עושה חדשות כתב:רמב"ם הל' תרומות פרק א
כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלו קדושתן שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותם המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות.
אני מחפש פשט פשוט, מה בין 'כיבוש' של עולי מצרים, ל'החזיקו' של בני הגולה.
הגרי"ז אומר (סטנעסיל זכריה) שהלימוד הוא מנבואת זכריה, שקדושה שניה היתה: 'לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי'. ואם זה 'ברוחי' זה נמשך לעולם.
אולי אמקד את השאלה -
מה ההסבר לכך שדוקא ביאה שניה שהיא פחות משמעותית ועוצמתית מביאה ראשונה, יש לה יותר נצחיות מבחינת הקדושה.
שמעתי מר"ז קורן ווארט יפה, ביאה שניה זה אף שלא כבשו, אבל כמו ילד שחוזר שוב ושוב אף שמוציאים אותו מחדר, זוהי חזקה; אילו לא היה שלו לא היה חוזר.
וכ"ז אינם סברות או רעיונות בעלמא; לא של הרמב"ם ולא של הגרי"ז ולא של עוד אחרונים. אלא מקור ההלכה היא גמרא ירושלמית ברפ"ו דשביעית, שילפינן לה מהנאמר בקרא "והביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה והיטבך והרבך מאבתיך" והסוגיא שם. ומהא דנקט' להלכתא דקדושה ראשונה לא קדשה לעת"ל, וקדושה שניה קדשה לעת"ל.