פשטא-זקף קטן

[ר_חיים_הקטן]

האם יש לנגן מילה שיש לו פשטא וזקף קטן (או שתי מילים המחוברים בקו-החיבור) כפשטא וזקיף קטן רגיל או בניגון מיוחד (שקצת דומה לגרשיים)?

דוגמא אקראי במקרא זה (בראשית לז:לו):
וְהַ֨מְּדָנִ֔ים מָכְר֥וּ אֹת֖וֹ אֶל־מִצְרָ֑יִם לְפֽוֹטִיפַר֙ סְרִ֣יס פַּרְעֹ֔ה שַׂ֖ר הַטַּבָּחִֽים׃

שתי האפשריות הקלטתי בWMA כאן: https://www.dropbox.com/s/r9k89kc7olhcp ... d.wma?dl=0

[שטייגעניסט]

לקרוא כפשטא וזקף זהו די קשה, לכן שמעתי פעם, כמדומני מר' יעקב לויפר שיחי', שנכון לקראו כעין זקף גדול.
יש בכך מן ההגיון, משום שזקף גדול הוא בעצם זקף קטן שאין לו משרת, כלומר אין מילה שמבחינה תחבירית אמורה להיקרא עם הבא אחריו, וכך גם פשטא וזקף קטן הוא זקף בלי משרת אלא מיניה וביה.

[הכהן]

לכאורה זה סוג/תולדה של "זקף גדול". צא ולמד מרשימת הנשיאים שבתחילת חומש הפקודים, שכולם בזקף גדול מלבד 'ליהודה' 'לבנימין' ו'לנפתלי'. וזה לך הכלל, שכל מקום שיש בתיבה יותר משתי תנועות עד הטעם (ושוא-נע נחשב כאן) לא יבוא זקף גד֕ול אלא 'קדמ֨א־קט֔ן'.

פשטא לא שייך כאן, שאין טעם בסוף התיבה.

[ר_חיים_הקטן]

לקרוא כפשטא וזקף זהו די קשה, לכן שמעתי פעם, כמדומני מר' יעקב לויפר שיחי', שנכון לקראו כעין זקף גדול.

שמעתי כמה פעמים דברים על דרך זה מר' לויפר וכל פעם הם קצת תמוהין בעיני. לדוגמא, הוא טוען שהמילה "רוח" בעצם צריכים להגות את הפת"ח לאחר החי"ת אך מכיון שזה קשה אין עושין ככה אלא נוהגים כאילו יש אל"ף יתירה ומבטאים את המילה כאילו כתב "רואַח" אף שמן הדין צריך לעשות כנ"ל. ודברים כזה תמוהין הן בעיני דאם המהלך הראשון הוא נכון אז הוא נכון ואין לנו לחפש אמלאות שלא לנהוג ככה. אם המהלך השני הוא נכון אז למה לו לומר "שבעצם דין הוא להגות את המילה ככה אבל מכיון שזה קשה עושים ככה".
אני לא חושב שלקרוא כפשטא וזקף הוי כ"כ קשה (וכמו בהקלטה שלי) שיש לדחות האופן אמיתי בשביל שזה "קשה".

(הוספה: לא על הרב לויפר תלונתי אלא על הרבה ממפרשי הדקדוק (ובכללם רש"י כנזכר למטה) שכבתו על דרך זה. לפיהם מה שנוהגים זה רק בדיעבד אבל לכתחילה יש לנהוג אחרת (ויל"ע אם מישהו יכול בקלות להגיה המילים כתיקונם בלי ה"בדיעבד" האם יוצא ידי חובת קריאת שמע קריאת התורה פרשת זכור וכו') רק שכיון שקשה לעשות ככה התורה (או המסורה?) הרשה לנו לנהוג באופן שונה. ואדרבה מודה אני להרב לויפר שהרבה למדתי ממנו ממאמריו ומשיעורים דיליה (שמצויים בקול הלשון). ואולי הוא "רבי המובהק" בענינים כאלו.)

