להזהיר גדולים על קטנים נאמר על כל האיסורים?

[עליך עיננו]

ברש"י בריש הפ' מביא את דברי המדרש אמור ואמרת להזהיר גדולים על קטנים. ולכא' צ"ב מדוע דין זה נאמר דוקא על טומאת כהנים?
והנה גמ' ערוכה היא ביבמות שדין זה נאמר גם על שרצים וגם על אכילת דם,
האם יש ללמוד מדינים אלו לשאר איסורים? כ"כ הרמב"ן כאן על דברי רש"י
וכ"כ המ"ב סי' שמג' בפשיטות שנלמד מכאן לשאר איסורים מפשטות הגמ',(שהוא איסור דאוריתא) ובאמת המעיין שם בסוגיה משמע שזה דין מיוחד באיסורים הנ"ל שהרי הגמ' עושה צריכותא למה צריך את ג' הפסוקים,ותי' שבכל איסור יש חי',ולמה לא תי' בפשיטות שלומדים מכאן לשאר איסורים שזה לא נאמר בהם להדיא?
ועוד צ"ע שגם בלשון השו"ע שם מחלק בין איסורי נבלות שאסור לתת לקטן בידים, לשבת, שרק אין "להרגילו" בכך וא"כ מהיכן למד כך המ"ב בפשיטות?

[יהושע100]

הדבר הוא דווקא בגלל שיש צריכותות לכל אחד מהפס' שהרי היכן שאין צריכותות אין שנים או שלושה כתובים הבאים כאחד מלמדים על הכלל והיכן שיש צריכותות גם שנים או שלושה כתובים באים ללמד על הכלל כמבואר בכ"מ ומהם פסחים מה. וקדושין כד.
ובדברי השו"ע ע' ב"י באו"ח סי' שמג וע' נובי"ת או"ח סימן א

[ביקורת תהיה]

בשו"ע מחלק בין איסורי נבלות שאסור לתת לקטן בידים, לשבת, שרק אין להרגילו בכך.

'להרגילו' היינו לשדלו. כלומר, מעורר את הקטן לעשות את המלאכה, ואין הקטן עושׂהּ לדעת עצמו.
מקביל ל'מאכילו', שממציא לו מאכל אסור בשביל שיאכלנו.

[עליך עיננו]

בשו"ע מחלק בין איסורי נבלות שאסור לתת לקטן בידים, לשבת, שרק אין להרגילו בכך.

'להרגילו' היינו לשדלו. כלומר, מעורר את הקטן לעשות את המלאכה, ואין הקטן עושׂהּ לדעת עצמו.
מקביל ל'מאכילו', שממציא לו מאכל אסור בשביל שיאכלנו.

בנצי"ב (שו"ת משיב דבר סי' ל) כ' להדיא לחלק בין איסור אכילה שהוא אסור אפי' במקרה לאיסור שבת ושאר איסורין, שהאיסור הוא להרגילו אבל במקרה מותר.ודייק זאת מלשון הרמב"ם הנ"ל שכ' להרגילו.
ויש שהתירו להלכה באקראי או לצורך מצוה לתת לקטן בידים.
וע"ע בגר"ז סי' שמג' סק"י שגם חילק בין איסור אכילה לאיסור שבת.

[ביקורת תהיה]

הנצי"ב (שו"ת משיב דבר ח"ב סי' ל) כ' להדיא לחלק בין איסור אכילה שהוא אסור אפי' במקרה לאיסור שבת ושאר איסורין, שהאיסור הוא להרגילו אבל במקרה מותר. ודייק זאת מלשון הרמב"ם הנ"ל שכ' להרגילו.

זה לשונו שם:

ובאמת החמירו חז"ל באיסור אכילה יותר מבשאר איסורין, וכמ"ש הרמב"ם סוף הלכות מאכלות אסורות וכן בשו"ע או"ח (סי' שמג) דאסור להאכיל בידים לקטן אפילו דברים שאסור מד"ס, וסיים וכן אסור להרגילו בחילול שבת וכו'. מבואר דשלא להרגילו אלא במקרה אין איסור לקטן. ויש לזה הוכחה מהג"מ, ואכ"מ. אלא שבחידושי רשב"א יבמות ושבת לא משמע הכי שיש חילוק בין אכילה להוצאת שבת, ולא חפצתי בזה לבאר שיטת הרמב"ם וש"ע.

אולם אין דבריו מחוורין כלל, שכן, כאמור, 'להרגילו' במעשה שווה ל'מאכילו' במאכל. ולשון הרגלה רווח רבות בלשון חכמים במשמע המשכה: 'מרגילין את האדם לערוה', 'שלא להרגיל את ההספד', והרבה כיו"ב.

[ביקורת תהיה]

וע"ע בגר"ז סי' שמג ס"י שגם חילק בין איסור אכילה לאיסור שבת.

לא כי, אלא אדמו"ר הזקן מחלק בין נותן ביד קטן חפץ של איסור לנותן בידו חפץ שאפשר באמצעותו לעשות מעשה איסור.

[שומע ומשמיע]

כתבתי כשהייתי בסוגיא:

בר"ן לומד שהאיסור כשעושה לדעת אביו, הוא מצד האיסור של אתי למיסרך [וכנראה סבר שלא חשיב כה"ג ספיה]. וחשבתי לפרש בזה לשון הרמב"ם הלכות מאכלות אסורות פי"ז הכ"ז 'אֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין עָלָיו לְהַפְרִישׁוֹ לְפִי שֶׁאֵינוֹ בֶּן דַּעַת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁעָשָׂה מֵעַצְמוֹ. אֲבָל לְהַאֲכִילוֹ בְּיָדַיִם אָסוּר וַאֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁאִסּוּרָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְכֵן אָסוּר לְהַרְגִּילוֹ בְּחִלּוּל שַׁבָּת וּמוֹעֵד וַאֲפִלּוּ בִּדְבָרִים שֶׁהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת'. וצריך ביאור למה שינה לשונו לענין שבת ללשון 'להרגילו'. ואפשר לומר שהוא למד שעל דעת אביו אינו מדין ספיה אלא מדין הרגל.

מכל הנידונים על הלימוד משלש המצות [טומאת כהנים, שרצים, דם] נראה ברור שעל הצד שיש מצות הפרשה, היא דאורייתא. אמנם ברא"ש בריש פ"ק, שדן שם על עני מבעה"ב וכו', כתב בקושייתו שעכ"פ יש איסור דרבנן דאפילו קטן וכו'. וצ"ע.