הודעהעל ידי אבקברד » ה' מאי 19, 2016 10:26 pm
השאלה כפולה:
מדוע התו"כ בחר דווקא בשמיטה,
כלומר מניין דייק התו"כ שדווקא שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני,
ומדוע התורה בחרה דווקא בשמיטה ללמוד ממנה לשאר המצוות.
רש"י ענה על השאלה הראשונה,
שהתו"כ דייק מכך שבמשנה תורה לא מוזכרת השמיטה [קרקעות],
ומכאן שנאמרה כולה מסיני.
על כך מקשה הרמב"ן, שהרי יש עוד מצוות כאלה [הוא לא מפרט] ומדוע אם כן בחר התו"כ דווקא בשמיטה.
כל זה עדיין בתחום השאלה הראשונה.
הרמב"ן מסביר שהתו"כ דייק מכך שהשמיטה נאמרה בכללותיה בפרשת משפטים ונשנתה בפרטותיה בפרשת בהר,
וזו ככל הנראה תופעה שלא קיימת בשאר המצוות, שמצינו גם כללים וגם פרטים שנאמרו בסיני,
דהיינו שני מופעים של המצווה בתורה ושניהם מסיני.
התו"כ הוסיף שכל שאר המצוות על פי ההיקש שבפסוק האחרון בויקרא
'אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני' - שכולם נתנו מסיני [לשון התו"כ בסוף החומש].
הרמב"ן מסביר שהתו"כ שם הוא לשיטתו בתחילת בהר,
שבא להשוות את כל המצוות לשמיטה.
לגבי השאלה השניה - הסיבה שהתורה בחרה דווקא בשמיטה ללמד זאת,
מאריך הרמב"ן לבאר שפרשות בהר בחוקותיי הם חלק מהברית השנייה שהתחילה בכי תשא.
לאחר שהברית הראשונה שנכרתה במשפטים הופרה על ידי בנ"י בחטא העגל - כרת הקב"ה ברית שניה בפרשת כי תשא.
בעקבות החטא - ברית זו כוללת שלא כקודמתה אלות וכו',
וכיוון שהשמיטה היא מתנאי הארץ וקשורה לברכות ולאלות של בחוקותי, לכן נתפרשה דווקא היא.
אמנם הפער הטקסטואלי בין פרשות כי תשא לפרשות בהר בחוקותיי נובע מכך, שכשירד משה מההר נתעסק קודם כל במשכן,
ורק לאחר סיום ענייני המשכן, אמר משה לבנ"י שעוד צווה אותו הקב"ה בהר לכרות עמהם ברית שניה.
כל זה מסביר מדוע שתי הפרשות האחרונות בויקרא פותחות בכותרת - 'בהר סיני' - בעוד שכל הפרשות הקודמות בחומש נאמרו כבר באהל מועד:
אכן פרשות אלו נאמרו למשה רבינו בהר סיני בסמוך לכי תשא, אך משה רבינו העבירם לעם ישראל רק לאחר פרשיות המשכן והכהנים.