[צופר הנעמתי]

לקרוא כפשטא וזקף זהו די קשה, לכן שמעתי פעם, כמדומני מר' יעקב לויפר שיחי', שנכון לקראו כעין זקף גדול.
יש בכך מן ההגיון, משום שזקף גדול הוא בעצם זקף קטן שאין לו משרת, כלומר אין מילה שמבחינה תחבירית אמורה להיקרא עם הבא אחריו, וכך גם פשטא וזקף קטן הוא זקף בלי משרת אלא מיניה וביה.

זו ראיה הפוכה, כי מכך שאף על פי שהתנאים כמעט זהים לא מופיע ז"ג אלא קדמא-זקף מוכח שהניגון משתנה רק בז"ג אבל במקרים בהם התיבה מספיק ארוכה להכניס את המשרת בתיבה עצמה מנגנים את שניהם באותה תיבה.

[שטייגעניסט]

לא על הר' לויפר תלונתך, כי אם על רוב כללי לשה"ק, רק לאחרונה דיברו כאן על שוא נח בהדומות ע"ש, ראה רש"י על 'נצטדק' שהשתנה הטי"ת לבוא בתוך השורש מחמת קושי הקריאה, וכהנה רבות מספור.

[צופר הנעמתי]

לקרוא כפשטא וזקף זהו די קשה, לכן שמעתי פעם, כמדומני מר' יעקב לויפר שיחי', שנכון לקראו כעין זקף גדול.

שמעתי כמה פעמים דברים על דרך זה מר' לויפר וכל פעם הם קצת תמוהין בעיני. לדוגמא, הוא טוען שהמילה "רוח" בעצם צריכים להגות את הפת"ח לאחר החי"ת אך מכיון שזה קשה אין עושין ככה אלא נוהגים כאילו יש אל"ף יתירה ומבטאים את המילה כאילו כתב "רואַח" אף שמן הדין צריך לעשות כנ"ל. ודברים כזה תמוהין הן בעיני דאם המהלך הראשון הוא נכון אז הוא נכון ואין לנו לחפש אמלאות שלא לנהוג ככה. אם המהלך השני הוא נכון אז למה לו לומר "שבעצם דין הוא להגות את המילה ככה אבל מכיון שזה קשה עושים ככה".
אני לא חושב שלקרוא כפשטא וזקף הוי כ"כ קשה (וכמו בהקלטה שלי) שיש לדחות האופן אמיתי בשביל שזה "קשה".

קשה כאן איננו במובן של קולא בשעת הדחק ובמקום קושי אלא במובן שכך המבטא הטבעי של הלשון שהגאים משתנים לעתים לפי הסביבה הפונטית בדרך הדיבור הטבעית.

[שטייגעניסט]

אני לא חושב שלקרוא כפשטא וזקף הוי כ"כ קשה (וכמו בהקלטה שלי) שיש לדחות האופן אמיתי בשביל שזה "קשה".

זה כן קשה, הקריאה שלך אינה כדרך לשון הקודש, אתה קורא מילה שהיא בעצם מלרע, ואת תחילתה אתה הופך לכעין מלעיל, עד שנשמע כשני מילים.

[צופר הנעמתי]

פכי שהעירו כאן, אי"ז ]שטא אלא קדמא, ואין זה המקרה היחיד של משרת ומפסיק באותה תיבה.

[סכינא חריפא]

האם יש לנגן מילה שיש לו פשטא וזקף קטן (או שתי מילים המחוברים בקו-החיבור) כפשטא וזקיף קטן רגיל או בניגון מיוחד (שקצת דומה לגרשיים)?

דוגמא אקראי במקרא זה (בראשית לז:לו):
וְהַ֨מְּדָנִ֔ים מָכְר֥וּ אֹת֖וֹ אֶל־מִצְרָ֑יִם לְפֽוֹטִיפַר֙ סְרִ֣יס פַּרְעֹ֔ה שַׂ֖ר הַטַּבָּחִֽים׃

שתי האפשריות הקלטתי בWMA כאן: https://www.dropbox.com/s/r9k89kc7olhcp ... d.wma?dl=0

המנהג לקרוא כשהוא בתיבה א' או עכ"פ בב' תיבות המחוברות במקף בנגינה המוטעמת, ובב' תיבות נפרדות בנגינה רגילה.

