מיללער כתב:כד:
זר שסידר את המנורה ליחייב, איכא נתינת פתילה, נתן פתילה ליחייב איכא נתינת שמן, נתן שמן ליחייב איכא הדלקה, הדליק ליחייב הדלקה לאו עבודה.
ונתינת פתילה ושמן עבודה היא יותר מהדלקת המנורה?
אכן, הכלל ש"הדלקה לאו עבודה", הוא עניין נפלא. אמנם, בחדושי הריטב"א: ופרקינן, הצתת אליתא עבודה, והדלקה לאו עבודה,
ופרש"י ז"ל הצתת אליתא, עבודה שיש בה טורח, שצריך להצית האור בעצי המערכה,
אבל הדלקת נרות לאו עבודה היא דלאו כלום עביד, דהא כיון שהדליק ברוב היוצא, השלהבת עולה מאיליה. וכן העתיק כסף משנה.
לפנינו ברש"י ליתא, אך כן הוא בתוספות ישנים, ר"פ ורא"ש.
בבית הבחירה למאירי: ואף בהדלקה אינו חייב, שהדלקה אינה עבודה,
שאינו נותן דבר שיש בו ממש...
מ"מ, יסוד זה, הרי אומר דרשני:
כ"כ רש"ר הירש בפרשת תצוה: "את - בני ישראל", וכן בפסוק כא: "מאת בני ישראל":
לימוד התורה יהיה עניינה הכללי של האומה כולה, ולא עניין מיוחד של כת כהנים. "שמן" האומה כולה יוקרב למאור התורה, והמנורה מסמלת את עץ החיים של רוח האומה כולה, ולא של רוח הכהנים. תדע: רק הטבת הנרות היא עבודת כהונה, כלומר אספקת צורכי המאור יום יום, והדאגה למצבם התקין של הנרות, למען יאירו באור בהיר וצלול; ואילו ההדלקה עצמה "לאו עבודה היא", ובשעת הצורך יכולה להיעשות גם על - ידי "זר" (יומא כד ע"ב, רמב"ם הל' ביאת המקדש פ"ט ה"ז):
ובמשך חכמה - פרשת נשא: ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וכו'. מדבר אליו מעל הכפורת וכו' וידבר אליו. הנה מבואר שהדיבור מעל הכפורת היה נתיחד אל משה בזכותם של ישראל, וכמו שאמרו בריש מכילתא: צא ואמור להם שבזכותם הוא מדבר עמי, שכל ל"ח שנה שהיה כועס על ישראל לא היה מדבר עמו, שנאמר "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות -
וידבר ה' אלי לאמר", אף שלא הודלקו הנרות, דאחרי זה דבר אליו "בהעלותך את הנרות", על ההדלקה. ולכן אמרו בפרק ב דיומא דההדלקה לאו עבודה הוי וכשרה בזר, שבזכות העבודה השכינה שורה בישראל. והדיבור היה מעל הכפורת (סוף נשא) - טרם ההדלקה (ריש בהעלותך). וזה להראות שאין בההדלקה עצמה חשיבות עבודה, שלא לאורה הוא צריך...
לענ"ד, מקום יש לכיוון הפוך ג"כ. בספר מסילת ישרים פרק כו:
ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחלתו עבודה וסופו גמול, תחלתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו: שתחלתו הוא מה שהאדם מקדש עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו, והוא משז"ל: אדם מקדש עצמו מעט - מקדשים אותו הרבה. מלמטה - מקדשים אותו מלמעלה. ההשתדלות הוא שיהיה האדם נבדל ונעתק מן החומריות לגמרי ומתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלהיו, ועל דרך זה נקראו הנביאים מלאכים... ואפילו בשעת התעסקו במעשים הגשמיים המוכרחים לו מפאת גופו, הנה לא תזוז נפשו מדביקותה העליון, וכענין שנאמר: דבקה נפשי אחריך - בי תמכה ימינך.
ואמנם, לפי שאי אפשר לאדם שישים הוא את עצמו במצב הזה, כי כבד הוא ממנו, כי סוף סוף חומרו הוא בשר ודם,
על כן אמרתי שסוף הקדושה מתנה, כי מה שיוכל האדם לעשות הוא ההשתדלות ברדיפת הידיעה האמתית, והתמדת ההשכלה בקדושת המעשה,
אך הסוף הוא שהקב"ה ידריכהו בדרך הזה שהוא חפץ ללכת בה, וישרה עליו קדושתו ויקדשהו, ואז יצלח בידו זה הדבר, שיוכל להיות בדביקות הזה עמו יתברך בתמידות, כי מה שהטבע מונע ממנו, יעזרהו יתברך וסיועו יתן לו, וכענין שנאמר: לא ימנע טוב להולכים בתמים, ועל כן אמרו במאמר שזכרתי: אדם מקדש עצמו מעט - שהוא מה שיוכל האדם לקנות בהשתדלותו. מקדשים אותו הרבה - שהוא העזר שעוזר אותו השי"ת, וכמו שכתבנו...
הדלקת מנורה, הנה היא עניין השראת שכינה, וכמפורש בספרא אמור פרשה יג סוף פרק יז אות ט: העדות.
עדות לכל באי העולם שהשכינה בישראל. וכי צריכים לנר, והלא כל ארבעים שנה שעשו ישראל במדבר לא צרכו לנר, שנאמר כי ענן ה' על המשכן ואש תהיה לילה בו, אם כן למה נאמר העדות,
עדות לכל באי העולם שהשכינה בישראל.
ממילא, קדושת שכינה הזאת, מתנה היא, בגמול עבודת כוהנים, וחלף עבודת כל בני ישראל. לכן, "הדלקה לאו עבודה היא", שבה הרי כבר שכר גמול עבודתם תמיד.
עכ"פ, בשפת אמת:
והי' נ"ל דהשתא דמשני דהדלקה לאו עבודה היא - כ"ש דנתינת פתילה ושמן לאו עבודה הם...
