה המתפארת בראש הגג שעקדה שבע מזבחות?

[דרומי]

איני יודע אם גרע, אבל בוודאי זה לא אותו דבר. שם - אצל חנה ושבעת בניה - היה זה ענין של קידוש השם, מסירות נפש, עמידה בנסיון, קיום חיובי של מצוה מדאורייתא. מה מכל זה שייך לכאן?

[אבני גזית]

איני יודע אם גרע, אבל בוודאי זה לא אותו דבר. שם - אצל חנה ושבעת בניה - היה זה ענין של קידוש השם, מסירות נפש, עמידה בנסיון, קיום חיובי של מצוה מדאורייתא. מה מכל זה שייך לכאן?

בניה קידשו את השם, לא היא. היא רק חינכה אותם כל החיים לעילאיות כזו.

אני מדבר על האושר של האמא שבניה מתו.

[דרופתקי דאורייתא]

אבלות אין מצוה להיות בצער, אדרבא לא נברא יין אלא לנחם בו אבלים. יש מצוה להיות באבל, והצער המתלווה לאבלות אינו מצוה, אדרבא בגמרא זה מוגדר 'טרדא דרשות'.
המצוה להיות באבל היא מפני כבוד המת, ובעיקר כדי לעורר לשוב בתשובה, דאחד מבני החבורה שמת וכו'. על ידי ניהוג אבלות המבואר בהלכה, מתעורר לחשבון הנפש.

[יוסף חיים אוהב ציון]

כמדומני הרדב"ז בתשובה גער במי שלא הצטער בימי אבלו

משפטי עוזיאל יו"ד סימן מה.
ילמדנו רבינו:


א. אח שעקב את אחיו כל הימים ומירר את חייו באופן שאין לתאר, ופגעה בו מדת הדין ר״ל ונלב״ע, ואחיו לא רצה לנהוג אבלות עליו, כיון שבלבו אינו אבל עליו, ובשומעי מעשה זה, אמרתי לעיין בדין אם באמת יש לו מקום פטור מאבלות?

והנה מתשובת הרדב״ז (דפוס פיורדא ח"ג סי' תקנ״ה), שכתב על אותו גדול הדור שלא הוריד דמעה על מיתת בנו, שזו מדת אכזריות וכו׳, הנה הוא מיירי באכזר מטבעו, ומינות הפילוסופיא דבוקה בו, כמבואר באורך בדבריו יע״ש, וגם דברי הרמב״ם (ס״פ י״ג מה׳׳א ה׳ י״ב) שהובא בבית יוסף (סוף סי׳ שצ״ד), מתבארים נמי על דרך זה דמיירי הרדב״ז ז״ל בסתם אכזריות, מה שאין כן בנידון דידן, שאין המניעה בסבת אכזריות, אלא מסבת השנאה שהיתה ביניהם, שאלמלא השנאה של המת שהיתה עליו, לא היה בא למדה זאת, אפשר דאין זה בכלל, ולא עליו יסובו דברי הרמב״ם ז״ל. וכעין ראיה לדבר מצאתי בחדושי רעק׳׳א שבגליון השו״ע (סי׳ שע״ד סעיף ד׳), שכתב משם ״ים של שלמה״ (פרק ב׳ דגיטין): דמי שהיה בקטטה. עם אשתו ומתה מתוך הקטטה, דאינו מתאבל עליה, ע״ש. ואולי יש לחלק, ועיין ״חיים שאל״ חלק א׳ (סימן מז). ומחסרון ידיעה לא יכלתי לצאת מן הספק. ואחלה פני קדשו להאיר עיני באור תורתו, ולהעמידנו על האמת בדין זה, ושכמ״ה. עיי"ש באורך.

[נחומצ'ה]

אומר, 'לא יכולתי לאחל לבן שלי טוב מזה'. תצלינה אזנים משמוע.

אשמח לתגובות מנומקות וממוקדות.

אנסה ליישב מכיוון שונה משפט זה.
אולי התכוון לעצם המקום וקדושת היום. [ל"ג בעומר במירון אצל רבי שמעון].

[מענה איש]

אין מבטלין תלמוד תורה למת עד שתצא נשמתו.
וכשהיה שמעון בנו של רבי עקיבא חולה, לא ביטל מבית המדרש שלו, אלא פיקדו ביד שלוחין.
בא הראשון ואמר לו: נטען, אמר להם: שאלו.
בא השני ואמר לו: הכביד, החזירן לתלמוד תורה.
בא השלישי ואמר לו: גוסס, אמר להם: שאלו.
בא הרביעי ואמר לו: השלים.
עמד וחלץ את תפיליו וקרע את בגדיו, ואמר להם: אחינו ישראל שמעו,
עד כאן היינו חייבין בתלמוד תורה, מכאן ואילך אני ואתם חייבין בכבודו של מת.
נתקבצו קהל גדול לכבוד בנו של רבי עקיבא,
אמר להם: הוציאו לי ספסל מן הקברות.
הוציאו לו ספסל מן הקברות, וישב עליו ודרש ואמר: אחינו ישראל שמעו,
לא שאני חכם - יש כאן חכמים ממני,
ולא שאני עשיר - יש כאן עשירים ממני,
אנשי דרום מכירין את רבי עקיבא, אנשי גליל מאין מכירין?
האנשים מכירין את רבי עקיבא, הנשים והטף מאין?
אלא יודע אני ששכרכם מרובה, שלא נצטערתם ובאתם אלא לכבוד תורה ולשם מצווה.
מנוחם אני, אילו היו לי שבעה בנים וקברתים כשמת בני.
ולא שאדם רוצה לקבור את בניו, אלא יודע אני שבני בן העולם הבא הוא, שזיכה את הרבים.
[מסכת שמחות, פרק ח, הלכה יג]