[ר_חיים_הקטן]

כן נוהגים כמה בעלי קריאה וגם אני שמעתי בעלי קריאה אחרים שלא נהגו ככה.

[הכהן]

ובב' תיבות נפרדות בנגינה רגילה.

מאי קא משמע לן? אי בהא אישתני אימת לא אישתני?

[הכהן]

לקרוא כפשטא וזקף זהו די קשה, לכן שמעתי פעם, כמדומני מר' יעקב לויפר שיחי', שנכון לקראו כעין זקף גדול.

שמעתי כמה פעמים דברים על דרך זה מר' לויפר וכל פעם הם קצת תמוהין בעיני. לדוגמא, הוא טוען שהמילה "רוח" בעצם צריכים להגות את הפת"ח לאחר החי"ת אך מכיון שזה קשה אין עושין ככה אלא נוהגים כאילו יש אל"ף יתירה ומבטאים את המילה כאילו כתב "רואַח" אף שמן הדין צריך לעשות כנ"ל. ודברים כזה תמוהין הן בעיני דאם המהלך הראשון הוא נכון אז הוא נכון ואין לנו לחפש אמלאות שלא לנהוג ככה. אם המהלך השני הוא נכון אז למה לו לומר "שבעצם דין הוא להגות את המילה ככה אבל מכיון שזה קשה עושים ככה".
אני לא חושב שלקרוא כפשטא וזקף הוי כ"כ קשה (וכמו בהקלטה שלי) שיש לדחות האופן אמיתי בשביל שזה "קשה".

(הוספה: לא על הרב לויפר תלונתי אלא על הרבה ממפרשי הדקדוק (ובכללם רש"י כנזכר למטה) שכבתו על דרך זה. לפיהם מה שנוהגים זה רק בדיעבד אבל לכתחילה יש לנהוג אחרת (ויל"ע אם מישהו יכול בקלות להגיה המילים כתיקונם בלי ה"בדיעבד" האם יוצא ידי חובת קריאת שמע קריאת התורה פרשת זכור וכו') רק שכיון שקשה לעשות ככה התורה (או המסורה?) הרשה לנו לנהוג באופן שונה. ואדרבה מודה אני להרב לויפר שהרבה למדתי ממנו ממאמריו ומשיעורים דיליה (שמצויים בקול הלשון). ואולי הוא "רבי המובהק" בענינים כאלו.)

יש עוד מקומות שמחמת הקושי השתנה אפי' הניקוד עצמו, לדוג' מוֹל סוף

[איש גלילי]

הדגישו כאן בצדק, שזה לא פשטא זקף אלא קדמא זקף.
אין מפסיק באמצע מלה, זה פשוט וברור. אלא שהקושי כאן הוא לקרא קדמא ואחריו זקף, שזה אף פעם לא בא ביחד (ביניהם חייב לבא מהפך ופשטא). תפקיד הקדמא הזאת אמור להיות כמו מתג, ולכן הגיוני מאד לקראו כטעם בפני עצמו, או לחילופין להתייחס אליו כאל מתג בלבד.

[ספרים וועלט]

יש לה מנגינה אחרת מפשטא + קטן על שתי מלים.
האם יש על כך מקור בספרי בעלי דקדוק?
למה אין לצירוף זה שם אחר?

[במסתרים]

כתב בעל תורת הקורא:

בקדמונים מוזכר שסימן זה הוא רק לתיקון הנגינה, ומשמע קצת שהוא אולי תוספת קטנה בניגון, ולא יותר מזה.
אך המסורה בבמדבר י' י"ד מוסרת (במקראות גדולות ויניציאה רפ"ה): ועל צבאו. "ד' בענין יהודה ראובן אפרים דן, והם ראשי דגלים ובחד טעם, וסימן אדיר במרום",
וכתב ע"ז ב"מסורת הקריאה": כוונתה ראשי תיבות של ארבע ראשי דגלים המה אותיות אדי"ר אפרים דן יהודה ראובן, כולהון מלת ועל צבאו בטעם פשטא קטן שהוא משך ננינתו בהרמת קול על כן נתן סימן אדי"ר במרום, לומר אלו אשר ר"ת שלהם אדי"ר במרום ננינתן בהרמת קול: ע"כ.
ומשמע ממסורה זו שנגינת הקדמא-קטן הוא בהרמת קול כמו המנהג הנפוץ.

