היה עומד בח''ל יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל שנא' {מלכים א ח-מח} והתפללו אליך דרך ארצם היה עומד בארץ ישראל יכוין את לבו כנגד ירושלים שנאמר {מלכים א ח-מד} והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת היה עומד בירושלים יכוין את לבו כנגד בית המקדש שנאמר {דברי הימים ב ו-לב} והתפללו אל הבית הזה היה עומד בבית המקדש יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים שנאמר {מלכים א ח-לה} והתפללו אל המקום הזה היה עומד בבית קדשי הקדשים יכוין את לבו כנגד בית הכפורת היה עומד אחורי בית הכפורת יראה עצמו כאילו לפני הכפורת נמצא עומד במזרח מחזיר פניו למערב במערב מחזיר פניו למזרח בדרום מחזיר פניו לצפון בצפון מחזיר פניו לדרום נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד א''ר אבין ואיתימא ר' אבינא מאי קראה {שיר השירים ד-ד} כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות תל שכל פיות פונים בו:
ולכאורה תמוה, למה מי שבחו"ל צריך לכוון לארץ ישראל ומי שבארץ לירושלים וכו'. היה אפשר לומר פשוט יותר בכל מקום שבו אדם עומד יכוון לבית קודש הקודשים וכנגד בית הכפורת וזהו. למה צריך את כל החלוקה הארוכה הזו?
והן אמת שכששלמה המלך מתפלל לה' ומזכיר את היהודים שיתפללו בעודם בחוץ לארץ הוא אומר:
{מז} וְהֵשִׁ֙יבוּ֙ אֶל-לִבָּ֔ם בָּאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבּוּ-שָׁ֑ם וְשָׁ֣בוּ | וְהִֽתְחַנְּנ֣וּ אֵלֶ֗יךָ בְּאֶ֤רֶץ שֹֽׁבֵיהֶם֙ לֵאמֹ֔ר חָטָ֥אנוּ וְהֶעֱוִ֖ינוּ רָשָֽׁעְנוּ: {מח} וְשָׁ֣בוּ אֵלֶ֗יךָ בְּכָל-לְבָבָם֙ וּבְכָל-נַפְשָׁ֔ם בְּאֶ֥רֶץ אֹיְבֵיהֶ֖ם אֲשֶׁר-שָׁב֣וּ אֹתָ֑ם וְהִֽתְפַּֽלְל֣וּ אֵלֶ֗יךָ דֶּ֤רֶךְ אַרְצָם֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה לַאֲבוֹתָ֔ם הָעִיר֙ אֲשֶׁ֣ר בָּחַ֔רְתָּ וְהַבַּ֖יִת אֲשֶׁר-(בנית) בָּנִ֥יתִי לִשְׁמֶֽךָ:
וחשבתי לומר, שאדם העומד בחוץ לארץ יש עניין שלא יכוון רק לקודש הקודשים. שבזה הוא מראה/מרגיש שהקשר שלו הוא עם מקום המקדש בלבד ולא מבטא את המחסור שלו בקדושתה של ארץ ישראל.
ועל כן ראוי לו לכוון כלפי ארץ ישראל... כלפי ירושלים... בדווקא. כדי להדגיש את הקדושה המיוחדת שיש למקומות אלו. ובתוספת לכך יכוון את ליבו גם כנגד ירושליים והמקדש כמו שנראה מתפילת שלמה. אבל הכיוון הכללי בחוץ לארץ צריך להיות בדוקא לארץ ולא למקדש.