[תא חזי]

מהגאון הנאמ"ן שליט"א שמעתי כמה פעמים שמנגנים זאת כמו זקף קטן בלבד, בלא שינוי.
אולי זו מסורת אבותיו שלו, אולי זו מסורת הספרדים גם.
(בכל אופן אם מנגנים הפשטא צריך להיזהר שלא לגרום לעשות געיא באות שלה, שזה מעט מחלק את התיבה לשתי תיבות)

[לבי במערב]

אולי זו מסורת אבותיו שלו, אולי זו מסורת הספרדים גם.

ראה כאן, ולאידך - יעוי' כאן.

[בן ראובן]

פשיטא שהסימון הזה אינו פשטא, שהרי אין טעם מפסיק באמצע תיבה, ואין פשטא אלא על האות האחרונה בתיבה.

וגם פשיטא שאינו קדמא, שהרי אין קדמא משרת לזקף קטן.

[לבי במערב]

ואכן התימנים מכנים אותו (כמדומני) 'מתיגא'.

[ר_חיים_הקטן]

viewtopic.php?t=19372

[צלעובר]

ייש"כ להרב בן-ראובן על התרין פשיטא שלו שצדקו בהחלט.
ואוסיף אחת.
אין טעם ששמה "קָטֹן".
יש רק זקף-קטן, שבאה המילה "קָטֹן" להבדיל בין זקף זה לבין אחיו הזקף הגדול ממנו.
ופשוט שהשם "קָטֹן" הוא טעות שנשתרבבה מהמדפיסים, אשר בבואם להדפיס (בתחילת הרבה חומשים) את שמות הטעמים וצורתם, על ידי העמדת צורת כל טעם על השם שלה, הדפיסו זָקֵ֣ף קָטֹ֔ן במקום מֻנַּ֣ח זָקֵף־קָטֹ֔ן.
והרי לא נשמע מעולם שיקראו לצורת המונח בשם "זקף".

[לבי במערב]

פשוט. אך עם זאת גם חיבת הקיצור פשוטה ומובנת היא, ותול"מ.

[בן ראובן]

ופשוט שהשם "קָטֹן" הוא טעות שנשתרבבה מהמדפיסים, אשר בבואם להדפיס (בתחילת הרבה חומשים) את שמות הטעמים וצורתם, על ידי העמדת צורת כל טעם על השם שלה, הדפיסו זָקֵ֣ף קָטֹ֔ן במקום מֻנַּ֣ח זָקֵף־קָטֹ֔ן.
והרי לא נשמע מעולם שיקראו לצורת המונח בשם "זקף".

מסתבר שהטעם הוא כדי להקל על לימוד הטעמים לתלמידים, שלא יצטרכו לחטוף את המלים "זקף-קטן" בטעם שנגינתו קצרה.

[ר_חיים_הקטן]

יש על זה מאמר בלשון הקודש בקובץ חקירה החדשה: https://hakirah.org/ אבל עדיין לא העלו את זה לאתר.

[עזריאל ברגר]

לגבי מה שאמרו כאן שהוא במקום מתג - הדברים קשים להולמם, הואיל ולא מצאנו (לע"ע) אפילו מילה אחת שלפעמים מופיעה בפשטא-זקף-קטון ולפעמים במתג וטעם אחר.

וכן משמע בקדמונים (מלבד במקור אחד מתימן, כמדומני מחברת התיג'אן).
ואין המקורות תח"י עתה.

[קמנו ונתעודד]

לגבי מה שאמרו כאן שהוא במקום מתג - הדברים קשים להולמם, הואיל ולא מצאנו (לע"ע) אפילו מילה אחת שלפעמים מופיעה בפשטא-זקף-קטון ולפעמים במתג וטעם אחר.

וכן משמע בקדמונים (מלבד במקור אחד מתימן, כמדומני מחברת התיג'אן).
ואין המקורות תח"י עתה.

אכן אחד הכללים שכתב הרב ברויאר לגבי זה הוא שמתיגה לא תבוא בתיבה ובה געיא או שהיא ראויה לגעיית רשות (בין הרבה פרטים שם).

[מעט דבש]

לגבי מה שאמרו כאן שהוא במקום מתג - הדברים קשים להולמם, הואיל ולא מצאנו (לע"ע) אפילו מילה אחת שלפעמים מופיעה בפשטא-זקף-קטון ולפעמים במתג וטעם אחר.

קדמא-זקף קטן בא במקום שמצד הפיסוק המילה ראויה לבוא בזקף גדול (זקף השולט על תיבתו בלבד), רק שיש כללים אימתי בא בזקף גדול, ואימתי בא בקדמא-זקף קטן.
כללים אלו הן לפי מבנה התיבה (יש בתיבה תנועה סגורה בלתי מוטעמת, שלפניה וגם לאחריה יש שוא נע או תנועה בלתי מוטעמת - 'טעמי המקרא' של ברויאר, עמ' 121).
אבל אין אפשרות להטעים בטעם אחר. האפשרות היחידה היא בזקף.

[מעט דבש]

לגבי מה שאמרו כאן שהוא במקום מתג - הדברים קשים להולמם, הואיל ולא מצאנו (לע"ע) אפילו מילה אחת שלפעמים מופיעה בפשטא-זקף-קטון ולפעמים במתג וטעם אחר.

וכן משמע בקדמונים (מלבד במקור אחד מתימן, כמדומני מחברת התיג'אן).
ואין המקורות תח"י עתה.

אכן אחד הכללים שכתב הרב ברויאר לגבי זה הוא שמתיגה לא תבוא בתיבה ובה געיא או שהיא ראויה לגעיית רשות (בין הרבה פרטים שם).

המתיגה לא תבוא במקום שיש געיא בתנועה אחרת, אבל יתכן שהמתיגה תבוא במקום געיא במקום שהגעיא ראויה לבוא באותה תנועה של המתיגה, וכמו שכתב שם ברויאר (הערה 4).
והביא שם: וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ (ויקרא כה, ז), אֶ֨ת־כַּסְפְּךָ֔ (שם כה, לז), וְכַ֨צִּפֳּרִ֔ים (קהלת ט, יב) שבכולם ראוי לבוא געיה כבדה, ובאה מתיגה במקומה.

[מעט דבש]

ואין המקורות תח"י עתה.

https://aharongal.blogspot.com/2019/07/blog-post.html

[עזריאל ברגר]

ואין המקורות תח"י עתה.

https://aharongal.blogspot.com/2019/07/blog-post.html

יישר כח. עכ"פ רוב המקורות שראיתי - הובאו שם.

[בעל קורא]

טעם זה אכן אינו פשטא ואינו קדמא, אלא הוא זקף קטן שנוסף עליו מקל/דרבן/מתיגה (כך כינו אותו בקדמונים) לתיקון הנגינה.
הרב אהרן גל כתב על זה מאמר יפה ומפורט בירחון האוצר.
https://asif.co.il/wpfb-file/21-pdf-66/

[מעט דבש]

סיכום המאמר הנ"ל

מתיגה זקף קטן - סיכום מאמר האוצר.jpg (117 KiB) נצפה 5414 פעמים

[אחד מעיר]

ראיתי באיזה ספר אולי הספר על הטעמים בהוצאת אשכול שמתיגה זקף ["פשטא קטון" וכד' עוד כינויים] שנקרא ומנוגן כז"ג
העירו לי שזה לא מנוגן כך
מישהו שלי לי באימייל איך מנגנים את זה (אולי אמצא את האימייל)
לעניין יכולת פיסוק שלושת הזקפים שוים זקף גדול מכונה 'תמורה' והוא בא לבדו ואינו צריך טעמים או מפרשים לפניו (לאו דווקא בראש פסוק)